קרב ליטל ביגהורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קרב ליטל ביגהורן
מלחמה: מערכת בלק הילס
'לחימתו של קסטר', ציור מאת צ'ארלס מריון ראסל
'לחימתו של קסטר', ציור מאת צ'ארלס מריון ראסל
תאריך התחלה: 25 ביוני 1876
תאריך סיום: 26 ביוני 1876
משך הסכסוך: יומיים
קרב לפני: קרב רוסבד
מקום: ליד נהר ליטל ביגהורן במונטנה
תוצאה: ניצחון מוחלט לאינדיאנים
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

~647 

~2500-900 

אבידות

268 הרוגים, 55 פצועים 

הערכה 136-36 הרוגים,
168 פצועים 

קרב ליטל ביגהורן - הידוע גם בכינויו "עמידתו האחרונה של קסטר" - היה התנגשות מזוינת בין כוחות משותפים של שבטי האינדיאנים לקוטה, שאיין ואראפהו ובין רגימנט הפרשים ה-7 של צבא ארצות הברית.

הקרב שאירע בתאריך 25-26 ביוני 1876 ליד נהר הליטל ביגהורן (טריטוריית מזרח מונטנה) היה הפעולה המשמעותית ביותר במערכת בלק הילס. תוצאת הקרב הייתה ניצחון כביר לאינדיאנים שהובלו בידי מספר מנהיגים, ביניהם סוס משוגע וגאל. רגימנט הפרשים השביעי – כוח שהובל על ידי ג'ורג' ארמסטרוג קסטר וכלל 700 לוחמים – סבל מאבידות משמעותיות. חמש מתוך שתים עשרה הפלוגות בגדוד הושמדו לחלוטין. קסטר עצמו נהרג יחד עם שניים מאחיו, גיסו ואחיינו. מספר ההרוגים הכולל של צבא ארצות הברית כולל סיירים עמד על 268 הרוגים ו55 פצועים.

התגובה הציבורית לקרב הייתה מגוונת. הקרב ופעולותיו של קסטר בפרט נחקרו לעומק בידי היסטוריונים[1] רבים.

תוכן עניינים

רקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח בין האינדיאנים של המישורים הגדולים ובין המתיישבים האמריקאים שפלשו לאזור גרם לסדרת עימותים שנודעה בשם מערכת בלק הילס. למרות שהרבה מהאינדיאנים הסכימו ליישוב מחדש בשמורות המיועדות להם היו כאלו שהתנגדו למעבר‏[2]. ב1875 שור יושב ייסד את הברית 'ריקוד השמש' בין השבטים לקוטה, שאיין ומספר גדול של אינדיאנים עצמאיים שחמקו מהשמורות שבהם התגוררו כדי להצטרף לברית‏[3].

בסביבות ה-5 ביוני 1876 ערך צבא ארצות הברית תמרוני קיץ שנועדו לדחוק את שבטי הלקוטה והשאיין חזרה לשמורות שלהם. התמרונים כללו חיילי רגלים ופרשים שהתקדמו בשלוש זרועות לעבר האינדיאנים. טורו של קולונל ג'ון גיבונס הורכב משש פלוגות (I,H,E,B,A ו-K) של רגימנט הרגלים ה-7 וארבע פלוגות (H,G,F ו-L) של רגימנט הפרשים ה-2. טור זה התקדם מזרחה מפורט אליס במזרח מונטנה ב-30 במרץ כדי לפטרל על גדות נהר הילוסטון.

טורו של בריגדיר גנרל ג'ורג' קרוק הורכב מעשר פלוגות (L,I,G,F,E,D,C,B,A ו-M) של רגימנט הפרשים ה-3, חמש פלוגות (E,D,B,A ו-I) מרגימנט הפרשים ה-2 , שתי פלוגות (D ו-F) מרגימנט הרגלים ה-4 ושלוש פלוגות (G,C ו-H) מרגימנט הרגלים ה-9. טור זה התקדם צפונה ממצודת פטרמן בטריטוריית וויומינג ב-29 במאי לכיוון אזור נהר הפוודר.

טורו של בריגדיר גנרל אלפרד טרי הורכב משתים עשרה פלוגות (L,K,I,H,G,F,E,D,C,B,A ו-M) מרגימנט הפרשים ה-7 שהיו נתונות לפיקודו הישיר של ג'ורג' קסטר‏[4] , שתי פלוגות (C ו-G) מרגימנט הרגלים ה-17 ומיחידת מקלעי הגטלינג של רגימנט הרגלים ה-20. טור זה התקדם מזרחה מפורט אברהם לינקולן בטריטוריית דקוטה ב-17 במאי. אל כוח זה הצטרפו עגלונים ואנשי אספקה עם 150 עגלות ועם מספר גדול של פרדות משא שתגברו את כוחו של קסטר. פלוגות C,A ו-D מרגימנט הרגלים ה-6 נעו לאורך נהר הילוסטון מפורט בופורד שליד נהר המיזורי במטרה להקים נקודת אספקה . הן התאחדו עם כוחותיו של טרי ב-29 במאי בשפכו של נהר הפוודר. מאוחר יותר הצטרפה אליהם אוניית הקיטור Far West (המערב הרחוק) שנשאה 200 טונות של אספקה ממצודת לינקולן‏[5].

הסדר בתוכניות הצבאיות החל להשתבש ב-17 ביוני 1876 כשטורו של קרוק נסוג לאחר קרב הרוסבד. קרוק הופתע ונדהם ממספרם העצום של האינדיאנים בהם נתקל בקרב. בסיום הקרב הוא אמנם שלט בשדה הקרב אבל לאור אבדותיו הקשות הוא החליט לסגת לצורך התארגנות מחדש והמתנה לתגבורת.

גיבון וטרי שלא היו מודעים למצבו של קרוק המשיכו בתוכניותיהם כרגיל. כוחותיהם נפגשו בתחילת יוני ליד שפך נהר הרוסבד. הם בחנו יחד את תוכניתו של טרי שעיקרה היה לשלוח את כוחו של קסטר דרומה לאורך נהר הרוסבד בעוד שאר כוחותיהם המשותפים של טרי וגיבון מתקדמים מערבה לכיוון נהרות הביגהורן והליטל ביגהורן. ב-22 ביוני טרי הורה לרגימנט הפרשים ה-7 שהיה מורכב מ-31 קצינים ו-566 חיילים תחת פיקודו של קסטר להתחיל בפטרול ורדיפה לאורך נהר הרוסבנד עם הרשאה לסטות מהתוכניות המקוריות אם נתקלים ב"סיבה סבירה"-כלומר אינדיאנים. פקודה זו שימחה מאוד את קסטר שכן העניקה לו חופש פעולה מלא והוכיחה את הערכתו של טרי כלפיו. לקסטר הוצעה גם יחידת המקלעים אך הוא וויתר על השימוש בה מתוך מחשבה שהיא תאט את התקדמות כוחותיו‏[4].

בעוד כוחותיהם של טרי וגיבון התקדמו לעבר נהר הליטל ביגהורן, בערבו של ה-24 ביוני הגיעו סייריו של קסטר לתצפית הנקראת "קן הנשרים", 23 ק"מ מזרחה מנהר הליטל ביגהורן. ב-25 ביוני בזריחה דיווחו הסיירים שהם רואים עדר עצום של סוסי פוני וסימנים למחנה האינדיאני (מאות מדורות של ארוחות בוקר) במרחק 24 ק"מ מהם. הקצין שהתלווה לסיירים שהיה עייף מצעידת הלילה לא ראה דבר. כששאר הכוח הצטרף ניסה קסטר עצמו לאתר את הסימנים אך לא הצליח.

קסטר תכנן מתקפת פתע על האינדיאנים בבוקר שלמחרת (ה-26 ביוני) אבל אז הוא קיבל דיווחים שהאינדיאנים גילו את העקבות שהושארו בידי חייליו‏[6]. בהניחו שנוכחותו נחשפה הוא החליט לא לחכות יותר ולתקוף את האינדיאנים מייד. בבוקר ה-25 ביוני קסטר חילק את 12 פלוגותיו לשלושה גדודים כהכנה לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת.

שלוש פלוגות (G,A ו-M) ניתנו תחת פיקודו של מייג'ור מרכוס רינו, שלוש פלוגות (H,D ו-K) ניתנו תחת פיקודו של קפטן פרדריק בנטין, חמש פלוגות (I,F,E,C ו-L) נשארו תחת פיקודו הישיר של קסטר והפלוגה הנותרת (B) ניתנה תחת פיקודו של קפטן תומאס מק'דאגל ותפקידה היה ללוות את שיירת האספקה והתחמושת האיטית‏[4].

למעשה האינדיאנים שראו את עקבותיו של הכוח היו אינדיאנים שעזבו את המחנה שלהם והם לא דיווחו על העקבות. סייריו של קסטר הזהירו אותו לגבי גודל המחנה האינדיאני. אחד מהסיירים, מיץ' בוייר, מצוטט כמי שאמר "ג'נרל, אני הייתי עם האינדיאנים האלה 30 שנה כבר וזהו המחנה הגדול ביותר ששמעתי עליו"‏[7]. חששו הגדול של קסטר היה שהמחנה האינדיאני יתפרק וכל האינדיאנים יתפזרו. הכוח התחיל בהתקדמות לעבר האינדיאנים בצהריים וקסטר התכוון לתקוף באור יום מלא‏[8] .

