פליטים יהודים ממדינות ערב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פליטים יהודים ממדינות ערב הם יהודים אשר נאלצו ברובם, לעזוב חסרי כל את מדינות ערב שבהן נולדו וחיו והפכו לפליטים[1] כתוצאה מהפרת זכויות אדם[2]. מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-30 של המאה ה-20, התעצם בהכוונתה‏[3] של הליגה הערבית בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות בעלות היסטוריה בת מאות ואלפי שנים.

בשיח הציבורי שהתקיים בישראל הצעירה הקולטת עלייה כונו היהודים שהגיעו מארצות ערב, כאחיהם שהגיעו מאירופה - עולים. כינוי זה הצביע על זיקתם לציונות, על תרומתם לבניין מדינת ישראל והצהרת כוונות של מדינת ישראל לשקמם בגבולותיה כאזרחים שווי זכויות וחובות על פי גישת "כור ההיתוך". בהתאם לרוח זו התעלמה המדינה משיח הפליטות בהקשר של יהודי מדינות ערב‏[4].

בשנים האחרונות חל שינוי בעמדת ממשלת ישראל וגורמי חוץ כלפי שיח הפליטות: ממשלת ישראל בהחלטות מס' 1544 משנת 2002‏‏‏[5] ו־1250 ‏‏משנת 2003‏[6] והקונגרס האמריקאי בהחלטה 185 משנת 2008‏‏‏[7] מכירים ביהודים שנעקרו ממדינות ערב כפליטים ובשנים האחרונות נערכת ממשלת ישראל להערכת שווי הרכוש, הנאמד במיליארדי דולרים, והולאם על ידי מדינות ערב‏[8]. ישנם גורמי ממשל בישראל ובארצות הברית, מומחי זכויות אדם והיסטוריונים הגורסים כי קיימת סימטריה‏[9][1] בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני, ולכן יוצרים זיקה‏[10][1] בין הכרה בינלאומית בשני הסיפרים לבין תוחלתו של כל פתרון צודק וכולל לסכסוך הערבי-ישראלי. ההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב שוללים סימטריה זו מכל וכל.‏[11]

תמונה של יהודי תימן במבצע על כנפי נשרים

היחס אל יהודי מדינות ערב תחת שלטון מוסלמי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטישמיות מוסלמית

היווסדן של רוב הקהילות יהודיות באזורים הקרויים כיום מדינות ערב[12] מיוחסת, על פי מסורות, לאלף ה-1 לפנה"ס.‏[13] חלק מהקהילות הוקמו בעקבות הגליות, כגון גלות בבל, וחלק עם הגעתם של סוחרים ומתיישבים יהודים.

לאחר התפשטות האסלאם במזרח התיכון במהלך המאה השביעית, הקהילות היהודיות שמרו על יהדותן ואורח חייהן כבני חסות תחת שלטון שהטיל עליהן מיסים, הגבלות ואיסורים. לפי חוקי האסלאם עמי הספר (בקוראן היהודים, הנוצרים ואף הזורואסטרים) זכאים לחיות במעמד של בני חסות הנקרא ד'ימי, שחובותיו והמגבלות עליו הוגדרו במסמך אסלאמי קדום המכונה חוזה עומר. מעמד זה אינו מונע מהם מלשמר את דתם ומאפשר להם לחיות בארצות האסלאם, אך גם מהווה מעמד משפטי נחות שהמשתייכים אליו נתונים לשורה של הגבלות. רבות מההגבלות המוטלות על הד'ימי הן סמליות, ונועדו להבהיר את מעמדו העליון של האסלאם. כך למשל, אחד האיסורים הוא שבית התפילה של בן החסות לעולם לא יהיה גבוה יותר מגובה הבתים המוסלמים. אחת הדרישות המכבידות ביותר של חוזה עומר הוא שעל לא-מוסלמים יש לשלם מס גולגולת שנתי עבור חייהם לשלטון בתמורה להגנה עליהם.

אמנם לחוזה עומר הייתה חשיבות בקביעת היחס ללא-מוסלמים מצד השלטון המוסלמי, אולם שלטונות מוסלמים רבים סטו מהוראותיו. מעמדם של היהודים תחת שלטון מוסלמי היה מורכב ונתון לשינוי תמידי לאורך תקופות, אזורים ושליטים שונים. בעוד ששליטים מסוימים ראו את היהודים כגורם יצרני שיכול לסייע לשלטון במטרותיו ולכן לא אכפו את הגבלות חוזה עומר באדיקות, לעומתם היו שליטים שהפרו את חוזה עומר לרעה ורדפו את היהודים באלימות. לעתים אולצו יהודים להתאסלם בכפיה, ותמיד נאלצו לתלות את תקוותם לחיות בביטחה ובשלום בשליטים שהתחלפו במהלך ההיסטוריה.

רדיפות נגד יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים לא היו מאורע נדיר, והתנכלויות כנגד יהודים כללו איומים, מעשי שוד, שריפה של רכוש, סקילה והכאה ואירועי טבח המוניים שהסתיימו לעתים במותם של מאות ואלפי יהודים. בין אירועי הטבח הגדולים ביותר כנגד יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים ניתן למנות לדוגמה את פוגרום גרנדה, הטבח ביהודי פאס (1033) ואת רדיפות אל-מוואחידון. לעומת זאת, ימי הביניים היא גם התקופה בה יהודי ארצות האסלאם זכו לפריחה תרבותית גדולה שהתבטאה בין השאר בתור הזהב של יהודי ספרד, וגם התקופה בה העולם המוסלמי חווה את תור הזהב של האסלאם, והתקיימו השפעות הדדיות בין שתי התרבויות. על סמך השפעות הדדיות אלו, ישנם היסטוריונים יהודים אירופאים בני המאה ה-19 כגון צבי גרץ שהשתמשו במונחים כגון "הרמוניה" כדי לתאר את היחסים בין יהודים למוסלמים בימי הביניים. בצורה זאת הם גם ביקרו כדרך אגב את היחס כלפי יהודים בחברה האירופאית הנוצרית בת זמנם.‏[14] אולם מקובל בקרב חוקרים בני ימינו להתייחס להשקפה היסטורית זאת כמיתוס[15], תוך אזכור מעמדם החברתי והמשפטי הירוד של יהודים והרדיפות כנגדם בתקופות שונות.

