שושלת טולון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושלת טולון

שושלת טולון (ערבית: طولونيون בתעתיק לעברית: "טוּלונִיוּן" על שם אחמד אבן-טולון) הייתה השושלת המוסלמית העצמאית הראשונה ששלטה על הלבנט (868–905 לספירה), לאחר שהיא נפרדה הלכה למעשה מהשלטון המרכזי של האימפריה העבאסית. במאה ה-9, סכסוכים פנימיים בקרב המוסלמים גרמו לכך שנחלשה השליטה של בית עבאס על חלקים מהח'ליפות המוסלמית ובכללם הלבנט. ב-868 המפקד ממוצא טורקי אחמד אבן-טולון ייסד את עצמו כשליט מקומי של מצרים. בהמשך הוא השיג אוטונומיה מהח'ליפות העבאסית, אם כי כמו שאר השושלות העצמאיות המוסלמיות של התקופה הוא נשאר כפוף באופן סמלי לח'ליף העבאסי בבגדאד. במהלך שלטונו של אבן-טולון (868-884) ויורשיו, השושלת הטולונית התפשטה מזרחה והשתלטה על שטחים נוספים כגון בקעת הירדן, החג'אז, קפריסין וכרתים. לאחר מותו של אחמד אבן טולון עלה לשלטון בנו ח'ומארוויה, שזכה להישגים צבאיים ודיפלומטים נרחבים והפך לשחקן חשוב במזרח התיכון. יורשיו של ח'ומארוויה היו מספר אמירים לא מוצלחים שהותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי. בשנת 905 הטולונים לא הצליחו לעצור פלישה של צבא עבאסי לשטחם, שהחזירה את השליטה האפקטיבית על מצרים וסוריה לידי העבאסים.[1] התקופה הטולונית התאפיינה ברפורמות כלכליות, מנהליות ותרבותיות. אחמד אבן-טולון שינה את מערכת המיסים והפך את הסוחרים לבעלי הברית שלו. הוא גם הקים צבא טולוני חזק, והעביר את הבירה מפוסטאט לאל-קטאיע (שתי הערים כיום הן חלק מקהיר) והקים שם את מסגד אבן טולון המפואר, אחד המסגדים הגדולים בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה והנפילה של השושלת הטולונית התרחשה על רקע עלייתם של כוחות אזוריים בעולם האסלאם על חשבון השלטון המרכזי העבאסי. הח'ליפות העבאסית הייתה שרועה באי יציבות שלטונית על רקע חוסר סדר ואלימות פנימיים, כגון מרד סמארה. קודם לשושלת טולון היו תנועות מקומיות במצרים כגון למשל פלג של תומכי עלי וקופטים, אך אלה הישגים מעטים בלבד במאבקיהם. כמו כן היה מאבק בין הפיקוד הצבאי ממוצא טורקי לבין השלטון העבאסי, ובנוסף הח'ליפות חוותה משברים כלכליים קשים. כל אלה היוו רקע ותרמו לעלייתה של שושלת טולון במצרים.

אחמד אבן-טולון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחמד אבן טולון

אחמד אבן-טולון היה חייל של חיל-משמר ממוצא טורקי בעיקר, שהוקם על ידי העבאסים ושכן תחילה בבגדאד. לאחר מכן חיל המשמר עבר להתיישב בסמארה כאשר היא הוקמה על ידי הח'ליף אל מועתסם. בשנת 868, אבן-טולון נשלח למצרים למשול בה מטעם הח'ליף העבאסי אל-מועת'ז.[2] במצרים, אבן-טולון לקח עבור עצמו סמכויות נוספות והקים צבאי עצמאי וניהל כלכלה עצמאית, כשהוא שולט על אוצר המחוזות סוריה ומצרים. בשנת 877 כוח עבאסי נשלח כנגדו מכיוון שלא הסכים לשלם מס מספיק גדול לח'ליף העבאסי, אך אבן-טולון שמר על שלטונו ואף השתלט על סוריה בשנה לאחר מכן. עם אוטונומיה מלאה, לאחר שכבר לא היה צורך לשלם מיסים לח'ליף העבאסי, זה נהיה אפשרי להשקיע משאבים בבניית תעלות השקיה וצי ימי נרחבים, שהעבודה עליהם תמרצה את הכלכלה המקומית באופן משמעותי. בשנת 878, בקעת הירדן נכבשה על ידי הטולונים ובהמשך התרחבה צפונה לעבר הרי הלבנון והגבול עם האימפריה הביזנטית, התרחבות משמעותית זו העניקה לטולונים עומק אסטרטגי כדי להגן על עצמם מהצבא העבאסי.[3]

אחמד אבן-טולון הותיר מאחוריו צבא עצמאי סדיר ומאומן היטב, כלכלה יציבה, ובירוקרטיה יציבה שהטיבה לנהל את ענייני הממשל. הוא מינה את בנו ח'ומארוויה (خمارویہ) כיורש.