מבנה רגימנט הפרשים ה-7[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל רגימנט הפרשים ה-7

הרגימנט ה-7 הוקם מייד לאחר מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הרבה מחיילי הרגימנט היו בוגרי מלחמת האזרחים כולל רוב הקצינים הבכירים. חלק גדול מהחיילים שירת תקופה של ארבע וחצי שנים במצודת ריילי בקנזס. בתקופה זו הם השתתפו במספר קרבות גדולים ובאינספור התכתשויות זניחות שבהם הם ספגו אבידות של 36 הרוגים ו-27 פצועים. שישה חיילים נוספים מתו בטביעה ו-51 מתו ממחלת הכולרה.

מחצית מהפלוגות ברגימנט בדיוק סיימו שירות משטרתי בן 18 חודשים בדרום כשקראו להן למצודת לינקולן כדי להרכיב מחדש את הרגימנט לקראת המערכה. כחמישית מהחיילים גויסו במהלך 7 החודשים שקדמו לקרב ואומנו בצורה בסיסית בלבד. לא היה להם ניסיון ממשי בקרב. הרבה מהמגויסים הטריים היו מהגרים מאירלנד, אנגליה וגרמניה. עדויות ארכיאולוגיות הובילו להשערות שהרבה מחיילי הרגימנט סבלו מתת תזונה ותנאים פיזיים ירודים, למרות העובדה שהרגימנט נחשב ליחידה המצוידת ביותר בצבא‏[9][10].

מתוך 45 הקצינים ו-718 החיילים של הרגימנט, 14 קצינים (כולל מפקד הרגימנט- קולונל סמואל ד. סטורגיס) ו-152 חיילים לא היו עם הרגימנט בזמן הקרב ושהו במשימות אחרות. שיעור זה של חיילים שהופרדו מהיחידה (כ-22%) היה רגיל במסעות מלחמה מהסוג הזה‏[11].

בנוסף למחסור הכרוני בקצינים ששרר ברגימנט, 3 מתוך 12 מפקדי הפלוגות הופרדו מהרגימנט למשימות אחרות. שניים נוספים לא שירתו אף לא יום אחד עם הרגימנט ה-7 מאז שמונו לתפקידם ביולי 1866. בנוסף היו תקנים לעוד שלושה קצינים בדרגת סגן משנה שלא אויישו.

השערות מודיעיניות קודם הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הלוחמים האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלכי הצבא במערכת 1876 נגד האינדיאנים

צבא ארצות הברית פעל תחת הנחה שגויה לגבי גודל הכוח האינדיאני. הנחות הצבא התבססו על מידע לא נכון – שנמסר על ידי סוכני הצבא האינדיאנים- על 800 אינדיאנים עוינים בלבד שנמצאים באזור. הסוכנים ביססו את המידע על בסיס מספר חברי שבט הלקוטה בהנהגתו של שור יושב שעזבו את השמורות רשמית במחאה על המדיניות של ממשלת ארצות הברית. מספר זה היה נכון אך הסוכנים לא לקחו בחשבון שמאות אינדיאנים עזבו בצורה לא רשמית את השמורות מספר שבועות לפני הקרב במטרה להצטרף לכוחותיו של שור יושב ולמחות כנגד מדיניות השמורות של הממשלה. קסטר מבלי לדעת ניצב כנגד אלפי אינדיאנים בנוסף ל-800 שעליהם ידע. כל תוכניות הצבא היו מבוססות על המספר השגוי.

קסטר ספג ביקורת אחרי הקרב על כך שלא חיכה לתגבורת ועל כך שפיצל את כוחותיו. ניתן לשער שפעולותיו אלו בוצעו גם כן על סמך ההנחה השגויה שהוא עומד מול כוח קטן בהרבה. ההיסטוריון ג'יימס דונובן טוען שכשקסטר שאל את מתורגמנו מה גודל הכוח שמולם הוא העריך אותם בכ- 1500 עד 2500 לוחמים‏[12].

בנוסף, דאגתו העיקרית של קסטר הייתה למנוע מלוחמי הלקוטה והשאיין לברוח. הוא לא דאג מהצורך להילחם איתם. כשסייריו של קסטר ראו את המחנה לראשונה מתצפית קן הנשרים הם ראו רק מספר עצום של סוסי פוני. כשצפו במחנה מקרוב יותר (מרחק של 4 ק"מ מהמחנה) הם ראו רק נשים מתכוננות ליום וילדים מובילים סוסים למרעה. למרות שסייריו אמרו לו שזהו המחנה הגדול ביותר שהם ראו מעודם הניח קסטר שלאינדיאנים יש מעט מדי לוחמים כדי להגן על המחנה. בנוסף הוא חשב שרוב הלוחמים ישנו עדיין בטיפים (אוהלים אינדיאנים) שלהם.

קסטר רצה לצפות על המחנה האינדיאני יום נוסף ולתקוף רק למחרת אבל חיילים שחזרו אחורה לאסוף חבילות שנפלו בדרך גילו שהם נעקבים על ידי אינדיאנים. בנוסף סיירים דיווחו על עקבות סוסים בנקודות תצפית על הכוח המתקדם. ידיעות אלו הבהירו שהאינדיאנים מודעים לכוח המתקרב‏[13]. קסטר חשש שהמחנה יתפרק ללהקות קטנות שאחריהן יצטרך לרדוף ולכן הוא החל להתכונן למתקפה מיידית‏[14].

תפקידם של האינידאנים הלא לוחמים באסטרטגיה של קסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטר התכוון לעשות שימוש במערכה באינדיאנים לא לוחמים. תכנונו היה לתפוס נשים, ילדים, זקנים ומוגבלים על מנת שישמשו בני ערובה‏[15] ומגנים אנושיים ולאלץ את הלוחמים האינדיאנים להיכנע‏[16] בעזרת איומים על בני הערובה.

שנתיים לפני הקרב כתב קסטר בספרו "חיי במישורים":

Cquote2.svg

אינדיאנים השוקלים התנגדות מזויינת נחושים תמיד לשמור על נשותיהם וילדיהם בטוחים מכל פגע...מסיבה זו החלטתי למקם את המחנה (הצבאי) שלנו בקרבה נוחה למחנה (מחנהו של 'כבש שחור' משבט השאיין) . בידיעה שהקרבה של נשותיהם וילדיהם והחשיפה הבטוחה שלהם במקרה של התעמתות תהווה מניע חזק בעד שלום כשתעלה השאלה של עימות או שלום..‏[17]

Cquote3.svg

משתתפים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציני רגימנט הפרשים ה-7[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה שהציב צבא ארצות הברית עליה חקוקים שמות הנופלים בקרב. המצבה מציינת את מיקומו של קבר האחים בו נקברו מחדש הנופלים לאחר הקרב
  • מפקד הכוח- לויטננט קולונל גורג' ארמסטרונג קסטר (נהרג)
  • מייג'ור מרכוס רינו.
  • שליש- סגן ויליאם ו. קוק (נהרג)
  • רופא- גורג' אדווין לורד (נהרג)
  • ממלא מקום רופא- ג'יימס מדיסון דה-וולף (נהרג)
  • ממלא מקום רופא- הנרי רינלדו פורטר.
  • מפקד הסיירים- סגן משנה צ'ארלס וורנון (נפצע)
  • משנה למפקד הסיירים- סגן משנה לות'ר הייר.
  • מפקד שיירת המשא- סגן אדוארד גוסטב מת'יי.
  • פלוגה A- קפטן מיילס מוילאן, סגן צ'ארלס דה-רודיו‏[18].
  • פלוגה B- קפטן תומאס מק-דאגל, סגן משנה בנג'מין הוד'גסון (נהרג)
  • פלוגה C- קפטן תומאס קסטר (נהרג), סגן משנה הנרי מור הרינגטון (נהרג)
  • פלוגה D- קפטן תומאס וייר, סגן משנה ווינפילד אדגרלי.
  • פלוגה E- סגן אלגרנון סמית' (נהרג), סגן משנה ג'יימס ג'. סטורגיס (נהרג)‏[19]
  • פלוגה F- קפטן ג'ורג' ייטס (נהרג), סגן משנה ויליאם ריילי (נהרג)
  • פלוגה G- סגן דונלד מקינטוש (נהרג), סגן משנה ג'ורג' וואלאס.
  • פלוגה H- קפטן פרדריק בנטין, סגן פרנסיס גיבסון.
  • פלוגה I- קפטן מיילס קיו (נהרג), סגן ג'יימס פורטר (נהרג)
  • פלוגה K- סגן אדוארד סטל גודפריי.
  • פלוגה L- סגן ג'יימס קלאון (נהרג), סגן משנה ג'ון ג'. קריטנדן‏[20](נהרג)
  • פלוגה M- קפטן תומאס פרנץ'.

מנהיגים ולוחמים בולטים בכוח האינדיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה בשדה הקרב לזכר האינדיאנים שנהרגו.
  • האנקפאפא (לקוטה): שור יושב, ארבע קרניים, מלך העורבים, צ'יף גאל, ירח שחור, גשם בפנים, שור מנומר עם קרן, נץ ברזל, שור אחד, ראש שור, נשר רודף.
  • סיאסאפה (לקוטה): זוחל, נשר הורג.
  • מינקונג'ו (לקוטה): צ'יף גיבנת, ירח שחור, סוס אדום, עושה מקום, צופה למעלה, צבי צולע, כלב עם קרן, שור לבן, עגיל נוצה, עף ליד.
  • סאנס ארק (לקוטה): נשר מנומר, דוב אדום, דרך ארוכה, אדם ענן.
  • אוגאלאלה (לקוטה): סוס משוגע, הוא כלב, דוב בועט, נץ מעופף, צ'יף זאב ארוך, דישון שחור, שור לבן, נשר רץ, שועל שחור II.
  • ברולה (לקוטה): שני נשרים, דוב עם קרן, ציפור אמיצה.
  • ואפקיוט (דקוטה): אינקפדוטה, האדמה רועדת בהליכתו, נשר לבן.
  • טו קטלס (לקוטה): מבריח האויב.
  • שאיין: שני ירחים, רגל עץ, דוב זקן, אדם לבן צולע, סוס אמריקני, זאב אמיץ, אישה אנטילופה, שור ברק, אף גדול, סוס צהוב, מגן קטן, דרך סוסים, סוס עם זנב מתנודד, שער צהוב, דוב הולך ברכס, נץ שחור, אשת דרך עגל הביזון, אף סדוק, הליכה רועשת.
  • ארפאהו: איש מים, משכיל, שמאלי, נשר צהוב, ציפור קטנה.

