פריקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פריקס
FreaksPoster.jpg
כרזת הסרט.
בראש הכרזה מופיע המשפט: "האם אישה בגודל נורמלי יכולה באמת לאהוב גמד?"
שם במקור: Freaks
מבוסס על: הסיפור הקצר Spurs‏ (1923)
בימוי: טוד בראונינג
הפקה: טוד בראונינג, אירווינג ת'ולברג
תסריט: ויליס גולדבק, אליוט קלוסון, ליאון גורדון,
אדגר אלן וולף, אל בוסברג וצ'ארלס מקארתור
עריכה: בזיל וראנגל
שחקנים ראשיים: הארי ארלס
אולגה בקלנובה
הנרי ויקטור
ליילה היימס
וולאס פורד
חברת הפצה: MGM
אולפן: MGM
משך הקרנה: זמן מקורי: 90 דקות
גרסה מקוצרת: 64 דקות
שפת הסרט: אנגלית

פריקסאנגלית: Freaks) הוא סרט אימה אמריקאי משנת 1932 בבימויו ובהפקתו של טוד בראונינג, שדמויותיו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס. הסרט הופק בידי חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM) לפני החלתן של המגבלות שנקבעו בכללי קוד הייז בהוליווד. התסריט מתבסס על סיפורו הקצר של טוד רובינס "Spurs" ("דורבנות") משנת 1923. במקום ללהק לסרט שחקנים רגילים ולשוות להם מראה של פריקים באמצעות תלבושות ואיפור, גייס בראונינג לצוות השחקנים, בצעד יוצא דופן, אמני קרקס אמיתיים שהופיעו במופעי מוזרויות (Freak shows), כולל גמדים ואנשים בעלי עיוותים ודפורמציות פיזיות.

בראונינג עצמו היה אמן בקרקס נודד בנערותו, עוד לפני שהחל בקריירת הקולנוע שלו, ולפיכך חש קשר לסיפורו של רובינס והחל לעבדו לקולנוע כבר ב-1927. ה"פריקים" בעלי הגוף המעוות, מוצגים בסרט כאדיבים וטובי לב, בעוד שהמפלצות האמיתיות מגולמות דווקא בידי אמני הקרקס הרגילים, שזוממים לרצוח את אחד הפריקים כדי לרשת את הונו הרב, אך משמתגלה מזימתם נוקמים בהם הפריקים נקמה אכזרית.

בראונינג יצר את הסרט בשיא הצלחתו, לאחר שסרט האימה "דרקולה" (1931) בבימויו נחל הצלחה גדולה בקופות, אך "פריקס" לא זכה להצלחה דומה בקרב הצופים. למעשה הוא זכה לביקורות קשות בעת יציאתו לאקרנים ונחשב לכישלון חרוץ בקופות. רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 זכה הסרט לעדנה, לאחר הקרנתו בפסטיבל ונציה ב-1962, ותואר אז בידי המבקרים כסרט אנושי מלא חמלה.‏[1] כיום נחשב הסרט לאחד מגדולי סרטי האימה בכל הזמנים, וב-1994 אף הוכרז כסרט הראוי לשימור והתווסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מתוך הסרט, של קלאופטרה (אולגה בקלנובה) שהפכה ל"ברווז אנושי" לאחר המתקפה של הפריקים עליה. כרטיס משנת 1949.

סיפור העלילה המרכזי בסרט מתמקד בגמד האנס (הארי ארלס), המופיע במופע שוליים בקרקס. הוא מאורס לגמדה אחרת המופיעה בקרקס, פרידה (דייזי ארלס), אך חושק באמנית הטרפז היפה קלאופטרה (אולגה בקלנובה), שאינה מגלה בו עניין. אך כשנודע לקלאופטרה על הונו הרב, היא מפתה אותו ולבסוף גם מתחתנת אתו, במטרה לרשת את הונו ולברוח עם אהובה האמיתי הרקולס (הנרי ויקטור), איש השרירים. בטקס קבלת הפנים בחתונתה עם האנס, מסיבים כל ה"פריקים" אל השולחן ומחליטים לקבל את קלאופטרה אל קרבם על אף חריגותה בהיותה "נורמלית". הם עורכים מעין טקס קבלה, שבו הם מעבירים מיד ליד גביע גדול מלא יין וכל אחד שותה ממנו, כשהם שרים ללא הפסק "אנו מקבלים אותה! אנו מקבלים אותה! אחת מאתנו! אחת מאתנו! גוּבּל-גוֹבּל, גוּבּל-גוֹבּל!" ("We accept her! We accept her! One of us! One of us! Gooble-gobble, gooble-gobble!‎"). הטקס מעורר גועל אצל קלאופטרה, שפולטת בטעות כי היא מנהלת רומן עם הרקולס. היא גם לועגת לפריקים, שופכת את היין בפניהם ומבריחה אותם. למרות שהושפל, מחליט האנס להישאר עם קלאופטרה.