ח'ומארוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אביו, ח'ומארוויה עלה לשלטון כיורש. האתגר הראשון שעמד בפניו הייתה הפלישה לסוריה של צבאות הח'ליפות העבאסית ונערכה על פי החלטתו של אל-מואפק, השליט בפועל של הח'ליפות. ח'ומארוויה גם היה צריך להתמודד עם זה שאחד מבעלי הברית העיקריים של אביו ערק למחנה הפולשים. השליט הצעיר השיג הישגים צבאיים ופוליטיים, שאפשרו לו להרחיב את שלטונו ממצרים לצפון עיראק, והוא הגיע עד לעיר טרסוס (היום חלק מטורקיה) בשנת 890. כשחקן מרכזי במזרח התיכון לבית עבאס לא הייתה ברירה אלא להכיר בשלטונו, והוא חתם איתם על הסכמים. בהסכם הראשון ב-886, אל-מואפק הכיר בשלטונו של ח'ומארוויה בסוריה ומצרים לתקופה של 30 שנה. הסכם שני נחתם בשנת 892 הפעם עם אל-מעתדד הראשון, והוא אישרר את הסכם הראשון. שני ההסכמים גם נועדו כדי לחדש את מעמדה של שושלת טולון ככלי-שרת עבור הח'ליפות העבאסית.

מסגד אבן טולון, המבנה הגדול ביותר שנותר מהתקופה הטולונית.

על אף הישגיו הרבים, בתקופתו גם החלה הדעיכה של שושלת טולון. משברים פיננסיים, אלימות פוליטית פנימית, וצעדים שנקטו העבאסים, כולם היו גורמים שתרמו לדעיכתה של שושלת טולון.[2][1]

דעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמירים המאוחרים יותר של השושלת לא היו מוצלחים והם הותירו את ניהול ענייני המדינה לעבדיהם ממוצא טורקי ואפריקאי.[1] האמיר הראשון, בנו של ח'ומארוויה, היה ג'אייש, אך הוא הודח על ידי מפקדי הצבא בשנת 896 זמן קצר בלבד לאחר עלייתו לשלטון. אחיו בארון אבן ח'ומארוויה ירש אותו. על אף שהוא שלט לאורך שמונה שנים, הוא לא הצליח להחיות את השושלת ולבסוף התנקשו בחייו בשנת 904. בתקופתו הצבא העבאסי כבר השתלט חזרה על סוריה והיה על סף פלישה למצרים. השליט החמישי והאחרון של שושלת טולון היה שייבן אבן אחמד אבן טולון, שלא הצליח להתנגד לפלישה הצבאית העבאסית, שהביאה לסיומה את שושלת טולון בשנת 905.[1]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד אבן טולון ייסד עיר בירה חדשה, בשם אל-קטאיע (כיום חלק מקהיר), עבור השושלת שלו. מצפון לעיר הבירה הקודמת פוסטאט. בעיר הבירה החדשה הוא הקים את מסגד אבן טולון ובנה אותו בסגנון סמארני, הסגנון שהיה נהוג באותה תקופה שבה הח'ליפות העבאסית העבירה את בירתה מבגדאד לסאמרה. לא רק המסגדים של התקופה נבנו בסגנון ארכיטקטוני זה אלא גם בתי המגורים הטולונים ששרדו עד היום נבנו בסגנון סמארני.[4] בתקופה ח'ומארוויה היו אף יותר השקעות בבנייה ותרבות מאשר בתקופת אביו. הוא בנה ארמונות עם גנים מפוארים לעצמו ולמי שהוא רצה בטובתו. האורוות הפרטיות שלו היו גדולות עד כדי כך שסיפור עממי מהקופה אומר שח'ומארוויה מעולם לא רכב על אותו סוס יותר מפעם אחת. למרות שהוא בזבז הרבה מהמשאבים של השושלת על פאר והתרברבות, הוא גם עודד את צמיחתה של יצירה תרבותית ונתן חסות למשוררים ואינטלקטואלים. אחד מבני חסותו, והמורה לילדיו, היה הבלשן הידוע מוחמד בן עבדאללה בן מוחמד מוסלם. שיר הלל נכתב על ידי קאסים בן יחיא אל-מריאמי כדי לחגוג את ניצחונותיו של ח'ומארוויה בשדה הקרב.‏[5]