סיירים ומתורגמנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מסייריו של קסטר מתלווים לאדוארד קרטיס במסע החקר שלו בשדה הקרב, סביבות שנת 1907. משמאל לימין: 'הולך קדימה', 'מוקסין שעיר', 'נשלט בידי אדם לבן', קרטיס ואלקסנדר אפשו (עוזר ומתורגמן של קרטיס)

לרגימנט ה-7 הצטרפו מספר סיירים ומתורגמנים:

  • סכין מדממת- סייר משבט האריקארה (נהרג)
  • שור בעל זנב מתנודדת- סייר משבט האריקארה. (נהרג)
  • צ'יף ילד- סייר משבט האריקארה.
  • צ'רלי ריינולדס- סייר (נהרג)
  • קורלי- סייר משבט הקרואו.
  • ראש מתולתל- סייר משבאט האריקארה.
  • פרד ג'רארד- מתורגמן.
  • הולך קדימה- סייר משבט הקרואו.
  • אווז- סייר משבט האריקארה.
  • מוקסין שעיר- סייר משבט הקרואו.
  • נשלט בידי אדם לבן- סייר משבט הקרואו.
  • מיץ' בוייר- סייר ומתורגמן (נהרג).

משתתפים משבט האראפאהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה המודרנית מקובל להחשיב את אנשי האראפאהו כחלק מהכוח הלוחם אך למעשה חמשת האינדיאנים משבט האראפאהו נקלעו למחנה האינדיאני בטעות במהלך מסע ציד שערכו. לוחמי הלקוטה שתפסו אותם חשדו בהם שהם סיירים של הצבא ותכננו להוציא אותם להורג. רק ההתערבות של שני ירחים, מנהיג משבט השאיין הצילה אותם ממוות‏[21].

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקפתו של רינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הרגימנט ה-7. A:קסטר, B:רינו, C:בנטין, D:ייטס, E:וייר.

לאחר שסייריו של קסטר הזהירו אותו שאינדיאנים מזהירים את המחנה הוא שלח את שלישו ויליאם קוק למסור לרינו פקודת התקפה. רינו נצטווה לרדת במורד מה שנקרא כיום פלג רינו, לחצות את נהר הליטל ביגהורן ולהסתער על הכפר מדרום. הפקודות ניתנו למרות שקסטר עדיין לא ידע את מיקומו המדויק ואת גודלו האמיתי של הכפר.

רינו וחייליו חצו את נהר הליטל ביגהורן בסביבות 3 בצהריים בקצה פלג רינו. רינו דהר במהירות צפונה מוסתר על ידי חורשה עבותה בגדה הדרומית של הנהר. בתחילה רכבו בחזית אחידה של שתי פלוגות ולבסוף כשהתקרבו אל הכפר הצטרפה הפלוגה השלישית ויצרה חזית אחידה של שלוש פלוגות. אותה חורשה שהסתירה את רינו מהאינדיאנים הסתירה מאידך את גודלו האמתי של הכפר מרינו וכך הוא לא ידע מול מה הוא ניצב עד לרגע האחרון. משחצה רינו את קו העצים הוא הבין לראשונה מה ניצב מולו. הוא חשש מפני רכיבה אל תוך מלכודת ולכן הורה לחייליו לעצור ורדת מהסוסים. הוא סידר את חייליו בשורת לחימה. בסידור זה כל חייל רביעי מחזיק את סוסיהם של שלושה חיילים שיורים. שיטה זאת גרעה 25% מכוח האש של רינו. הקצינים עמדו בעורף השורה היורה ומאחוריהם עמדו החיילים שהחזיקו בסוסים.

תנועת שלושת הפלוגות של מייג'ור רינו

הם החלו לירות לירות לעבר המחנה האינדיאני והרגו מספר נשים וילדים. בעוד הם יורים החלו הלוחמים האינדיאנים לשעוט החוצה, חלקם ערומים, כדי לקדם את התקפתו של רינו. הם החלו מתאספים בהמוניהם למרגלות גבעה משמאל לשורה של רינו‏[22]. משום ששורתו של רינו הייתה מוגבלת עם החורשה שבימינה החלו האינדיאנים לאגף את צידה השמאלי של השורה‏[23]. רינו שנוכח שהוא בנחיתות מספרית (לפי הערכתו חמישה אינדיאנים על כל חייל שלו) הוביל נסיגה מהירה לתוך החורשה שם התבצרו חייליו. האינדיאנים המטירו אש על האמריקאים במטרה להוציא אותם ממחסותיהם. בנקודה זו רינו הבין שזמנו אוזל. הוא צעק לחייליו "מי שרוצה להינצל שיבוא אחריי!" ופתח בנסיגה מבוהלת לגדה השנייה של הנהר. הגדה בנקודה הזאת הייתה בגובה של כשני מטרים והסוסים סירבו בתחילה לרדת לנהר. האמריקאים חצו לבסוף את הנהר כשהאינדיאנים מזנבים בהם. בנקודה זו ספג רינו את מירב הנפגעים.

מאוחר יותר דיווח שנהרגו שלושה קצינים ועשרים ותשעה חיילים. קצין נוסף וכ-15 חיילים נעדרו. רוב הנעדרים נשארו באזור החורשה למרות שבסופו של דבר רובם התאחדו חזרה עם הכוח. ייתכן שהנסיגה המבוהלת והחפוזה של רינו הואצה בעקבות מותו של "סכין מדממת", הסייר של רינו בן שבט האריקארה. הוא רכב בצמוד לרינו וכשנפגע מכדור בראשו ניתז הדם שלו על פרצופו של רינו. מאוחר יותר רינו חשב שנפצע בעצמו בגלל הדם וחבש את ראשו.

עמדות ההגנה של רינו ובנטין

רינו ובנטין על גבעת רינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רינו נסוג עם חייליו לגדה הנגדית שם טיפסו על צוק והגיעו לפסגה השטוחה למקום הנקרא כיום גבעת רינו. אל חייליו הרועדים של רינו הצטרפו חייליו של בנטין ובעקבותיו גם קפטן מק-דאגל עם שיירת המשא. כוחו של בנטין היה במשימת סיור צדדית כשקסטר שלח אליו את המחצרר הגדודי, ג'ון מרטין, ובידו מכתב בכתב ידו "תבואו..מחנה גדול, תבואו במהירות.. תביאו חבילות.." (חבילות- הכוונה לתחמושת, נראה שבנקודת זמן זו העריך קסטר שצפוי קרב קשה ושהוא יזדקק ליותר תחמושת משחשב).

ארבעה עשר הקצינים ושלוש מאות החיילים התארגנו להגנה היקפית על הגבעה וחפרו שוחות ירי בעזרת כל הכלים שהיו ברשותם. שיטה זו נפוצה בצבא ארצות הברית בשנה האחרונה של מלחמת האזרחים וחיילים נהגו לחפור שוחות עם סכינים, כלי אוכל ומחבתות‏[24].

למרות ששמע ירי כבד ומטחים מצפון, בחר בנטין להתרכז בסיוע לכוחו של רינו במקום לנסות להתקדם ולחתור לכיוון קסטר. מאוחר יותר בנטין ספג ביקורת רבה על החלטתו ותואר כמי שלא מילא אחר הפקודות שניתנו לו. כמה קצינים רצו להתקדם לכיוון קסטר ופרץ סכסוך בין הקצינים. בסביבות השעה 5 אחה"צ התחיל קפטן תומאס וייר, אחד ממפקדי המחלקות של בנטין, להתקדם עם מחלקתו לכיוון קסטר בניגוד לפקודות. הם התקדמו כקילומטר וחצי והגיעו לגבעה הנקראת כיום גבעת וייר. הם יכלו לראות ממרחק את זירת הקרב של קסטר. ענני אבק עם אינדיאנים דוהרים שיורים על אובייקטים שהיו על הקרקע. ההיסטוריה המקובלת גורסת שהם ראו את האינדיאנים מבצעים ווידוא הריגה והורגים את הפצועים במקום שיזכה לכינוי "גבעת עד האיש האחרון". האינדיאנים זיהו את וייר ואנשיו ומיהרו לתקוף אותם. בינתיים הצטרפו אל וייר שאר הפלוגות, רינו בתחילה ובעקבותיו גם בנטין. האינדיאנים הגבירו את התקפותיהם בכיוון גבעת וייר וקו ההגנה המאולתר שהוקם בחופזה לא עמד בלחץ. עד מהרה החיילים נסו חזרה לגבעת רינו והתחפרו שם שוב. התקפת האינדיאנים התפוגגה עם חשיכה. בשעות הערב התנדבו תשעה עשר חיילים לרדת למלא מים מהנחל, אחרי הקרב קיבלו כולם את עיטור הכבוד על מעשה זה. למחרת בבוקר ה-26 ביוני התחדשה מתקפת האינדיאנים, אך כל התקפותיהם נהדפו. רינו ובנטין נשארו מבוצרים בגבעה עד ה-27 ביוני עם בואם של טרי וגיבון עם תגבורת.