זמן קצר לאחר מכן, חש האנס ברע ונופל למשכב. קלאופטרה הרעילה את כוס היין שלו בחתונה, והיא ממשיכה לטפטף טיפות רעל לתרופה שלו כדי להביא למותו. באחת הפעמים שבהן דנים קלאופטרה והרקולס במזימת הרצח של האנס, שומעת אותם במקרה ונוס (ליילה היימס), אחת מאמניות הקרקס ה"נורמליות", והיא אצה לספר את ששמעה להאנס ולשאר הפריקים. בשיאו של הסרט, תוקפים הפריקים הזועמים את קלאופטרה ואת הרקולס באקדחים, בסכינים ובחפצים חדים אחרים, ומעוותים לחלוטין את גופם ופניהם של השניים לכדי חזות מעוררת חלחלה. הרקולס אמנם אינו נראה שוב על המרקע, אולם בסופו המקורי של הסרט, הפריקים אף מסרסים אותו. קטע זה הוסר מהסרט בשל התנגדות נמרצת של הצנזורה.‏[2] בסיום הסרט נחשף גורלה המר של קלאופטרה, שהפכה ל"ברווז אנושי" מקרקר. הפריקים המיסו את ידיה והשחיתו אותן לצורה של רגלי ברווז, ופלג גופה התחתון כוסה לצמיתות בזפת ובנוצות.

לאחר השלמת הסרט הוסיפו לו ב-MGM "סוף טוב", שבו חי האנס חיי עושר בבית מפואר. ונוס וחברה הליצן, פורסו (וולאס פורד), באים לבקר אותו בביתו יחד עם פרידה, שמנחמת את האנס כשהוא פורץ בבכי.

קטעים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסצנות הזכורות בסרט, שבה הנסיך רנדיאן, "הזחל האנושי", מדליק סיגריה באמצעות פיו בלבד.
מקבץ מצוות השחקנים של הסרט "פריקס", לצד הבמאי טוד בראונינג שלבוש בסוודר אפור.

מעבר לסיפור העלילה הראשי, כלולים בסרט קטעים המציגים מראות "אותנטיים" של חיי הפריקים המופיעים בקרקס. למשל:

  • האישה המזוקנת, אהובתו של "השלד האנושי", יולדת את בתם המשותפת.
  • ויולט, התאומה הסיאמית של דייזי, שנשואה לאחד מליצני הקרקס, מתארסת בעצמה לבעלים של הקרקס. כאשר ויולט מתנשקת עם אהובה, נראה שדייזי מגיבה לכך בעוררות מינית, וויולט, שעוצמת את עיניה, מרגישה כאשר הוא נוגע בכתפה של אחותה דייזי, מה שמרמז על כך שכל אחות חווה את תחושותיה של האחרת.
  • הנסיך רנדיאן, "הזחל האנושי", שחסר את כל גפיו, אוחז באמצע שיחה בסיגריה ומצית אותה, באמצעות פיו בלבד. בסצנה המקורית הוא אף מגלגל את הסיגריה באמצעות פיו בלבד.

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות השחקנים ותפקידיהם:

