עליית יהודי לבנון
עליית יהודי לבנון לארץ ישראל היא תופעה היסטורית שהחלה בתקופות קדומות אך קיבלה ממדים משמעותיים במיוחד במאה ה-20, בעיקר בעקבות הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והתדרדרות מצבם של היהודים בלבנון. עד לאותה תקופה, קהילת יהודי לבנון הייתה קהילה קטנה אך פורחת, שחייתה בשלום יחסי עם שכנותיה המוסלמית והנוצרית. היהודים היו מעורבים במגוון תחומי החיים, מסחר, תעשייה, וחינוך, ותרמו רבות לתרבות ולכלכלה של לבנון.
עם הכרזת עצמאות מדינת ישראל ופריצת מלחמת העצמאות, החל מצבם של יהודי לבנון להדרדר. חלקם נתקלו באפליה ובהטרדות, וחשש לביטחונם האישי הפך למוביל רבים מהם לשקול הגירה כללה אלפי יהודים שעברו לישראל.[1] בדומה לאופן שבו בשנת 1948 הייתה עדה להגירתם של מאות אלפי יהודים ממדינות ערב. במהלך השנים הבאות, במיוחד לאחר פריצת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 רבים מיהודי לבנון בחרו לעזוב את המדינה ולעלות לישראל, מחפשים ביטחון וזהות יהודית חזקה יותר.[2]
ההגירה הזו השפיעה עמוקות על הקהילה היהודית בלבנון, שבניגוד לקהילות יהודיות במדינות ערביות רבות אחרות, הקהילות היהודיות בלבנון גדלו לאחר 1948 ורק בסוף מלחמת האזרחים של 1975 החלה הקהילה להגר. ומספרם צנח מאלפי בני אדם לפני הכרזת מדינת ישראל למספר זעום בתחילת המאה ה-21. היא גם השפיעה על הקהילה היהודית בישראל, שקיבלה עולים חדשים עם תרבות, מורשת וזהות ייחודיות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנת 1948 והקמת מדינת ישראל נתפסת כסימן לחוסר שביעות רצון רחב יותר מהנוכחות והשלטון הבריטי בקרב מדינות ערב.[3] כאמור על ידי טודור פרפיט, דווקא הן הצביעו לראשונה על עמק השאלה והתסכול כלפי השלטון הבריטי בקרב תושבי המושבה. התקופה הזו היא מעין חלון להבנת התופעות הרחבות יותר של תסכול ודחייה שגבשו את עמדותיהם של רבים בעולם הערבי כלפי השלטון הקולוניאלי והציונות. דוגמאות מאדן, לוב, ועיראק מדגימות את הסלידה והאנטיפתיה שהוטעת בקהילות מוסלמיות, תחושות שהתבטאו לא אחת באלימות כלפי יהודים. מכאן, נולדו חשש וחוסר אמון עמוקים בקרב הקהילות היהודיות, מה שהביא בסופו של דבר להגירת מאות אלפי יהודים לישראל. פרפיט מצביע על כך שהמהומות, שאירעו כארבעה עשורים לפני העלייה המסיבית, שימשו כקטליזטור חשוב לתהליך זה. לקראת סוף העשור, ב-1949, ישראל קיבלה כמעט 235,000 עולים חדשים, ועד לשנת 1954, המספר גדל ל-725,000, מהווה כמחצית מאוכלוסיית המדינה הצעירה. התפלגות זו כללה 125,000 מעיראק, 49,000 מתימן ועדן, 90,000 ממרוקו ותוניסיה, ו-35,000 מטורקיה.[4][5]
הנוכחות היהודית בלבנון מתועדת עד לתקופות קדומות, החל מימי התנ"ך, כשהקהילה היהודית היוותה חלק בלתי נפרד מהחברה הלבנונית.[6] כבר במאה ה-12, יהודים ודרוזים חיו זה לצד זה, מנהלים מגעים סחריים ועסקיים תוך שילוב הרמוני בסביבה. למרות שהקהילה היהודית אפיינה את עצמה כחלק מהאוכלוסייה הערבית, חשוב להבהיר כי השילוב שלהם לא צריך להתפרש כהטמעה תרבותית. בניגוד להטמעה, שמשמעותה קליטה ואימוץ של מנהגים מתרבות אחרת, היהודים בלבנון הפגינו אינטגרציה - מצב שבו שתי קהילות מתקיימות זו לצד זו בכבוד הדדי, תוך שמירה על זהותן התרבותית והדתית הייחודית.[6]
האינטגרציה הזו התאפשרה ונתמכה גם ברמה המשפטית והחברתית. בתקופת המנדט הצרפתי, הצרפתים סייעו ללבנון לנסח חוקה שכיננה מדינה הטרוגנית,[7] המעודדת אינטגרציה ולא אסימילציה. זכויות הקהילה היהודית בלבנון זכו להכרה בחוקה האזרחית של 1911, מה שהפך את היהודים לאחד המיעוטים המתקדמים במדינה.[8] ההכרה החוקית והמחויבות לכבוד הדדי לא היו רק הצהרות ריקות, אלא התבטאו בפעולות ממשיות של הממשלות הלבנוניות לאורך השנים.