לחימתו של קסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין פרטים מדויקים לגבי לחימתו של קסטר מאחר שלא נשארו ניצולים אמריקאים לספר את מה שאירע. כל מה שכן ידוע הוא בגדר השערה. עדויות האינדיאנים שהשתתפו בקרב לא בהירות ולעתים קרובות סותרות אחת את השנייה.

אילוסטרציה משנת 1876 המתארת את קסטר וחייליו בקרב האחרון.

למרות שרינו ובנטין שמעו את קולות הירי של לחימתו של קסטר הם לא ידעו מה התרחש לכוחו של קסטר עד בואו של טרי ב-27 ביוני. כשנודע להם מה קרה הם הוכו בתדהמה. כשהצבא חקר את שדה הקרב לא יכלו החיילים לקבוע בוודאות מה התרחש. כוחו של קסטר שמנה כ-210 חיילים הותקף על ידי האינדיאנים כ-6 ק"מ צפונית לגבעת רינו. בשדה הקרב נמצאו עדויות להתנגדות מאורגנת בדמות גוויות סוסים מונחות כחומות מגן. האינדיאנים כבר פינו את מרבית גופות ההרוגים שלהם מהאזור. גופות החיילים האמריקאים היו ערומות, מושחתות קשות ובמצב ריקבון מתקדם. עובדה זו הקשתה על זיהויים הוודאי של הרבה הרוגים‏[25].

גופתו של קסטר נמצאה עם פצעי כדורים בשמאל החזה וברקה השמאלית. שני הפצעים הם פצעים קטלניים אך נראה שדימם רק מהפצע בחזה, נתון שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת שהפצע ברקה נגרם לאחר המוות. כמו כן הוא סבל מפציעה בזרוע. תאוריה אינדיאנית גורסת שקסטר התאבד על מנת למנוע נפילה בשבי והתעללות מידי האינדיאנים. תאוריה זו לא יכולה להיות נכונה שכן הפצעים לא מסתדרים עם עובדת היותו של קסטר ימני. גופתו נמצאה קרוב לפסגת הגבעה שנקראה בשם "גבעת עד האיש האחרון". בפסגת הגבעה הציב הצבא מצבה גבוהה שעליה חקוקים שמות הנופלים בקרב.

ע"פ מסורת של שבט השאיין אישה צעירה שכונתה "אשת דרך עגל הביזון" היא זו שהכתה את קסטר את המכה שהפילה אותו מסוסו לפני שמת‏[26].

קסטר בפלג מינקונג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהדפו את רינו נפנו הלוחמים האינדיאנים לתקוף את הכוח של קסטר. הנתיב שהוביל את קסטר עד ל'גבעת עד האיש האחרון" נותר במחלוקת. אפשרות אחת סבירה היא שלאחר שהורה לרינו לתקוף המשיך קסטר אף הוא כמו רינו במורד פלג רינו עד למרחק של כ-800 מטר מנהר הליטל ביגהורן. בנקודה זו הוא פנה צפונה וטיפס על הצוקים שעל גדות הנחל. הוא המשיך צפונה והגיע לאזור שאליו יגיע רינו בנסיגה שלו. מנקודה זו (אזור גבעת רינו וגבעת וייר) הוא יכל לראות את רינו מסתער על הכפר מדרום. נראה שקסטר ירד עם כוחו לתוך תעלה באזור הנקרא "מדיסין טייל קולי" שהובילה לנהר. חלק מההיסטוריונים גורסים שרק חלק מכוחו של קסטר ירד לתעלה בניסיון להגיע לנהר ולחצותו אל תוך הכפר. חלק מעדויות האינדיאנים מספרות שכוח אינדיאני מיומן בירי למרחק ניצב בגדה הנגדית ועצר ניסיון צליחה זה.

הלוחם האינדיאני שור לבן טען שהוא ירה בקצין אמריקאי לבוש בחליפת עור צבי. בעוד אין אינדיאנים נוספים התומכים בטענה שלו גורסים חלק מההיסטוריונים שאם אכן הוא ירה דמות כזאת ייתכן שקסטר נפצע קשות על ידו. בנוסף לטענה הזו נטען שיחד עם מפקד הצליחה נפצע עוד חייל שנשא את דגל הפלוגה‏[27]. על פי עדויות האינדיאנים חיילים אמריקאים נאלצו לרדת מסוסיהם על מנת לעזור לפצועים לעלות על הסוסים חזרה. העובדה ששני פצעיו של קסטר היו גורמים למותו המיידי מטילה ספק בדיווחים אלו על פציעתו לכאורה‏[28].

הדיווחים על נסיונות לצלוח את הנהר באזור מדיסין טייל קולי יכולים להסביר את המטרה שקסטר ניסה להשיג בשולחו את רינו למתקפה. שיטה זאת נקראת "שיטת הפטיש והסדן": בעוד רינו יתקוף ויעסיק את האינדיאנים מדרום קסטר יתקוף מצפון וימחץ את האינדיאנים לכיוון של רינו. היסטוריונים אחדים מציינים שאם אכן קסטר ניסה לחצות את הנהר בנקודה זו הוא כנראה חשב ששם הקצה הצפוני של המחנה בעוד בפועל זה היה רק אמצע המחנה.

אדוארד קרטיס, אתנולוג שהתפרסם בזכות מחקריו וצילומיו של האינדיאנים למד לעומק את הקרב על ידי כך שראיין הרבה מאלו שהשתתפו בקרב. בתחילה הוא עבר על שדה הקרב עם שלושה סיירים בני שבט הקרואו ואז שוב עם הלוחם האינדיאני שני ירחים ואיתו כמה לוחמים נוספים משבט השאיין. לאחר מכן הוא הלך לטריטוריית הלקוטה וראיין את הלוחם נץ אדום. לבסוף הוא עבר שוב בשדה הקרב עם שלושת הסיירים הראשונים אבל בפעם הזו התלווה אליהם גנרל צ'ארלס וודרוף משום שקורטיס רצה שאדם עם רקע והבנה צבאית יתרשם מעדויות האינדיאנים גם הוא.

בהתבסס על כל האינפורמציה שאסף הגיע קורטיס למסקנה שקסטר אכן רכב במורד התעלה במדיסין טייל קולאי בכיוון הנהר במטרה לצלוח לצד השני. אלא שהאינדיאנים זיהו אותו וחיכו כבר בגדה הנגדית בכח גדול עם כל לוחמי הסו והשאיין שהתפנו מהמגע עם הכוח של רינו. זו הייתה בעצם תחילת המתקפה על הכוח של קסטר והיא אילצה אותו לסגת לראש הגבעה שם הוא יעמוד את "עמידתו האחרונה" המפורסמת. בעצם, כתב קורטיס, קסטר לא התקיף כלל וכל תנועתו הייתה נסיגה.

פרשנויות אחרות על פעולותיו של קסטר בפלג מינקונג'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים אחרים טוענים שקסטר מעולם לא כיוון להגיע לנהר. לטענתם הוא ירד בתעלה אך טיפס מצידה השני והמשיך צפונה על הרכס לנקודה שבה בסופו של דבר הותקף. על פי תאוריה זו כשקסטר הותקף היה זה מאוחר מדי לחבור דרומה היכן שאולי היה עולה בידי רינו ובנטין להעניק לו סיוע.

עדויות ארכיאולוגיות וניתוח מחודש של עדויות מהקרב הובילו לפרשנות מחודשת של הקרב. ב-1920 חוקרים מצאו בשדה הקרב מאות תרמילי קליעים לאורך הרכס שנקרא כיום "ניי-קארת'רייט" בין דרום מדיסין טייל קולי ובין התעלה הצפונית במדיסין טייל קולי שנקראת "קולי העמוקה". היסטוריונים אחדים מאמינים שקסטר חילק את כוחו לשני חלקים (ואולי אף לשלושה). על חלק אחד הוא פיקד בעצמו בעוד את החלק השני נתן תחת פיקודו של קפטן ג'ורג' ייטס. הסבר זה תומך בתאוריה נוספת שלפחות פלוגה אחת של קסטר ביצעה מתקפת הסחה שנועדה להוריד מהלחץ שהופעל על הכוח של רינו.

הטענה שכוח ירד מרכס ניי-קארת'רייט למתקפת הסחה נתמכת בידי עדויות של לוחמי שאיין שראו במרחק רב סוסים לבנים (כנראה מפלוגה E בעלת הסוסים האפורים) מתקדמים. הם נצפו על ידי אינדיאנים שעמדו בקצה הצפוני של המחנה. ממעלה הצוק סיפקה להם פלוגה נוספת חיפוי על ידי ירי לטווח רחוק.

ייתכן והלוחמים האינדיאנים נחפזו לתקוף את הכוח שירד וגרמו לו לסגת חזרה לצוקים דרך מדרון אחר צפונית מהמדרון שבו ירדו החיילים. ע"פ התאוריה, הכוח המחפה נסוג בדרך למפגש עם הכוח שירד תוך כדי ירי מטחים בהשאירו אחריו מאות תרמילים שנמצאו כעבור חמישים שנה.

"העמידה האחרונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של הקרב כנראה ופסגת הגבעה הייתה קטנה מלהכיל את כל הניצולים והפצועים. ירי מכיוון דרום מזרח מנע מחייליו של קסטר להציב הגנה היקפית אפקטיבית על הגבעה.

"עמידתו האחרונה של קסטר". קסטר עומד במרכז לבוש חליפת עור צבי כשמסביבו נותרו מעט חיילים שעדיין עומדים.