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההפקה ופיתוח התסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-20 רכשה MGM תמורת 8,000 דולר את הזכויות לסיפורו הקצר של רובינס "דורבנות" שפורסם בכתב העת Munsey's Magazine, בשכנועו של בראונינג, שעבד באותה תקופה בבימוי סרטים אילמים באולפני MGM.‏[3] הארי ארלס, הגמד ששיחק בסרט את דמותו של האנס ושיתף פעולה עם בראונינג עוד בסרט The Unholy Three‏ (1925), הוא שהציע לבראונינג לקרוא את סיפורו של רובינס. "דורבנות" עסק במסע נקם של גמד קרקס באנשים "נורמליים" שניסו לנשל אותו מירושתו.‏[2] בראונינג, שהיה בעצמו אמן קרקס בראשית ימיו, התלהב מהסיפור,‏[2] וכבר באביב 1927 החל לעבד אותו לתסריט קולנועי.‏[4] הסיפור הקצר של רובינס מספר על גמד בשם ז'אק קורבה (Jacques Courbé) שמתאהב ברוכבת הסוסים ז'אן מארי (Jeanne Marie). היא מתחתנת אתו רק משנודע לה שירש לאחרונה הון רב. היא סבורה שגמדים מזדקנים במהירות ומתים בגיל צעיר, ומתכננת להינשא לאהובה האמיתי, סימון לפלר (Simon LaFleur), עם מותו של ז'אק. במסיבת החתונה הסואנת מעליבה ז'אן השיכורה את ז'אק, ואומרת שהיא יכולה לשאת על כתפיה את ה"קוף הקטן שלה" לאורך צרפת כולה. שנה אחר כך, לאחר שלא ראה אותה זמן רב, סימון מופתע לגלות את ז'אן בפתח העגלה שבה הוא נוסע, כשהיא לבושת בלויים. היא מתחננת בפניו לעזרה ולהגנה מפני בעלה, שמאלץ אותה לעמוד ב"התחייבות" שלה מטקס החתונה, ולשאת אותו על כתפיה, פשוטו כמשמעו, לאורך צרפת. לפתע נכנס ז'אק לעגלה, ובמאבקו של סימון המנסה להרחיק את ז'אק מז'אן, הורג ז'אק את סימון בחרבו. ז'אן נאלצת להשלים עם גורלה, מרכיבה את בעלה ז'אק על כתפיה וממשיכה בדרכה לאורך צרפת.‏[5]

בראשית שנות ה-30 עבר בראונינג לביים כמה סרטים באולפנים המתחרים, סרטי יוניברסל. אולם ביוני 1931 פנה אליו המפיק הראשי של MGM, אירווינג ת'ולברג, בהצעת עבודה. ת'ולברג שאף לתפוס נתח מתחום סרטי האימה, שהיה בתקופת פריחה, ופנה אל בראונינג לאחר הצלחתו הגדולה בסרט האימה "דרקולה" (1931) שביים ב"יוניברסל", בכיכובו של בלה לוגוסי ("יוניברסל" היו אז אולפנים קטנים, שהוציאו תחת ידם גם את סרט האימה המצליח "פרנקנשטיין" בכיכובו של בוריס קרלוף, שהיה בשלבי עבודה במקביל ל"פריקס").‏[2][6] ב-7 ביוני 1931 נחתם החוזה בין בראונינג ל-MGM. ת'ולברג הציע לבראונינג לעבד לקולנוע את מעלליו של הפורץ ארסן לופן, דמותו הספרותית של מוריס לבלאן, בסרט בכיכובו של ג'ון ברימור. יום לאחר חתימת החוזה הודיע בראונינג לת'ולברג כי לא התלהב מהרעיון לסרט העוסק בארסן לופן, ואמר שיעדיף לעבד לקולנוע את סיפורו של רובינס "דורבנות".‏[3] את "ארסן לופן" (1931) ביים בסופו של דבר ג'ון קונוויי (John Conway) בהפקה של MGM.‏[7]

ת'ולברג לא היה משוכנע כי "דורבנות" ראוי לעיבוד קולנועי, אך הסכים לתת לבראונינג הזדמנות לנסות להפוך את סיפור הנקמה מכמיר הלב ל"סיפור אנושי" מרגש.‏[4] ת'ולברג הפקיד על הסרט את שני התסריטאים שביקש בראונינג, ויליס גולדבק ואליוט קלוסון, ולאחר מכן הצטרפו לצוות הכותבים אף ליאון גורדון, אדגר אלן וולף, אל בוסברג, וכן צ'ארלס מקארתור שלא זכה לקרדיט כתסריטאי. כתיבת התסריט ארכה חמישה חודשים. בסיפורו המקורי של רובינס נערכו שינויים מהותיים, ולמעשה נותר ממנו בסרט רק סיפור החתונה של גמד ואישה בגובה רגיל, וסיפור סעודת החתונה הרועשת.‏[8]

לדברי ויליס גולדבק, הוא עבד על כתיבת התסריט כמעט לבדו, ושיתוף הפעולה שלו עם בראונינג היה "מוגבל מאוד". הוא גם טען שלא נעזר כלל בסיפור "דורבנות". הוא סיפר: "אירווינג ת'ולברג קרא לי למשרדו, לאחר ש'דרקולה' היה להצלחה כבירה בקופות, וביקש ממני לנסות לחשוב על סיפור אימה נוראי יותר מכל השאר. לאחר ששלחתי לו תסריט מוגמר הוא קרא לי שוב למשרדו, וכשנכנסתי פנימה היה ראשו טמון בין זרועותיו על השולחן, כאילו מוכנע. או שחש ברע. הוא הביט בי בעצבות, נענע בראשו ונאנח, 'ובכן, זה אכן נוראי'".‏[9]