בעזרת תיווך של יועציו ח'ומארוויה ארגן את אחד הנישואים הפוליטיים החשובים ביותר בהיסטוריה של האסלאם של ימי הביניים. הוא הציע את בתו לח'ליף העבאסי אל-מעתדד הראשון בבגדאד. הנישואים התקיימו בשנת 892 והתקיימה מסיבה מפוארת, שכחלק ממנה ח'ומארוויה העניק כמתנה אוצר עצום של בין 400 אלף למיליון דינר. יש שמשערים שהנישואים האלה וההשקעה הכספית של ח'ומארוויה בהם היו ניסיון מחושב של העבאסים להחליש את שושלת טולון. סיפורה של מסיבת הנישואים המפוארת בין הנסיכה הטולונית לח'ליף העבאסי נזכר על ידי תושבי מצרים כסיפור עממי לאורך מאות שנים ואף עד התקופה העות'מאנית, וישנם אזכורים לגביה בכרוניקות וסיפורי עם.‏[5]

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך להקים צבא אוטונומי נהיה ברור לאחר מרידות מצד מושלים מקומיים שחיו תחת שלטונו של אחמד אבן-טולון. בהתאם, אבן טולון יצר צבא סדיר ועצמאי ובנה צי ימי, שחייליו היו ממוצא אתני מעורב, בעיקר ממלוכים ממוצא יווני וסודני. דיווחים אחרים מעידים שעיקר החיילים בצבאו היו דווקא פרסים וסודנים.[2] ח'ומארוויה המשיך במדיניות של אביו לנהל צבא ממוצא אתני מעורב ולמעשה זה תרם לכוח של הצבא. הגדודים המעורבים אתנית נהנו מהכישורים שכל קבוצה הביאה איתה: החיילים הסודנים השחורים, שכירי החרב היוונים והחיילים-עבדים הטורקים שיובאו מטורקסטן.[6]

אבן טולון ייסד יחידת עלית שהגנה על משפחת טולון עצמה, ויחידה זו היווה את הגרעין החזק של הצבא שמסביבה נבנו הרגימנטים האחרים של הצבא הטולוני. החיילים של יחידה עלית זו כנראה הגיעו ממחוז ע'ור באפגניסטן, תחת שלטונו של אבן-טולון, ומערבים מקומיים בזמן שלטונו של ח'ומארוויה. בטקס שנערך בשנת 871, כוחותיו של אבן-טולון נשבעו שבועה אישית כלפיו. עם זאת עדיין היו עריקות מהצבא, כולל עריקות של מפקדים בכירים, לטובת העבאסים, וזו בעיה שהצבא הטולוני התמודד איתה לכל אורך קיומו.[2]

להלן רשימת קרבות משמעותיים שבהם הצבא הטולוני לקח חלק מרכזי:

  • בשנת 877 הכוחות הטולונים, לאחר שהראו את כוחם, אילצו את המצביא העבאסי מוסא אבן בוע'ה להזניח את תוכניתו להדיח את אחמד אבן-טולון משלטונו.[7]
  • בשנת 878, תחת האמתלה של ג'יהאד להגנת הגבולות של אסיה הקטנה מפני הביזנטים, הצבא הטולוני כבש את סוריה. קמפיין צבאי מוקדם כאשר אבן-טולון חזר למצרים.
  • בשנת 885 הצבא הטולוני בהובלתו של ח'ומארוויה נלחם עם הצבא העבאסי בקרב גדול בדרום ארץ ישראל, לאחר שהעבאסים כבשו את סוריה ומושל סוריה ערק לטובתם. בקרב זה לאחר שגם ח'ומארוויה וגם המצביא העבאסי נמלטו על נפשם, אחד הגנרלים הטולונים השיג את הניצחון עבור הצד שלו.[6]
  • בשנים 885-886 הצבא הטולוני, בהובלת ח'ומארוויה הביס את מושל מוסול, על אף שצבאו של האחרון היה גדול יותר. ניצחון זה של השושלת הטולונית גרם לאפקט דומינו ומושלים מסיציליה ועד חרן נכנעו בפני ח'ומארוויה. הסכמי שלום שמו סוף לקמפיין צבאי זה.[6]
  • בשנים 896-905, לאחר דעיכת כוחה של השושלת, הטולונים לא הצליחו לעצור את הצבא העבאסי מלפלוש לשטחם ולבסוף לכבוש את עיר הבירה שלהם ולשים סוף לשושלתם אל-קטאיע.[6]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של אחמד אבן-טולון כלכלת מצרים נשארה משגשגת. היצור החקלאי היה גבוה באופן יוצא דופן בזכות הצפות קבועות ותדירות של הנילוס. תעשיות אחרות, כגון טקסטיל, גם כן שגשגו. בממשל שלו אבן-טולון שמר על אוטונומיה וסירב לשלם מיסים לשלטון המרכזי העבאסי בבגדאד. כמו כן הוא ערך רפורמות במנהל ובמערכת המיסוי, ובעזרתם קירב אליו את מעמד הסוחרים. הסקטור העיקרי בכלכלה, שבו התרכזו ההשקעות ובו הטולונים סחרו עם ארצות אחרות באגן הים התיכון היה הטקסטיל, ובפרט בדים מפשתן.[2]