על פי עדויות האינדיאנים, במהלך הקרב על הגבעה ספגו האינידאנים יותר אבדות מבמהלך הקרב כולו. מידת הנחישות של האמריקאים מהווה אינדיקציה לכך שלא היו לחיילים ספיקות לגבי סיכויי הישארותם בחיים. ע"פ העדויות שרשרת הפיקוד על הגבעה נשברה במהירות למרות שהיו כיסי התנגדות קטנים יותר שהחזיקו מעמד. עד מהרה הכוח שהיה על הגבעה (פלוגות F,E וחצי C) הושמד כליל. ע"פ רוב העדויות השמדת הכוח לא ארכה יותר משעה‏[29][30][31]. דיוויד מילר שראיין בין השנים 1935-1955 את אחרוני האינדיאנים ששרדו מהקרב כתב שהקרב נמשך לא יותר מחצי שעה‏[32]. אינדיאנים תיארו בעדותם שהקרב נמשך "כמו הזמן שלוקח לאדם רעב לאכול ארוחה". ע"פ העדויות לקראת סוף הלחימה סוס משוגע הוביל מתקפת פתע מצפון הגבעה. החיילים האמריקאים המופתעים שמטו את נשקיהם והאינדיאנים רמסו אותם עם סוסיהם. בעדויות תיארו זאת האינדיאנים כ"צייד בופאלו"‏[33].

ניסיון הימלטות אחרון בידי 28 חיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציון קברו של מיץ' בוייר בעמק בו נמצאה גופתו למרגלות הגבעה.

מחקרים מודרניים טוענים שכלל לא הייתה "עמידה אחרונה" כמו זאת המתוארת בהיסטוריה המקובלת. על פי מחקרים אלו בסוף הקרב החיילים לא היו מכותרים אלא נתונים תחת הסתערות מכיוון בודד. נתון זה מתיישב עם העדות על ההסתערות שהוביל סוס משוגע שגרמה לפניקה בקרב החיילים. לפחות 28 מהגופות כולל זו של הסייר של קסטר, מיץ' בוייר נמצאו בגיא קטן מתחת לגבעה מה שהוביל את החוקרים לחשוב שהם ניסו במאמץ נואש אחרון לסגת מהגבעה. הריגתם הייתה כנראה הפעולה האחרונה של הקרב.

סוף הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שהשמידו את הכוח של קסטר התאחדו לוחמי השאיין והלקוטה וחזרו לתקוף את רינו ובנטין. התקפתם נמשכה עד חשכה וברובו של יום המחרת. רינו שיבח את בנטין לאחר הקרב על המנהיגות שגילה בהודפו מספר התקפות קשות על גבעת רינו. ב-27 ביוני טורו של גנרל טרי הגיע מצפון והאינדיאנים החלו להתרחק בכיוון ההפוך. סייר משבט הקרואו היה הראשון לספר לגנרל טרי שכוחו של קסטר נמחק. לחיילים הפצועים של רינו ובנטין ניתנה עזרה כפי היכולת. חמישה מהם מתו מאוחר יותר מפצעיהם. רק אחד משלושת רופאי הרגימנט, ממלא המקום ד"ר הנרי פורטר, ניצל‏[34]. אחד נהרג על יד קסטר וד"ר דה-וולף נהרג במהלך הנסיגה של רינו לגבעת רינו‏[35]. החדשות על התבוסה היכו בתודעה האמריקנית במהלך ציון יובל המאה לארצות הברית‏[36][37]. הציבור שהיה מורגל בניצחונות כבירים והיה בטוח בעליונות על האינדיאנים הוכה בתדהמה. הצבא החל לחקור אך החקירה לא הייתה אפקטיבית בשל הצורך לדאוג לפצועים מהקרב ובשל החשש של הקצינים מפגיעה בשמם הטוב.

מנקודת המבט של האינדיאנים לתוצאות הקרב היו השלכות מרחיקות לכת ביותר. היה זה תחילת הסוף של מלחמות האינדיאנים. חלקם אף תיארו זאת כ"עמידתם האחרונה של האינדיאנים באזור"‏[38]. תוך 48 שעות התפרק המחנה האינדיאני העצום לקבוצות קטנות משום שהעשב באזור לא הספיק להאכלת הסוסים של מחנה כה גדול‏[39].

אנשי הסו והשאיין המפוזרים חגגו במהלך חודש יולי ללא כל איום מצד הצבא. אחרי החגיגות חמקו אינדיאנים רבים חזרה לשמורות. עד מהרה ירד מספר האינדיאנים העוינים באזור ל-600 בלבד‏[40]. יחידותיהם של גנרל טרי ושל גנרל קרוק נותרו נייחות לעוד שבעה שבועות בהמתינם לתגבורת. טרי וקרוק לא היו מוכנים לצאת כנגד האינדיאנים עד שיהיו ברשותם 2000 חיילים לפחות. באוגוסט שבו טרי וקרוק לשדה המערכה כנגד האינדיאנים. גנרל נלסון מיילס לקח פיקוד על המערכה באוקטובר 1876. במאי 1877 ברח שור יושב לקנדה. סוס משוגע נכנע לצבא בפורט רובינסון. המערכה נסתיימה ב-7 במאי כשגנרל מיילס הכניע קבוצה קטנה של לוחמי סו‏[39].

וועדה מיוחדת קבעה מתווה על פיו האינדיאנים ימסרו את אזור הגבעות השחורות לידי ממשלת ארצות ואם לא יעשו זאת הממשלה תפסיק את האספקה לשמורות. חוששים מהרעבה העבירו האינדיאנים את השטח לידי ארצות הברית‏[41]. בשבט הסו מעולם לא קיבלו את המתווה ואת החוקיות של העסקה. אחרי לחצים על הקונגרס להקמת וועדה שתדון בטענות שבט הסו ולאחר דיונים שנמשכו יותר מארבעים שנה בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1980 בתיק "ארצות הברית נגד אומת הסו" שהשטח נלקח מהאינדיאנים ללא פיצוי ותמורה. בשבט הסו סירבו לקבל את הכסף שהממשלה הציעה והמשיכו להתעקש על זכותם לקבל את השטח חזרה.

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפגעים אינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מספר רשמי של הרוגים בקרב האינדיאנים. ההערכות למספרם משתרעות על טווח רחב של החל מ-36 הרוגים ועד ל-300 הרוגים‏[42]. המצביא האינדיאני סוס אדום אמר ב-1877 לקצין אמריקאי שלאינדיאנים היו 136 הרוגים ו-160 פצועים‏[43]. היסטוריונים רבים לא סומכים על המספרים האלו וטוענים שהאינדיאנים כלל לא אספו נתונים סטטיסטים כאלה.

נפגעי הרגימנט ה-7[עריכת קוד מקור | עריכה]

52% מכלל הכוח נפגע. 16 קצינים ו-242 חיילים נהרגו או מתו מפצעיהם. קצין אחד ו-51 חיילים נפצעו. כל החיילים בחמשת הפלוגות שהיו עם קסטר נהרגו אך בשנים שלאחר הקרב נפוצו שמועות עקשניות שבפועל היו ניצולים. בין ההרוגים היו אחיו של קסטר, בוסטון ותומס, גיסו ג'יימס קלאהו ואחיינו הנרי ריד. בעל החיים היחיד ששרד בכוח של קסטר היה סוסו של קפטן קיו, קומנצ'י, שנאסף על ידי חייליו של גנרל טרי משדה הקרב. ההשערה הרווחת היא שעוד בעלי חיים נשארו בחיים אך נלקחו בידי האינדיאנים כשלל. הסוס קומנצ'י נלקח על ידי החיילים לאוניית הקיטור Far West שהחזירה אותו ל"פורט אברהם לינקולן" להתאוששות.

הסוס קומנצ'י ב1887

ב-1878 העניק הצבא עיטורי כבוד ל-24 חיילים על חלקם בקרב. בכללם היו 19 החיילים שירדו מגבעת רינו להביא מים מהנהר‏[44].

נפגעים אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוסטון קסטר- אחיו של קסטר, אחראי המזון של הרגימנט
  • מארק קלוג-עיתונאי
  • הנרי ארמסטרונג ריד- אחיינו של קסטר, אחראי הסוסים של הרגימנט

מורשת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקום הרגימנט ה-7, יולי 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מחודש יולי מונו קצינים חדשים לרגימנט‏[45] והחלו מאמצי גיוס במטרה למלא את השורות המדולדלות. הרגימנט, שאורגן מחדש במבנה של שמונה פלוגות, נשאר באזור כחלק מכוחו של גנרל טרי שהיה מתוגבר בטורו של גיבון. באוגוסט 1876, אחרי שגנרל טרי קיבל תחת פיקודו גם את רגימנט הרגלים ה-5, מסע המלחמה המשיך לאורך נהר הרוסבד במרדף אחר הלקוטה. הכוח התחבר עם כוחו של גנרל קרוק והכוח המאוחד מנה כ-4000 חיילים. הכוח המאוחד המשיך במרדף אחר הלקוטה בכיוון צפון מזרח לנהר המיזורי. גשם שוטף וקשיים לוגיסטיים מנעו לבסוף מהכוח להתקדם והוא נאלץ לחזור לנקודת ההתחלה. הרגימנט ה-7 חזר לפורט אברהם לינקולן לצורך שיקום.