אומדן האוכלוסייה היהודית במדינות ערב בשנת 1948 ובשנת 1976‏[8]:
1948 1976
Flag of Morocco.svg  מרוקו 265,000 17,000
Flag of Algeria.svg  אלג'יריה 140,000 500
Flag of Tunisia.svg  תוניסיה 105,000 200
Flag of Libya.svg  לוב 38,000 20
Flag of Egypt.svg  מצרים 100,000 200
Flag of Iraq.svg  עיראק 135,000 400
Flag of Syria.svg  סוריה 30,000 4350
Flag of Lebanon.svg  לבנון 55,000 1000*
עדן 8000 0
סה"כ 881,000 25,620

התנכלויות בעת החדשה

בעת החדשה, מסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, התגבר האיום על הקהילות היהודיות במזרח התיכון, והתגברו מספר הרדיפות כנגדן. כך למשל בין 1770 ל-1786 גורשו היהודים מג'דה ורובם ברחו לתימן, בשנים 1790-1792 חל רצף של מאורעות טבח נגד יהודי מרוקו בהוראת מולאי יזיד, ב-1828 נערך טבח ביהודי בגדאד. אירועים דומים נוספים התרחשו בקהילות אחרות ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון.‏[16] ההיסטוריון ברנרד לואיס מונה לגל ההתנכלויות זה מספר סיבות, הקשורות בעיקר להשלכות ההתערבות הגוברת של מעצמות אירופה במזרח התיכון, אך גם בהתפתחויות פנימיות.‏[17]

גל ההתנכלויות המשיך ביתר שאת לתוך המאה ה-20, על רקע נסיבות רבות, מגוונות ומשולבות אחת בשנייה. צמיחת הציונות והתגובות העוינות לה בעולם הערבי, צמיחת הלאומיות הערבית, הקולוניאליזם האירופי, התפוררות האימפריה העות'מאנית ותעמולה פאשיסטית שימשו כדלק נוסף להסתת הציבור הערבי כנגד הקהילות היהודיות. לאלה התווספה אנטישמיות מסורתית כלפי יהודים, שמתוארים בקוראן בתור אלה שהפנו גב למוחמד בראשית דרכו וסילפו את התנ"ך כדי להקשות על מאמינים אחרים, ולעתים הצליחו מבחינה כלכלית יותר מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. בין הפרעות כנגד קהילות יהודיות באמצע המאה ה-20, בשנים בהם החל זרם העזיבה ההמוני של מדינות ערב, ניתן למנות את הפרהוד, פרעות טריפולי, פרעות עדן, פרעות אוג'דה וג'ראדה, ועוד.

בנוסף למאורעות אלימים, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 ואחרי הקמת מדינת ישראל הטילו השלטונות על הקהילות היהודיות עונשים ואיסורים שהקשו על חיי היומיום ‏‏‏[18] הפגנות המוניות נגד יהודים התקיימו במצרים, תימן ועירק.

לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה היו נוצרים, לא רדפה את היהודים למעט מאורעות אחדים, ואף חלק ניכר מיהודי סוריה ברחו אליה עם הקמת המדינה. למרות זאת עם שינוי האווירה בחלוף השנים, נותרו בלבנון רק כ-50 יהודים.

יהדות ארצות האסלאם היוותה חלק משמעותי מיהדות התפוצות. מספרם הכולל של היהודים שחיו במדינות ערב לפני התמוטטות הקהילות מוערך בכ-900,000 נפש‏‏‏[19] ‏‏‏[8]. מספרם הכולל של יהודי מדינות ערב שהגיעו לישראל בין 1948 ל 1951 היה מעט פחות מ-300,000‏[20]. יהודים נוספים עזבו את מדינות ערב בעקבות מבצע קדש. כיום, נותרו בכל רחבי מדינות ערב כ-7,000 יהודים.

סקירה לפי מדינה

משפחות בעיראק אורזות לקראת העלייה ארצה 11.5.1951

הנסיבות ליציאת הקהילות היהודיות ממדינות ערב היו שונות בין ארץ לארץ. כמעט בכל ארצות ערב התרחשו פרעות אלימות נגד יהודים, והנזק והחרדה שלהם הן גרמו היוו גורם משמעותי להימלטות היהודים. בארצות מסוימות, כגון מצרים, היהודים גורשו מהמדינה בהוראת הממשלה, ובמדינות אחרות הממשלות נקטו באמצעים שונים כדי לעודד את עזיבת היהודים. לעומת זאת במדינות כגון סוריה הוטלו מגבלות על עזיבת היהודים, ואלה נאלצו להימלט מהמדינה בחשאיות או בעזרת שוחד. בארצות המגרב היהודים עזבו בעיקר על רקע האלימות וחוסר היציבות שליוו את המאבקים הלאומיים הצפון אפריקאים לעצמאות מצרפת, ומתוך חשש למעמדם העתידי במדינות צפון אפריקה העצמאיות.