אוטונומיה פיננסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה 870-872, אבן-טולון לקח יותר שליטה על המנהל הפיננסי המצרי. בשנת 871 המס על האדמות החקלאיות (ח'ראג') החל להיות מועבר אליו במקום לעבאסים.בצורה דומה הוא החל לגבות מיסים מסוריה לשושלתו והשיג ניצחון על אבן-מוד'בּיר, ראש משרד הפיננסים ואחד מחברי האליטה הבירוקרטית העבאסית.[2]

אל-מואפק, השליט בפועל של הח'ליפות העבאסית באותה תקופה, לא ראה בעין יפה את הפעילויות של אבן-טולון בתחום הפיננסי. הוא רצה להבטיח שהכנסות המסים הגדולות ממצרים ילכו לקופת העבאסים כדי לממן את דיכוי מרד הזאנג' ובאופן כללי להחליש את האוטונומיה של שושלת טולון. הצורך המידי של הח'ליפות בבגדאד לכסף גרמה לה להתרכז במאמצים להשגת עושרה הרב של מצרים. הסכסוך הוביל להתנגשות צבאית לאחר שאבן טולון סירב לדרישתו אל-מואפק להעביר לו את ההכנסות מקופת מצרים, ובשנת 877 נשלח צבאי עבאסי במטרה להדיח את אבן-טולון מכסאו.[7] עם זאת, לפחות בשני מקרים אבן-טולון כן העביר לח'ליפות העבאסית סכומים נכבדים של כסף ומתנות.[2]

תחת שלטונו של בנו של ח'ומארוויה, בנו של אבן-טולון, נחתמו באופן רשמי הסכמים בין העבאסים לבין שושלת טולון שהכריזו על סיום העוינות בין הצדדים ולהעברה של מנחה שנתית מצד הטולונים לטובת השלטון העבאסי. בהסכם הראשון של שנת 886 הוחלט על הסעיפים הפיננסים של היחסים ביניהם. גובה המנחה שנקבע עליה הוא כנראה (ייתכן שיש אי דיוק במספר) 300 אלף דינר על בסיס שנתי.[6]

האדמיניסטרציה הטולונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאדמיניסטרציה הטולונית במצרים היו מספר סממנים ראויים לציון. הממשל היה ריכוזי באופן יוצא דופן, והיה "חסר רחמים" בצורת ההוצאה לפועל של החלטות. הממשל התבסס על תמיכה מצד האליטות המסחריות, דתיות והחברתיות של מצרים. אחמד אבן-טולון החליף את הפקידות ממוצא עיראקי בבירוקרטים מצריים. בסך הכל הממשל נסמך על קהילת הסוחרים החזקה עבור תמיכה דיפלומטית ופיננסית, וכך למשל פקיד הפיננסים הראשי של אבן-טולון היה חבר בכיר בקהילת הסוחרים המצרית.[2]

השושלת הטולונית לאורך רוב שנות שמרה על יציבות שלטונית, וזו הייתה דרך נוספת שבה היא תרמה לשגשוגה הכלכלי של מצרים. בתגובה לרפורמות של הטולונים שנועדו לייעל את המערכת הפיסקאלית פרצו מספר מרידות מבודדות של קופטים וערבים נוודיים במצרים העליונה, אך אלה לא הצליחו לצבור מספיק כוח כדי לאיים באופן ממשי על יציבות השושלת. הכלכלה התחזקה בזכות רפורמות שהונהגו זמן קצר לפני השושלת הטולונית וגם על ידי אלה שהיא עצמה הנהיגה. היו שינויים במערכת הגבייה והערכה של מיסים וכמו כן הייתה הרחבה של השיטה בה נערכים חוזים לגבי המסים העתידיים שחקלאים ישלמו, מה שהעניק יותר יציבות ותרם לעלייתה של אליטה בעלת-אדמה במצרים.[2] הרפורמות הפיננסיות והאגראריות של אבן-טולון גרמו לחקלאים לעבוד בחריצות על אף המסים הכבדים שהוטלו עליהם, מה שתרם לאוצר השושלת. כמו כן הוא ביטל את הנוהג של פקידי מנהל לגבות כספים עבור הרווח הפרטי שלהם.[7]

