השושלת הפאטמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השושלת הפאטמית
דגל השושלת הפאטמית
הוקמה 909
התפרקה 1171
ישות קודמת שונות
ישות יורשת זירים (במגרב), איובים (מצרים והמזרח התיכון)
משטר ח'ליפות
שפה ערבית, שפות ברבריות, פרסית, טורקית
יבשת אפריקה, אסיה
עיר בירה מהדיה, קהיר
דת שיעים
מטבע דינאר
Fatimid Islamic Caliphate He.png

הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون, על שמה של פאטמה בת מוחמד) הייתה שושלת שליטים שיעים שהתקיימה מ-5 בינואר 909 עד 1171 ושלטה על אזורים שונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לרבות מצרים. המונח "פאטמי" מתייחס לעתים גם לנתיני הח'ליפות. העלית השלטת השתייכה לענף האסמאעילי של השיעה. הח'לפים הפאטמים היו גם אימאמים שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים.

מוצאם וחשיבותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאם של הפאטמים הוא מסלמיה בארצות דמשק, סוריה של ימינו, אך לא עלה בידם להקים ח'ליפות אלא באיפריקיה (תוניסיה של היום), הרחק מלב ההשפעה העבאסית. לאחר כיבוש מצרים בשנת 969 הם התיישבו בבירה החדשה של המדינה, קהיר. תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופיתחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בימי הביניים.

חשיבותם של הפאטמים בתולדות האסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח'ליפות לבין האמאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה. הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותה ממהדיה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום). מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, הייתה גורם חשוב גם בעיצוב האמירות הזנגית עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית על ידם בתקופת צלאח א-דין, וכמו כן הקרינה על ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית. מבחינה כלכלית, הייתה הח'ליפות הפאטמית משגשגת ברוב שנותיה, עד לרעב גדול שהכה בארץ משהנילוס עמד ולא גאה במשך שנתיים רצופות. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת-היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית, שרבים מבניה כלכלו בדרך זו את צעדיהם.

עליית הפאטמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליתה של השושלת הפאטמית היא תהליך מורכב וארוך של התפתחות תאולוגית בשילוב של כיבושים צבאיים שמטרתם - כיבוש הח'ליפות העבאסית, שהייתה היריבה הפוליטית הגדולה ביותר של הפאטמים. חשובה בהקשר זה היא העובדה שהפאטמים כיוונו את צעדיהם תמיד רק לכיוון העבאסים ולא לכיוונה של הח'ליפות האומיית שהתקיימה באותו זמן בספרד, אף על פי שהוא קרובה יותר, קלה יותר לכיבוש וגם בעלת ניגוד רעיוני חריף יותר לשיעה האסמאעלית. לכן, לאחר שנים של התבססות פוליטית באפריקיה (תוניסיה של היום), הפאטמים עקרו למצרים מיד עם כיבושה והשליכו את השלטון במחוז מאחורי-גו, על אף כל הסיבוכים הקשורים בכך.

תקופת אלמאהדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד אל-אזהר בקהיר, נוסד על ידי השושלת הפאטמית

השושלת נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי באללה, שטען לזכות לשלטון על בסיס היותו צאצא של מוחמד, דרך בתו של מיסד האסלאם פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד והאימאם השיעי הראשון. עבדאללה התיימר להיות צאצא ישיר של ג'עפר אלצדיק דרך בנו הבכור אסמאעיל. לכן, הזרם השיעי שאליו השתייכו נקרא "אסמאעיליה."

עבדאללה הפיל את השושלת האע'לבית ששלטה במקום והייתה מנאמניה של העבאסים, בעזרת דַעְוַה שנעשתה על ידי הדַאעי‏[1] (מטיף) אבו עבדאללה אלחֻסֵין אלשיעי בקרב השבטים הברברים שבגבול האמירות האע'לבית בשנת 909. לאחר מכן כבש את האמירות האידריסית באזור מרוקו של היום ועד מהרה הצליח להשתלט על כל אזור המגרב, הכולל בימינו את שטחן של המדינות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר אלמהדיה שבתוניסיה, שנקראה על שם תוארו השלטוני, אלמהדי - הגואל.

