פרימו לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרימו לוי (31 ביולי 1919 – 11 באפריל 1987) היה סופר וכימאי איטלקי יהודי, ניצול שואה. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על התיאור שלו של השנה שבה היה באושוויץ.

ספרו "הזהו אדם", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, נחשב כאחד מהספרים החשובים שנכתבו במאה ה־20.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] תחילת דרכו

לוי נולד בטורינו ב־1919 למשפחה יהודית ליברלית. ב-1937 הוא נרשם לבית ספר משני לכתיבת קלאסיקות, שנודע במוריו האנטי-פאשיסטים. לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. הממשלה האיטלקית הפשיסטית החלה באותן שנים לחוקק חוקים גזעניים, מה שהקשה על לוי להגיש את עבודת הגמר שלו, בגלל היותו יהודי. אף על פי כן, הוא הצליח להגיש את עבודת הגמר, וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות. על תעודת הגמר, שקיבל ב-1941, צוין שהוא "מהגזע היהודי". אותם חוקי גזע מנעו ממנו למצוא עבודה הולמת ללימודיו לאחר שסיים.

[עריכה] במחנה הריכוז אושוויץ

בספטמבר 1943, לאחר שהממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות בריתה, ומנהיגה לשעבר, בניטו מוסוליני, חולץ מכלאו על ידי הגרמנים והועמד בראש ממשלת בובות מטעם הגרמנים בצפון איטליה הכבושה. תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול יותר לכיבוש האזור הגרמני, ולוי וכמה מחבריו הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת הפרטיזנים הליברלית "Giustizia e Libertà" (צדק וחירות). לוי וחבריו לא היו מיומנים דיים כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם; הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז בפוסולי שעל יד מודנה. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ־20 ששרדו את אושוויץ.

לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. במחצית נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בונה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת הסְקַרְלָטִינָה (Scarlet fever) ונכנס לבית ההבראה של המחנה. הדבר היה לו לתועלת - כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה - הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי שנשאר במחנה בזכות חוליו זכה להישאר בחיים.

למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.

[עריכה] כתיבתו

לרגל חגיגות 70 שנה להוצאת פינווגין נבררו 70 הספרים הטובים של המאה והודפסו בהוצאה מחודשת. ספרו של לוי "הטבלה המחזורית" נבחר להיות אחד מהם

עם חזרתו לאיטליה, לוי היה לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו. הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים, "הזהו אדם" (Se questo è un uomo) ו"ההפוגה" (La tregua). כאשר לוי שלח לבית הוצאת ספרים בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם", ההוצאה דחתה את הדפסתו. הוצאה קטנה יותר רכשה את הזכויות של הספר מלוי ובנובמבר 1947 הדפיסה 2000 עותקים של הספר. למרות שבאותו הזמן הופיע בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קלווינו, נמכרו ממנו רק 1500 עותקים. לוי היה חייב להמתין עד 1958, עד שבית ההוצאה שבטורינו יפרסם את הספר, בהגהה מחודשת. אותו פרסום מחדש, בהגהה מחודשת, הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות שונות, וקבלת הסופית של הספר לספרות הקלאסית.

ספרו השני, "ההפוגה", פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר הפרסום של הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרס. ספר זה זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה". שמו של לוי הלך לפניו. תדיר כתב מאמרים בעיתון "לה סטמפה", המקומון של טורינו. הוא השתוקק לכתוב גם על נושאים שונים. הצלחתו המועטה ביותר, באותה התקופה, הייתה ספר שבו הכיל מספר סיפורי מדע בדיוני שכתב בצורה פסימית מאוד- "Vizio di Forma" (הספר טרם יצא לאור בעברית).

הוא כתב גם שני ספרים ידועים נוספים, "זמן שאול", ו"הטבלה המחזורית" (Il sistema periodico). הראשון עוסק בדמויות שהוא פגש בזמן מאסרו, והשני הוא אוסף של אפיזודות מחייו, שכל אחד מהם קשור באופן כלשהו לאחד מהיסודות הכימיים. הרומן השאפתני "אם לא עכשיו אימתי", המספר את סיפורה של קבוצת פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה העושים את דרכם דרך רוסיה ופולין, קיבל את הפרסים הנחשבים "ויארג'ו" ו"קמפיילו" כאשר הם פורסמו באיטליה, ופירסמו את שמו של לוי בעולם.

לוי פרש ממשרתו כמנהל של המפעל בטורינו ב־1977 על מנת להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. הספר החשוב מבין יצירותיו המאוחרות הוא "השוקעים והניצולים" (I sommersi e i salvati), בחינה של השואה שבה לוי מסביר כי אף שהוא לא שונא את העם הגרמני על מה שקרה, הוא גם לא סלח להם. הסיפורים הקצרים הידועים ביותר שלו נמצאים ב"מפתח כוכב" ("La chiave a stella", 1978)- אוסף של סיפורים על עבודה ועובדים שמסופר על ידי מספר הדומה ללוי עצמו.