מאפיין ראוי לציון נוסף באדמיניסטרציה של שושלת טולון זה הפסקת המדיניות של העדפת המטרופולין המרכזי של מצרים על חשבון של האזורים של הארץ. קודם לשושלת הזו, מירב ההכנסות ממיסים הושקעו באותו מטרופולין עיקרי תוך הזנחה של הפריפריה, אך תחת שלטונו של אבן-טולון הדבר השתנה וכספים הושקעו כדי לקדם בנייה מסחר ותעשייה גם באזורים הלא מרכזיים של מצרים.[7]

הוצאות גדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח'ומארוויה ירש כלכלה יציבה ועשירה מאביו ושושלת עם מנהל תקין. בעת מותו של אביו ועלייתו לשלטון, אוצר השושלת הגיע ל-10 מיליון דינרים, סכום כסף גדול מאוד עבור אותה תקופה. עם זאת עד ח'ומארוויה נהרג בשנת 896 האוצר היה ריק, והדינר איבד מערכו והיה שווה שליש אחד מערכו הקודם. חלק מהאסון הפיננסי הזה מיוחס למשיכתו של ח'ומארוויה לפאר ונהנתנות. סיבה אחרת היא ניסיונותיו לקנות תמיכה פוליטית בעזרת כסף.[6] בין שאר ההוצאות הגדולות של ח'ומארוויה ניתן לציין את המנחה העצומה, בין 400 אלף למיליון דינר בשוויה, שהוא העניק לבית עבאס בזמן חתונת בתו עם בן המשפחה העבאסית. יש שמשערים, לכן, שהחתונה כולה הייתה ניסיון מתוכנן מצד העבאסים לרוקן את אוצר השושלת הטולונית.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Behrens-Abouseif, Doris (1989). "Early Islamic Architecture in Cairo". In Islamic Architecture in Cairo: An Introduction. Leiden; New York: E.J. Brill.
  • Bianquis, Thierry, Guichard, Pierre et Tillier, Mathieu (ed.), Les débuts du monde musulman (VIIe-Xe siècle). De Muhammad aux dynasties autonomes, Nouvelle Clio, Presses Universitaires de France, Paris, 2012.
  • Gordon, M.S. "Ṭūlūnids ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • Haarmann, U. "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • Hassan, Zaky M. "Aḥmad b. Ṭūlūn ." Encyclopaedia of Islam. Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill, 2008. Brill Online. 4 May 2008
  • "Tulunid dynasty", The New Encyclopædia Britannica (Rev Ed edition). (2005). Encyclopædia Britannica, Incorporated. ISBN 978-1-59339-236-9
  • Rapoport, Yossef. "Matrimonial Gifts in Early Islamic Egypt," Islamic Law and Society, 7 (1): 1-36, 2000.
  • Tillier, Mathieu (présenté, traduit et annoté par). Vies des cadis de Miṣr (257/851-366/976). Extrait du Rafʿ al-iṣr ʿan quḍāt Miṣr d’Ibn Ḥağar al-ʿAsqalānī, Institut Français d’Archéologie Orientale (Cahier des Annales Islamologiques, 24), Cairo, 2002. ISBN 2-7247-0327-8
  • Tillier, Mathieu. « The Qāḍīs of Fusṭāṭ–Miṣr under the Ṭūlūnids and the Ikhshīdids: the Judiciary and Egyptian Autonomy », Journal of the American Oriental Society, 131 (2011), 207-222. Online: http://halshs.archives-ouvertes.fr/IFPO/halshs-00641964/fr/

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "Tulunid Dynasty." Encyclopædia Britannica
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 "Ṭūlūnids," Encyclopaedia of Islam
  3. ^ Lev, Yaacov, War and society in the eastern Mediterranean, 7th-15th centuries, BRILL, 1997, pp.129-130
  4. ^ Behrens-Abouseif (1989)
  5. ^ 5.0 5.1 "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ," Encyclopaedia of Islam
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 "Ḵh̲umārawayh b. Aḥmad b. Ṭūlūn ," Encyclopaedia of Islam
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 "Aḥmad b. Ṭūlūn" Encyclopaedia of Islam