פוביה ספציפית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פוביה ספציפית (נקראת גם פוביה פשוטה) היא פחד מתמיד ומוגזם, שמתעורר עקב הופעת אובייקט או מצב ספציפי, או עקב ציפייה להופעתו. החשיפה לגירוי זה גורמת כמעט תמיד לתגובת חרדה מיידית, שההבדל הבולט היחיד בינה להתקף פאניקה הוא העובדה שפאניקה אינה מתעוררת על ידי אובייקט חיצוני ברור.‏‏‏[1] סימפטומים שיכולים להופיע הם למשל קוצר נשימה, הזעה, סחרחורת, פחד למות או "להשתגע", ועוד.

אדם שסובל מפוביה ספציפית, בדרך כלל ינסה להימנע ככל האפשר מהמצב המפחיד, או מהמצוקה שמעורר בו המצב המפחיד. הימנעות זו משבשת באופן משמעותי את התפקוד הרגיל שלו, ומעוררת בו מצוקה גבוהה.

קריטריונים אבחוניים נוספים לפוביה ספציפית, לפי המדריך האבחוני DSM-IV, הם שהאדם מבין שהפחד הוא מוגזם ולא הגיוני (אצל ילדים קריטריון זה לא תמיד מופיע), כשמדובר בקטינים הפחד נמשך לפחות חצי שנה, והפחד לא מוסבר על ידי שום הפרעה נפשית אחרת (כמו הפרעה טורדנית-כפייתית, PTSD, חרדת פרידה או חרדת בית ספר, פוביה חברתית, הפרעת פאניקה ואגורפוביה).‏‏‏[2]

רשימת הפוביות הספציפיות ארוכה ומגוונת מאוד. חלקן מתעוררות עקב גירויים שכל אדם מפחד מהם קצת (כמו חושך, מחלות, עקרבים ונחשים). ההבדל הוא שבפוביה ספציפית עוצמת הפחדים גבוהה מאוד, והשיבוש בתפקוד היומיומי שנוצר בגלל ההימנעות הוא גדול.

הירידה בחרדה, שמתרחשת בכל הימנעות מהמצב המפחיד, מחזקת את ההתנהגות הפובית ומשמרת אותה. פוביות משתמרות גם בגלל רווחים משניים שנוצרים מהן – יתרונות שנובעים מהמוגבלוּת הזו, כמו תשומת לב, אהדה, ושליטה מסוימת על הזולת.

סוגי פוביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פחד מחיות – ספציפי לחיה מסוימת, מתרחש בעיקר בילדות.
  • פחד מגירויים מהסביבה הטבעית – כמו חושך, סערה, גבהים, מים. מתרחש בעיקר בילדות.
  • פחד ממצבים מסוימים – כמו נהיגה, נסיעה באוטובוס, מעליות, טיסה. שכיח בילדות וכן בסביבות גיל 25. דומה בחלק ממאפייניו להפרעת פאניקה עם אגורפוביה.
  • פוביית דם-פצע – ייחודית יחסית לאחרות, כי בה לחץ הדם דווקא יורד בעת חשיפה לגירוי.
  • פחדים אחרים – למשל פחד מאובייקטים דוממים, פחדי ילדות, ופחדים גופניים (מחלות, מוות – מאוד ספציפיים ולא כלליים בכל הגוף כמו בהיפוכונדריה, למשל נשים חוששות יותר מסרטן וגברים ממחלות מין).

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת הפוביות הספציפיות במהלך החיים היא גבוהה יחסית – 14% בקרב נשים ו-8% בקרב גברים.‏[1] שיעורים אלו משתנים בהתאם לסוג הפוביה, למשל 95% מקרב בעלי פוביות חיות הן נשים, בעוד בפוביית דם-פצע רוב הסובלים הם גברים.

חלק מהפוביות מתחילות בגילאי הילדות, כמו פוביות חיות, דם-פצע וטיפולי שיניים. פוביות אחרות נוטות להופיע בגיל ההתבגרות או בבגרות, למשל קלאוסטרופוביה ואגורפוביה.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הפסיכודינמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסיכואנליזה

על פי גישה זו, פוביות הן הגנה מפני חרדה שנוצרת בגלל דחפים מודחקים של האיד – קשה להכיר בדחפים אלו, לכן החרדה עוברת התקה מהדחף אל אובייקט או מצב חיצוני, בעל קשר סמלי כלשהו אל גורם החרדה האמיתי. למשל, במקרה המפורסם של הנְס הקטן, פרויד טען שהנס פיתח פוביה מסוסים בגלל חרדה סביב קונפליקט אדיפלי מודחק (אהב את אמו ורצה להרוג את אביו אך פחד שיסרס אותו) – החרדה מהסוס סימלה עבורו את החרדה מאביו.

