השושלת הפאטמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערכים באסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* |
|
הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون) היא שושלת שיעית ששלטה על אזורים שונים במגרב, מצרים ואזור הלבאנט מ-5 בינואר 910 עד 1171. המונח "פאטמי" מתייחס לעתים גם לאזרחי הח'ליפות. האליטה השלטת של השושלת השתייכה לענף האיסמעילי של השיעה. מנהיגי השושלת היו גם אימאמים שיעים, ומכאן שהייתה להם גם חשיבות דתית בעיני המאמינים האיסמאעילים, ולמעשה היו האימאמים היחידים שזכו גם לתואר ח'ליף.
תוכן עניינים |
[עריכה] עליית הפאטמים
מוצאם של הפאטמים הוא מתוניסיה של ימינו, אך לאחר כיבוש מצרים בשנת 970 הם התיישבו בבירה החדשה של המדינה, קהיר. תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופתיחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בתקופת ימי הביניים המאוחרים.
השושלת נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי בילא, שטען לזכות לשלטון על בסיס קשר הדם שלו לנביא מוחמד, דרך בתו של הנביא פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של הנביא והאימאם השיעי הראשון. עד מהרה הצליח עבדאללה אלמהדי להשתלט על כל אזור המגרב, הכולל את שטחן של המדינות המודרניות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר אלמהדיה בתוניסיה.
הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 972, הדיחו את השושלת האח'שידית מהשלטון והקימו את בירתם החדשה בקהיר (ערבית: "אל-קאהרה" - הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, ואפילו חצו את הים התיכון דרך סיציליה ועד לדרום איטליה. בכך הפכו הפאטמים לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח'ליפות העבאסית.
בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס זכות ירושה. גם מוסלמים סונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד איסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה גם דתות אחרות, ואפילו נוצרים ויהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם. יוצא הדופן היחיד לכך היה "הח'ליף המשוגע", אלחאכם באמר אללה.
[עריכה] היחלשות ונפילה
במחצית הראשונה של המאה ה-11 הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודקסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות הטורקיות לאזור חוף הלבאנט ולסוריה, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של נור א-דין. בסופו של דבר, אחרי מותו של נור א-דין שנת 1174 הישתלט צלאח אל-דין לחלוטין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.
[עריכה] האימאמים הפאטמים
- עובייד אללה בן אלחסין אלמהדי (910-934) מייסד השושלת הפאטמית.
- מוחמד אלקאים באמר אללה (934-946)
- אסמאעיל אלמנצור באמר אללה (946-953)
- מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) בזמן שלטונו נכבשה מצרים.
- אבו מנצור נזאר אלעזיז באללה (975-996)
- אלחאכם באמר אללה (996-1021) מייסד הדת הדרוזית.
- עלי אלט'אהר באללה (1021-1036)
- מעאד' אלמסתנצר באללה (1036-1094)
- אחמד אלמסתעלי באללה (1094-1101) מחלוקות סביב עלייתו לשלטון הובילו לפרישת הנזארים
- מנצור אלאמיר באחכאם אללה (1101-1130)
- עבד אלמג'יד אלחאפט' (1130-1149)
- אלד'פיר (1149-1154)
- אלפאא'ז (1154-1160)
- אלעדיד (1160-1171)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חשיפת מטמון רמלה, סרטון באתר רשות העתיקות הישראלית המציג חשיפה והסבר על אוצר מטבעות מהתקופה הפאטמית שנמצא ברמלה.