זירת 'העמידה האחרונה של קסטר'. מבט לכיוון המחנה האינדיאני והעמק העמוק. צילום של סטנלי מורו, אביב 1877

הגדלת הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס האמריקאי אישר להגדיל את גודל הצבא ב-2500 חיילים על מנת לענות על הצרכים הדחופים שעלו עקב תבוסת הרגימנט ה-7. לתקופה מסוימת המפלגה הדמוקרטית ששלטה בבית הנבחרים זנחה את הקמפיין שניהלה להקטנת הצבא. הידיעות על גורלו של קסטר הגיעו לקונגרס ה-44 בזמן דיוני ועדה מיוחדת שדנה בהתנגדויות שהועלו להצעת הסנאט, שנשלט בידי הרפובליקנים, בדבר גודל הצבא. הוועדה החליטה להגדיל את מצבת פלוגות הפרשים ב-100 חיילים לפלוגה. בנוסף הם העלו את תקרת גודל הצבא ב-2500 חיילים‏[46].

מחלוקות סביב הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקודו של רינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקשתו של רינו ב-1879 הוקמה ועדת חקירה צבאית בשיקגו לבחון את אופן פיקודו‏[47]. עדויות אחדות האשימו את רינו בכך שהיה שיכור ופחדן. הוועדה מצאה שתפקודו של רינו היה ללא דופי. אחדים האשימו את רינו בכך שההחלטה על הנסיגה הייתה פזיזה‏[48] והנסיגה הייתה לא מסודרת. מגניו של רינו בוועדה טענו שאמנם הנסיגה לא הייתה מסודרת אך רינו לא נסוג מעמדותיו עד שהיה זה ברור שהוא בנחיתות מספרית ומאוגף על ידי האינדיאנים. עדויות חדשות גם מצביעות על כך שהסייר של רינו, סכין מדממת, נורה על ידו ודמו ניתז על רינו מה שגרם להגברת הפאניקה והלחץ של רינו‏[49].

טעויותיו של קסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל טרי ואחרים טענו שקסטר עשה טעויות אסטרטגיות לכל אורך המערכה. לדוגמה, הוא סירב לקחת איתו את יחידת המקלענים משום שפחד שהם יעכבו את קצב התקדמותו. קצב התקדמותו המהיר בכיוון הליטל ביגהורן (כ-50 ק"מ ביום) מעיד שהערכותיו היו מדויקות ושאכן הוא היה מתעכב. קסטר תכנן "לחיות ולנוע כמו האינדיאנים..". באופן כזה, הוא כתב בשדר ששלח, הכוח יוכל להגיע לכל מקום שהאינדיאנים יגיעו אליו‏[50].

כל מקלע גטלינג דרש ארבעה סוסים לשאת אותו. לעתים קרובות נאלצו החיילים לגרור את המקלעים בידיהם על מנת להעבירם על פני מכשולים בדרך. כל מקלע ירה בקצב של 350 כדורים לדקה, קצב אש מרשים, אך המקלעים נודעו בנטייתם למעצורים בירי. במהלך מערכת בלק הילס, כשנתיים קודם הקרב, מקלע גטלינג התהפך, התגלגל במורד הר והתנפץ לרסיסים‏[50].

קסטר האמין שהרגימנט ה-7 יוכל להתמודד לבדו עם כל כוח אינדיאני. כשגנרל טרי הציע לו כתגבורת את רגימנט הפרשים ה-2 הוא ענה לו ש (הרגימנט) "ה-7 יכולים להתמודד עם כל דבר"‏[51]. על ידי כך שחילק את כוחו קסטר כמעט וגרם להשמדת הכוח כולו, אלמלא רינו ובנטין חברו והצליחו בנואשות אך בהצלחה להגן על הגבעה שעליה התבצרו‏[52].

ההיסטוריון ג'יימס דונובן סובר שייתכן וקסטר חילק את כוחו לחלקים משום שלא הייתה לו היכרות מספקת עם השטח. כמו כן הוא התעלם מדברי סייריו שהזהירו אותו‏[53].

ב1934 פרסם פרדריק ואן דה ווטר את הביוגרפיה שכתב על קסטר "רודף הכבוד", ביוגרפיה ביקורתית ביותר כפי שניתן להבין מהשם שנתן לספר. רק במחצית השנייה החלו היסטוריונים להוביל את הקהל האמריקני להבנה של ההתעמרות ההיסטורית שביצעו באינדיאנים בתהליך יישוב המערב ולהבנה של תפקידו של חיל הפרשים האמריקני בדיכוי האינדיאנים. תהליכים חברתיים אלה גרמו להבנה מחודשת של סיפור הקרב ושל תפקידו של קסטר. כעת הקרב נחשב להתעמתות בין האינדיאנים המנסים להגן על אדמותיהם ועל אורח חייהם המסורתי ובין המתיישבים האירופיים-אמריקנים שמנסים להתרחב מערבה מהטריטוריה ההיסטורית שלהם ונעזרים בצבא ארצות הברית.

ההערצה לקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על קסטר לא הייתה נחלת הכלל. כשחקר את שדה הקרב, לוטננט גנרל נלסון מיילס, כתב בשנת 1877 : "ככל שאני למד יותר ככה גדלה ההערצה שלי לקסטר"‏[54]. הצבא שעמד בפני קיצוצים תקציביים משמעותיים רצה להימנע מתקשורת עוינת ומצא דרכים להאדיר את שמו של קסטר. הצבא תלה את האשם בתבוסה בעובדה שהאינדיאנים החזיקו ברשותם מספר עצום של רובים חצי אוטומטיים ואת יתרונם המספרי העצום.

'מותו של קסטר' , סצנה מתוך המופע של באפלו ביל קודי. שור יושב דוקר את קסטר כשמסביב אינדיאנים מתים.

אלמנתו של קסטר, אליזבת (שלא נישאה מחדש) כתבה שלושה ספרים מצליחים שבו היללה את בעלה ואת שמו‏[55]. בשל אי נעימות מהאלמנה נמנעו מחקרים רבים על תפקודו של קסטר עד מותה בשנת 1933‏[56]. בנוסף ספר של פרדריק וויטקרס משנת 1876 שהילל את קסטר זכה להצלחה רבה ותרם ליצירת המיתוס של קסטר‏[57].

הוויכוח על יעילות נשקם של הפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגנם על קסטר, היסטוריונים אחדים טוענים שהאינדיאנים היו מצוידים ברובים אוטומטיים מהדגמים "ווינצ'סטר", "ספנסר" ו"הנרי" בעוד שהחיילים האמריקנים היו מצוידים ברובים מדגם "ספרינגפילד". רובים אלו היו בעלי יכולת ירי של כדור בודד בכל טעינה. כמו כן רובי הספרינגפילד השתמשו בכדורי נחושת שתרמילהם נטו להתרחב בחום ולהיתקע בפתח הפליטה של הנשק. חיילים נאלצו להוציא את התרמילים התקועים בעזרת סכינים. בשל כך הרובים כמעט ולא היו שימושיים בקרב ושימשו בעיקר כאלות. לאחר הקרב סיפרו חיילים שנלחמו בגבעת רינו על קפטן פרנץ' שישב חשוף לאש האינדיאנים וחילץ תרמילים מרובים תקועים. חיילים מסרו לו רובה תקוע והוא היה מביא להם רובה טעון לירי‏[58].

רובה הספרינגפילד (מודל 1873) נבחר על ידי מחלקת החימוש של הצבא לאחר בדיקות ממושכות והשוואה לרובים אחרים. הוא נחשב לרובה אמין ביותר. הצבא בחר ברובה זה על פני הרובים האוטומטיים במטרה למנועי בזבוז תחמושת על ידי החיילים. מחיר התחמושת עלה מאז בתקופה זאת וכן היו עלויות גבוהות של הובלת התחמושת לכיוון החזית.

בשאר הקרבות של מערכת בלק הילס לא היו דיווחים של חיילים על מעצורים ועל נשקים תקועים ולכן ייתכן והמעצורים בכוח של קסטר נבעו מההיכרות המועטה של החיילים עם הנשק שאותו קיבלו רק כמה שבועות לפני הקרב‏[59].

מבדיקה של הממצאים הארכאולוגים עולה שרק כ-3% מבין התרמילים שנאספו מהגבעה של קסטר ומהגבעה של רינו נחלצו מרובים תקועים‏[49]. נתונים עלו מעידים שהדיווחים על נשקים תקועים נבעו מהטעיה או ממיתוס שנפוץ לאחר הקרב.

בנוסף לרובים החזיקו האינדיאנים גם בכלי נשק מסורתיים כמו קשתות וחצים. על פי עדויות לפחות חצי מהאינדיאנים החזיקו רק בקשת וחצים כנשקם העיקרי‏[60]. הרבה אינדיאנים העידו שהנשק הראשון שהם החזיקו ברשותם נלקח מחייל שנהרג בקרב. כך שבעוד חייליו של קסטר נהרגים, קצב האש של האמריקאים ירד ולעומת זאת קצב האש של האינדיאנים רק הלך וגבר עם כל נשק שנלקח שלל בידיהם‏[61]. לוחם השאיין שור לבן תיאר לוחמים אינדיאנים שמפשיטים חיילים מנשקם ומחגור התחמושת שלהם.

הקשתות של האינדיאנים היוו יתרון משמעותי בגלל המבנה החשוף של הגבעות שמעל הנחל. בנוסף התקשו החיילים לירות מנקודה גבוהה ומבעד לצמחייה הגבוהה ישירות על האינדיאנים בעוד שהאינדיאנים יכלו לירות את חיציהם כלפי מעלה מעבר למכשולים. הרבה מגופות החיילים נמצאו עם מספר גבוה של חיצים נעוצים בהם.