ביקורות רבות הושמעו על הגישה הפסיכודינמית. ההסבר שלה לפוביה ספציפית נתפס כהשערה, שאינה מבוססת על מחקרים אמפיריים אלא על תיאורי מקרה בודדים, ואין דרך להוכיח או להפריך את הטענות. בנוסף, ידוע על הנְס הקטן שבגיל 4 הוא היה עד לתאונה בה סוס נפצע קשה, והוא היה נסער ממקרה זה, ובעקבותיו התחיל להימנע מלצאת לרחוב כדי לא לפגוש סוסים – כלומר הסבר זה של התניה קלאסית טראומטית הוא פשוט והגיוני הרבה יותר כהסבר לפוביה מסוסים ולפוביות בכלל.

הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביהביוריזם

לפי גישה זו, ניתן להסביר פוביות ספציפיות על פי עקרונות ההתניה הקלאסית – גירוי נייטרלי שמקושר עם אירוע טראומטי במיוחד או כאב משמעותי, הופך לגירוי מותנה שמעורר תגובת פחד. אחרי רכישת הפוביה, תיווצר הכללה לגירויים או מצבים דומים אחרים. נמצאו תמיכות מחקריות לגישה זו, למשל כמעט 60% ממשתתפי סקר שסבלו מפוביה, שנשאלו מה לדעתם המקור לפחד שלהם, ענו כי חוויה טראומטית עם הגירוי היא זו שיצרה את הפוביה.‏‏‏[3]

על פי הגישה ההתנהגותית, פוביה ניתנת לרכישה גם דרך התניה עקיפה – עצם הצפייה באדם אחר שמגיב בפחד מול גירוי או מצב מסוים, עשויה לגרום לצופה בו ללמוד לפחד מאותו מצב. במחקר הנ"ל, 17% מהמשתתפים תיארו התניות עקיפות שאירעו להם כמקור לפוביה שלהם. התניה עקיפה הודגמה גם במחקרים על בעלי חיים, למשל קופי מעבדה שרכשו פוביה מנחשים, בעקבות צפייה בסרט קולנוע ובו קופים שמגיבים בפחד לנחשים.‏‏‏[1] מחקר זה מעיד אולי גם על התפקיד שעשוי להיות לאמצעי התקשורת ברכישת התניות עקיפות של פוביות אצל בני אדם.

מבקרי הגישה ההתנהגותית טוענים כי הגישה לא מסבירה למה רוב האנשים שעוברים חוויות טראומטיות דווקא לא מפתחים פוביות. בניסיון לענות על ביקורת זו, נטען כי תגובת האדם לחוויה טראומטית קשורה באירועי חיים שחווה תוך כדי או לפני ואחרי החוויה המפחידה, ואם אלו היו אירועים חיוביים ברובם, אז חוויית הפחד שתיווצר תהיה מתונה יחסית, ויש פחות סיכויים ליצירתה של פוביה. למשל, ילד שננשך על ידי כלב לא יפתח פוביה אם היו לו התנסויות חיוביות רבות עם כלבים בעבר, שבעצם "חיסנו" אותו מפיתוח פוביית כלבים. אם כך, חשוב להבין את ההבדלים הבינאישיים ולהכיר את חוויות החיים השונות של אנשים עם הגירוי מעורר הפוביה, כדי להבין את תגובותיהם השונות לגירוי זה. בנוסף, נראה כי מידת החשיפה של האדם לגירוי בעבר, באופן ישיר או עקיף, משפיעה על מידת הפחד המותנה שייווצר בעקבות אירוע טראומטי עם גירוי זה. למשל, במחקר נמצא שקופים שצפו בעבר בקופים שלא מפחדים מול נחשים, היו מחוסנים מפוביה כשהוצגו להם קופים שמפחדים מנחשים.‏‏‏[1]