ספריו העוסקים בתקופת השואה ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד, וספרי הפרוזה שלו ראו אור בספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרביתם בסדרת הספריה החדשה.

[עריכה] תפישתו כלפי האנטישמיות והנאציזם

אחת מהסיבות שגרמו ללוי לכתוב את "הזהו אדם" היא תשוקתו העזה להעיד על האימה והזוועה הרבה שעשו הנאצים כאשר ניסו להגשים את "הפתרון הסופי". הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף בהרבה מפגישותיהם, שיוכל לכתוב, בסופו של דבר, על השואה. לוי ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באוושייץ. הוא הזדעזע ביותר מן התפישה הריווזיוניסטית שניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים בצורה פחות מזעזעת, דבר שגרם להכחשת השואה.

[עריכה] מותו

ב־11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו בבניין מגוריו במה שנראה כהתאבדות. לוי לא השאיר אחריו מכתב התאבדות, וחברים וביוגרפים שלו מטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות [1]. אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". עדיין השאלה נותרה פתוחה, ומרתקת ביותר בשל העירבוב של החושך והאופטימיות בכתיבתו של לוי.

[עריכה] ביבליוגרפיה

זכרונות ומאמרים
- (1947) Se questo è un uomo "הזהו אדם"
- "ההפוגה"
- "זמן שאול"
- (1986) I sommersi e i salvati "השוקעים והניצולים"

רומנים
- (1982) Se non ora, quando? "אם לא עכשיו אימתי"
סיפורים קצרים
- (1975) Il sistema periodico "הטבלה המחזורית"
- (1978) La chiave a stella "מפתח כוכב"

ספריו שטרם יצאו לאור בעברית
- Storie naturali, 1966, פורסם תחת שם העט Damiano Malabaila דמיאנו מאלאבאילה
- Vizio di forma, 1971
- La ricerca delle radici, 1981 ("החיפוש אחר השורשים" - אנתולוגיה אישית)
- L'altrui mestiere, 1985 ("סחורת אחרים")
- RACCONTI E SACCI, 1986 ("ראי היוצר")

[עריכה] ספריו שתורגמו לעברית

אם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית - מירון רפופורט, עורך הספר - מנחם פרי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2004.
הזהו אדם?, תירגם מאיטלקית יצחק גרטי, עם עובד תל אביב תשנ'ג 1993.
ההפוגה , תירגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו, עם עובד תשס'ב 2002.
ההפוגה, מאיטלקית אברהם פסקא, ספרית פועלים תל אביב 1979.
ואם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית - דב אנקונה, ירושלים 1987.
‫זמן שאול, שלושה מחזורים, מאיטלקית - מירון רפופורט, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1999.
הטבלה המחזורית, מאיטלקית - עמנואל בארי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1987.
מפתח-כוכב, מאיטלקית - מירון רפופורט, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, תשנ'א 1991.
השוקעים והניצולים, תירגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו, עם עובד תל אביב, תשנ'א 1991.
שיחות וראיונות : 1963-1987, עם פרימו לוי, בעריכת מרקו בלפוליטי, תרגם מאיטלקית יצחק גרטי, עם עובד תל אביב, תשס'ז 2007. ‬

[עריכה] לקריאה נוספת ומאמרים על יצירתו

מרים אניסימוב, פרימו לוי, טרגדיה של אופטימיסט, ביוגרפיה, מצרפתית: אביבה ברק, זמורה ביתן, 2007.
מרקו בלפוליטי (עורך), פרימו לוי - שיחות וראיונות: 1963 - 1987, הוצאת עם עובד, 2007.
יעקב בן-טולילה, הצצה אל האיטלקית-היהודית של פיאמונטה, מבעד ל"טבלה המחזורית" של פרימו לוי , נדפס ב"לשון ועברית", 1991.
יערה בן-דוד, מציאות שאולה מזמן אחר, על "זמן שאול" מאת פרימו לוי, נדפס ב"אהבה ממבט שני", תשנ'ז 1997.
ליאור אלפרוביץ', שוקעים וניצולים : האינטלקטואל והמציאות הסובבת, נדפס ב"נתיב", 2007.
אלכסנדר רופא, פרימו לוי וספרו "אם זה אדם", נדפס ב"נתיב", תשס'ו 2006.
אורי ש. כהן, שמע, אם זהו אדם , נדפס ב"אלפיים", 27, 2004.
רנה דודאי, השפה הפואטית כאמצעי להתמודדות עם הטראומה של השואה בכתיבתם של לוי ושל אפלפלד, נדפס ב"מכאן", ה', 2005.