הציונות בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לתפיסות הנפוצות בקרב קהילות יהודיות במזרח התיכון, הציונות לא התקבלה באופן נרחב בקרב היהודים בלבנון, ולא הובילה לתגובות של אלימות משמעותית או מחאות אנטי-יהודיות. דוגמה לכך ניתן למצוא במכתב שנשלח לקולונל פרדריק קיש מטעם יו"ר ההנהלה הציונית, המסביר כי לפני מאורעות תרפ"ט, היהודים בלבנון, כמו גם קהילות לבנוניות אחרות, לא הראו עניין מיוחד בסוגיית ארץ ישראל.[9] אף על פי שלאחר מאורעות תרפ"ט התעורר עניין מסוים, הוא נשאר צנוע ולא הוביל לשינוי מהותי בתפיסתם.[9]
יהודי לבנון, ברוח זו, העדיפו להזדהות בעיקר כאזרחים לבנונים, תוך שמירה על זהותם הדתית והתרבותית. יוסף פרחי, דמות מכוננת בקהילה היהודית, אף שהוא התייחס לעצמו כציוני, הציב את מוטו חייו כ"להיות גם יהודי טוב וגם אזרח לבנוני טוב",[9] מה שמשקף את המתח בין הזהות היהודית לבין הזהות הלאומית הלבנונית. כפי שההיסטוריונית קירסטן שולזה כותבת, בקרב יהדות לבנון, היהדות נתפסה כדת ולא כאידאולוגיה או לאום,[10] מה שמדגיש את ההעדפה לזהות הלאומית הלבנונית על פני הזהות הציונית.
הציונות והקהילה הנוצרית המארונית הלבנונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציונים תפסו את לבנון כמדינה ייחודית בעולם הערבי, בעיקר בשל הקהילה הקתולית המארונית הבולטת בה.[11] לורה אייזנברג וקירסטן שולצה מתארות כיצד המארונים ראו ביהודים בלבנון "מיעוט נפוץ" בעולם הערבי, ואילו היהודים ראו במארונים בעלי ברית אפשריים. המארונים, במיוחד, ניסו לקדם "ברית של מיעוטים" כנגד הרוב המוסלמי, ומצאו בציונים שותפים אידאולוגיים למאבק זה.
התקווה המארונית למנוע את "סכנת האסלאם" הובילה לפתיחה לשיתוף פעולה עם הציונים, שנתפסו כשותפים טבעיים בהתמודדות זו.[9] האימרה המארונית "אחרי שבת, ראשון" הדגישה את החשש שלאחר יהודים, יהיו הנוצרים הבאים בתור להיפגע מהאסלאם הרובני. כך, הקהילה המארונית ראתה בציונות שותף חזק למאבק זה.[11]
הקשרים הפוליטיים והחברתיים בין הציונות לקהילה המארונית התגבשו עוד בראשית הציונות, ונרקמו עשורים של יחסים, מתוך הבנה ושיתוף פעולה. השפעת הקהילה המארונית בממשלת לבנון, כאשר הנשיאות באופן מסורתי הוענקה למארונים, הפכה את הקשר המרוני-ציוני לכוח משמעותי בפוליטיקה הלבנונית.[11] בניגוד למדינות ערביות אחרות שראו בציונות איום, לבנון, בשל ההשפעה המארונית, פיתחה מערכת יחסים שלווה ומבינה עם הציונות, מה שאפשר תקשורת ושיתוף פעולה בינלאומיים יעילים.
אלימות במדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התחזקותה של התנועה הציונית, רגשות אנטי-יהודיים החלו להתעצם ברחבי המדינות הערביות. טיודור פרפיט מציין את המתח הגובר בעדן כדוגמה, כאשר דאגות מקומיות לגבי בעיית פלסטין הפכו לעוינות כלפי הקהילה היהודית, מתוך אסרטיביות לא רגילה של יהודים והנפת דגלים ציוניים. המעבר הגלוי של פליטים יהודים מתימן לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי דרך עדן תרם לאווירה של אויבות.[12]
למרות שבעבר יהודים ומוסלמים התקיימו בעדן בשלום יחסי, החשש מחלוקת פלסטין והקמת מדינה יהודית הביא לשביתות ומהומות. המצב החריף לאחר הצעת האומות המאוחדות לחלוקת פלסטין ב-30 בנובמבר, כשמהומות אלימות פרצו בפלסטין ובערים נוספות במזרח התיכון, ודם יהודי נשפך בדמשק, חלב, ביירות ובגדד.[13]
דוגמה נוספת לאלימות זו הייתה המהומות בטריפולי, לוב, ב-4 בנובמבר 1945, שנערכו על פי דפוס דומה לעדן, כולל ביזה, הצתות של חנויות והתקפות פיזיות. דיווחים מהתקופה מצביעים על השתתפות רחבה של מוסלמים מכל המעמדות והגילאים, בעוד הממונים יותר עמדו בצד וצפו.[14]
עדן, טריפולי, וערים נוספות כמו במדינות כמו עיראק, סוריה, מרוקו ומצרים חוו אלימות קשה כלפי היהודים, כתוצאה לא רק מההתנגדות לציונות ולהקמת מדינת ישראל, אלא גם כביטוי לחוסר שביעות רצון כללי מהשלטון הזר. האלימות הזו הציגה את האתגרים שעמדו בפני הקהילות היהודיות במדינות ערב ברגעי מפנה היסטוריים.