על פי פרופ' נורמן סטילמן, חוקר של תולדות יהדות ארצות האסלאם, מקובל בקרב היסטוריונים לחשוב ששילוב של כוחות דחיפה (Push) ומשיכה (Pull) גרמו ליהודים לעזוב את ארצות ערב. כלומר, בזמן שגורמים כגון פרעות, סנקציות, מגבלות, פחד לגבי עתידם ויחס חברתי עוין גרמו ליהודים לרצות להימלט מארצות ערב, הקמת מדינת ישראל מצד שני עוררה את רצונם של רבים לעלות לארץ ישראל. השילוב בין הגורמים שדחפו היהודים אל מחוץ לארצות ערב וגורם המשיכה של היהודים למדינת ישראל הוא שהוביל ליציאה ההמונית מארצות ערב.‏[21]

אלג'יריה

בית הכנסת הגדול באוראן שהופקע והומר ב-1975‏[22] למסגד

יהודי אלג'יריה היו החל משנת 1870 אזרחים של צרפת. כתוצאה מכך היהודים היו גורם הנמצא בתווך בין השלטון הצרפתי והפייה-נואר (המתיישבים האירופאים באלג'יריה) לבין האוכלוסייה המוסלמית המקומית. יהודי אלג'יריה הצרפתית זכו לרוב להגנה ונהנו מביטחון תחת הממשל הצרפתי, אך לעתים נפגעו מהתפרצויות אנטי-יהודיות. מקרה הטבח הזכור ביותר כנגדם הן הפרעות של אוגוסט 1934 שפרצו בעיר קונסטנטין לאחר שיהודי הואשם שהוא העליב את דת האסלאם, בהן נהרגו עשרות יהודים ובתי עסק יהודיים רבים נבזזו.‏[23] מהומות אלה לא גרמו לגל עזיבה, אך נותרו בתודעה של יהודי אלג'יריה וגרמו להידוק קשריהם עם צרפת. בזמן מלחמת העולם השנייה הורע מצב יהודי אלג'יריה, אך עם תום המלחמה זכויותיהם הושבו להם. במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1956-1962) מוסדות הקהילה היהודית נקטו בעמדה נייטרלית מוצהרת, אך למרות זאת יהודים רבים נפגעו במהלך המלחמה. כך למשל, בין ראש השנה ליום כיפור של שנת 1961 נערכו סדרה של מהומות אנטי-יהודיות באלג'יר ואוראן. כוחות הצבא הצרפתי הצליחו להדוף את הפורעים מהשכונות היהודיות, אך בכל זאת יהודי אחד נהרג ונער יהודי בן 15 נפצע קשות.‏[24] התנקשויות בחייהם של מספר אישים יהודים מפורסמים, בהם הזמר הנודע רמונד לריס, גם כן זיזעו את יהודי אלג'יריה. כמעט כל היהודים עזבו את המדינה בשנים 1960-1962, עם נסיגת צרפת מאלג'יריה, ביחד עם למעלה ממיליון המתיישבים האירופאים שעזבו את המדינה.

לאחר עצמאות אלג'יריה בשנת 1962 חוקק חוק אזרחות חדש (1963) אשר מנע מלא-מוסלמים לקבל אזרחות.‏[25] החוק קבע שיכול לקבל אזרחות רק מי שאביו או סבו מצד האב הם מוסלמים.‏[26] מעמדם המורע של לא-מוסלמים באלג'יריה העצמאית, ופרוץ מלחמת האזרחים האלג'יראית, גרמו למרבית היהודים שנותרו במדינה לעזוב גם כן. מוסדות יהודיים רבים הולאמו והופקעו בידי השלטונות, ובשנת 1975 הוחרם אף בית הכנסת הגדול של אוראן על ידי הממשלה האלג'ירית ונהפך למסגד.

בחריין

בבחריין הייתה קהילה יהודית קטנה בת 600 מאות נפשות נכון לשנת 1948. בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 החל גל הפגנות בעולם הערבי שנמשך במהלך הימים הראשונים של דצמבר אותה שנה. בבחריין הפגנות אלה התבטאו תחילת בהשלכות אבנים על יהודים, וב-5 בדצמבר התרחש פוגרום בעיר מנאמה, עיר הבירה של בחריין. חנויות ובתים של יהודים נבזזו, בית הכנסת בעיר נהרס, יהודים רבים הוכו ואישה יהודית קשישה נהרגה.‏[27]

רוב יהודי בחריין עזבו את המדינה, בעיקר לבריטניה. נכון לשנת 2006 היו בה 36 יהודים.

לבנון

בשנת 1948 היו בלבנון כ-24 אלף יהודים, שהשתכנו בעיקר בביירות. בניגוד לארצות ערב האחרות, הקהילה היהודית בלבנון לא פחתה לאחר 1948 אלא גדלה, בעיקר מכיוון שהגיעו אליה פליטים יהודים מארצות ערב האחרות כגון סוריה ועיראק. מה שגם כן תרם לביטחונם היחסי של היהודים בלבנון הוא הדומיננטיות של הנוצרים המארונים בלבנון באותה תקופה.

עם זאת, מחוץ לביירות מצבם של היהודים בלבנון היה יותר מעורער, ובעיר טריפולי נערכו פרעות בנובמבר 1945 בהן נהרגו 14 יהודים.‏[28] בשנת 1948 התחוללו בעיר הפגנות שבמהלכן רכוש יהודי נפגע והושמעו קריאות אנטי-יהודיות. בעקבות חוסר הביטחון המתמשך רבים מיהודי טריפולי עזבו אותה לטובת ביירות בשנים אלו. בשנת 1950 פצצה הונחה תחת בית ספר של כל ישראל חברים בביירות, מנהל בית הספר נהרג בפיצוץ. בשנת 1953 נאסר על תנועת מכבי לפעול במדינה.‏[29]

בשנות ה-50 המוקדמות התמעטו הפגיעות והפעולות כנגד היהודים בלבנון, שחיו ברובם באזור ביירות. עם זאת לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה של לבנון בשנת 1958 ועד 1967 מרבית יהודי לבנון היגרו ממנה, בעיקר לישראל, אירופה וארצות הברית. בשנת 1971 ראש הקהילה היהודית בלבנון בן ה-69, אלברט אליה, נחטף על ידי סוכנים סורים ונעצר ועונה בדמשק ביחד עם יהודים סורים שניסו להמלט מהמדינה. בקשה אישית לשחררו מצד ראש סוכנות האו"ם למען פליטים נענתה בהתעלמות מצד סוריה. בשנות ה-80, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) ארגון חזבאללה חטף מספר אנשי עסקים יהודים לבנונים. שרידי הקהילה היהודית היגרו ברובם מאימת המלחמה.

