יהדות לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות לבנון הייתה קהילה יהודית קטנה (מהקהילות היהודיות הקטנות ביותר במזרח התיכון) אשר מעולם לא מנתה יהודים רבים. מאז פריצת המתחים העדתיים במדינה, החלה הגירה המונית של היהודים ונכון לשנות האלפיים הקהילה כמעט חדלה להתקיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים מלבנון נשלטו על ידי ממלכת ישראל המאוחדת, ובמרגלות צפון הר החרמון חיו בני שבט נפתלי. בשנת 40 לספירה התיישבו יהודים בחופי לבנון, וישנן עדויות כי בתקופת הפיניקים היו לימאים הפיניקים במסעותיהם[דרוש מקור].

עם חורבן בית המקדש השני ולאחר מרד בר כוכבא, לבנון ובעיקר ביירות הפכה להיות עיר מעבר ליהודים הרבים שהוגלו מממלכת יהודה. הח'ליף מועאויה הראשון (661-680) הקים קהילה יהודית בעיר טריפולי, וקהילה נוספת נוסדה ב-922 בעיר צידון, שבקרבתה נמצא קבר המזוהה עם הנביא צפניה, אשר הפך להיות אתר עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים.

בשנת 1492 הגיעו ללבנון יהודים מגירוש ספרד כמו לכל שאר חלקי האימפריה העות'מאנית.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם של היהודים בלבנון היה טוב יחסית למדינות מוסלמיות במזרח התיכון, בזכות מיעוט המוסלמים בארץ וקשרי היהודים עם בני העדות הלא-מוסלמיות. בתקופה בה הנוצרים היוו בלבנון רוב מוחלט היה מצב היהודים טוב, אולם עם העלייה באחוז המוסלמים בלבנון עלתה האלימות כלפי היהודים. יהודי הר הלבנון שמרו קשר עם הדרוזים ואלו הגנו עליהם מפני פורעים. יהודי ביירות לעומת זאת שמרו על יחסים עם הנוצרים המארונים. בביירות, הקימו היהודים מיליציה שהורכבה מלוחמים נוצרים ומומנה על ידי היהודים, ופעלה בעיקר ברובע היהודי בביירות והגנה על היהודים מתקיפות.

במאה ה-19, סכסוכים בין דרוזים למארונים גרמו ליהודים רבים לעזוב את העיירה דיר אל-קמר, רובם לעיירה חאצביא, שם חיו בתקופה זו כ-20-30 משפחות שמנו כ-100 נפשות. ב-1830 חיו בביירות כ-200 יהודים וב-1840 575 יהודים. ביוזמת הברון רוטשילד עברו חלק מיהודי חאצביא למושבה ראש פינה בשנת 1888. הברון רוטשילד גם מימן את שיפוץ בית הכנסת בחאצביא ואת שכרו של מורה יהודי לבני הקהילה.

תחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1911, יהודים מיוון, מסוריה, מעיראק ומטורקיה היגרו לביירות והקהילה שם גדלה לכ-5000 איש. הקהילה היהודית פרחה תחת המנדט הצרפתי. היהודים חברו למפלגה הפלנגות הנוצריות והשתתפו בהיווסדות לבנון הגדולה כמדינה עצמאית ב-1920. בתקופה זו פעלו בלבנון שני עיתונים יהודיים: אל-עלאם אל-אשראילי בערבית, ו-Le Commerce du Levant - כתב עת כלכלי בשפה הצרפתית שפעיל כיום בבעלות לא-יהודית.

במשך שנות התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל וסגירת שערי הארץ על ידי הבריטים, שימשו יהודי לבנון כחוליה מקשרת ליהודי ארץ ישראל. הם סייעו להברחת יהודים דרך גבול הצפון אל יישובים יהודים בגליל. אך הקהילה היהודית נמנעה מלתרום כספים ליישוב ולבנון היא המדינה הערבית היחידה שבה האוכלוסייה היהודית גדלה לאחר הכרזת העצמאות - כ-22 אלף יהודים.