לפי ויליאם ס. הארט ג'וניור, לא אהב בראונינג את סיום הסרט, ודרש מהאולפנים לשנותו. אולם הסוף נותר ללא שינוי. לדבריו, בראונינג רצה שהסרט יהיה בעל סיום מלנכולי שידגיש "את העצבות של האנשים המסכנים הללו שלעולם לא יוכלו להיות כמו כולם. ואולם הם כפו עליו... את הנקמה המופרעת הזו, כדי שיהיה לסרט סוף מקברי".‏[10]

אירווינג ת'ולברג, 1930 לערך. ת'ולברג נחשב ל"מפיק העל" של MGM, ונודע בשל יכולתו המוצלחת לבחור תסריטים לשוברי קופות; ולמרות זאת הוא דחף את הפקת הסרט "פריקס", שהתגלה לאחר מכן ככישלון מסחרי חרוץ, והיה בטוח בהצלחתו.‏[11]

ליהוק וצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה יועדו תפקידיהן של קלאופטרה וונוס לכוכבות הקולנוע מירנה לוי וג'ין הארלו בהתאמה, אך לבסוף החליט ת'ולברג שלא ללהק לסרט שחקנים מוכרים. על פי דייוויד ג'. סקאל ואליאס סבאדה, ייתכן שהסיבה לכך היא שת'ולברג זיהה את הבעייתיות שבתסריט.‏[10] לתפקיד קלאופטרה לוהקה אולגה בקלנובה, שהייתה כוכבת עבר בתיאטרון האמנותי של מוסקבה ועמדה לפרוש מהקריירה ההוליוודית שלה. לתפקיד ונוס לוהקה, במקום ג'ין הארלו, השחקנית ליילה היימס, שהייתה מוחתמת ב-MGM והייתה בעלת מראה מושך וכישרון משחק, אך לא הייתה מפורסמת. בראונינג שילב בסרט גם כמה שחקנים ששיחקו בסרטיו הקודמים.‏[10]

המלהק בן פיאזה (Ben Piazza) חיפש במשך כחודש בניו יורק ובחוף המזרחי של ארצות הברית אמני קרקס שהופיעו במופעי מוזרויות. הוא שלח לאולפנים בהוליווד תמונות ותצלומי וידאו של שחקנים פוטנציאליים, ובראונינג בחר לבסוף מביניהם את צוות השחקנים של הסרט.‏[12] דמויות ה"פריקים" שהופיעו בסרט כוללות את פיטר רובינסון ("השלד האנושי"), אולגה רודריק ("האישה המזוקנת"), פרנסס או'קונור ומרתה מוריס (שהיו חסרות זרועות), והתאומות הסיאמיות ויולט ודייזי הילטון. בסרט הופיעו גם "ראשי הסיכה" (אנשים בעלי ראש קטן מהרגיל) זיפ וזופ (אלבירה וג'ני ליי סנואו) ושליצי, גבר ששמו האמיתי סיימון מץ שהיה לבוש שמלה - ייתכן מהסיבה שהייתה לו שלפוחית שתן רגישה, אך הדבר נתון במחלוקת.‏[13][14] כמו כן, הופיעו בסרט ג'וזפין ג'וזף, אינטרסקסואל שגופו היה חצוי לחצי גברי ולחצי נשי, ג'וני אק חסר הרגליים, הנסיך רנדיאן שהיה חסר רגליים וידיים (שמו אוית בסרט בצורה שגויה כ"רנדיון"), אליזבת' גרין אשת החסידה, וקו-קו אשת הציפור שלקתה בתסמונת וירצ'ו-סקל המאופיינת בגמדות ובראש דמוי ציפור, וזכורה בעיקר בסצנה שבה היא מרקדת על שולחן הסעודה. מבין שחקנים אלו, התאומות דייזי וויולט הילטון כבר היו אמניות במה ידועות.‏[12]

באוקטובר 1931 החלו צילומי הסרט, שארכו 36 ימים בלבד. הסרט צולם על הסט של הסרט "סוזאן לינוקס: נפילתה ועלייתה" שטרם פורק, שהופק בידי MGM וכיכבה בו גרטה גרבו. בדומה לעלילת הסרט עצמו, חלה הפרדה בין הפריקים לאנשים ה"נורמליים". גם ותיקי תחום הבידור חשו "זעזוע ובעתה" לנוכח דמותם של הפריקים, ואלו אכלו את ארוחותיהם בנפרד משאר הצוות. על אף התלונות והמחאות מצד העובדים על הסט, החליט ת'ולברג להשלים את הסרט עם הליהוק המקורי.‏[15] כמה מבכירי MGM סברו שיש לבטל את ההפקה, לרבות מנכ"ל האולפנים לואי ב. מאייר, שזעם על כך שת'ולברג ממשיך בהפקת הסרט.‏[16] במהלך הצילומים עצמם ניתנה לבראונינג יד חופשית במידה רבה, מאחר שת'ולברג סמך עליו שייצר שובר קופות כפי שעשה ב"דרקולה".‏[6] לדברי עובדי MGM באותה תקופה, "אנחנו לא זוכרים שהוא היה נלהב יותר לגבי שום דבר אחר כמו שהוא נלהב כעת לגבי סרט זה. כך, שככל הידוע לנו, מדובר בערובה ודאית לכך ש'פריקס' יהיה אחד משוברי הקופות של שנת 1932".‏[17]

