קלף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מתייחס לקלף ביהדות ולא באופן כללי. חלק נכבד מהערך הוא פשוט ציטוט של הלכות מהרמב"ם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קלף מעור עז
מגילת אסתר כתובה על קלף
תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף

קלף הוא יריעה דקה העשויה מעור בעל חיים מעובד (בדרך כלל מכבש או עגל), אשר שימש בעבר הרחוק בעיקר לכתיבת מכתבים, ספרים ומגילות. כיום הוא משמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות וקמיעות. הקלף שונה מעור רגיל בכך שהוסר ממנו השכבה החיצונית עם השערות, ומעובד במי עפצים או סיד. יתרונו של הקלף הוא עמידותו לאורך שנים. מצויות בידינו מגילות קלף שנכתבו לפני כאלפיים שנה.

מליאורה די קורקי בפרי עטה "היסטוריה וטכנולוגיה של עיבוד קלף" מציינת שקלף לא תמיד לבן : "צ'ניני, אומן מהמאה ה-15, נותן מתכונים לצביעת קלף בצבעים שונים, כולל ארגמן, אינדיגו, ירוק, אדום וצבע האפרסק".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי "ילקוט שמעוני" (שמות, פרק יא, רמז קפז) עיבוד עורות בעבר נעשה בעזרת צואת כלבים.

לפי קטסיאס שימוש בעור כחומר לכתיבה עליו היה מקובל כבר בזמנו בממלכת פרס. לפי פליניוס הזקן במאה ה-2 לפני הספירה בגלל רצון שליטי מצרים להיאבק בספריית פרגמון, שהחלה להתחרות בספריית אלכסנדריה, הם אסרו הוצאת הפפירוס מחוץ למצרים, ואז, כאשר אספקת הפפירוס פסקה בימי תלמאי, המציאו אנשי הפרגמון את עיבוד עורות הבהמה לצורכי כתיבה.

בימי הבינים היה נפוץ שימוש חוזר בקלף - פלימפססט.

בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלף הוא אחת משתי השכבות של עור הבהמה. השכבה הנוספת נקראת דוכסוסטוס. היום נהוג לקלף את השכבה החיצונית ולהותיר את החלק הפנימי בלבד. עיבוד שתי שכבות העור בלי לחלקו או לגרדו (מקובל במסורת יהודי תימן) יוצר יריעות המכונות גוויל.

על פי ההלכה, עדיף שספרי תורה, ייכתבו על הגוויל, מזוזות על הדוכסוסטוס, ותפילין על הקלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). אולם, בפועל נהוג לכתוב את כולם על הקלף (למעט יהודי תימן שרבים מהם מקפידים עדיין לכתוב ספר תורה על הגוויל).

המנהג הנ"ל הוא משום שבעיבוד עם סיד לפי מנהג הספרדים והאשכנזים, אין העור נשאר עבה דיו על מנת להיחתך לשני חלקים. לעומת זאת יהודי תימן מעבדים אתו בעפצים וזה שומר על העור ואף מעבה אתו מעט.

בכל מקרה, בזמננו אין יודעים לחתוך את העור לשני חלקיו ולכן כותבים הכל על קלף. על מנת שיהיה בכל זאת העור הנוצר קלף ואינו נשאר גוויל מגרדים את הצד השני עד שהוא כמעט נעלם.

וכך מסביר הרמב"ם:

Cquote2.svg

שלושה עורות הן--גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל.

ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות--אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר--ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר--פסל.

אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר; ולא נאמר גוויל, אלא למעט הדוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגוויל, כשרה; לא נאמר על הדוכסוסטוס, אלא למצוה.

Cquote3.svg
– הלכות סת"ם, פרק א' הלכות ו - ז, מהדורת מכון ממרא

יש לציין שאין מחלוקת בין הפוסקים (בעיקר רמב"ם ושו"ע) לגבי השאלה מה נקרא גוויל היות שכולם מסכימים שאם משאירים את העור כמות שהוא בלי לחלק אותו ובלי לגרד את אחד מצדדיו – הוא הנקרא גוויל.

אלא שנחלקו הפוסקים לגבי הקלף והדוכסוסטוס. שכפי שראינו לעיל שלשיטת הרמב"ם החלק שעליו שער הבהמה הוא הדוכסוסטוס והחלק שקרוב לבשר הבהמה הוא הקלף. ואילו לשיטת השו"ע להפך - החלק החיצוני ששם השיער הוא הקלף והחלק פנימי שלצד הבשר הוא הדוכסוסטוס. וכפי שהובא לעיל.

ויוצא אם כן שכאשר אין מחלקים את העור כותבים עליו בצד שיער לשתי השיטות. ואילו בקלף ובדוכסוסטוס לדעת רמב"ם כותבים בחלקים החיצוניים של העור, ולדעת השו"ע כותבים בחלקים הפנימיים של העור.

Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.