הח'ליפות הפאטמית שלטה במהדיה במשך שלוש דורות של שליטים: שישים ושלוש שנים של שלטון שבמהלכו התמודדו הח'ליפים אלמהדי, אלקאים ואלמנצור. בתקופה זו התמודדו הח'ליפים עם עיצוב שלטונם הפוליטי והדתי ועם שורה של אירועי פנים וחוץ שלא אחת כמעט וסיכנו את המשכיות השושלת ואת ריבונותה. הראשון באלו היה מרד חַ'וַארִגִ'י בהנהגת אבו יזיד "שיח' אלמואמינין" שהחל עם מותו של אלמהדי ונמשך גם לאחר מותו בלא עת של אלקאים יורשו, אך דוכא על ידי אלמנצור באמרִ אללה בשנת 947 על ידי האמירים הזירים שקמו מתוך שבטי הסנהאג'ה הברברים.

הפאטמים גם התמודדו עם הח'ליפות האומיית של אלאנדלוס ועם כוחות ימיים אירופיים שהגיעו לים התיכון על רקע מסעי הצלב ואף שרפו את הצי הפאטמי בנמל מהדיה ב-1087. עם זאת, עלה בידם גם לכבוש מחדש את סיציליה, משם גם הגיע המצביא החשוב גַ'וְּהַר אל-סיקילי, את קלבריה וחלקים בדרום איטליה, כל זאת עוד בימי אלמהדי. אלמנצור קיבע את ההישגים בסיציליה (שהייתה חשובה לסחר הימי ובעיקר לסחר בחיטה עם איטליה לטובת שוק הפסטה) על ידי מינוי אמירות מקומית מהשושלת בנו-כלב.

תקופת קהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 969. זאת לאחר אבטחת גבולם המערבי על ידי המצביא ג'והר וערעור השושלת האיח'שידית על ידי החדרת הדעוה הפאטמית לתוך האוכלוסייה ושימוש בשבטי בדוים וברברים שעמדו בגבולם כדי לערער אותו. לבסוף, חתמו האיכשידים הסכם שיבטיח את זכויות המסלמים הסונים במצרים וג'והר נכנס לג'יזה ללא שום מאבק.

כיון שמצרים נפלה בידם, הפאטמים עברו מיד ממהדיה, עם כל אוצרות הארמון ועם קברי הח'ליפים הקודמים. את אפריקיה הם הותירו לשלטון של האמירים הזירים - זוהי תוצאה של חשיבותה של מצרים בתור הישג אימפריאלי וגם בתור צעד בדרך לכיבוש בגדאד והח'ליפות העבאסית. בתוך כך, הקימו הפאטמים את בירתם החדשה, קהיר (ערבית: "אל-קאהרה" - הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, וביחד עם סיציליה ודרום איטליה הפכו הפאטמים לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח'ליפות העבאסית.

המשטר הפאטמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד אל-חאכם בקהיר, קרוי על שם השליט הפאטמי אל-חאכִּם בִּאמר אללה.

בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס הירושה. גם הסונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד האיסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה אפילו דתות אחרות, והנוצרים והיהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם.

לדוגמה יש לציין את באדר אלג'מאלי - ארמני במוצאו, ששימש כשר צבא והביא עמו למצרים צבא של ארמנים נוצרים שגורשו ממצרים רק בערוב ימיה של הח'ליפות. לשליטים אלמעיז ואלעזיז היה גם אמיר יהודי בשם יעקוב בן כִּלִיס שהפך אצל הח'ליף אלעזיז לוזיר (משנים לחל'יף). אפילו העלילו על הפאטמים (מצד העבאסים) שמוצאם מ"רופא עיניים יהודי" וזאת כהד למדיניות הסובלנית שלהם כלפי יהודים. יוצא הדופן מבחינת הסובלנות הדתית היה "הח'ליף המשוגע", אלחאכם באמר אללה.