לקראת ההפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שת'ולברג היה בטוח שהסרט יזכה להצלחה מסחרית, הקרנות הניסיון שלו בינואר 1932 גררו תגובות קשות מצד הקהל, שנטש בהפגנתיות את האולם,‏[6] ואחת הצופות אף איימה על MGM בתביעה משפטית בטענה שהסרט גרם לה להפלה.‏[18] אולפני MGM נאלצו לפסול את הסרט ולדחות את מועד הפצתו המקורי, שנקבע ל-20 בינואר. עוד לפני כן המליצו כתבי עת מקצועיים לבעלים של בתי קולנוע שלא להקרין את הסרט אלא אם כן יצפו בו קודם.‏[6] בעקבות כישלון הקרנת הניסיון, הוחלט ב-MGM לקצץ את הסרט מ-90 דקות לכ-64 דקות בלבד. קוצץ חלק ניכר מהסצנה שבה תוקפים הפריקים את קלאופטרה בעודה שוכבת מתחת לעץ, קוצצה סצנת סירוסו של הרקולס, וכן כמה קטעים קומיים וחלק ניכר מסוף הסרט. ב-MGM החליפו את סצנת הפתיחה לסצנה בכיכובו של כרוז הקרקס, וכך גם הוחלפה סצנת הסיום בסצנה שבה משלימים הגמדים האוהבים.‏[19] הגרסה המקוצרת, באורך 64 דקות בלבד, הוקרנה בהקרנת בכורה בתיאטרון פוקס בלוס אנג'לס ב-10 בפברואר 1932.‏[20]

קבלת הקהל והמבקרים, וההשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאה נגד הסרט

מעבר לכישלון הקופתי, היה הסרט מושא למחאה חריפה בשל אופיו, היווה זרז להתחזקות הדרישה ליישם קודים מגבילים לתכני הקולנוע ואף צונזר בבתי קולנוע שונים. דוגמה למחאה שהופגנה כנגד הסרט ניתן לראות בקטע זה ממכתב ששלחה פרנסס דייל, ראש ארגון הנשים "Open Door Coalition", לוויל הייז, שעמד בראש "איגוד מפיקי ומפיצי הקולנוע":

"בתקופה שבה נעשה כל מאמץ להעלות את הסטנדרטים של הקהל, ישנה חברה שמנסה להערים על הציבור ולמכור לו את צורת הבידור הנמוכה ביותר שיש - מופע שוליים בקרקס שבו יכול הצופה לשזוף את עיניו בעיוותים ובסטיות של האנושות. דבר זה הוא אכזרי ומקומם, ואנו מגישות בזאת את מחאתנו. אנו מעוניינות לראות כמה שיותר מחאות נשלחות למשרדי מטרו-גולדן-מאייר בקולבר סיטי, קליפורניה. אנו מאמינות כי הציבור בכללותו הוא בעל חוש טעם ובעל הגינות בסיסית, כך שיתרעם על הפקה שכזו, שהיא במהותה רעה וחולנית."
[6]

למרות הקיצוצים הנרחבים, קהל הצופים עדיין קיבל את הסרט בצורה שלילית, והוא עורר ביקורת רבה. ב-MGM הוחלט להפסיק את הפצת הסרט, במהלך שהוביל להפסדים של 164,000$, ולהסיר ממנו את לוגו החברה.‏[15] הקטעים שקוצצו מהסרט נחשבים כיום קטעים אבודים.‏[6] בראונינג התפרסם לפני הסרט כבמאי מצליח ובמאי סרטי אימה מהשורה הראשונה, בשל שיתופי הפעולה שלו עם לון צ'ייני (Lon Chaney, Sr.‎) ובשל הסרט "דרקולה" שביים, אך מפלתו של הסרט בקופות פגעה קשות בתדמיתו, ולמעשה הקריירה שלו מעולם לא התאוששה ממפלה זו.‏[21] הסרט אף פגע בתדמיתם של אולפני MGM.‏[2] צוות השחקנים המעוות גופנית היה קשה לעיכול בעבור קהלי הקולנוע של התקופה, ובבריטניה היה הסרט אסור להקרנה במשך 30 שנה.‏[6] בעקבות הסרט אף גברו בארצות הברית הקולות הקוראים לאכיפת צנזורה בקולנוע.‏[2]

