שלמה בובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Solomon buber portrait.jpg

שלמה בן ישעיהו אברהם הלוי בּוּבֶּר (בכתיב יידי: באָבער; ה' בשבט תקפ"ז, 2 בפברואר 1827, למברג, גליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית) – י"א בטבת תרס"ז, 28 בדצמבר 1906, שם) היה תלמיד חכם, חוקר ומהדיר של מדרשים, שעבד לפרנסתו כבנקאי; חי כל חייו בעיר למברג (לבוב); סבו של מרטין בובר.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה בובר נולד למשפחה דתית בעיר למברג. אביו, ישעיה אברהם הלוי, שהיה נצר למשפחת רבנים ותלמיד חכם בזכות עצמו, הקנה לבנו חינוך תורני. חינוך זה איפשר בהמשך את מפעלו הספרותי האדיר. בצעירותו הושפע שלמה בובר מחיבורים של אנשי חכמת ישראל כדוגמת רבי יום טוב ליפמן צונץ ורבי נחמן קרוכמל.

בובר התמקד בלימוד ספרות המדרשים והאגדה מתקופת התלמוד ואילך. הוא קיבל על עצמו את המשימה הכבירה להוציא לאור שורה של מדרשים מתקופה זאת במהדורה מוגהת ומפורשת באופן מדעי; לשם כך עמד בקשרי מחקר עם אישים כמו הרב אליקים כרמולי ושד"ל.

שלמה בובר היה יהודי שומר תורה ומצוות. בספר "רקוויאם גרמני" מתאר עמוס אילון את שלמה בובר ואשתו (עקב היותם סבו וסבתו של מרטין בובר) באופן הבא:

"כמו יהודים פולנים רבים אחרים, היו גם סבו וסבתו של מרטין בובר חסידי התרבות הגרמנית. הם לימדו אותו להעריץ גם שירה גרמנית וגם פולקלור ומסורת יהודיים."

– "רקוויאם גרמני", עמ' 238

לצד תיאור זה, אנו מוצאים בדבריו של מרטין בובר עצמו את תיאור דמותו של סבו, רבי שלמה בובר, באופן הנוטה להדגיש דווקא את הצד המסורתי שבו:

"המדרש היה העולם בו חי שלמה בובר, מתוך ריכוז נפשי מפליא, מתוך עצימות מופלאה של עבודתו, הוא הוציא לאור טקסט אחר טקסט...

הוא עיבד את כתבי היד מבלי שאימץ לו את שיטות הפילולוגיה המערבית, ועשה זאת במהימנות האופיינית לחוקר מודרני, וגם מתוך הפגנת ידע היאה לרב אמן בתלמוד, מי שיש בידו כל אוצר ההבאות מן הספרות כולה כדי להאיר כל פסוק וכל מילה – לא בלבד כחומר חרות בזיכרון, אלא כקניין אורגני של האישיות כולה.

התלהבותו הרוחנית, כפי שנתגלתה במסירותו ללא לאות לעבודתו, נתערבה במין ילדותיות ערטילאית, נקייה מסטיות, מיוחדת לטבעה של אישיות טהורה וישות יהודית מברייתה. בדברו עברית (וזאת עשה תכופות כשביקרוהו אורחים דוברי לשונות זרות) צלצול דיבורו היה כשל נסיך ששב מגלותו. הוא לא הרבה הרהורים על היהדות אך זו הייתה שרויה בתוך תוכו"

– מרטין בובר, מתוך המאמר 'דרכי אל החסידות' (תרגם מגרמנית: שמואל שביב), מובא בתוך תקוה לשעה זו, עמ' 105–106

שלמה בובר גם עסק בצורכי הקהילה היהודית בעירו, ושימש כחבר בנשיאות הקהילה היהודית בלמברג מאז שנת 1870. כמו כן נמנה עם הכותבים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.

לפרנסתו עבד כבנקאי וכלכלן. עובדה זאת מקבלת משנה חשיבות לאור העובדה שלצד מפעליו הדגולים בתחום המדרש, היה שלמה בובר גם בנקאי חשוב בתקופתו. הוא היה חבר במועצת המנהלים של הבנק 'האוסטרי-הונגרי' ושל 'קופת החיסכון הגליציאנית'. כמו כן היה יושב ראש לשכת המסחר של עירו למברג. כהוקרה על פועלו בתחום הכלכלי קיבל שלמה בובר את תואר הכבוד Kaiserlicher Rat (שמשמעו "יועץ הקיסר") מהקיסר האוסטרו-הונגרי.

הערכת פועלו בתחום המדרש וספרות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד ההערכה הרבה שזכה לה בקרב אנשי חכמת ישראל בזכות פרסומיו וחיבוריו, זכה שלמה בובר להערכה גדולה גם בקרב ציבור לומדי התורה המסורתי. בחיבור אשר נכתב על רבי דוד לוריא (רד"ל), שהיה אחד מגדולי ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב קרוב משפחתו - ר' שלמה לוריא כך‏[1]:

"לו היה [רד"ל] ז"ל בימינו אשר חננו ה' לזכות לאור הפסיקתא ועוד כמה חיבורים מתנאים ואמוראים וגדולי הראשונים על ידי הרה"ג [=הרב הגדול] האדיר החכם הכולל כי' שלמה באבער נ"י [=נרו יאיר] אשר השליך נפשו ומאודו להוציאם לאור מתוך הרבה כ"י [=כתבי יד] שהעלה ה' בידו הגדולה להשיגם. לא אפון, אשר מרוב התפעלות שמחתו הרבה בהם יותר מכל חמודות תבל וכל חללי דעלמא, היה מכתת רגליו לעמבערג לברכו במאור פנים ולהודות לו על טוב חסדו לכל בית ישראל"

.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרשים שההדיר והוציא לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי ראשונים שההדיר והוציא לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו ההיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורים מקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה לוריא, תולדות הרד"ל, הובא בספר שו"ת רד"ל, בהוצאת אליהו לאנדא, ירושלים 1898, עמ' י"ח בהערה י' לעיון בספר.