נראה שגם נשים זכו לאפשרות לקידום במוסדות השלטון, בין אם כעבדים ובין אם כבנות חורין.‏[2] נראה שבמשך תקופות מסוימות אחזו נשים, בין אם משועבדות ובין אם חופשיות, אף הן ממוצא זר, בתפקידי ראש מלתחת הח'ליף ובתפקיד נושאת קסת הדיו של הח'ליף שהייתה סמל שלטון חשוב.‏[3]

עוד בניגוד לשלטונות אחרים, לרבות הח'ליפות העבאסית, הח'ליפה הפאטמי היה גם אמאם חי. הוא התיימר להיות יורש הנביא עלי אדמות, ח'ליפה של אללה ובעל "נור" שאיפשר לו לשמוע מסרים מאללה. הוא נחשב מעצום - חסין בפני טעות, ובעל יכולת למצוא פרשנויות נסתרות "זאהר" כשהיה קורא בקראן. הוא היה קובע את הדעוה ואת ההלכה בארצו. אחד הח'ליפים החליט כי כפי שיש לו רק אישה רשמית אחת, כך ראוי להיות. מעמדו של הח'ליף התבטא גם ובעיקר בהופעתו החיצונית. הח'ליף הופיע, אפילו בפני חצרו, מאחורי פרוכת או בפנים רעולות מפני כבודו ולעולם לא היה מופיע פעמיים בפני הציבור באותו לבוש.

לכן, גם מלתחת החל'יף הפאטמי הייתה מפעל ענקי שעלה מאות אלפי ומליוני דינרים לצורכי ייבוא בגדים אקזוטיים ויקרים מכל רחבי העולם הנושב. במלתחה עבדו לפחות שלושים מעבדי הארמון ובראשם עמד "זַין אלחֻ'צַין" (האוחז במספריים) משרה חשובה שבמשך תקופה מסוימת אחזה בה אישה יוונית, ייתכן מסיציליה.‏[4]

היחלשות ונפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה ה-11 הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודקסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות הטורקיות לסוריה ולארץ ישראל, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של נור א-דין. בסופו של דבר, אחרי מותו של נור א-דין בשנת 1174 השתלט צלאח אל-דין לחלוטין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.

האימאמים הפאטמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. עובייד אללה בן אל-חוסיין אל-מהדי (910-934) מייסד השושלת הפאטמית.
  2. מוחמד אל-קאים באמר אללה (934-946)
  3. אסמאעיל אל-מנצור באמר אללה (946-953)
  4. אבו תמים מעד אל-מועיז (953‏-975) בזמן שלטונו נכבשה מצרים.
  5. אבו מנצור נזאר אל-עזיז באללה (975-996)
  6. אל-חאכם באמר אללה (996-1021) מייסד הדת הדרוזית.
  7. עלי א-ט'אהר באללה (1021-1036)
  8. מעאד' אל-מסתנצר באללה (1036-1094)
  9. אחמד אל-מסתעלי באללה (1094-1101) מחלוקות סביב עלייתו לשלטון הובילו לפרישת הנזארים
  10. מנצור אל-אמיר באחכאם אללה (1101-1130)
  11. עבד אל-מג'יד אל-חאפט' (1130-1149)
  12. א-ד'פיר (1149-1154)
  13. אל-פאא'ז (1154-1160)
  14. אל-עדיד (1160-1171)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השושלת הפאטמית בוויקישיתוף
הקודם:
האח'שידים
הפאטמים הבא:
האיובים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "דעוה" היא מונח בערבית ששימש את הנביא כדי לתאר את ההטפה שלו לאסלאם. ניתן לתרגם כ"הטפה" או, באופן פרוכרוניסטי, כ"תעמולה."
  2. ^ במצרים של המאה התשיעית ניתן לזהות נשים בנות חורין או אמידות על בסיס שמן, כיוון שנשות מצרים בעת ההיא נקראו תמיד "סִת" במובן של גברת.
  3. ^ פרופ' יעקב לב, "Aspects of the Egyptian Society in the Fatimid Period" ב- , U. Vermeulen et al. (ed.), Orientalia Lovaniensia Analecta: Egypt and Syria in the Fatimid, Ayyubid and Mamluk Eras (Vol. III Peeters Publishers: Leuven; 2002)
  4. ^ שם.