גם אירועים שמתרחשים במהלך החוויה הטראומטית עם הגירוי, יכולים להשפיע על היווצרות הפוביה. למשל, פוביה תיווצר בקלות רבה יותר אם האירוע הטראומטי היה בלתי נמנע, מאשר אם האדם חש שניתן היה למנוע אותו ולשלוט עליו במידה מסוימת. חשובים גם אירועים שעבר האדם אחרי החוויה – אם הוא נחשף להתנסות טראומטית עוד יותר, גם אם הגירוי המותנה המפחיד לא היה בסביבה, עלולה הפוביה להשתמר או להתגבר, תופעה שמכונה "אפקט הניפוח".

הגישה הקוגניטיבית מוסיפה לגישה ההתנהגותית, ומסבירה איך הקוגניציה תורמת לשימור פוביות. אנשים בעלי פוביה נמצאים בכוננות מתמדת לקראת הופעתו של הגירוי המפחיד, בעוד אנשים ללא פוביות כלל לא חושבים על זה או מפנים תשומת לב לגירוי כזה. בנוסף, בעלי פוביות מגזימים בהערכת הסיכוי שבעקבות הופעת הגירוי המפחיד יבואו אירועים שליליים, וכך משתמרת הפוביה.

הגישה הביולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישה זו, הסיכוי של אנשים לרכוש פוביות תלוי במשתנים גנטיים, במזג ובאישיות שלהם. למשל, במחקר נמצא כי 32% מהילדים שהוגדרו בגיל שנתיים כחששניים וביישנים (בעלי עכבות התנהגות), פיתחו פוביות ספציפיות עד גיל 8, לעומת 5% מהילדים שלא הוגדרו כך.‏‏‏‏‏[4]

הגישה מדגישה גם את חשיבות האבולוציה בקביעת סוג הגירויים שאנשים נוטים לפחד מהם, למשל פוביות מנחשים, גבהים ומקומות סגורים, שנחשבו מסוכנים מאוד בעבר, נפוצות הרבה יותר מפוביות מסכינים או מכוניות, שנחשבים מסוכנים כיום, בתקופה המודרנית. ממצא זה הוא בניגוד לגישה ההתנהגותית, לפיה כל גירוי שקשור לטראומה יכול להפוך לגירוי פובי בהתניה קלאסית.

לכן טוענים כיום חוקרים רבים כי לקופים ובני אדם יש מוכנות ביולוגית ליצור התניות בין גירויים מסוג מסוים (נחשים, גבהים וכו') לבין אירועים שליליים, כי במהלך האבולוציה היה לכך יתרון של ברירה טבעית וזה עזר להישרדותם. כלומר, קיימים "פחדים מוכנים מראש", שאינם מולדים, אך נרכשים בקלות יותר מאחרים, ועמידים מאוד להכחדה. ממצאים מחקריים הראו כי פחד מוכן מראש התעורר גם כשהגירוי שכבר הותנה הוצג לנבדקים באופן תת-סיפי ולא מודע, וממצא זה מסייע בהבנת אי-הרציונליות שקיימת בפוביות (נראה שבעלי פוביה לא מסוגלים לשלוט בפחד הלא-הגיוני שלהם, כי הוא חזק יותר מהקוגניציה המודעת).

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הפסיכודינמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול נקבע לפי ההנחה כי פוביה ספציפית ניתנת לריפוי אם בעל הפוביה יזכה בתובנה לגבי הקונפליקט ממנה נבעה. המטפל מסייע למטופל להעלות את הקונפליקט הלא מודע אל המודעות, ואז מעודד אותו לחוות מחדש את המצב המפחיד וללמד אותו שניתן להתמודד עם מצב זה.

הטיפול התרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופות הרגעה במינונים גבוהים עוזרות בסמוך למצב הפובי. הן נתפסות פחות יעילות לטווח ארוך מטיפול התנהגותי, כי כיום רבים טוענים שצריך לחוות את הפחד כדי ליצור הכחדה יעילה של הפוביה.

הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיפול התנהגותי וקוגניטיבי

טיפול זה נתפס יעיל יותר, וכולל כמה שיטות אפשריות:

  • הקהיה שיטתית – תחילה יש אימון בהרפיה, אחר כך בונים היררכיה של מצבים מפחידים, מהקל (דמיוּן הגירוי המפחיד) אל הקשה (חשיפה מלאה לגירוי), ובהמשך מבצעים התניית נגד הדרגתית שבה מוכחד הפחד מהגירוי הפובי, בסיוע ההרפיה, בכל שלב בהיררכיה. נתפס כטיפול יעיל בכ- 80% מהמקרים.
  • הצפה – מיועד לאנשים שלא מסוגלים ללמוד הכחדה, ומיד בורחים או נמנעים כשהגירוי מופיע. בהצפה המטופל מסכים לדמיין או לשהות ליד הגירוי בלי לנסות לברוח, למשך פרק זמן ממושך. כך כופים עליו לבדוק מה קורה במציאות כשנמצאים ליד הגירוי הפובי, ולהבין ששום דבר נורא לא קורה, ונוצרת הכחדה. גם טיפול זה נמצא יעיל.
  • מודלינג – המטופל צופה במודל של אדם שנחשף לגירוי הפובי, מבין שלא קורה לו כלום, ובהדרגה גם המטופל משולב בתהליך. הטיפול יעיל רק כשהמודל דומה למטופל וכשהמטופל לא מייחס לו כוחות מאגיים.
  • יצירת מתח – פעולה הפוכה מהרפיה, מתאים לבעלי פוביית דם-פצע. בעלי פוביה זו חווים דווקא ירידה חדה בלחץ הדם למראה גירוי הדם (בניגוד לעלייה במתח שקיימת אצל רוב בעלי הפוביות), ועלולים אף להתעלף. נראה שזוהי תגובה אבולוציונית הסתגלותית, כי היא מורידה את הסיכון לאיבוד דם. אם כך, הרפיה של מתח השרירים והורדת לחץ הדם היא לא הטיפול המתאים במקרה זה, אלא דווקא אימון במתיחת השרירים וכיווצם עד שמרגישים את חום הדם שמציף את הפנים. בהמשך נחשפים הדרגתית לדם תוך שימוש בשיטה זו, עד להכחדה. יעיל במרבית המקרים של פוביית דם-פצע.

פוביה ספציפית בילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודה של פוביה ספציפית כשמדובר בילדים הוא שתחילת הופעתה היא בתקופה שבה הפחד תואם לשלב ההתפתחותי והקוגניטיבי של הילד. לכן ייתכן שפוביה היא ביטוי להחמרת פחדים רגילים שיש לילדים בגילאים שונים, ולכן היא שונה במקצת מפוביות אחרות. למשל, בגיל צעיר נפוצים יותר פחדים מחושך, בהמשך יש מעבר לפחדים ממפלצות ורוחות, ואחר כך לפחד מסכנות מוחשיות יותר. כך גם בגיל בית הספר עולים פחדים שקשורים לתפקוד החברתי והלימודי. פחדים כאלו הם נפוצים יחסית בגילאי הילדות, ולכן גם השכיחות של פוביה ספציפית בקרב ילדים גבוהה יותר מאשר בקרב מבוגרים.‏‏‏[5]

הטיפול בפוביה ספציפית בילדות דומה לטיפול הכללי. חשובה בו החשיפה ההדרגתית לגירוי המפחיד, באמצעות הקהיה שיטתית, הצפה ומודלינג. חשוב לתת לילד חיזוקים חיוביים רבים על התקדמותו, לרוב בשיתוף המשפחה בעניין. יעילות הטיפול לטווח ארוך עדיין לא ברורה. גם יעילות הטיפולים התרופתיים עדיין נבדקת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 קרסון, ר., בוצ'ר, ג'., ומינקה, ס., (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב
  2. ^ ‏American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders: DSM-IV (1994), American Psychiatric Association: Washington D.c‏
  3. ^ ‏Ost L.G., and Hugdahl K. (1981), Acquisition of phobias and anxiety response patterns in clinical patients, Behaviour Research and Therpy, 19(5): 439-47 ‏
  4. ^ Kagan, J., Reznick, J. S., Clarke, C., Snidman, N., and Garcia-Coll, C. (1984), Behavioral Inhibition to the Unfamiliar Child Development, 55 (6), 2212-2225 ‏
  5. ^ ‏טיאנו, ש. (1997), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, דיונון, אוניברסיטת תל אביב

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.