כאשר חזר בראונינג לביים ב-MGM ביוני 1931, הוא הוחתם בחוזה על בימוי שני סרטים נוספים תוך שנה. למרות זאת, לאור הכישלון החד-משמעי של "פריקס" בקופות, במהלך רוב שנת 1932 נותר בראונינג בחוסר מעש, בציפייה שהאולפנים יפקידו אותו לעבודה על הפרויקט הבא.‏[22] סרטו הבא, Fast Workers, יצא לאקרנים בשנת 1933, ובסך הכול הוא יצר לאחר "פריקס" ארבעה סרטים בלבד, כאשר האחרון שבהם, Miracles for Sale, יצא לאקרנים בשנת 1939.

"פריקס" אמנם חולק מאפיינים משותפים עם סרטי האימה של תקופתו - למשל במוטיב העלילתי של נקמה, בהצגתם של "אחרים" ובהצגת סביבה זרה ושונה - אך הוא גם נבדל מהם בצורה מהותית, בשל השימוש באמני קרקס אמיתיים שהופיעו במופעי מוזרויות. לעומת סרטי אימה אחרים של התקופה, שבהם הקהל היה מודע היטב לכך שהדמויות שבהן הוא צופה מגולמות על ידי שחקנים בעלי מראה נורמלי שאופרו והולבשו לכדי מראה אקסצנטרי וחריג, או שהמראות על המסך הם תוצאה של אפקטים מיוחדים, אין כך היה הדבר ב"פריקס". מעבר לכך, בחרה מחלקת יחסי הציבור של MGM להדגיש את היסוד ה"אותנטי" של הדמויות בסרט, וכך למשל הפרסומות לסרט הציגו את כוכביו כ"אנשים וחצי-אנשים" ותיארו את הסרט כ"דרמת מסתורין שמתנהלת מאחורי הקלעים של מופע קרקס, הכולל פריקים מוזרים וגרוטסקיים ודמויות מפלצתיות בתפקידים ראשיים".‏[2]

בנוסף, הסרט יצא בתקופה שבה ירדו מקרנם מופעי השוליים, ובהם מופעי המוזרויות. צורת בידור זו הייתה בשיא הפופולריות שלה בארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, אך עד אז תפס את מקומה המדיום הקולנועי, והציבור החל למאוס בהופעות קרקס ובמופעי וודוויל. מעבר לכך, הסרט הציג את ה"פריקים" באופן מנוגד למופעי השוליים ולאופן שבו תפס הציבור את אותם חריגים עד כה - הוא הציג אותם כאנשים רגילים לכל דבר, שאוכלים, שותים, צוחקים, מתחתנים ואף מולידים ילדים. הציבור היה מורגל לחשוב על הפריקים כיצורים אקזוטיים, שמטרתם שעשוע, ולבחון אותם כמוצגים מוזיאליים. לפי חוקר מופעי השוליים רוברט בודגן (Robert Bodgan), שיטות הפרסום של מופעי השוליים חסכו מהקהל את הצורך לחוש רגשות אשם על השעשוע והריתוק שעוררו אצלם הפריקים, וחסכו מהם את ההבנה שהפריקים הם אנשים בעלי תחושות ומחשבות, גם אם בעלי גוף מעוות.‏[6]

גילוי מחדש וקבלה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 התגלה הסרט מחדש: הוא הוצג ב-1962 בפסטיבל ונציה, וזכה לביקורות חיוביות של מבקרי הקולנוע, שראו בו סרט אנושי ומלא חמלה. הסרט הוקרן אז על רקע שערוריית התרופה תלידומיד, שנשים הרות נטלו אותה להקלת בחילות בוקר, אך ילדו תינוקות מעוותים ובעלי מומים.‏[23] במגזין הצרפתי הנחשב "מחברות הקולנוע" נכתב, לדוגמה, כי הסרט הוא "אנושי, אנושי מדי"; טום מיילן ממגזין Sight & Sound כתב כי "גם אם הסצינות האחרונות של הסרט מזוויעות מספיק כדי להביא הנאה לאלו בעלי הטעם המחריד ביותר, הסרט חושף את טבעו האמיתי בחום ובאנושיות שלו". מבקר הקולנוע אנדרו סאריס אף תיאר את הסרט כ"אחד מהסרטים הכי מלאי חמלה שנוצרו אי פעם".‏[24] הוא אף הפך לסרט פולחן של תרבות הנגד, שאימצה את מושג ה"פריק" כמרכיב זהות.‏[1][25]