לוב

בשנת 1948 יהדות לוב מנתה כ-38 אלף נפשות. סדרת פרעות בטריפולי בנובמבר 1945 הותירה 130 יהודים הרוגים (כולל 36 ילדים), מאות פצועים ו-4,000 שאיבדו את ביתם והפכו לחסרי קורת גג. חמישה בתי כנסת בטריפולי וארבעה נוספים בעיירות סמוכות נהרסו על ידי הפורעים. למעלה מ-1000 בתים וחנויות יהודיות נבזזו בטריפולי לבדה.‏[30] הפרעות זעזעו את יהודי לוב. ביוני 1948 התרחש פוגרום נוסף, במהלכו נהרגו 15 יהודים ו-280 בתים נהרסו. בעקבות הישנותם של מקרי אלימות, וההתרגשות שעוררה הקמת מדינת ישראל, בשנים 1948-1951 עלו לישראל כ-30 אלף מיהודי לוב. בשנת 1967 נותרו עוד מספר אלפי יהודים במדינה, ועל רקע מלחמת ששת הימים התרחש פוגרום נוסף, שבמהלכו נהרגו 18 יהודים נוספים. ממשלת לוב הצהירה שעל היהודים "לעזוב את לוב באופן זמני", ואפשרה להם לעזוב עם רכוש בשווי של 50$ בלבד, תוך הותרת רוב רכושם מאחוריהם. ביוני-יולי 67 כ-4,000 יהודים מלוב הגיעו לאיטליה, מתוכם 1,300 המשיכו לישראל, 2,200 נותרו באיטליה והיתר היגרו לארצות הברית.

בשנת 1970 ממשלת לוב חוקקה חוקים חדשים שהפקיעו את הרכוש היהודי במדינה. שארית היהודים היגרו מלוב לאורך השנים לאחר מכן. בפברואר 2002 נפטרה היהודיה האחרונה בלוב, סמראלדה מגנאג'י.

מצרים

בשנת 1948 מספר יהודי מצרים עמד על כ-75,000 נפשות. האווירה הציבורית החלה להשתנות כנגד יהודי מצרים, כמו גם כנגד בני מיעוטים אחרים במדינה, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית ענפה פעלה במצרים, ותנועות כגון האחים המוסלמים והמצרים הצעירים פסלו את היהודים אם בגלל שאינם מוסלמים ואם בגלל שלא ראו בהם כ"מצרים אמתיים". יהודי מצרים היו נתונים לסדרה קשה של מעשי אלימות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1945, במהומות אלימות בקהיר ואלכסנדריה, 11 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו. בשנת 1948 שורה של פרעות, פיגועים, מעצרים המוניים ומעשי אלימות והתנכלות כוונו כנגד יהודי מצרים. כך ביוני 1948 פצצה התפוצצה ברובע היהודי-קראי בקהיר והרגה 22 יהודים.‏[31] חודש לאחר מכן נערכו התקפות דומות על בית כנסת בקהיר וחנויות יהודיות, ו-19 יהודים נהרגו. מספר היהודים שנרצחו או נחטפו ונעדרו לאורך כל אותה שנה הוערך בדיווח בן הזמן ב-150 נפשות.‏[32] באותה שנה נעצרו מאות יהודים על ידי הרשויות של מצרים ורכוש יהודי רב הופקע. עד שנת 1950 כ-40 אחוז מיהודי מצרים נמלטו ללא רכוש מהמדינה.

הצעדים המשמעותיים ביותר נגד יהודי מצרים ננקטו בשנת 1956 לאחר פרוץ מלחמת סיני. כחלק מגירוש יהודי מצרים (1956) (אנ') כ-1000 יהודים נעצרו על ידי הרשויות של מצרים, 500 בתי עסק וחשבונות בנק יהודיים הופקעו, ובעלי מקצוע יהודים רבים (כגון רופאים, עורכי דין ומורים) איבדו את הזכות לעסוק במשלח ידם. אלפי יהודים קיבלו הוראה מהרשויות לעזוב את מצרים תוך היתר לקחת איתם תיק-יד וסכום מזומנים קטן בלבד. יהודים רבים נאלצו לחתום על הצהרה שהם "תורמים" את רכושם לממשלת מצרים. כחלק מצעדים אלה למעלה מ-25,000 יהודים ברחו וגורשו ממצרים, והגיעו בעיקר לישראל, אירופה וארצות הברית.‏[33] עד שנת 1957 מספר היהודים במצרים צנח ל-17,000 נפשות, ועד מלחמת ששת הימים הקהילה פסקה למעשה מלהתקיים למעט מספר עשרות בודדות של יהודים.

מרוקו

חלק מהרכוש היהודי נשאר נטוש עד ימינו; הרובע היהודי לשעבר במוגדור, 2008.

יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה שבקהילות היהודיות בארצות ערב, ומנתה בשנת 1948 כ-205 אלף נפשות. עד שנת 1956 מרוקו נותרה מדינת חסות של צרפת, סטטוס שלרוב הטיב עם היהודים. עם זאת, גם בתקופת הממשל הצרפתי התרחשו פגיעות בביטחון היהודים במרוקו. בשנת 1912, עם תחילת החסות הצרפתית, התרחש פוגרום ביהודי פאס (הידוע גם בשם התריתל) שמנו אז כ-12,000 נפשות. 52 יהודים נטבחו במהלך התריתל בפאס, וחלקים רבים מהמלאח (הרובע היהודי) נהרסו במהלך הביזה שנמשכה שלושה ימים ברציפות.‏[34] ב-15 בנובמבר 1942, מעט לאחר שחרור קזבלנקה על ידי הכוחות האמריקאים כחלק ממבצע לפיד במלחמת העולם השנייה, התרחש פוגרום ביהודי העיר על ידי האוכלוסייה המוסלמית ובעידוד של פקידים צרפתים אנטישמים.

