תאודור מורל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היטלר ואנשי מטהו ב"מאורת הזאבים" בפרוסיה המזרחית. ד"ר מורל שני מימין בשורה השנייה, מאחורי מרטין בורמן

תאודור גילברט מורל (גרמנית: Theodor Gilbert Morell;‏ 22 ביולי 1886 - 26 במאי 1948), היה רופאו האישי של אדולף היטלר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורל למד רפואה בגרנובל ובפריז, ובשנת 1913 הוסמך כרופא. במלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי. בשנת 1919 פתח מרפאה בברלין, ושנה לאחר מכן נישא לשחקנית עשירה. הוא מיקד עצמו בשיטות רפואיות בלתי מקובלות, ודחה הזמנות לשמש רופא אישי של השאה הפרסי ומלך רומניה.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה מורל בבעיה: רבים ממטופליו היו יהודים, וגם חזותו החיצונית דמתה לסטריאוטיפ הנאצי של יהודי. הוא פתר את הבעיה בכך שהצטרף למפלגה הנאצית באפריל 1933, העביר את מרפאתו למקום יוקרתי בברלין, ופרסם עצמו כמומחה לטיפול במחלות מין.

בשנת 1936 טיפל מורל בהיינריך הופמן, צלמו האישי של היטלר, שחלה בזיבה. האסיסטנטית של הופמן בסטודיו לצילום הייתה אווה בראון, והיא הציגה אותו להיטלר. היטלר התרשם מהשיטות הבלתי מקובלות של מורל ומינה אותו לרופאו האישי, תפקיד שאותו מילא כמעט עד סיום מלחמת העולם השנייה.

היטלר סבל מפריחה בעור הרגליים, מעוויתות בקיבה, מגזים בבטן ומירידה במשקל. מורל טיפל בו בתכשירים של ויטמינים שונים ובחיידקי קולי. היטלר הרגיש הקלה, הפריחה נעלמה ומשקלו עלה. אמונו במורל גבר ונשאר עד לימים האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. מורל רצה לטפל גם ביתר הצמרת הנאצית, אך הם זלזלו בו והחשיבו אותו כרופא אליל. הרמן גרינג כינה אותו בלעג: Der Reichsspritzenmeister (אמן המזרקים של הרייך).

אלברט שפר סיפר בזיכרונותיו כי בשנת 1936 פנה אל מורל בגלל עוויתות קיבה. לאחר בדיקה שטחית רשם לו מורל טבליות של חיידקי מעיים, דקסטרוז, ויטמינים והורמונים. שפר לא לקח טיפול זה, ונועץ בפרופסור לרפואה פנימית בברלין אשר קבע כי התסמינים של שפר נובעים מעבודת יתר. לאחר שהוריד שפר מעומס העבודה אכן נעלמו התסמינים, אך כדי לא לפגוע בהיטלר הוא הודיע לו שהריפוי היה בזכותו של מורל והיטלר נהג לצטט תכופות קביעה זו.

במרץ 1939 הוזעק נשיא צ'כיה אמיל האכה לברלין, והופעל עליו לחץ פסיכולוגי מצד היטלר ועוזריו כדי שיחתום על כתב כניעה. האכה לא עמד בלחץ, והתעלף. מורל, שהיה בחדר סמוך, הוזעק והזריק לו זריקת מרץ. האכה חזר להכרה וחתם על כניעת צ'כיה.

היטלר היה היפוכונדר, שפחדו ממחלת הסרטן שממנה מתה אמו לא עזבו. בגלל פחד זה הוא נעשה תלוי יותר ויותר בגלולותיו, בתרופותיו ובזריקותיו של מורל. מורל, מצידו, ערך יומן רפואי על כל התרופות שנתן להיטלר - סך הכל כתשעים סוגי תרופות ועשרים ושמונה גלולות ביום. בתוך התרופות שרקח מורל היו מרכיבים שונים כמו: אטרופין, מורפין, קפאין, ויטמינים, אמפטמין, טסטוסטרון, ברביטורטים, אנזימים שונים, קוקאין (בצורה של טיפות עיניים), סטריכנין ועוד.

עם המפלות הצבאיות במלחמת העולם השנייה החמיר מצבו הרפואי של היטלר, למרות טיפוליו של ד"ר מורל. הוא התהלך בגב כפוף, ונראה זקן מכפי גילו. הופיעו סימנים שהתאימו למחלת פרקינסון כמו רעד בלתי נשלט בידו השמאלית, עווית ברגל שמאל והילוך איטי. תרופותיו של ד"ר מורל לא עזרו לו.

ב-20 ביולי 1944 נפצע היטלר וניצל בנס מהתנקשות בחייו, באירוע שנודע כ"קשר ה-20 ביולי". ד"ר מורל הוזעק וטיפל בו. היטלר סבל מכוויות ברגליו, חתכים במצחו ועור תוף קרוע באוזנו. ד"ר ארווין גיזינג, מומחה לאף אוזן גרון, נקרא לטפל בו. שמיעתו באוזן הימנית נפגעה, והפגיעות באוזן הפנימית פגעו בשיווי משקלו כך שבשעת הילוכו ניכרה בו הטיה לצד ימין.

מורל עצמו היה איש שמן, מיוזע, מכוער ונעדר היגיינה אישית. מאחר שהוא זכה בגישה ישירה להיטלר, ונפגש איתו יותר ויותר ככל שהתדרדרה בריאותו, הוא עורר טינה וקנאה בין אנשי "חוג החצר" של היטלר - בעיקר רופאים. אווה בראון תיעבה אותו, וכינתה את מרפאתו "דיר חזירים".

בספטמבר 1944 חלה היטלר בצהבת מלווה בחום ובכאבי בטן. ד"ר גיזינג חשד בגלולות שנתן לו מורל. הוא הצליח להשיג כמה מיהן, שלח אותן לבדיקה וגילה שהן מכילות סטריכנין. הוא נטל כמה מיהן בעצמו והתברר שיש להן השפעות מזיקות. הוא העלה את חשדותיו בפני ד"ר קרל ברנדט וד"ר הנסקרל פון הסלבאך, ואלו הפיצו אותן בקרב פמלייתו של היטלר. כששמע היטלר על כך בערה בו חמתו, והוא הביע את אמונו המלא במורל ופיטר את ברנדט והסלבאך, ששירתו אותו מן הימים הראשונים לשלטונו, וכן את גיזינג.

ב-22 באפריל 1945 היה היטלר במצב של התמוטטות עצבים, לאחר שהבין שהמצב אבוד. הוא נסגר בחדרו שפוף ומדוכדך. מורל נכנס לחדרו ורצה לתת לו גלוקוז בלתי מזיק, אך היטלר הגיב בהתפרצות משולחת רסן והאשים את מורל בניסיון לסמם אותו במורפיום. הוא איים להוציא להורג את מורל הרועד מפחד, ופיטר אותו בחמת זעם. את מקומו תפס רופא האס אס ד"ר לודוויג שטומפפגר, שהמית כעבור מספר ימים את ילדיו של יוזף גבלס בכמוסות ציאניד.

מורל הצליח לברוח מברלין לדרום גרמניה באחת הטיסות האחרונות שיצאו משם. הוא נתפס על ידי האמריקנים, והובא לחקירות במחנה מעצר אמריקני באתר מחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא הואשם בשום פשע. בריאותו התדרדרה במהירות, והוא מת משבץ מוחי ב-26 במאי 1948.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]