במהלך שנות ה-70 וה-80 הרבו להקרין את הסרט בבתי קולנוע שונים בארצות הברית בהקרנת חצות, והוא מהמייצגים המובהקים ביותר של סרטי קולנוע החצות.‏[26] בשנת 1988 עובד הסרט למחזה תיאטרון בבימויה של ג'נוויב דה קרמבון (Geneviève de Kermabon). גם בהמחזת התיאטרון מנה צוות השחקנים בעיקר אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות, כגון: פיסחים, גידמים, גמדים, ענקים, אישה בעלת משקל עודף וכדומה; אולם בניגוד לסרטו של בראונינג, כל השחקנים בהצגה היו בעלי נוכחות בימתית חזקה, כמו שתיאר זאת מבקר התיאטרון של עיתון הטיימס: "צוות השחקנים של 'פריקס' מציג כישרון משחק, יופי וחן, ומעלים כל מחשבה מתנשאת שיכולה לחלוף במוחו של הצופה".‏[27]

ב-1994 נבחר "פריקס" כסרט לשימור בידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, בשל "חשיבותו מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית". ב-2004 דורג במקום ה-15 ברשימת "100 הסרטים המפחידים ביותר" של ערוץ Bravo האמריקאי.‏[28]

הציטטה "We accept her! We accept her! One of us! One of us! Gooble-gobble, gooble-gobble!‎" ("אנו מקבלים אותה! אנו מקבלים אותה! אחת מאתנו! אחת מאתנו! גוּבּל-גוֹבּל, גוּבּל-גוֹבּל!") הלקוחה מסצנת סעודת החתונה הפכה לאמרת כנף קומית המשמשת לתיאור טקס חניכה, וזכתה לאזכורים בתרבות הפופולרית, למשל ב"סאות' פארק" ובסדרת האנימציה של "מוכרים בלבד".‏[29]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם ב-1932, שנתיים בלבד לאחר מותו של השחקן לון צ'ייני, "האיש בעל אלף הפרצופים" ומהשחקנים הבולטים בסרטי האימה, שעמו הרבה בראונינג בשיתופי פעולה. בראונינג הרבה להשתמש במוטיב הנקמה בסרטיו, ובסרטים שיצר עם לייני בפרט, אך בעקבות מותו של לייני נאלץ בראונינג לשנות כיוון אמנותי ולבחון מחדש גם את מוטיב הנקמה בסרטיו. ב"פריקס" החליט לשנות את מוטיב הנקמה מנקמה של אדם בודד לנקמתם של רבים, וכך כותבים מרטין פ. נורדן ומדליין א. קאהיל:

"בסרטיו המוקדמים יותר, דמותו של צ'ייני מתחילה את הסרט כאדם רגיל פיזית, שחווה לאחר מכן תאונה קשה וטראומטית, ואז יוצא לחפש נקמה; במקרה של "פריקס", השחקנים והשחקניות מעוותים בגופם כבר בתחילת הסרט (רובם המכריע מעוותים בשל פגמים גנטיים). מאחר שכה רבים מהם חסרי רגליים, סובלים מהפרעות גדילה, או בעלי גולגולת קטנה בצורה לא פרופורציונית, נראה שהסרט מרמז שבאופן אינדיבידואלי כולם "בלתי שלמים" (כלומר, חסרי תועלת) אבל יחד הם מהווים שלם רב-עוצמה, שמסוגל להוציא לפועל גם את תרחישי הזוועה המחרידים ביותר."‏[2]

ג'ון ברוסנן, מחבר הספר The Horror People ‏(1976), מתאר בספרו את סצנת הסיום של הסרט, כך:

"נקמה זו של הפריקים, אף על פי שיש לה הצדקה מסוימת, מהווה פגם משמעותי של הסרט. עד לנקודה זו טיפח בראונינג את אפיונם [של הפריקים] כאנשים "נורמליים" בטבעם, על אף המגבלות הפיזיות שלהם... וכדמויות הראויות יותר לאהדה מאשר שני האנשים המושלמים פיזית. אך בכך שבחר לבסוף להגשים את התדמית העממית של אמני הקרקס הפריקים המציבה אותם כיצורים מוזרים ומרושעים, הוא הרס את כל העבודה הטובה שהשקיע, ובו-בזמן חשף את עצמו למעשה לאפשרות האשמתו בניצול דמויות הפריקים - אם כי, למען ההוגנות, הרעיון לסיפור היה למעשה פרי מוחו של הגמד הארי ארלס."‏[30]