העלייה ממרוקו התגברה במיוחד לאחר פרעות אוג'דה וג'ראדה של שנת 1948, במהלכם נהרגו 42 יהודים, כולל רב הקהילה של ג'ראדה ומשפחתו. בשנה לאחר הפרעות עלו לארץ כ-18 אלף יהודים ממרוקו. באוגוסט 1953 שבו ונערכו פרעות בעיר אוג'דה שבמהלכן 4 יהודים נהרגו, כולל ילדה בת 11. באותו חודש המשטרה הצרפתית מנעה מהמון מוסלמי לפרוץ גם למלאח של רבאט.‏[35] בשנת 1954 בעיירה פטיז'אן (הידועה כיום בשם סידי קאסם) נערכו שוב פרעות נגד יהודים, במהלכן נהרגו 7 סוחרים וגופותיהם עברו התעללות אכזרית. בשנת 1955 המונים מוסלמים התפרצו לרובע היהודי בעיר מזאגאן ובזזו עשרות בתים. 1700 יהודים נמלטו ומצאו מחסה בחלק האירופאי שבעיר. מספר רב של בתים ברובע היהודי הוצתו ונשרפו עד יסוד ו-200 יהודים נותרו ללא קורת גג לחזור אליה.‏[36] כחלק מאותו גל פרעות נערך טבח בעיר וואדי זם (Oued Zem (אנ')) בו נהרגה משפחה בת חמש נפשות ושני יהודים נוספים.‏[37] היציבות במרוקו כולה הייתה מעורערת בשנים אלה, עקב המאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות מצרפת שהיה בחלקו גם מאבק חמוש.

לאחר עצמאות מרוקו בשנת 1956, הוטלו איסורים על הגירה יהודית ממרוקו ועל הוצאת רכוש יהודי. במשך שלוש שנים התקיימה עלייה חשאית לישראל שכחלק ממנה עלו כ-30,000 יהודים ממרוקו. אולם סופה של העלייה החשאית היה באסון מר, טביעתה של ספינת אגוז כשעל סיפונה עשרות עולים ממרוקו ואנשי צוות ישראלים. לאחר שנת 1961 השלטונות המרוקאים נקטו במדיניות של עצימת עין לנוכח עזיבת יהודי מרוקו, תמורת תשלום מישראל עבור כל עולה. אולם ההגבלות על הוצאת רכוש נמשכו, ומרוקו הגבילה את שיעור ההון שניתן להוציא מהמדינה לסכום זעיר בשווי כ-60 דולרים בלבד.‏[38] בעקבות זאת רשתות הברחה של הון פעלו בניסיון להוציא חלק מהרכוש היהודי מחוץ למדינה אך לא בפני רבים עמדה אפשרות זו. שיטות מקובלות יותר להברחת כספים הייתה המרתו לתכשיטים או חפצים אישיים אחרים, שאותם כן היה ניתן להוציא מהמדינה. מלחמת ששת הימים הובילה לגל העזיבה האחרון של יהודים ממרוקו על רקע התגברות האיום על ביטחונם עקב המלחמה. רוב יהודי מרוקו עלו לישראל, וחלק ניכר היגרו לצרפת או לשאר מדינות אירופה וצפון אמריקה.

עיראק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע עזרא ונחמיה
קבר אחים של קורבנות הפרהוד

בשנת 1948 היו כ-150,000 יהודים בעיראק, בעיקר בבגדאד ובצרה. בשנת 1941, בעקבות ההפיכה הפרו-נאצית של רשיד עלי אל-כילאני, התרחשו בבגדאד פרעות הידועות בשם הפרהוד. במהלך פרעות אלה 180 יהודים נהרגו, 240 נפצעו, 586 בתי עסק יהודיים נבזזו ו-99 בתים נהרסו.‏[39] כמו רוב ארצות ערב, עיראק תחילה אסרה על עלייה לישראל מהחשש שזה יחזק את ישראל הצעירה. למרות האיסור, בשנת 1949 כ-1000 יהודים עזבו את עיראק כל חודש. בהמשך, בהובלת נורי א-סעיד, הממשלה העיראקית שינתה את מדיניותה ועברה לעודד את עזיבת היהודים. בשנת 1950 ממשלת עיראק העבירה חוק התקף לשנה שקבע שליהודים מותר להגר מהמדינה במידה והם מוותרים על אזרחותם העיראקית, וכתוצאה מכך מותירים את רוב רכושם לממשלת עיראק. לפי החוקר איאן בלאק הסיבות לשינוי המדיניות היה הרצון של עיראק לקבל נתח מהרכוש של היהודים לקופת המדינה, וכן רצון להיפטר מהמיעוט היהודי שנתפש כמערער את היציבות במדינה. באוגוסט 1950 נורי א-סעיד איים על חברת התחבורה שהייתה אחראית להובלת היהודים אל מחוץ למדינה שאם אינה תעמוד במכסה של 500 יהודים שעוזבים את המדינה כל יום, רישיונה יישלל. בספטמבר הוא איים שאם קצב העזיבה לא יוגבר, הוא יקח את כל היהודים לגבול ויגרשם. כחודשיים לפני שפג תוקפו של החוק, לאחר שכבר 85,000 יהודים נרשמו לעלייה, החלה סדרה של פיגועים נגד מטרות יהודיות בעיראק. ממשלת עיראק עצרה 28 יהודים בהאשמה שהם אחראים לפיגועים, והוציאה להורג 2 מהם. החוק הוארך לתקופה נוספת, ובמהלכה כמעט כל יתר יהודי עיראק עלו לישראל. במחצית השנייה של 1951 הועברו חוקים שמוציאים את הציונות מחוץ לחוק, ומורים על גירוש של כל יהודי מעיראק שלא מסכים לחתום על הצהרה נגד הציונות.‏[40]

מתוך היהודים המעטים שנותרו בעיראק, בשנת 1969 כ-11 יהודים הוצאו להורג בפומבי אחרי משפטי ראווה. הרדיו העיראקי קרא להמונים לצאת לרחובות, ואכן הגופות הוצגו בפני עשרות ומאות אלפי אנשים באווירת קרנבל.‏[41]

סודאן

הקהילה היהודית בסודאן, שנוסדה במאה ה-19, מנתה בשיאה כ-1,000 יהודים ממוצא ספרדי שחיו בעיקר בעיר הבירה חרטום. עד אמצע המאה ה-20 פעלו בעיר גם בית כנסת והתקיימו חיים קהילתיים ערים בהנהגת הרב שלמה מלכה. החל משנות ה-50 חברי הקהילה החלו להגר מסודן, בעיקר לאחר עצמאות סודאן בשנת 1956, והקהילה חדלה להתקיים בשנות ה-60.