טענות על השתתפות בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הכוח שהיה תחת פיקודו הישיר של קסטר הושמד לחלוטין. למרות זאת בשבעים השנים שלאחר הקרב לפחות 120 אנשים ונשים שונים טענו שהם "הניצול היחיד" מהקרב‏[62]. התופעה נפוצה כל כך שאחד ההיסטוריונים כתב "לו כל האנשים שטוענים שהם ניצולים מהקרב אכן היו משתתפים בקרב לקסטר לא היה רק רגימנט מאחוריו אלא חטיבה שלמה.."‏[63].

ההיסטוריון ארל ברינינסטול טען שאסף לפחות שבעים סיפורים של "ניצול יחיד" מהקרב‏[64]. ההיסטוריון החובב מיכאל נונאלי כתב ספרון שמסכם את עדויותיהם של 30 "ניצולים יחידים" מהקרב‏[65]. גם אליזבת קסטר האלמנה קיבלה מכתבים עם עדויות של אנשים שטענו שניצלו מהקרב‏[66].

לפרנק פינקל מהעיירה דייטון, וושינגטון, הייתה עדות כה משכנעת שצ'ארלס קולמן, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת נברסקה[67], השתכנע ואף כתב ספר שהגן על אמיתות עדותו של פינקל‏[68]. רוב מוחלט של היסטוריונים שולל את סיפורו של פינקל.

חלק מהניצולים לכאורה הפכו לסלבריטאים בארצות הברית וחלקם אף פרסמו אוטוביוגרפיות מצליחות עם תיאורים מהקרב.

שימור שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב כיום (2005)

האתר הוכרז כבית עלמין לאומי כבר ב-1879 במטרה להגן על קברי החיילים שנפלו בקרב. ב-1946 שונה שם המקום ל-"אתר הלאומי 'שדה הקרב של קסטר' " על מנת לבטא את הקשר של המקום לקסטר. ב-1967 מרכוס רינו נקבר מחדש באתר בהלוויה צבאית ועם מטח כבוד. בסוף המאה העשרים הקונגרס האמריקני הבין את המשמעות ההיסטורית של הקרב בין שתי התרבויות ושינה (ב-1991) את שם האתר ל"אתר הלאומי שדה הקרב ליטל ביגהורן". מאמצי הזיכרון החלו ב-1879 כשהוצבה מצבה זמנית לזכר החיילים הנופלים. ב-1881 הציב הצבא את המצבה הנוכחית עם שמות הנופלים. ב-1890 הוצבו במקום לבני שיש שסימנו את נקודות נפילת החיילים.

האנדרטה לזכר הלוחמים האינדיאנים שיצר קולין קאטסשאל.

100 שנה לאחר הקרב הבינה ממשלת ארצות הברית שההקרבה של הלוחמים האינדיאנים ראויה גם היא לזיכרון. החוק לשינוי שם האתר מ-1991 התיר גם הצבת אנדרטה ללוחמים האינדיאנים. במקום הוצבה יצירה של האמן האינדיאני קולין קאטסשאל. ביום הזיכרון לקרב ב-1999 ארצות הברית הניחה שתי לבנות גרניט שציינו את מקום נפילתם של לוחמים אינדיאנים.

הקרב בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה של סרט אילם על הקרב משנת 1912

הקרב הונצח באינספור יצירות: שירים, ציורים, סרטים, מחזות, שידורי רדיו ואפילו במשחקי וידאו.