מלחמת אזרחים ואלימות כלפי היהודים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לתפיסות רווחות אודות אלימות כלפי היהודים במדינות ערב, לבנון הציגה תמונה שונה. שולצה מבהירה כי למרות שאירועים אנטי-יהודיים התרחשו, הם לא משקפים תפיסה אנטישמית כוללת במדינה.[10] היא טוענת כי דווקא התגובה הלבנונית לאירועים אלו, המתוארת כמגנה ותומכת בקהילה היהודית, מספקת תובנה חשובה אודות היחסים בין הקהילות.
אחת התקריות הבולטות בהקשר זה התרחשה במהלך מלחמת העצמאות, כאשר לאומנים ערבים איימו באלימות נגד יהודי לבנון. בתגובה, ממשלת לבנון פעלה מידית לשליחת כוחות צבא ומשטרה, כולל מוסלמים רבים, להגן על הרובע היהודי. מהלך זה מדגים את המחויבות של הממשלה הלבנונית לשמירה על ביטחונם של אזרחיה היהודים.
יוסף עטייה, נשיא הקהילה היהודית בלבנון, הדגיש את הביטחון שהרגישה הקהילה היהודית בנוכחות הכוחות הלבנוניים, ללא קשר לדתם, נוצרים או מוסלמים. הצהרה זו מעידה לא רק על המעמד המיוחד שנתנה לבנון לקהילתה היהודית אלא גם על היחסים הטובים והאמון המתוחזק בין הקהילות השונות במדינה.[10]
ב-1975, לאור מלחמת האזרחים בלבנון, אש"ף והתנועה הלאומית הלבנונית פלשו לשכונת ואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בביירות. למרות המתיחות הרבה ששררה, דווקא בזמן זה הן אש"ף והן התנועה הלאומית הספקו ליהודים באזור מזון ומים, מעשה שמשקף נקודת אור של אנושיות וסולידריות. בנוסף, אש"ף הציב שומרים בבית הכנסת המקומי כדי להגן עליו מפני ונדליזם.
כפי שקירסטן שולצה מדגישה, למרות אווירת המלחמה הקשה שבה נוצרים ומוסלמים בלבנון נלחמו זה בזה, הקהילה היהודית הצליחה לשמור על יחסים טובים עם שני הצדדים. המקרה הזה מדגים את הכוח של הקהילה היהודית להוות גשר בין הקבוצות השונות בחברה הלבנונית, ומשקף את האפשרות לקיום דו-קיום בתקופות אפילו ביותר.[15]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Israel's Beauro of Statistics, Immigrants by period of immigration and country of birth
- ^ Parfitt, Tudor, ed. (2000). Israel and Ishmael : studies in Muslim Jewish relations (1. publ. in the United States of America ed.). New York: St. Martin's Press. pp. 87. ISBN 0-312-22228-9.
- ^ Parfitt, Tudor. The Road to Redemption: The Jews of Yemen 1900-1950. p. 167.
- ^ N. Rogel, W.Z. Laqueur and. "American Jewish Yearbook" (PDF). American Jewish Committee Archives. נבדק ב-6 בדצמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Giladi, G.N. Discord in Zion: Conflict Between Ashkenazi and Sephardi Jews in Israel. p. 77.
- ^ 1 2 Parfitt, Tudor (2000). Israel and Ishmael: Studies in Muslim-Jewish Relations. p. 87.
- ^ Longrigg, Hemsley (1972). Syria and Lebanon Under the French Mandate. p. 125.
- ^ Parfitt, Tudor (2000). Israel and Ishmael: Studies in Muslim-Jewish Relations. p. 91.
- ^ 1 2 3 4 Parfitt, Tudor (2000). Israel and Ishmael: Studies in Muslim-Jewish Relations. p. 96.
- ^ 1 2 3 Parfitt, Tudor (2000). Israel and Ishmael: Studies in Muslim-Jewish Relations. p. 97.
- ^ 1 2 3 Eisenberg, Laura (1994). My Enemy's Enemy: Lebanon in the Early Zionist Imagination, 1900-1948. p. 13.
- ^ Parfitt, Tudor. The Road to Redemption: The Jews of Yemen 1900-1950. p. 165.
- ^ Parfitt, Tudor. The Road to Redemption: The Jews of Yemen 1900-1950. p. 166.
- ^ Goldberg, Harvey. Jewish Life in Muslim Libya: Rivals and Relatives. pp. 111–112.
- ^ Parfitt, Tudor (2000). Israel and Ishmael: Studies in Muslim-Jewish Relations. p. 98.