מארק א. ויאירה עמד במגזין Bright Lights ‏(1993) על כך שפתיח הסרט, שמצהיר כי "אהבת היופי היא דחף טבוע-היטב שמקורותיו עוד בראשית הציוויליזציה", הוא אירוני לאור תוכנו של הסרט, שבו מציג בראונינג את החריגים כגיבורים האמיתיים, ואינו מדגיש דווקא את היופי שבדמויות כמו קלאופטרה והרקולס. הוא הרחיב עוד על הדרך שבה מוצג החריג בסרט, וכתב:

"הקריירה של בראונינג שופעת ניסיונות לחתור תחת נורמות המוסר, בדגש על היחס למומים גופניים ("The Unknown", "The Unholy Three"). הסרט "פריקס" הוא יצירתו החתרנית ביותר, אשר מצליחה בו-בזמן הן לרתק והן להטיל אימה על הצופים, לא רק באמצעות תיאור גרפי שניתן לתת-התרבות של ה"חריגים" פיזית, אלא גם על ידי פרקטיקות מין סוטות-לכאורה - קלאופטרה, שגובהה נורמלי, מסירה את חלוקה בצורה מגרה כדי לפתות את הגמד האנס (הארי ארלס); תאומה סיאמית מתנשקת, בנשיקה שאותה חשה בבירור גם תאומתה; ג'וזפין הדו-מינית שולחת מבט מלא חשק כלפי הרקולס, שמגיב באגרוף לפניה. סצנות אלו ואחרות, שמציגות את חיי המין והאהבה הפרועים של חברי הקרקס, קוראות תיגר על עולם המושגים של הקהל בענייני רומנטיקה, ומותחות את גבולותיו של הסגנון הבוטה של ימי קדם קוד הייז."‏[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שמוליק דובדבניהקרנה נדירה: "פריקס" - מופע השוליים הגדול, באתר ynet‏, 16 באוגוסט 2000‬
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Norden, Martin F.; Cahill, Madeleine A. Cahill, "Violence, Women, and Disability in Tod Browning's 'Freaks' and 'The Devil Doll.'" Journal of Popular Film and Television v26, n2 (Summer, 1998):86 (9 pages).‎
  3. ^ 3.0 3.1 Skal & Savada, עמ' 161
  4. ^ 4.0 4.1 Skal & Savada, עמ' 163
  5. ^ Skal & Savada, עמ' 161-163
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 Haller, Beth A. and Robin Larsen. "Public Reception of Real Disability: The Case of Freaks." Journal of Popular Film and Television 29, no. 4 (2002): 164-172.‎
  7. ^ Skal & Savada, עמ' 316
  8. ^ Skal & Savada, עמ' 163-164
  9. ^ Skal & Savada, עמ' 164
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Skal & Savada, עמ' 166
  11. ^ Irving Thalberg, Super Producer, CinemaGraph
  12. ^ 12.0 12.1 Skal & Savada, עמ' 167
  13. ^ Schlitzie the Pinhead. Thehumanmarvels.com. אוחזר ב־2009-10-24.
  14. ^ Schlitzie FAQ. Quasi-modo.net. אוחזר ב־2009-10-24.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Mark A. Vieira, Todd Browning's Freaks (1932) - Production notes and analysis, Bright Lights film journal, April 2001, Issue 32
  16. ^ Skal & Savada, עמ' 173
  17. ^ ‎"A Wierd One." The 1931 Distributor 7.3 (Dec. 12, 1931): 2.‎ מצוטט ב-מאמר 2.
  18. ^ Don Sumner, Horror Movie Freak, Krause Publications, August 11, 2010, page 184
  19. ^ Skal & Savada, עמ' 174-175
  20. ^ Skal & Savada, עמ' 175
  21. ^ Skal & Savada, עמ' 182
  22. ^ Skal & Savada, עמ' 185
  23. ^ Skal & Savada, עמ' 223
  24. ^ Skal & Savada, עמ' 223-224
  25. ^ Skal & Savada, עמ' 224
  26. ^ It Happens at Midnight - History (1930's, Beginnings)
  27. ^ Skal & Savada, עמ' 225-226
  28. ^ The 100 Scariest Movie Moments, bravotv.com, באתר ארכיון האינטרנט
  29. ^ Gooble Gobble, באתר Urban Dictionary
  30. ^ Brosnan, John. The Horror People. New York: St. Martin's, 1976.‎ עמ' 65-66. מובא ב-מאמר
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg