פרימו לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרימו לוי
Primo levi.jpg
תאריך לידה 31 ביולי 1919
תאריך פטירה 11 באפריל 1987
שם מקורי פרימו מיקֶלֶה לוי
Primo Michele Levi
עיסוק כימאי, סופר
לאום יהודי-איטלקי
תחום כתיבה ממוארים, סיפורים קצרים, שירם ורומאנים
נושאי כתיבה אוטוביוגרפיה, כימיה, איטליה, השואה
יצירות בולטות "הזהו אדם", "השוקעים והניצולים", "הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי?", "ההפוגה"
פרסים "ויארג'ו", "סטרגה", "קמפיילו" (איטליה)

פְּרִימוֹ לוי (Primo Levi;‏ 31 ביולי 1919, טורינו, פיימונטה, איטליה - 11 באפריל 1987, שם) היה סופר וכימאי איטלקי יהודי ניצול השואה. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו את הזמן שעבר עליו במספר מחנות עבודה מסונפים למחנה אושוויץ.

ספרו "הזהו אדם", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20.‏‏‏‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פְּרִימוֹ מִיקֶלֶה לוי (Primo Michele Levi) נולד ב-1919 בטורינו שבפיימונטה, ממלכת איטליה למשפחה יהודית ליברלית. אביו, צֶ'זַרֶה (Cesare), היה קורא נלהב ואוטודידקט. הוא עבד בפירמת הייצור "גנץ", ובילה חלק ניכר מזמנו בהונגריה, מקום מושבה של החברה. אמו של פרימו, אסתר (Ester; נודעה ברבים בשם "רינה") הייתה משכילה ובוגרת ה־Instituto Maria Letizia. אף היא הייתה קוראת נלהבת, ידעה לנגן בפסנתר ודיברה צרפתית שוטפת.‏‏[2] הנישואים בין הוריו היו ביוזמת אביה של אמו, צ'זרה לוּצַאטִי (Cesare Luzzati).‏‏[3] ביום חתונתם העניק סבו לאביו ולאימו את הדירה ברחוב 75 Corso Re Umberto, שבה חי פרימו לוי במשך כל חייו כמעט.

ב־1921 נולדה אחותו, אנה מריה (Anna Maria), שאליה חש פרימו לוי קרבה רבה לאורך כל ימי חייו. ב-1925 החל לבקר בבית הספר היסודי פֶלִיצֶ'ה רִינְיוֹן (Felice Rignon) בטורינו. פרימו היה ילד צנום, עדין וביישן שחשב עצמו למכוער, אך עם זאת עשה חיל בלימודיו. תיקו האישי בבית הספר כולל תקופות ארוכות של היעדרות, שבמהלכן למד בביתו - בתחילה מפי אמיליה גלאודה (Emilia Glauda), ובהמשך מפי מריסה ציני (Marisa Zini), בתו של הפילוסוף צִינוֹ צִינִי (Zino Zini).‏‏[4] בחופשות הקיץ בילה לוי עם אימו בבית חווה ששכרה בעמקי וולדנסיאן (Waldensian), מדרום-מערב לטורינו. אביו נשאר בטורינו; בחלקו מפני שלא חיבב את החיים בכפר, ובחלקו בשל בגידותיו באשתו.‏‏[5]

בספטמבר 1930 נכנס לוי בשערי הגימנסיה המלכותית מאסימוֹ ד'אַצֶלְיוֹ (Massimo d'Azeglio), שנה מוקדם מגיל הכניסה הרגיל.‏‏[6] הוא היה התלמיד הצעיר ביותר, הנמוך ביותר והנבון ביותר בכיתתו, כמו גם היהודי היחידי בה. בשל כל אלה הוא סבל התעללות.‏‏[7] באוגוסט 1932, לאחר שלמד שנתיים בתלמוד תורה בטורינו, הוא חגג את בר המצווה בעלייתו לתורה בבית הכנסת. ב־1933 הוא הצטרף לתנועת הנוער האוונגרדיסטים (Opera Nazionale Balilla, ה-ONB) לצעירים פאשיסטים, כפי שהיה מצופה אז מכל תלמיד בית ספר באיטליה. הוא התחמק מלקחת חלק בביצוע תרגילים בסגנון צבאי בהצטרפו לחטיבת הסקי, שבמסגרתה בילה כל שבת בעונה המושלגת במדרונות שסביב טורינו.‏‏[8] כנער צעיר חלה לוי לעתים תכופות, בעיקר בזיהומים בחזה, אך השתתף בפעילות פיזית ברצון. פרימו נהג לחמוק עם כמה מחבריו לאצטדיון ספורט נטוש וערכו שם תחרויות אתלטיקה.

ביולי 1934, בגיל 14, הוא עבר את מבחני הקבלה לתיכון (Liceo classico) מאסימו ד'אצליו, שהתמחה בלימודים קלאסיים, והחל את לימודיו שם בסתיו. בית הספר נודע במוריו האנטי-פאשיסטים.

לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. הממשלה האיטלקית הפשיסטית החלה באותן שנים בחקיקת חוקים גזעניים, מה שהקשה על לוי להגיש את עבודת הגמר שלו, בשל היותו יהודי. אף על פי כן הצליח לוי להגיש את עבודת הגמר, וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות. בתעודת הגמר, שקיבל ב־1941, צוין כי הוא "מן הגזע היהודי". אותם חוקי גזע מנעו מבעדו למצוא עבודה שתהלום את השכלתו עם תום לימודיו.

באושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1943, אחרי שהממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, מנהיגה לשעבר, בניטו מוסוליני, חולץ מכלאו על ידי הגרמנים והועמד בראש ממשלת בובות מטעם הגרמנים בצפון איטליה הכבושה. תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול במטרה לכבוש את האזור הגרמני, ולוי וכמה מחבריו הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת הפרטיזנים הליברלית "Giustizia e Libertà" (צדק וחירות). לוי וחבריו לא היו מיומנים דיים כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם; הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ-20 ששרדו את אושוויץ.

לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. במחצית נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בּוּנַה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת - כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה - הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי שנשאר במחנה בזכות חוליו זכה להישאר בחיים.

למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרגל חגיגות 70 שנה להוצאת פינווגין נבררו 70 הספרים הטובים של המאה והודפסו בהוצאה מחודשת. ספרו של לוי "הטבלה המחזורית" נבחר להיות אחד מהם.
Cquote2.svg

אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים. [...] הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. [...] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח.

Cquote3.svg
– ראיון לרגל צאת הספר "הזהו אדם"[9]
Cquote2.svg

אין סתירה בין היותי כימאי לבין היותי סופר; לאמיתו של דבר שני אלה מתגברים זה את זה.

Cquote3.svg
– שיחה עם פיליפ רות, "שיחות וראיונות", עמ' 88‏‏[10]

עם חזרתו לאיטליה, לוי היה לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו. הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים, "הזהו אדם" (Se questo è un uomo) ו"ההפוגה" (La tregua). כאשר לוי שלח לבית הוצאת ספרים בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם", ההוצאה דחתה את הדפסתו. הוצאה קטנה יותר רכשה את הזכויות של הספר מלוי ובנובמבר 1947 הדפיסה 2000 עותקים של הספר. למרות שבאותו הזמן הופיע בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קלווינו, נמכרו ממנו רק 1500 עותקים. רק 11 שנים מאוחר יותר, ב-1958 פרסמה ההוצאה בטורינו את הספר בהגהה מחודשת. אותו פרסום מחדש הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות שונות, וקבלתו של הספר לספרות הקלאסית.

ספרו השני, "ההפוגה", פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר הפרסום של הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרס. ספר זה זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה". שמו של לוי הלך לפניו. תדיר כתב מאמרים בעיתון "לה סטמפה", המקומון של טורינו. הוא השתוקק לכתוב גם על נושאים שונים. הצלחתו המועטה ביותר, באותה התקופה, הייתה ספר שבו הכיל מספר סיפורי מדע בדיוני שכתב בצורה פסימית מאוד – "Vizio di Forma" (הספר טרם יצא לאור בעברית).

הוא כתב גם שני ספרים ידועים נוספים, "זמן שאול", ו"הטבלה המחזורית" ("Il sistema periodico"). הראשון עוסק בדמויות שהוא פגש בזמן מאסרו, והשני הוא אוסף של אפיזודות מחייו, שכל אחד מהם קשור באופן כלשהו לאחד מהיסודות הכימיים. הרומן השאפתני "אם לא עכשיו אימתי", המספר את סיפורה של קבוצת פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה העושים את דרכם דרך רוסיה ופולין, קיבל את הפרסים הנחשבים "ויארג'ו" ו"קמפיילו" כאשר הם פורסמו באיטליה, ופירסמו את שמו של לוי בעולם.

לוי פרש ממשרתו כמנהל של המפעל בטורינו ב־1977 על מנת להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. הספר החשוב מבין יצירותיו המאוחרות הוא "השוקעים והניצולים" ("I sommersi e i salvati"), בחינה של השואה שבה לוי מסביר כי אף שהוא לא שונא את העם הגרמני על מה שקרה, הוא גם לא סלח להם.

הסיפורים הקצרים הידועים ביותר שלו נמצאים ב"מפתח כוכב" ("La chiave a stella") - אוסף של סיפורים על עבודה ועל עובדים אשר מסופר בידי מספר הדומה ללוי עצמו. על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה (Premio Strega), המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית.

ספריו העוסקים בתקופת השואה ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד, וספרי הפרוזה שלו ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, מרביתם בסדרת הספריה החדשה.

תפישׂותיו כלפי האנטישמיות והנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהסיבות שגרמו ללוי לכתוב את "הזהו אדם" היא תשוקתו העזה להעיד על האימה והזוועה הרבה שעשו הנאצים כאשר ניסו להגשים את "הפתרון הסופי". הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף בהרבה מפגישותיהם, שיוכל לכתוב, בסופו של דבר, על השואה. לוי ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באושוויץ. הוא הזדעזע ביותר מן התפישה הריווזיוניסטית שניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים בצורה פחות מזעזעת, דבר שגרם להכחשת השואה.

Cquote2.svg

נוכחתי לדעת, בעיקר מתגובותיהם של קוראי הצעירים, שאנו חיים בתקופה אנטי היסטורית. [...] אני אפילו יודע ממכתבים שאני מקבל, והם רבים, שספרים אלה מרגשים את קוראיהם ומעוררים בהם תחושה של השתתפות. אבל רק כאילו מדובר במאורע שאינו שייך לנו עוד, שלא יהיה עוד שייך לאירופה [...] זאת ועוד, היינו עדים לניסיון להכחיש מכול וכל את רצח העם. כך מתעצם תהליך פירוק העובדות ואיוּנן.

Cquote3.svg
– פרימו לוי, ראיון, 1986‏‏[11]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד.

יש המטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות‏‏[12]. בין הטיעונים: בהיותו כימאי, היה לוי יכול להתאבד באמצעות בליעת רעל, במקום לבחור במוות אלים; לוי לא השאיר אחריו כל מכתב התאבדות או הסבר; לוי החשיב את ההתאבדות כבריחה מאחריות ומדאגה למשפחתו.

לעומתם, סבורה הביוגרפית שלו מרים אניסימוב כי "הגבר עדין הנפש, ההגיוני והעניו הזה [...] בחר במוות אלים ותיאטרלי".‏‏[13] גם הביוגרפית קארול אנג'ייר (Carolde Angier) טוענת:‏‏[14]

למרבה הצער, אני בטוחה שפרימו לוי התאבד. ראשית, משום שאמר זאת. שלושה ימים לפני פטירתו ב-1987 סיפר לאחד מחבריו: "אני חושב רק על התאבדות". [...] האם התאבד בגלל אושוויץ? לוי התאבד כי היה דיכאוני, אבל אושוויץ לא היה סיבת הדיכאון. פעם אמר ש"הרעל אושוויץ כבר לא זורם בעורקי". הוא גם סבל מסיוטים, וזאת חוויה שהשפיעה על כל חייו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם הייתה בשבילו ניסיון חיובי. הרצון לדווח עליה נתן לו סיבה לחיות, נתן לו את התוקף המוסרי לכתוב. ואולי בלי אושוויץ היה מתאבד עוד קודם.

הביוגרף איאן תומסון (Ian Thomson)‏‏[15] מעיר כי

ייתכן אף שבלי ניסיון ההישרדות באושוויץ ובלי השליחות שנטל על עצמו להבין אותו ולהעיד עליו, הדיכאון וההתאבדות היו משיגים אותו במועד מוקדם יותר.

אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". השאלה נותרה עדיין פתוחה, והעניין שבה מתעורר בשל ערבוב מוטיבים רבים של חושך ושל אופטימיות בכתיבתו של פרימו לוי. כפי שכותבת מירי פז:‏‏[16]

התאבדות או תאונה? הספק לגבי נסיבות מותו של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, לפני 20 שנה (11 באפריל 1987) מפלג ביוגרפים, חוקרים, קוראים ומעריצים. לוי ניצל מן התופת של אושוויץ והעיד עליה בכתיבה הומניסטית-אוניברסלית חסרת פאתוס, שביססה את מעמדו המיוחד הן כעד מהימן והן כסופר משובח. [...] חייו ויצירתו נכרכו בסמל אופטימי: ניצחון הרוח האנושית על הרוע. אם מותו לא היה תאונה, אלא התאבדות – אזי הסמל האופטימי ניגף. הרוע המוחלט לא נוצח, והרוח האנושית הובסה, גם אם תבוסתה התמהמהה. פרימו לוי מת באושוויץ, טען אלי ויזל, רק 40 שנה מאוחר יותר, בעת שהשוערת של ביתו גילתה את גופו המרוסק בתחתית חדר המדרגות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הספר שנת הוצאה סוג תרגום לעברית
Se questo è un uomo 1947, 1958 ממואר הזהו אדם, מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג-1993
La tregua 1963 ממואר ההפוגה, מאיטלקית: אברהם פסקא, תל אביב: ספריית פועלים, 1979;

ההפוגה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002.

Storie naturali
(בשם העט Damiano Malabaila)
1966 סיפורים קצרים
Vizio di forma 1971 סיפורים קצרים
Il sistema periodico 1975 סיפורים קצרים הטבלה המחזורית, מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 1987
L'osteria di Brema 1975 שירים
Lilìt e altri racconti 1978 סיפורים קצרים
La chiave a stella 1978 רומן מפתח-כוכב, מאיטלקית: מירון רפופורט, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, תשנ"א-1991
La ricerca delle radici 1981 אנתולוגיה אישית (בתרגום לעברית: "החיפוש אחר שורשים")
Se non ora, quando? 1984 רומן ואם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: דב אנקונה, ירושלים 1987;
אם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: מירון רפופורט, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 2004
Ad ora incerta 1984 שירים (חלק מהשירים ראו אור בתרגום עברי בקובץ אתם החיים בבטחה: מבחר שירים (ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012)
L'altrui mestiere 1985 מאמרים
I sommersi e i salvati 1986 מאמרים השוקעים והניצולים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשנ"א-1991
Racconti e Saggi 1986 מאמרים
Conversazioni e interviste 1963-1987 1997 לאחר מותו שיחות וראיונות: 1963–1987 (עורך: מרקו בלפוליטי), מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשס"ז-2007
אסופת סיפורים שפרסם בעיתון La Stampa 1975-1981 סיפורים קצרים (לאחר מותו) ‫זמן שאול, שלושה מחזורים, מאיטלקית: מירון רפופורט, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999
L'asimmetria e la vita 2005 מאמרים (לאחר מותו)
Auschwitz Report 2006 תיעוד (לאחר מותו),
עם Leonardo de Benedetti
אתם החיים בבטחה: מבחר שירים; תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אריאל רטהאוז, ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012‏[17]
(שירים שפורסמו בשני ספרי השירה שלו: "Ad ora incerta" ו-Altre poesie")

לקריאה נוספת: מאמרים עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליאור אלפרוביץ, 'שוקעים וניצולים : האינטלקטואל והמציאות הסובבת', נתיב, 2007.
  • מרים אניסימוב, פרימו לוי, טרגדיה של אופטימיסט: ביוגרפיה, מצרפתית: אביבה ברק, זמורה ביתן, 2007.
  • מרקו בלפוליטי (עורך), פרימו לוי - שיחות וראיונות: 1963–1987, תל אביב: עם עובד, 2007.
  • יערה בן-דוד, 'מציאות שאולה מזמן אחר', על "זמן שאול" מאת פרימו לוי, אהבה ממבט שני, תשנ'ז 1997.
  • יעקב בן-טולילה, 'הצצה אל האיטלקית-היהודית של פיאמונטה, מבעד ל"טבלה המחזורית" של פרימו לוי', לשון ועברית, 1991.
  • רינה דודאי, 'השפה הפואטית כאמצעי להתמודדות עם הטראומה של השואה בכתיבתם של לוי ושל אפלפלד', מכאן, ה', 2005.
  • רינה דודאי, 'פרימו לוי מדבר מהאש', אלפיים, 25, 2003, עמ' 133–154.
  • צבי יגנדורף, 'פרימו לוי הולך להביא מרק, ונזכר בדאנטה', חדרים, 11, 1994.
  • אורי ש' כהן, 'שמע, אם זהו אדם', אלפיים, 27, 2004.
  • צבי ינאי, 'זמן שאול', מחשבות, 57, 1989.
  • אלכסנדר רופא, 'פרימו לוי וספרו "אם זה אדם"', נתיב, תשס"ו-2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Paul O'Brien, Writers reviewed: Primo Levi, Socialist Review 204, January 1997.‏
  2. ^ ‏Angier (2002), p. 50.‏
  3. ^ ibid.
  4. ^ ibid, p. 44.‏
  5. ^ ibid, p. 62.‏
  6. ^ ‏Thomson (2002), p. 40.‏
  7. ^ ‏ibid, p. 42.‏
  8. ^ ‏ibid, p. 48.‏
  9. ^ ‏מצוטט אצל מאיר ויזלטיר, מעריב ("פרימו לוי בעיתונות הישראלית", 2007, להלן).‏
  10. ^ ‏מצוטט אצל מירי פז, ידיעות אחרונות ("פרימו לוי בעיתונות הישראלית", 2007, להלן).
  11. ^ ‏מצוטט אצל ויזלטיר.‏
  12. ^ ‏Diego Gambetta, Primo Levi's Last Moments.
  13. ^ ‏מצוטט שם.‏
  14. ^ ‏מצוטט אצל: אורי פז, חייו ומותו של פרימו לוי, אתר עיתון 77, גיליון 329, ניסן תשס"ח, מרץ-אפריל 2008‏
  15. ^ ‏מצוטט שם.‏
  16. ^ מירי פז, להלן.
  17. ^ ביקורת: אורי ש. כהןהאשה שירדה עם פרימו לוי לשאול, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2012