סוריה

הריסות בית הכנסת העתיק של חאלב לאחר הפרעות בשנת 1947

בשנת 1947 פרצו בחאלב פרעות אלימות נגד יהודים, במהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר.‏[42] במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חאלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5. בשנת 1948 יהדות סוריה מנתה כ-30,000 נפשות. בשנים לאחר מכן ממשלת סוריה הטילה מגבלות חמורות על היהודים במדינה, כולל מגבלות על הגירה. יהודי סוריה ניסו להמלט מהמדינה, ובעזרת סיוע מאישים כגון ג'ודי פלד קאר אלפים מהם הצליחו בכך. באוגוסט 1949 רימונים הושלכו על בית כנסת בדמשק, ו-11 יהודים נהרגו.‏[43]

לאחר ועידת מדריד בשנת 1991 ממשלת ארצות הברית הטילה לחץ רב להקל את המגבלות ולאפשר למספר אלפי היהודים שנותרו במדינה לעזוב אותה. בפסח 1992 סוריה החלה לאפשר ליהודים להגר, בתנאי שיתחייבו לא לעלות לישראל. כתוצאה מכך רבים היגרו לארצות הברית, וחלק המשיכו בכל זאת לישראל.

תוניסיה

יהדות תוניסיה מנתה כ-105 אלף נפשות בשנת 1948. משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. כך למשל נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. באותה שנה החל גל פיגועים כנגד מטרות יהודיות.‏[44] ב-1958 התגברו ההתנכלויות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי בתוניס, כולל בתי כנסת עתיקים, נהרסו בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע עבור "חידוש עירוני" ו"לטובת הכלל".‏[45] בעקבות צעדים אלה והחשש לגבי עתיד היהודים במדינה, עזבו את תוניסיה לאורך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 כשמונים אלף יהודים. בשנת 1960 חולל בית הכנסת הגדול של תוניס. בשנת 1967 נערכו פרעות ברכוש היהודי ובבתי הכנסת שנותרו בתוניסיה. למרות שהשלטון הפרו-מערבי של תוניסיה בראשות חביב בורגיבה דיכא במהירות את האלימות נגד יהודים בשנת 1967, החל גל נוסף של הגירת יהודים מתוניסיה, וכ-7000 יהודים נוספים עזבו אותה, בעיקר לצרפת.‏[45] קהילה יהודית קטנה נותרה במדינה גם לאחר מלחמת יום כיפור, בעיקר בג'רבה ותוניס. למרות התפרצויות אלימות שונות לאורך השנים, כולל פיגוע בשנת 1985 בו חייל תוניסאי ירה למוות ב-5 מתפללים בבית כנסת בג'רבה, הקהילה הקטנה זכתה לרוב להגנה מצד הרשויות.‏[45]

תימן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע על כנפי נשרים
יהודים מתימן בדרכם לעדן

יהדות תימן, כולל עדן, מנתה בשנת 1948 כ-63 אלף יהודים. במהלך פרעות עדן של שנת 1947 נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו. בנסף עשרות חנויות ושני בתי ספר יהודיים נבזזו, וארבעה בתי כנסת ולמעלה מ-200 בתים הוצתו.

המצב בתימן המשיך להיות קשה, ובמהלך שנת 1948 תימן ידעה מאבקי כוח שלטוניים ואי-יציבות, וכתוצאה מכך סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק לפגיעות אלימות נוספות ביהודים. עם זאת, לאחר ניצחון ישראל במלחמת העצמאות, ועלייתו לשלטון של אחמד בן יחיא, תימן באופן מפתיע אפשרה ליהודים לעזוב את המדינה. המוני יהודים יצאו בדרכם לעדן והגיעו למחנה "חאשד", נקודת האיסוף טרם העלייה לישראל. יהודים רבים נפטרו במהלך המסע הקשה לעדן, ורבים נוספים נפטרו במחנה עצמו עקב התנאים הקשים. בסך הכל במבצע על כנפי נשרים כ-44 אלף יהודי תימן עלו לישראל. יהודי תימן יכלו על פי רוב למכור את רכושם לפני עזיבתם, אך נאלצו לעשות זאת במחירים אפסיים עקב ידיעת הרוכשים המוסלמים שהיהודים ממהרים לעזוב. קהילה יהודית זעירה נותרה בתימן גם לאחר עלייתם של רוב בני הקהילה, וממנה המשיכו לצאת עולים לישראל במיוחד בזמנים של אי יציבות בתימן, כגון מלחמת האזרחים בצפון המדינה שהחלה בשנת 1962.

סוגיית הרכוש

המצב הכלכלי של חלק מהקהילות לפני תחילת ההתנכלויות היה בכי טוב. הקולוניאליזם האירופאי במדינות ערב הביא לביקוש גובר במקצועות עתירי ידע של התקופה כגון תרגום, מסחר, עמילות מכס, בנקאות וניהול כספים, בהם היהודים שיחקו תפקיד מרכזי. הבריחה המהירה והמאולצת מארצות ערב לא הותירה לרובם ברירה ורוב רכושם נשאר מאחור. הרכוש שנותר מאחור כלל אדמות, בתים, עסקים וחנויות, סחורות, חשבונות בנק ועוד. רוב הרכוש הולאם על ידי שלטונות המדינות או נתפס על ידי אנשים פרטיים אחרים, ומעולם לא הושב לבעליו. שווי הרכוש הנטוש שהולאם מוערך במילארדי דולרים‏‏‏[46].

יש הערכות שונות לגבי שווי הרכוש היהודי שנותר מאחור או הוחרם במדינות ערב. השוני הרב בין ההערכות נובע מהקושי להעריך את סך הרכוש של הפליטים היהודים על פני מספר רב של מדינות, וכמו כן חוקרים וארגונים שונים מגדירים בצורה שונה מה יכול להיחשב כרכוש יהודי בר-פיצוי. הארגון העולמי של יהודים ממדינות ערב (World Organization of Jews from Arab Countries) העריך בשנת 2007 שסך כל הרכוש שהותירו מאחוריהם 900,000 הפליטים מארצות ערב הוא בשווי של 300 מיליארד דולר במונחים של שנות האלפיים, וסך כל הנדל"ן בבעלות יהודית שנותר מאחור מגיע ל-100,000 קמ"ר של אדמה.‏[47][48][49]

לעומת זאת, פרופ' סידני זבלודוף, כלכלן שמתמחה בפיצוי ניצולי השואה, בחן את סוגית הרכוש של הפליטים היהודים מארצות ערב והפליטים הפלסטינים מארץ ישראל תוך שימוש בהגדרות שמרניות יותר לרכוש בר פיצוי. על פי מחקרו, סך כל הרכוש של הפליטים היהודים מארצות ערב שוויו כ-6 מיליארד דולר במחירי 2007, בעוד שסך כל הרכוש של הפליטים הפלסטינים שוויו כ-3.9 מיליארד דולר.‏[50]

בשנת 2013 פרופ' מיכאל ר. פישבך (Michael R. Fischbach‏), היסטוריון שפרסם בעברו ספר לגבי תביעות הרכוש של הפליטים הפלסטינים, פרסם ספר בשם "תביעות רכוש יהודיות נגד מדינות ערב" (Jewish Property Claims Against Arab Countries) המנסה להציג סקירה מקיפה של הסוגיה.‏[51] אולם הוא גם ציין שללא איסוף מידע שיטתי, שוויו הכולל של הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב לעולם לא ייוודע במדויק.

גורל הפליטים היהודים והקהילות

חלק מהפליטים היגרו למדינות אמריקה ואירופה וחלקם הגיעו למדינת ישראל, נקלטו כעולים חדשים וזכו לסיוע ושירותי עזר מהמדינה. תהליך קליטת העולים יצר קשיים ומתחים עדתיים בחברה הישראלית אך אלה הלכו והתפוגגו לאורך השנים. לאחר כחמישים שנה רוב הפליטים שהגיעו מקהילה יהודית במדינות ערב לישראל, הצליחו, ממעמד של פליטים חסרי כל שנקלטו במעברות ומחנות אוהלים וסבלו מקשיי שפה, הלם תרבותי וקיפוח עדתי, להשתלב בהצלחה במרקם החברתי של מדינת ישראל. בשנים האחרונות עולות טענות בקרב חוקרים, נציגי וצאצאי קהילות יהודים ממדינות ערב על כך שממשלת ישראל אינה עושה די לתיעוד והפצת סיפורם של הפליטים היהודים ממדינות ערב לעומת מפעלי הנצחה ליהדות אירופה שמרביתה נספתה בשואה. בימינו, חלק מהקהילות היהודיות שנותרו במדינות ערב (למשל יהדות לוב, יהדות אלג'יריה ויהדות לבנון) התפוררו לחלוטין. חלק מהקהילות הקימו בישראל עמותות וארגונים שנועדו לתעד ולשמר את מסורת ומורשת תרבותם. ‏‏‏[52]

חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן

בפברואר 2010 אישרה הכנסת את החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב, התש"ע-2010.‏[53] מטרת החוק מופיעה בסעיף 1 שלו: "מטרתו של חוק זה לשמור על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון". החוק קובע כי "במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אבדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה".

בשנת 2012 הגישה המועצה לביטחון לאומי נייר עמדה שבו המליצה ליצור זיקה בין הפליטים הפלסטינים והפליטים היהודים מארצות ערב.‏[54] ב-21 בספטמבר 2012 התקיים במרכז האו"ם בניו יורק כנס בשם "צדק לפליטים יהודים ממדינות ערב" שבו אמר סגן שר החוץ, דני איילון: "לא נגיע להסכם שלום בלי לפתור את סוגיית הפליטים – אבל סוגיה זו כוללת גם את הפליטים היהודים. הצדק אינו שוכן בצד אחד בלבד וצעדים זהים צריכים להינקט בשני המקרים".‏[55]

בשנת 2014 אישרה הכנסת את החוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, התשע"ד-2014.‏[56]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אירועים

עיראק:

מצרים:

תוניסיה:

לוב:

תימן:

אלג'יריה:

סוריה:

כללי:

מעמד חוקי ובינלאומי

הפליטים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2
    Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -3,4,21
  2. ^ יוסף מאיר, על פצצות, עלייה ושקרים
  3. ^ צעדים אנטי-יהודיים פרי תכנון הליגה הערבית. ראו עמוד 1 מתחת לכוכביות.
  4. ^ הודעה לעיתונות של התנועה למען איכות השלטון בישראל מתאריך 20.12.2009
  5. ^ החלטה מס. 1544 של הממשלה מיום 03.03.2002
  6. ^ החלטה מס. 1250 של הממשלה מיום 2003 . 12 . 28
  7. ^ H. Res. 185 (110th)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 עדה אהרוני, ההגירה הכפויה של היהודים ממדינות ערב והשלום בתרגומה של שוש לפידות, ובמקור The Forced Migration Of Jews From Arab Countries, Peace Review: A Journal of Social Justice, 1469-9982, Volume 15, Issue 1, 2003, Pages 53 – 60
  9. ^ סימטריה לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל ובהלקח בחשבון אי סימטריה בנסיבות שהובילו לשתי הבעיות ובמאמץ השונה לפתור אותן
  10. ^ החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי להכיר ביהודים ממדינות ערב כפליטים - תקציר ותרגום מתוך, צדק היסטורי: הפליטים היהודים במדינות ערב.
  11. ^ Hamas: 'Arab Jews' are not refugees, but criminals, JPost, 09/23/2012.
  12. ^ לליבון הסוגיה המשפטית העוסקת בשם המסגרת למדינות (מדינות ערב או מדינות האסלאם או מדינות הליגה הערבית) מהן גורשו הפליטים ראו הדיון בפרוטוקול מס' 69 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת מיום 2.2.2010, כשעל סדר היום: הצעת חוק לשמירה על זכויותיהם של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב, התש"ע, 2010, הצעת חוק של חבר הכנסת ניסים זאב (פ/1154).
  13. ^ מועדי היווסדן של הקהילות היהודיות במדינות ערב
  14. ^ לדיון היסטוריוגרפי, ראו למשל: מרים פרנקל, תיבת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים - ציוני דרך וסיכויים, פעמים 92 (תשס"ב), מכון בן צבי, עמ' 24-30.
  15. ^ Mark R Cohen, Islam and the Jews: Myth, Counter-Myth, History, Jerusalem Quarterly 38, 1986, pp. 125-137
  16. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, הוצאת זלמן שזר, 1996, עמ' 153
  17. ^ ברנרד לואיס, היהודים בעולם האסלאם, הוצאת זלמן שזר, 1996, עמ' 154
  18. ^ ‏הד’ימים-בני חסות: יהודים ונוצרים בצל האסלאם, בת יאור, תרגום: אהרן אמיר, עריכה מדעית: משה שרון, ירושלים: כנה, 1986.‏
  19. ^ ‏אמנון רובינשטיין הפליטים האחרים
  20. ^ ‏לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל, 1991 לוח 5.4 עמ' 168: סך הכל של עולי אסיה ואפריקה מ-1948 עד 1951 היה כ-331 אלף זאת לפי תקופת העלייה מ-1948 עד 1951. מזאת יש לחסר את עולי טורקיה שהיו כ-35 אלף. המספר הנותר הוא כ-296,000 והוא כולל את עולי איראן שאיננה מדינה ערבית.‏
  21. ^ Norman A. Stillman, Middle Eastern and North African Jewries Confront Modernity: Orientation, Disorientation, Reorientation, in: "Sephardi and Middle Eastern Jewries: History and Culture in the Modern Era", Indiana University Press, Jan 1, 1996, p. 59.
  22. ^ הקהילה היהודית באוראן, אלג'יריה באתר בית התפוצות
  23. ^ Moslems Slay Many Jews; Hundreds Hurt in Algeria Riots, JTA, August 7, 1934.
  24. ^ French Guard Algerian Jews Against Moslem Rioting on Yom Kippur, JTA, September 21, 1961.
  25. ^ Tarek Fatah (2010). The Jew Is Not My Enemy: Unveiling the Myths That Fuel Muslim Anti-Semitism. Random House. p. 102.
  26. ^ Malka Hillel Shulewitz (2001). The forgotten millions: the modern Jewish exodus from Arab lands. Continuum International Publishing Group. p. 93
  27. ^ Stillman, Norman (2003). Jews of Arab Lands in Modern Times. Jewish Publication Society, Philadelphia, p. 147
  28. ^ Kirsten Schulze. "Lebanon." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2013.
  29. ^ BEIRUT, Encyclopaedia Judaica
  30. ^ Stillman, Norman (2003). Jews of Arab Lands in Modern Times. Jewish Publication Society, Philadelphia, p. 145.
  31. ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע היהודי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים 70 (חורף תשנ"ז), עמ' 141-156.
  32. ^ Egyptian Mobs Pierce Eyes of Jews; Kill Rabbis Savagely; Jewish Situation Alarming, JTA, 1948/08/05.
  33. ^ Elinoar Bareket; Racheline Barda. "Egypt." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
  34. ^ הקהילה היהודית בפאס, מרוקו באתר בית התפוצות.
  35. ^ Jews Killed in Morocco Riots; Raid on Jewish Quarter Repulsed, JTA, August 24, 1953.
  36. ^ Moroccan Jewish Leaders Leave for the Aix-les-bains Peace Talks, JTA, August 26, 1955.
  37. ^ La repercussions sur la population juive des recentes emeutes Information Juive, septembre 15, 1955.
  38. ^ Jewish Property Claims Against Arab Countries, Michael R. Fischbach, Columbia University Press, 2008, p. 94
  39. ^ Levin, Itamar (2001). Locked Doors: The Seizure of Jewish Property in Arab Countries, p. 6
  40. ^ A history of modern Palestine: one land, two peoples, by Ilan Pappé, 2004, p. 176
  41. ^ Republic of fear: the politics of modern Iraq By Kanan Makiya, chapter 2 "A World of Fear", University of California 1998
  42. ^ Shindler, Colin. A history of modern Israel. Cambridge University Press 2008. pp. 63–64.
  43. ^ 1949:Damascus Bomb, New York Times, 1949.
  44. ^ Jewish Homes in Tunis Bombed Four Times Within One Week, JTA, February 21, 1956.
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 Jews of Tunisia in Jewish Virtual Library.
  46. ^ מאמר ynet בנושא
  47. ^ The Palestinian Refugee Issue: Rhetoric vs. Reality by Sidney Zabludoff
  48. ^ Jews forced out of Arab countries seek reparations. www.jpost.com. אוחזר ב־2011-01-16.
  49. ^ Expelled Jews hold deeds on abandoned property in Arab lands. www.jpost.com. אוחזר ב־2011-01-16.
  50. ^ "The Palestinian Refugee Issue: Rhetoric vs. Reality", Sidney Zabludoff, Jewish Political Studies Review 20:1–2 (Spring 2008)
  51. ^ Michael R. Fischbach, Jewish Property Claims Against Arab Countries, Columbia University Press, 2013.
  52. ^ מורשת יהדות לוב, מורשת יהדות בבל, מורשת יהדות תימן
  53. ^ חוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב, התש"ע-2010, ס"ח 2232 מיום 3.3.2010.
  54. ^ ברק רביד, המועצה לביטחון לאומי: ליצור זיקה בין הפליטים הפלסטינים והיהודים מארצות ערב, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2012
  55. ^ חמי שלודני אילון באו"ם: פתרון בעיית הפליטים היהודים הוא תנאי לכל הסכם שלום, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2012
  56. ^ חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, התשע"ד-2014, ס"ח 2457 מיום 3 ביולי 2014
  57. ^ ביקורת על הספר: Fischbach on Jewish property claims: flawed book