הקרב תואר בקולנוע בסרטו של ראול וולש "הם מתו עם מגפיהם על רגליהם" (They Died with Their Boots On ; ‏1941) בו גילם ארול פלין את קאסטר. כן תואר הקרב במבט אירוני בסרטו של ארתור פן "איש קטן גדול" (Little Big Man; ‏1970) ששמו מהווה משחק מילים על שם הקרב. הסרט מבוסס על ספרו של תומאס ברגר משנת 1964 הנושא את אותו השם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארנון גוטפלד, שערים לחוויה האמריקנית. תל אביב, רמות - אוניברסיטת תל אביב, תשס"ו 2006.
  • בראיין פרט, עד הסוף המר. הוצאת יבנה, תשס"ז 2007.
  • Barnard, Sandy, Digging into Custer's Last Stand. Huntington Beach, California: Ventana Graphics, 1998. ISBN 0-9618087-5-6.
  • Brininstool, E. A., Troopers With Custer. Mechanicsburg, Pennsylvania: Stackpole Books, 1994. ISBN 0-8177-1742-9.
  • Chiaventone, Frederick J., A Road We Do Not Know: A Novel of Custer at the Little Bighorn. New York: Simon & Schuster, 1996. ISBN 0-684-83056-6.
  • Connell, Evan S., Son of the Morning Star. New York: North Point Press, 1984. ISBN 0-86547-510-5.
  • Dickson, Ephriam D. III. "Prisoners in the Indian Camp: Kill Eagle's Band at the Little Bighorn," Greasy Grass 27 (May 2011): 3–11.
  • Donovan, James, A Terrible Glory: Custer and the Little Bighorn. Little, Brown, and Co. ISBN 978-0-316-15578-6.
  • Dustin, Fred, The Custer Tragedy: Events Leading Up to and Following the Little Big Horn Campaign on 1876. Ann Arbor, Michigan: Edwards Brothers, 1939.
  • Elliot, M.A. Custerology: The Enduring Legacy of the Indian Wars and George Armstrong Custer. University of Chicago Press, 2007. ISBN 0-226-20146-5.
  • Connell, Evan S., Son of the Morning Star: Custer and The Little Bighorn. New York: North Point Press, 1984. ISBN 0-86547-510-5.
  • Fox, Richard Allan, Jr., Archaeology, History, and Custer's Last Battle. Norman, Oklahoma: University of Oklahoma Press, 1993. ISBN 0-8061-2496-2.
  • Goodrich, Thomas. Scalp Dance: Indian Warfare on the High Plains, 1865–1879. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 1997. ISBN 0-8117-1523-X.
  • Graham, Col. William A., The Custer Myth: A Source Book for Custeriana. New York: Bonanza Books, 1953.
  • Gray, John S., Custer's Last Campaign: Mitch Boyer and the Little Bighorn Reconstructed. Lincoln: University of Nebraska Press, 1991. ISBN 0-8032-7040-2.
  • Grinnell, George Bird. The Fighting Cheyennes. Norman: The University of Oklahoma Press, 1915; reprint 1956, ISBN 0-7394-0373-7.
  • Hammer, Kenneth. Men with Custer: Biographies of the 7th Cavalry: June 25, 1876. (Ronald H. Nichols, editor). Hardin, Montana: Custer Battlefield Historical and Museum Association, 2000. ISBN 1-892258-05-6.
  • Hammer, Kenneth (editor), Custer in '76: Walter Camp's notes on the Custer Fight. Provo: Brigham Young University, 1976. ISBN 0-8061-2279-X.
  • Hardorff, R. G. (editor), Camp, Custer and the Little Big Horn. El Segundo, California: Upton and Sons, 1997. ISBN 0-912783-25-7.
  • Hardorff, R. G. Hokahey! A Good Day to Die! The Indian Casualties of the Custer Fight. University of Nebraska Press, 1993. 0-8032-7322-3.
  • Keegan, John, Warpaths. London: Pimlico, 1996. ISBN 1-55013-621-6.
  • Mails, Thomas E. The Mystic Warriors of the Plains: The Culture, Arts, Crafts and Religion of the Plains Indians New York: Marlowe & Co., 1996. ISBN 1-56924-538-X.
  • Michno, Gregory F., The Mystery of E Troop: Custer's Grey Horse Company at the Little Bighorn. Missoula, Montana: Mountain Press Publishing, 1994. ISBN 0-87842-304-4.
  • Miller, David, H., Custer's Fall: The Native American Side of the Story, University of Nebraska Press, 1985. ISBN 0-452-01095-0.
  • Neihardt, John G. (editor), Black Elk Speaks: Being the Life Story of a Holy Man of the Oglala Sioux. University of Nebraska Press, 1979. ISBN 0-8032-8359-8.
  • Nichols, Ronald H. (editor), Reno Court of Inquiry. Hardin, Montana: Custer Battlefield Historical and Museum Association, 1996.
  • Panzeri, Peter, Little Big Horn, 1876: Custer's Last Stand. London, UK: Osprey, 1995. ISBN 1-85532-458-X.
  • Perrett, Bryan. Last Stand!: Famous Battles Against the Odds London: Arms & Armour, 1993. ISBN 1-85409-188-3.
  • Philbrick, Nathaniel. "The Last Stand: Custer, Sitting Bull, and The Battle of The Little Bighorn". Viking Press, 2010. ISBN 978-0-14-242769-9
  • Reno, Marcus A., The official record of a court of inquiry convened at Chicago, Illinois, January 13, 1879, by the President of the United States upon the request of Major Marcus A. Reno, 7th U.S. Cavalry, to investigate his conduct at the Battle of the Little Big Horn, June 25–26, 1876. on-line in the University of Wisconsin Digital Collections.
  • Sandoz, Mari, The Battle of the Little Bighorn. Lippincott Major Battle Series. Philadelphia: Lippincott, 1966. ISBN 0-8032-9100-0.
  • Sarf, Wayne Michael, The Little Bighorn Campaign: March–September 1876, Conshohocken, Pennsylvania: Combined Books, 1993. ISBN 1-58097-025-7.
  • Scott, Douglas D. & Connor, Melissa: Context Delicti: Archaeological Context in Forensic Work. In: Haglund, W.D. & Sorg, M.H. (eds.): Forensic Taphonomy: The Postmortem Fate of Human Remains, CRC Press, pp.: 27–38; Boca Raton, 1997.
  • Sklenar, Larry. To Hell with Honor, General Custer and the Little Big Horn, Norman, University of Oklahoma Press, 2000. ISBN 0-8061-3472-0.
  • Utley, Robert, Cavalier in Buckskin: George Armstrong Custer and the Western Military Frontier. Norman: University of Oklahoma Press; Revised edition, 2001. ISBN 0-8061-2292-7.
  • Vestal, Stanley. Warpath: The True Story of the Fighting Sioux Told in a Biography of Chief White Bull Lincoln: University of Nebraska Press, 1934. ISBN 0-8032-4653-6.
  • Viola, Herman J., Little Bighorn Remembered: The Untold Indian Story of Custer's Last Stand. Westminster, Maryland: Times Books, 1999, ISBN 0-8129-3256-0.
  • Welch, James and Stekler, Paul, Killing Custer: The Battle of the Little Bighorn and the Fate of the Plains Indians. New York: Norton, 1994. ISBN 0-393-32939-9.
  • Wert, Jeffry D. Custer: The Controversial Life of George Armstrong Custer. New York: Simon & Schuster, 1996. ISBN 0-684-81043-3.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kershaw, Robert (2005). Red Sabbath:The Battle of Little Bighorn. Ian Allan Publishing, vi-5. ISBN 978-0-7110-3325-2. 
  2. ^ Carole A. Barrett. Sioux Wars. Encyclopedia of the Great Plains. אוחזר ב־May 6, 2013.
  3. ^ Hutton, Paul Andrew, The Custer Reader, 1992, University of Nebraska Press
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Gray, John S., Centennial Campaign The Sioux War of 1876, 1988, University of Oklahoma Press
  5. ^ Virtual Online Steamboat Museum at. Steamboats.com (1914-01-30). אוחזר ב־2012-03-15.
  6. ^ Andrist, Ralph K., The Long Death: The Last Days of the Plains Indian, Editorial Galaxia, 2001, p. 272.
  7. ^ Macnab, David B., A Day to Remember: Introducing the Drama, Irony, and Controversies of the Battle of the Little Bighorn, iUniverse, 2003, p. 45, based on Abstract of the Official Record of Proceedings of the Reno Court of Inquiry, 35.
  8. ^ John C. Gray (1991). Custer's Last Campaign. University of Nebraska Press, 243. ISBN 0-8032-7040-2. 
  9. ^ A 7th Cavalry survivor's account of the Battle of the Little Bighorn. Conversations with Crazy Horse. אוחסן מהמקור ב־September 06 2008. אוחזר ב־August 19, 2008.
  10. ^ Barnard, pp. 121–136.
  11. ^ The 7th U.S. Cavalry Regiment Fought in Battle of the Little Bighorn. HistoryNet.com. אוחסן מהמקור ב־January 21, 2008. אוחזר ב־January 18, 2008.
  12. ^ Donovan, loc 3576
  13. ^ Donovan, loc 3684
  14. ^ Donovan, loc 3699
  15. ^ Donovan, James. A Terrible Glory. Little, Brown and Company (2008). P. 253
  16. ^ Robinson, Charles M., A Good Year to Die. Random House Publishing (1995). p. 257.
  17. ^ Custer, George Armstrong, My Life on the Plains : Or, Personal Experiences with Indians. New York: Sheldon and Company (1874). p. 220 [1]
  18. ^ Count Carlo Di Rudio at Little Bighorn. Derudio.co.uk. אוחזר ב־2012-03-15.
  19. ^ Sturgis was the son of the 7th Cavalry's Colonel. Samuel Davis Sturgis. Arlington National cemetery. אוחסן מהמקור ב־January 17, 2008. אוחזר ב־January 14, 2008.
  20. ^ John Jordan Crittenden (1854–1876) – Find A Grave Memorial. Findagrave.com. אוחזר ב־2012-03-15.
  21. ^ Graham, The Custer Myth, p. 109.
  22. ^ Running Dog. Little Sioux's Story of the Battle of the Little Bighorn. Astonisher.com. אוחזר ב־2012-03-15.
  23. ^ Goodrich, Thomas. Scalp Dance: Indian Warfare on the High Plains, 1865–1879. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 1997. p. 242.
  24. ^ John Keegan, The American Civil War.
  25. ^ Brininstool, 60–62.
  26. ^ MARTIN J. KIDSTON, "Northern Cheyenne break vow of silence", Helena Independent Record, June 28, 2005. Retrieved October 23, 2009.
  27. ^ "White Cow Bull's Story of the Battle of the Little Bighorn #1".
  28. ^ Wert, 1996, p. 355.
  29. ^ Miller, David Humphreys, Custer's Fall, Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press, 1985, pg 158
  30. ^ Graham, Benteen letter to Capt. R.E. Thompson, p. 211.
  31. ^ Graham, Gall's Narrative, p. 88.
  32. ^ Miller, David Humphreys, Custer's Fall, the Indian Side of the Story. Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press, 1985 (reprint of 1957 edition), p. 158.
  33. ^ Graham, pp. 45–56.
  34. ^ "Reno-Benteen Entrenchment Trail, p. 6, Western Parks Association, 2004.
  35. ^ Brust, J.S., Pohanka, B.C. and Barnard, S. (2005) Where Custer Fell: Photographs of the Little Bighorn Battlefield Then and Now. University of Oklahoma Press, p.57.
  36. ^ "The Little Horn [sic] Massacre", The New-York Times., Vol. 25, No. 7742, July 7, 1876, p. 1, recounting "dispatches" published the day before.
  37. ^ Cheney, Lynne V. (1974) 1876: The Eagle Screams. HISTORICAL REGISTER of the CENTENNIAL EXPOSITION 1876. American Heritage, Volume 25, Issue 3, April 1974.
  38. ^ "The Custer Syndrome", Newsweek, Sep. 29, 1991; accessed 2012.08.30.
  39. ^ 39.0 39.1 www.sonofthesouth.net/union-generals/custer/custers-last-stand.htm
  40. ^ Ambrose, Stephen E. Crazy Horse and Custer New York: Anchor Books, 1996, pp. 451-452
  41. ^ Welch, James A & Steckler, Paul (1994), Killing Custer – The Battle of the Little Bighorn and the Fate of the Plains Indians, New York: Penguin Books: pp. 196–197.
  42. ^ Hardorff, Hokayhey!, page 13.
  43. ^ Graham, Col. W. A. The Custer Myth. NY, Bonanza Books, 1953, p. 60.
  44. ^ Medal of Honor Recipients: Indian Wars Period. United States Army Center of Military History.
  45. ^ (1883) Records of Living Officers of the United States Army (1884). eBay.com. אוחזר ב־January 17, 2008. 
  46. ^ Utley, Robert M. (1973) Frontier Regulars: The United States Army and the Indian 1866–1890, pp. 64 and 69 note 11.
  47. ^ A Complete scanned transcript of the Reno Court of Inquiry (RCOI). Digicoll.library.wisc.edu. אוחזר ב־2012-03-15.
  48. ^ Donovan, James (2008). A Terrible Glory: Custer and the Little Bighorn – the Last Great Battle of the American West (Kindle Location 5870). Little, Brown and Company. Kindle Edition.
  49. ^ 49.0 49.1 Fox, Richard A. (1993) Archaeology, History and Custer's Last Battle. University of Oklahoma Press, ISBN 0-8061-2998-0.
  50. ^ 50.0 50.1 Donovan (2008). A Terrible Glory, (Kindle Locations 3080–3086)
  51. ^ Connell, Evan S. (1997). Son of the Morning Star. New York: HarperPerennial, p. 257.
  52. ^ Donovan (2008). A Terrible Glory(Kindle Location 5758)
  53. ^ Donovan (2008). A Terrible Glory(Kindle Location 3697)
  54. ^ Sklenar, page 341.
  55. ^ "Libbie Custer" (1993). American Heritage 44 (8). אוחזר ב־10 September 2012. 
  56. ^ Smith, Gene (1993) op cit.
  57. ^ A Complete Life of General George A. Custer (1876), noted in Donovan (2008). A Terrible Glory (Kindle Locations 6222–6223)
  58. ^ Slaper, William. William Slaper's Story of the Battle. A 7th Cavalry survivor's account of the Battle of the Little Bighorn. Conversations with Crazy Horse. אוחסן מהמקור ב־September 06 2008. אוחזר ב־August 19, 2008.
  59. ^ (1975) Guns of the Gunfighters. Guns and Ammo magazine/Peterson Publishing. ISBN 0-8227-0095-6. 
  60. ^ Testimony of American Horse, in Grinnell, p. 302, fn. 4.
  61. ^ Vestal, Stanley. Warpath: The True Story of the Fighting Sioux Told in a Biography of Chief White Bull. Lincoln: University of Nebraska Press, 1934; also, Michno, 1997, pp. 216–217: testimony of Red Hawk; p. 221: testimony of Iron Hawk.
  62. ^ Harris, Ethan E. (2012). Custer Survivors 101: The Impostor Roster. Warrior's Quill ebook, Introduction. אוחזר ב־2 August 2012. 
  63. ^ Stewart, Edgar I. (1980). Custer's Luck. Norman, OK: University of Oklahoma Press, 490. ISBN 9780806116327. 
  64. ^ Ege, Robert J. (2008). Curse Not His Curls. Old Army Press, 121. 
  65. ^ Nunnally, Michael L. (2005). I Survived Custer's Last Stand, 38. 
  66. ^ Graham, W.A. (1995). The Custer Myth: a source book of Custeriana with a new introduction by Brian C. Pohanka. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books, 353–357, 413. ISBN 0811703479. 
  67. ^ Charles Kuhlman Papers, 1896-1959. University of Montana Library. אוחזר ב־June 10, 2013.
  68. ^ Kuhlman, Charles (1968). The Frank Finkel Story. Omaha, NB: Citizen Printing Co., 20.