הקהילה היהודית התרכזה בעיקר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי במרכז ביירות (שם נמצא בית הכנסת מגן אברהם), ובראס ביירות, רובע גדול במערב העיר. יהודים התגוררו גם בהרי השוף, בדיר אל-קמר (שם נמצא בית הכנסת דיר אל-קמר), בעאליי, בבחמדון, בצידון ובחאצביא.

אחרי 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העלמין היהודי בביירות, לבנון (2008)

בשנת 1947, עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר נערכו פרעות רבות ביהודים על ידי תושבי לבנון והפליטים הפלסטינים שעזבו את ישראל במלחמת העצמאות. במשך תקופה רבה יהודי לבנון סבלו מהטרדות מצד המוסלמים והפליטים הפלסטינים, אשר כללו בין השאר סחיטת כספים רבים על מנת לממן את "המאבק הפלסטיני".

ב-1948, עם קום מדינת ישראל, רבים מיהודי סוריה, אשר נפרעו ונטבחו בסוריה, ברחו ללבנון. רובם התגוררו בביירות, וב-1951 חיו בביירות כ-6,000 יהודים. עד 1960 היהודים היוו 1% עד 3% מהאוכלוסייה הכללית שם, ובלבנון כולה חיו כ-9,000 יהודים. עם התגברות ההשפעה הסורית בלבנון לאחר מלחמת האזרחים ב-1958 הורע היחס בלבנון כלפי היהודים והחלה נהירה המונית של יהודי לבנון לצפון אמריקה, צרפת, איטליה ואף לישראל. ב-1971 נחטף בביירות בידי סוכנים סורים מזכיר הקהילה היהודית הלבנונית בן ה-69, והוחזק בדמשק יחד עם יהודים שניסו לעזוב את סוריה. בשנת 1974, לאחר גלי העלייה שעזבו את לבנון, נשארו בקהילה היהודית רק כ-1,800 נפש ורובם עזבו בשנים שלאחר מכן.

לאחר תחילת מלחמת האזרחים בלבנון (1975-‎1990) הורע היחס ליהודים וב-1982, בזמן מלחמת לבנון, התעורר גל של התקפות על הקהילה היהודית בלבנון ו-11 ממנהיגי הקהילה נרצחו בידי קיצונים מוסלמים. חמושים מטעם יאסר ערפאת שהו בבית הכנסת מגן אברהם, וכתוצאה מכך הוא הופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי מתוך הנחה שהוא שימש מחסן נשק פלסטיני, ואדם אחד נהרג.

ב-1 בינואר 1988 נמצאה בבירות גופתו של יצחק טוב, יהודי שנרצח בידי טרוריסטים ("יובל לישראל" מאת חיים יבין).

ב-1991 נותרו שני יהודים בלבד ברחוב ואדי אבו ג'מיל בביירות, שנבנה מחדש לאחר המלחמה. עבודות לשיקום בית הכנסת מגן אברהם החלו ב-2009.

כיום נותרו בלבנון כ-50-100 יהודים בלבד. הם אינם מקיימים חיי קהילה בולטים ואין להם רב. בית הכנסת דיר אל-קאמר אינו פעיל מחשש לביטחון המתפללים, אך הם הזוכים להגנה מראש העיר דורי שמעון.

נשיאי הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עזרא ענזרות, עד 1910
  • יוסף ד. פרחי 1910-1924
  • יוסף דישי ביי 1925-1927
  • יוסף ד. פרחי 1928-1930
  • סלים הררי 1931-1934
  • יוסף ד. פרחי 1935-1938
  • יוסף דישי בי 1939-1950
  • יוסף עטייה 1950-1976
  • יצחק ששון 1977-1985
  • ראול מזרחי 1985
  • יוסף מזרחי 1986
  • יצחק ארזי 2005-היום

רבנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבני הקהילה היהודית בלבנון בין השנים 1908 - 1978:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכה בר עם, אתרים יהודים בלבנון- קובץ צילומים מראשית שנות השמונים של אתרים יהודים בלבנון ושל אחרוני היהודים בה של הצלם מיכה בר עם, הוצאת אריאל, תשמ"ד 1984, ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד