היינריך הופמן (צלם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היינריך הופמן
Heinrich Hoffmann
לידה 12 בספטמבר 1885
פירט, ממלכת בוואריה, הקיסרות הגרמנית
פטירה 15 בדצמבר 1957 (בגיל 72)
מינכן, גרמניה המערבית
מדינה הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר, גרמניה הנאצית, גרמניה המערבית
מקום קבורה נורדפרידהוף (אנ'), מינכן, גרמניה
ידוע בשל הצלם האישי של אדולף היטלר
השכלה אוניברסיטת היידלברג
תקופת הפעילות 1903–1945 (כ־42 שנים)
מקצוע צלם
תפקיד חבר הרייכסטאג של גרמניה הנאצית (אנ')
חבר מועצת עיריית מינכן
מפלגה המפלגה הנאצית
השקפה דתית נצרות פרוטסטנטית
בת זוג תרזה באומן
ארנה גרובקה
צאצאים הנרייטה הופמן שיראך
היינריך הופמן
מספר צאצאים 2

היינריך הופמן (בגרמנית: Heinrich Hoffmann;‏ 12 בספטמבר 1885 – 15 בדצמבר 1957) היה צלם, פוליטיקאי, מוציא-לאור וחבר במפלגה הנאצית, מבכירי מעגלו הפנימי של אדולף היטלר, אשר שימש כצלמו האישי. תמונותיו היוו חלק משמעותי בקמפיין התעמולה של המשטר הנאצי וסייעו בהצגת הפיהרר ומפלגתו כתופעה חברתית יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

צילומיו זכו לפרסום נרחב והופיעו על כרזות, ספרים ובולים, שימושים שבגינם קיבל תמלוגים גבוהים אשר הפכו אותו במהרה למיליונר. לאחר מלחמת העולם השנייה נשפט ונידון לארבע שנות מאסר באשמת ניצול רווחי מלחמה (אנ')[1]. חוקרי ביזת יצירות האמנות תייגו אותו כפושע בכיר אשר היה אחראי לשדידתם של יהודים רבים[2], הן כסוחר (אנ') והן כאספן, ואוספו הפרטי שהכיל יצירות רבות אשר היו שייכות בעבר ליהודים הוחרם. מאוחר יותר ציוו הרשויות במדינת בוואריה להשיב לידיו את כל היצירות שנלקחו ממנו בין אם היו גנובות ובין אם לא[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפירט, בוואריה, ב-12 בספטמבר 1885, כבנם היחיד של רוברט הופמן ומריה קרגל. אביו היה צלם מצליח וניהל חנות קטנה ברגנסבורג בה השלים את הכשרתו המקצועית כשולייתו. מגיל צעיר חלם ללמוד אמנות, אולם אביו התנגד לכך בתוקף ובתום התמחותו נאלץ להמשיך בעל כורחו ללימודי צילום באוניברסיטת היידלברג, ומאוחר יותר לתקופת השתלמות בגלריית תיאובלד שבפרנקפורט.

בין השנים 1903–1906 עבד עבור תומאס ואיט, צלם אשר פעל בשירות הקיסרות הגרמנית בבאד הומבורג. לאחר שהועסק במשך זמן מה בתפקידים זוטרים אצל הצלם קמילו רוף בציריך ובגלריית אלבירה (אנ') שבמינכן, הצליח להתקבל לשירותו של צלם העיתונאות המפורסם אמיל אוטו הופ (אנ') בלונדון; בתקופה זו צילם תמונות שונות עבור הסקוטלנד יארד וכן תרם רבות לספרו של הופ, "מפורסמים בני זמננו, המאה ה-20".

הוא המשיך לרכוש ניסיון בתחום עד שלבסוף התיישב במינכן ב-1909 ופתח חנות צילום ברחוב שלינגשטראסה (אנ') מספר שלושים ושלוש, ממנה עבד כצלם עיתונאות, פרסום ודיוקנאות. עסקיו של הופמן שגשגו ובמהרה גילה כי הוא זקוק לעוזרים, ולכן שכר את שירותיה של אישה צעירה אשר ענתה לשם אווה בראון, לימים אשתו של אדולף היטלר, כעוזרת ונציגת מכירות. השניים אף נפגשו לראשונה כאשר ביקר היטלר בחנותו של הופמן באוקטובר 1929 והכיר את עצמו בתור ”מר. וולף”[4][5]; בהמשך העסיק גם את אחותה הצעירה של אווה, גרטל, החל משנת 1932.

כעבור ארבע שנים ייסד הופמן את סוכנות הצילום "פוטובריכט הופמן" אשר עסקה בצילום תמונות דיוקן ומתן שירות מקצועי לעיתונים. כמו כן ניהל עסק גדול לייצור גלויות, בנוסף למעורבותו בניהול העיתון המאויר של מינכן, שמהדורותיו התפרסמו גם בברלין ובאוסטריה.

הופמן נישא לתרזה "נלי" באומן (15 בדצמבר 1886 – 11 באוגוסט 1928) ב-1911 במינכן, לימים מעריצה נלהבת של היטלר ומשטרו[6], ולזוג נולדו במהרה שני ילדים; בתם הנרייטה (2 בפברואר 1913 – 18 בינואר 1992), אשר התחתנה ב-31 במרץ 1932, עם מנהיג הנוער ההיטלראי באלדור פון שיראך, ובנם היינריך (24 באוקטובר 1916 – 14 בספטמבר 1988); לאחר מותה הפתאומי של אשתו ב-1928 נישא הופמן בשנית לארנה גרובקה כעבור שנה[7].

בשנים הבאות עבד הופמן כפרילנסר וכצלם מלחמה, עד שגויס באוגוסט 1917 וסופח ליחידת תעופה רזרבית בה שימש כלנדסטרום (אנ'), דהיינו מיליציית חיילים בעלת מקצועיות לחימתית ירודה, ונשלח אל החזית המערבית. בתום המלחמה שב לעבודתו כצלם עיתונאות וסיקר חדשות מהרפובליקה הסובייטית הבווארית.

המפלגה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופמן חבר למספר מיליציות אזרחיות מזרם הימין הקיצוני ב-1919[8], והשתמש בכישוריו כצלם על מנת להביע את תמיכתו בהן; הוא עזר לאייר את העלון "שנה אחת למהפכה הבווארית, בתמונות", והכיר לראשונה באותה העת את דיטריך אקרט, אשר לימים הפך למייסד ביטאון המפלגה הנאצית הפלקישר באובכטר, וכן העיתון האנטישמי בגרמנית צחה (אנ'), אותו עזר הופמן להפיץ. בין השניים נרקמה חברות עמוקה וארוכת שנים.

בהמשך הצטרף למפלגה הנאצית באופן רשמי, אליה נרשם ב-6 באפריל 1920, והחל לצלם מנהיגים פוליטיים שונים כגון הרמן גרינג, רודולף הס ולאחר זמן מה גם את אדולף היטלר, אותו פגש לראשונה ב-1919, אשר התרשם ממנו לטובה ומינה אותו לצלם האישי שלו.

בכירי המשטר הנאצי יחד עם מנהיגם אדולף היטלר במאורת הזאב, ככל הנראה במאי או ביוני 1940. היינריך הופמן נראה עומד בקצה הימיני של השורה הראשונה (הקרובה יותר).

הופמן השתתף בפוטש במרתף הבירה בתור כתב צילום, ולאחר שפעילות המפלגה הנאצית נאסרה ב-1923 בעקבות כישלונו, הצטרף לאחד מארגוני ממלאי המקום, הגרוסדוטש וולקסגמיינשהאפט, עד לתחייתה של המפלגה כעבור שנתיים. בשנים הבאות ייסד את העיתון האילוסטרייטר באובכטר (אנ'), ובנובמבר 1929 ייצג את המפלגה הנאצית באספה שהתקיימה בבוואריה העליונה (אנ'). בין דצמבר 1929 לדצמבר 1933 שירת כחבר במועצה העירונית של מינכן, וב-1940 הפך לחבר רשמי בפרלמנט של הרייכסטאג הנאצי (אנ').

לאחר השתלטותו של היטלר על המפלגה הנאצית ב-1921 ומינויו של הופמן, לא הורשה אף אדם אחר לצלם את תמונותיו של הפיהרר מלבדו[1]. הופמן עצמו הוגבל בחופש אמנותו, לאחר שבתקרית אחת בברגהוף צילם את היטלר משחק עם כלב הטרייר של אשתו, אווה בראון. בתגובה אסר עליו היטלר לפרסם את התמונה ואמר לו כי, ”מדינאי לא מרשה לעצמו להצטלם עם כלב קטן. רועה גרמני הוא הגזע היחיד שראוי לגבר אמיתי”[9].

היטלר שמר על אחיזה חזקה סביב תדמיתו הפומבית, ובכל פעם שרכש חליפה חדשה דאג להצטלם איתה לפני שלבש אותה בפרהסיה בכדי להעריך את הרושם שהביע. לדברי הופמן, ציווה היטלר ב-1933 להוציא מסירוקלציה את כל התמונות בהן נראה לובש לדרהוזן. כמו כן הביע את סלידתו מבניטו מוסוליני, אשר הצטלם בעודו לובש בגד ים[10].

ניסיונותיו של הופמן לצייר את היטלר כמודל לחיקוי עבור העם הגרמני היו מאתגרים מאחר שהוא חסר את רוב המאפיינים של הגזע הנורדי (אנ'), קרי שיער בלונדיני וגובה בולט, אשר אידאולוגיית הסדר החדש שאפה לשמר[11]. בתמונותיו ניסה הופמן למקד את מלוא תשומת הלב של הצופה אל עיניו של היטלר, אשר רבים תיארו כחלומיות ומהפנטות[11].

היינריך הופמן (מימין) לצדו של דוקטור תאודור מורל, רופאו האישי של היטלר; מתוך סרטיה הפרטיים של אווה בראון אשר צולמו לפי ההערכות בין השנים 1940–1944.

היטלר השתמש בצילומיו של הופמן לקידום קמפיין התעמולה של המפלגה הנאצית, אותה ביקש לייצג כתופעה חברתית מיוחדת ובעלת חשיבות מכריעה. תמונות שצילם ב-1926 בויימאר, תורינגיה, אחת המדינות הגרמניות הבודדות שלא אסרו על נאומיו של היטלר, הציגו מצעדים מרשימים בהם השתתפו כחמשת אלפים חיילים אשר נראו לראשונה מצדיעים במועל יד[12], והופצו באלפיהן ברחבי גרמניה לאחר שהודפסו בעיתון הנאצי הרשמי. ב-1933 אייר את הספר "חייו הנסתרים של היטלר", אשר היווה חלק גדול ממאמציו הרבים של הפיהרר לעצב את דמותו הפומבית[13].

לאורך הזמן הפכו הופמן והיטלר לחברים קרובים; ההיסטוריון אלן בולוק (אנ') תיאר אותו בתור ”בווארי ממולח בעל חולשה למסיבות שתייה ובדיחות לבביות”[14] אשר לדבריו נהנה ממשרת "ליצן החצר" במעגלו של היטלר[15]. הופמן הצטרף לקבוצת חברים קטנה אשר נסעה לבית הסוהר לדנסברג בכדי לפגוש את היטלר כאשר השתחרר ממאסרו ב-20 בדצמבר 1924, וצילם את תמונתו[16]. בשנים הבאות סעד עמו לעיתים קרובות בברגהוף[17] או במסעדתו המועדפת במינכן, האוסטריה בוואריה, בזמן שריכלו יחדיו ושוחחו על ציירים שונים משוואבינג (אנ')[18]. כמו כן התלווה לקמפיין הבחירות שניהל נגד פאול פון הינדנבורג ב-1932, אותו ערכו במתכונת יוצאת דופן באותה העת של טיסה מעיר לעיר[19].

הופמן התלווה לאחד ממסעותיו של היטלר למינכן ב-1931 כאשר קיבל הפיהרר את החדשות על מותה של אחייניתו, גלי ראובל, אשר התאבדה לאחר שירתה לעצמה בראש. בספר זיכרונות שכתב בתום המלחמה, "היטלר היה חברי הטוב", העלה הופמן את האפשרות שראובל הרגה את עצמה מאחר שהייתה מאוהבת באדם אחר, ולא הצליחה להתמודד עם ניסיונותיו של היטלר לשלוט בחייה, במיוחד לאחר שגילה כי ניהלה רומן עם אמיל מוריס, אחד מחייליו ונהגו הפרטי[20].

היינריך הופמן במשפטי נירנברג, 1946.

לאחר עלייתו לשלטון של היטלר והפיכתו למנהיגה הבלתי מעורער של גרמניה, העניק להופמן מספר פריווילגיות והפך אותו לאדם היחיד ברייך שהורשה לצלם אותו[1]. מאוחר יותר נענה להצעתו לפיה יקבלו שניהם תמלוגים מכל התמונות בהן הופיע, ביניהן על כרזות ובולים, רעיון אשר מילא את כיסיהם בעושר רב[21]. כאשר עסק הופמן בצילומים אחרים, השתמש בסוכנות הצילום שוסטל (אנ') עבור ייצוגו המקצועי.

הופמן נבחר כחבר בפרלמנט הרייכסטאג הנאצי ב-1933[1], אולם לאחר העברת חוק ההסמכה באותה שנה, הפך גוף זה לממשלת בובות אשר שימשה כבמת תפאורה ותו לא עבור נאומיו הפוליטיים של היטלר[22] והגשמת מטרותיו האישיות[8].

האמון הרב שחש היטלר כלפי הופמן ניכר לראשונה ב-1935, לאחר שהרשה לו להנפיק מהדורה מוגבלת של שבעה ציורים מתוך תיק עבודותיו, אותו הרכיב במהלך מלחמת העולם הראשונה. באותה שנה העניק לו את אחד מציוריו כמתנה עבור יום הולדתו החמישים, בו תיאר את הארמון המלכותי (אנ') של בית ויטלסבאך במינכן, מושא אמנותי שהיה אהוב עליו במיוחד[23]. בשנים הבאות דעך חלום נעוריו להפוך לאמן, עד שלבסוף אסר לחלוטין על פרסום חוזר של יצירותיו או של ביקורות כלפיהן. בסופו של דבר החזיק הופמן לפחות ארבעה מציוריו באוספו, אשר הוחרמו בידי הצבא האמריקאי לאחר המלחמה[24] ומעולם לא הושבו לגרמניה[25].

למורת רוחו וזעמו הרב של היטלר בחר חבר נאמני התצוגה הגרמנית שהתקיימה במשכן לאמנות במינכן ב-1937 בתמונות וציורים שלא מצאו חן בעיניו, ובשל כך פיטר אותם ומינה במקומם את הופמן כדירקטור. החלטה זו הכעיסה את קהילת האמנים, אשר חשו כי לא היה מתאים לתפקיד. פרדריק ספוטס (אנ') כתב בספרו, "היטלר וכוחה של האסתטיקה", כי הופמן היה ”אלכוהוליסט ומפגר-שכלית אשר ידע מעט יותר על אמנות מאשר השרברב הממוצע”[26].

בתגובה לביקורת הנוקבת שספג הסביר הופמן כי ידע מה היטלר רצה ומה הוא אהב. על אף כן הוסרו מהתצוגה אפילו כמה מבחירותיו האישיות בפקודתו האישית של הפיהרר. במקרה אחד, חדר מלא יצירות אשר לדבריו היו ”ציורים מודרניים יותר” נדחו בידי היטלר בהינף יד כועס. הופמן נותר בתפקיד מנהל התצוגה במשך שנה נוספת, והיה אחראי לבחירת התמונות אשר המתינו להחלטתו הסופית של היטלר[27][28]. הוא העדיף את סגנון הציור שהיה מקובל בחלקיה הדרומיים של גרמניה, אותו כינה שר התעמולה יוזף גבלס ביומנו הפרטי בתור ”קיטש בית-ספרי ממינכן”, על פני הסגנון הניסיוני יותר שהיה נפוץ באזורים הצפוניים[29].

דו"ח החקירה של המשרד לשירותים אסטרטגיים המציג את היינריך הופמן והחלק שלקח בביזת יצירות האמנות.

לאחר חקיקת חוק החרמת יצירות אמנות מנוונת, אשר עיגן את לקיחתם של פריטי אמנות וציורים ממוזיאונים וגלריות ללא כל התנגדות או צורך בתשלום והעברתם לתערוכת האמנות המנוונת שהתקיימה במינכן ב-1937, מונה הופמן לאחד ממנהלי הפרויקט שהופקדו על תהליך איסופן, לצדו של יושב הראש, אדולף זיגלר, נשיא לשכת הרייך לאמנות חזותית, סוחר האמנות קארל הייברסטוק, ורבים אחרים.

כעבור שנה מיזג יוזף גבלס את ועדת מנהלי הפרויקט לתוך משרד התעמולה של הרייך, וצירף אליה חברים נוספים; מטרתם העיקרית הייתה מכירתן של יצירות האמנות לכל המרבה במחיר, פעילות אשר השיגה לממשלה הנאצית רווחים רבים, אולם לא גבוהים כפי שציפתה, מאחר שהשמועות שנפוצו כי הנאצים חיפשו למכור כמות אדירה של יצירות אמנות גרמו למחיר השוק ליפול.

כאשר החלו להיפסק פעילויותיהן של המכירות הפומביות לאור המלחמה הקרבה, עדיין היו ברשות המשרד יותר מ-12,000 פריטים מוחרמים שלשכתו של הופמן הגדירה כחסרי ערך אמנותי. לאחר שהגיע היטלר בכדי לבחון אותם באופן אישי, סירב להחזירם לאוספים המקוריים מהם נלקחו והורה על שריפתם. בשל כך הוצתו כ-1,004 ציורי שמן ו-3,825 פריטי אמנות אחרים ב-20 במרץ 1939, בחצר המרכזית של תחנת כיבוי האש הראשית של ברלין[30].

לאורך הזמן הפך הופמן לאחד האנשים הבודדים שעל כישרונם האמנותי סמך היטלר בבטחה[31], בנוסף לפסל ארנו ברקר, התפאורן בנו פון ארנט (אנ'), האדריכלית גרדי טרוסט ואוצר המוזיאון האנס פוס (אנ'). ב-1938 הוענקה לו פרופסורה לשם כבוד[1], מנהג אופייני של הפיהרר, אשר אהב לקדם ולשבח אישים אמנותיים שחיבב, כגון הבמאית לני ריפנשטהאל והאדריכל אלברט שפר[32][33].

הופמן התלווה למסעו של היטלר לאיטליה ב-1938, בו נדהם הפיהרר מיופיין של הערים האיטלקיות השונות, בייחוד רומא, נאפולי ופירנצה, והתפעל מיצירות האמנות שהכילו ומסגנון האדריכלות של בתיהן.

בהמשך הצטרף הופמן למשלחת הנאצית שנסעה לברית המועצות, בה קידם שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ את הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם ויאצ'סלב מולוטוב, אשר איפשר לגרמניה לפלוש לפולין ב-1939. היטלר ביקש מהופמן באופן מפורש לנסות ולצלם את תנוכי אוזניו של יוסיף סטלין, מאחר שהיה סבור כי באמצעות בחינתן מקרוב יוכל לקבוע האם היה יהודי או לא. תנוכי אוזניים אשר הצביעו על תורשה יהודית היו צמודים, לדבריו, ואילו תנוכים מופרדים היוו סממן ארי ברור. הופמן מסר לידיו את התמונה המבוקשת, ולשביעות רצונו הרבה קבע היטלר כי סטלין לא היה יהודי[34]. כמו כן אסר עליו לפרסם תמונות בהן נראה השליט הרוסי מעשן סיגריות, מאחר שלטענתו היה זה לא-הולם עבור אדם במעמדו להיראות בצורה הזו[35].

קבר משפחת הופמן בו נקבר היינריך יחד עם אשתו תרזה וילדיהם הנרייטה והיינריך, בבית הקברות בנורדפרידהוף (אנ').

בנוסף למכרתם המשותפת, אווה בראון, הכיר הופמן להיטלר גם את סוחרת האמנות מריה אלמס דיטריך (אנ'), ממנה רכש יצירות אמנות רבות עבור אוספו הפרטי, אשר ייעד להציג במוזיאון הפיהרר שבעיר הולדתו לינץ, אוסטריה. קשרם סייע לדיטריך רבות, ובזכותו מכרה פריטים נוספים גם לבכירי נאצים אחרים ולמוזיאונים גרמניים[36]. לאחר כיבושה של הולנד ב-1941 ניצלה דיטריך את המצב לטובתה וקנתה יצירות רבות מסוחרי אמנות הולנדים, לעיתים במחירים מופקרים[37].

כמו כן הכיר לו הופמן את דוקטור תאודור מורל, אשר הפך לרופאו הפרטי, לאחר שהמליץ לו עליו לצורך טיפול באקזמה ממנה סבל[38]. מורל היה חבר במפלגה הנאצית מזה שנים רבות, וטיפל בהיטלר בעזרת מגוון רחב של סמים, אשר ככל הנראה הובילו למצבו הפיזי הירוד לקראת סוף המלחמה.

לאחר שנת 1941 החל הופמן לאבד את תשומת הלב הרבה שנהג היטלר להעתיר עליו, ככל הנראה הודות למזכירו האישי, מרטין בורמן, אשר לא חיבב אותו, והעביר לפיהרר מידע כוזב כנגד כל שאר המתחרים שנאבקו על אהבתו.

החיים לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופמן נעצר בידי הצבא האמריקאי ב-10 במאי 1945, והועבר למאסר (גר') בבית המשפט הבינלאומי בנירנברג, שם התבקש לסדר את ארכיוני משרדו במטרה לאפשר את הפקתן של ראיות מפלילות כנגד בכירים נאצים אחרים אשר חיכו למשפטם. כאשר נפתחו בינואר 1946 תהליכי הדה-נאציפיקציה תואר הופמן כחברו הטוב של היטלר וכצלמו האישי, ובמסגרת תיוג הפושעים הנאצים שויך לקבוצה הראשונה אשר נקראה "עבריינים", ונשללה ממנו הפרופסורה שקיבל. לאחר שנאשם והורשע בניצול רווחי מלחמה (אנ')[1] נידון לעשר שנות מאסר, אולם הצליח להמתיק את גזר דינו לארבע שנים בעזרת מספר ערעורים שהגיש. כמו כן הורה בית המשפט על החרמת הונו ואוסף האמנות הפרטי שלו, אשר הכיל כ-278 פריטים והוערך בשווי של כשש מיליון רייכסמארקים.

התמונה שצילם הופמן ב-2 באוגוסט 1914, בכיכר אודאון, בה לכאורה נראה היטלר מריע בין אנשי הקהל.

לאחר שחרורו מבית הסוהר עתר הופמן לבית המשפט כנגד החרמת נכסיו, וזכה חזרה בעשרים אחוז מהונו המקורי, סכום שנאמד בכ-350 אלף מארקים. כעבור מספר חודשים הורה משרד האוצר הבווארי להשיב לידיו את כל יצירות האמנות אשר הוחרמו ממנו בעת הרשעתו ועדיין נמצאו ברשות המדינה. ב-1958 דרשה אוסטריה לקבל חזרה שני ציורים של פרדיננד גאורג ואלדמולר, אולם הם כבר נמסרו להופמן. חקירות מעמיקות בנוגע למעורבותו בביזת חפצי האמנות בידי גרמניה הנאצית מעולם לא התקיימו, ואף על פי שכל תוארי הכבוד שקיבל נשללו ממנו, המשיך להתייחס לעצמו כפרופסור, דבר שהסביר מאוחר יותר, ”תואר הפרופסור בו אני משתמש ובו השתמשתי עד עכשיו, לא כפי שאדם משתמש ברישיון המעניק לו את הפריווילגיות השייכות לרופא, לדוגמה, אלא פשוט כתואר”.

הופמן התיישב בכפר אפאך (אנ') שבדרום בוואריה, ונפטר בגיל 72. אשתו ארנה המשיכה לחיות בביתם לאורך שארית חייה יחד עם שחקנית הקולנוע האילם ורה אנגלס (אנ').

התמונה מכיכר אודאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה החל הופמן לצלם סדרת תמונות של מה שכונה באותה העת בשם ההתלהבות הגדולה (אנ'), קרי תחושת האיתנות וההתמסרות העמוקה שחשו הגרמנים כלפי המאמץ המלחמתי המשותף. אחת התמונות שצילם בכיכר אודאון (אנ') ב-2 באוגוסט 1914, זכתה לפרסום רחב ותהודה לאומית לאחר שבמבט מקרוב נראה עומד בקהל לא אחר מאשר אדולף היטלר, אשר הריע בשמחה.

אדולף היטלר מתאמן בתנועות ידיים שונות עבור נאומיו בתמונות שצולמו בידי הופמן ב-1927.

הופמן טען כי גילה את פניו של היטלר בתמונה רק ב-1929 לאחר שביקר בגלריה שלו. כאשר סיפר לו שצילם את המתרחש בכיכר באותה העת, השיב לו היטלר שהיה נוכח בקהל; לאחר מכן עיין בלוחיות הנגטיב של צילומיו עד ששם את ידו על התמונה, ובבדיקה חוזרת הבחין לפתע בפניו של היטלר בולטות מבין שאר האנשים. התמונה פורסמה ב-12 במרץ 1932, בעיתון הנאצי האילוסטרייטר באובכטר (אנ'). עד סוף מלחמת העולם השנייה איבד הופמן את הנגטיב המקורי[39].

ההיסטוריון גרד קרומיך טען ב-2010 כי הופמן זייף את התמונה. קרומיך בחן מגוון תמונות אחרות אשר צולמו בכנס שהתרחש בכיכר אודאון באותו יום, ולא הצליח לאתר את היטלר במקום בו לכאורה צילם אותו הופמן. כמו כן, בגרסה אחרת של התמונה אשר נמצאה בארכיון מדינת בוואריה, נראו פניו של היטלר שונים במקצת מאשר אלו שבתמונה שפורסמה. בשל הספק שהתעורר בעקבות הסתירות הללו נוצרה מחלוקת בדבר האותנטיות של התמונה[40][41].

ארכיון צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון הצילומים המרכזי שהיה בבעלות חברתו של הופמן עוקל בידי הממשלה הצבאית שהקימו בעלות הברית האמריקאיות עם כיבושה של גרמניה, ונלקח כשלל מלחמה. צילומים חשובים רבים נמצאים כיום ברשות הארכיון הלאומי של ארצות הברית, ומשמשים כמקור היסטורי עבור סטודנטים וגורמים חינוכיים אחרים. כלל התמונות שבאוסף נחשבות לנחלת הכלל, היות שהחוק בארצות הברית מגדיר שלל מלחמה נאצי כחופשי מזכויות יוצרים. חלק מהארכיון נותר באירופה ונמצא כיום בספריית מדינת בוואריה שבמינכן, גרמניה.

תשע תמונות שצילם הופמן חושפות את אהבתו של היטלר כלפי דמותו הפומבית, וכיצד נהג להתאמן בהצגת תנוחות ידיים והבעות פנים שונות לקראת נאומיו. הוא ביקש מהופמן שיצלם את עצמו כך שיוכל לראות איך נראה הדבר מצד הקהל, והשתמש בתוצאות בכדי לעצב את הופעתו, אותה אהב ללטש בכל פעם שהדבר התאפשר לו[42]. לבסוף ביקש כי ישמיד את התמונות, בקשה אותה הופמן לא כיבד.

יצירות האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות אמנות רבות שנבזזו מידי אספנים יהודים עברו דרך ידיו של הופמן, אולם תביעות ועתירות שהוגשו לאחר המלחמה בכדי להשיבן נתקלו בהתנגדות רבה[43]. ב-2020, לאחר משא ומתן ארוך שנים, ציורו של יאן ואן דר היידן, "נוף של כיכר הולנדית", הושב חזרה ליורשיהם של גוטליב ומתילדה קראוס, אשר נמלטו מווינה ב-1938. הופמן קיבל את הציור כמתנה מהנאצים. ממשלת בוואריה לא ביצעה כל מאמצים על מנת להשיבו למשפחת קראוס, אלא מכרה אותו תמורת סכום זעום ב-1962 לבתו של הופמן, הנרייטה[44][45].

עבודות ואוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונה של גרמניה הנאצית הרכיב הופמן ספרי תמונות רבים שעסקו בחייו של היטלר ובמשטרו, אחד הבולטים מביניהם היה "חייו הנסתרים של היטלר" מ-1933, אשר תואר בידי המבקר רון רוזנבלום (אנ') בתור ”גורם משמעותי במאמציו הממולחים והמוחשבים של הפיהרר לתכמן את דמותו, ולהפוך את מראהו הלא-נורדי והזר הידוע לשמצה, את מוזרותו הבולטת, לכדי נכסים העומדים ברשות הכריזמה שלו”[13].

בהמשך כתב הופמן שלושה ספרים; "היטלר באיטליה", "היטלר משחרר את חבל הסודטים", ו"היטלר במולדתו"; ב-1940 פרסם את הספר "היטלר במערב". ספרו האחרון מאותה תקופה, "פניו של הפיהרר", נכתב מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1936 קיבל לידיו את השליטה על בית ההוצאה לאור של הסטריאוסקופ אוטו שנשטיין, רומבילד ורלאג (אנ'), ובכך הפך לאחד מאנשי המקצוע הבולטים ביותר בתחום בגרמניה עד לסוף המלחמה[46].

  • 1933 - ניצחון הרוח: מאבקם ועלייתם של אדולף היטלר ותנועתו
  • 1933 - גרמניה מתעוררת
  • 1934 - בני הנוער לצדו של היטלר - מאה ועשרים תמונות מסביבתו של המנהיג
  • 1935 - היטלר כפי שמעולם לא נראה
  • 1936 - אדולף היטלר, תמונות מחייו של הפיהרר
  • 1937 - התערוכה העולמית של פריז ב-1937, מאה תמונות מרחביות
  • 1937 - תמונות והדפסי עץ של הרייכסאוטובאן איי שתיים: הנובר - באד אוינהאוזן - בילפלד
  • 1937 - היטלר הרחק מחיי היום-יום
  • 1937 - חוויותיו של מוסליני בגרמניה
  • 1938 - היטלר בונה את האימפריה הגרמנית הגדולה בניצחון, החל מקוניגסברג ועד וינה
  • 1938 - היטלר בגימנסיה הגרמנית ובפסטיבל הספורט בברסלו
  • 1938 - היטלר מביא הביתה את הסאר
  • 1938 - היטלר בהרים
  • 1938 - היטלר במולדתו
  • 1938 - מאה עשרים ושש תמונות של היטלר מאיטליה
  • 1938 - הכנס המפלגתי של האימפריה הגרמנית: שבעים ותשעה צילומי תיעוד של כנס המפלגה הנאצית בנירנברג
  • 1939 - פני הפיהרר
  • 1939 - דוקטור רוברט ליי ודרכו אל הפיהרר, יחד עם הפועל הגרמני
  • 1939 - מנחת העם למנהיגו
  • 1939 - היטלר בבוהמיה - מורביה - ממל
  • 1939 - עם היטלר בפולין
  • 1939 - מינכן, בירת התנועה
  • 1940 - עם היטלר במערב
  • 1942 - פלדה מלוקסמבורג

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית English / Deutsch
הופמן, היינריך; היטלר כפי שראיתי אותו: הערות מפי צלמו האישי; הרביג, מינכן וברלין, 1974 (מסת"ב: 3-7766-0668-1) Hoffmann, Heinrich; Hitler, Wie Ich Ihn Sah: Aufzeichnungen Seines Leibfotografen; Herbig, München und Berlin, 1974 (ISBN 3-7766-0668-1)
הופמן, היינריך; היטלר היה חברי הטוב: זיכרונות צלמו של היטלר; ספרי פרונטליין, 2012 (מסת"ב: 978-1848326088) Hoffmann, Heinrich; Hitler Was My Friend: The Memoirs Of Hitler's Photographer; Frontline Books, 2012 (ISBN 978-1848326088)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עברית English / Deutsch
בולוק, אלן; היטלר: מחקר על רודנות; ספרי פינגווין, לונדון, 1962 (מסת"ב: 0-14-013564-2) Bullock, Alan; Hitler: A Study In Tyranny; Penguin, London, 1962 (ISBN 0-14-013564-2)
פסט, יואכים; פניו של הרייך השלישי; תורגם לאנגלית בידי בולוק, מייקל; ספרי פינגווין, ניו יורק, 1970 (מסת"ב: 978-0201407143) Fest, Joachim; The Face Of The Third Reich; Translated To English By Bullock, Michael; Penguin Books, New York, 1970 (ISBN 978-0201407143)
ס. לאנגר, וולטר; נפשו של אדולף היטלר; ספרי בייסיק, 1972 (מסת"ב: 0465046207) C. Langer, Walter; The Mind Of Adolf Hitler; Basic Books, 1972 (ISBN 0465046207)
סניידר, לואיס; אנציקלופדיית הרייך השלישי; הוצאת דה קאפו, 1976 (מסת"ב: 978-1-56924-917-8) Snyder, Louis; Encyclopedia Of The Third Reich; Da Capo Press, 1976 (ISBN 978-1-56924-917-8)
פסט, יואכים; היטלר; תורגם לאנגלית בידי וינסטון, ריצ'רד; וינסטון, קלרה; הוצאת ואנטג', ניו יורק, 1975 (מסת"ב: 0-394-72023-7) Fest, Joachim; Hitler; Translated To English By Winston, Richard; Winston, Clara; Vantage Press, New York, 1975 (ISBN 0-394-72023-7)
בולוק, אלן; היטלר וסטלין: חיים מקבילים; הוצאת קנופף, ניו יורק, 1992 (מסת"ב: 0-394-58601-8) Bullock, Alan; Hitler And Stalin: Parallel Lives; Knopf, New York, 1992 (ISBN 0-394-58601-8)
רוזנבאום, רון; להסביר את היטלר; הוצאת הרפר פרניאל, ניו יורק, 1998 (מסת"ב: 0-06-095339-X) Rosenbaum, Ron; Explaining Hitler; HarperPerennial, New York, 1998 (ISBN 0-06-095339-X)
יואכימסטלר, אנטון; ימיו האחרונים של היטלר: האגדות, הראיות והאמת; תורגם לאנגלית על ידי בוגלר, הלמוט; הוצאת ברוקהמפטון, לונדון, 1999 (מסת"ב: 978-1-86019-902-8) Joachimsthaler, Anton; The Last Days Of Hitler: The Legends, the Evidence, the Truth; Translated To English By Bögler, Helmut; Brockhampton Press, London, 1999 (ISBN 978-1-86019-902-8)
ספוטס, פרדריק; היטלר וכוחה של האסתטיקה; הוצאת אוברקיל, וודסטוק, ניו יורק, 2002 (מסת"ב: 1-58567-345-5) Spotts, Frederic; Hitler And The Power Of Aesthetics; Overkill Press, Woodstock, New York, 2002 (ISBN 1-58567-345-5)
לילה, יואכים; חלופיים במדים: חברי הרייכסטאג בשנים 1933–1945, ספר כיס ביוגרפי הכולל את נציגי פרלמנט העם והפרלמנט הנציונל-סוציאליסטי החל ממאי 1924; הוצאת דרוסט ורלאג, דיסלדורף, גרמניה, 2004 (מסת"ב: 978-3-7700-5254-7) Lilla, Joachim; Statisten in Uniform: Die Mitglieder des Reichstags 1933–1945. Ein biographisches Handbuch unter Einbeziehung der völkischen und nationalsozialistischen Reichstagsabgeordneten ab Mai 1924; Droste Verlag, Dusseldorf, Germany, 2004 (ISBN 978-3-7700-5254-7)
אוברי, ריצ'רד; הדיקטטורים: גרמניה של היטלר ורוסיה של סטלין; ספרי פינגווין, 2005 (מסת"ב: 0140281495) Overy, Richard; The Dictators: Hitler's Germany And Stalin's Russia; Penguin Books, 2005 (ISBN 0140281495)
אוונס, ריצ'רד ג'יי; הרייך השלישי בשיאו; ספרי פינגווין, 2005 (מסת"ב: 0-14-303790-0) Evans, Richard Jay; The Third Reich In Power; Penguin, 2005 (ISBN 0-14-303790-0)
קרשו, איאן; היטלר: ביוגרפיה; הוצאת נורטון וקומפני, ניו יורק, 2008 (מסת"ב: 978-0-393-06757-6) Kershaw, Ian; Hitler: A Biography; W. W. Norton And Company, New York, 2008 (ISBN 978-0-393-06757-6)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היינריך הופמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 יואכימסטלר, 1999; הערות; עמוד 304; "היינריך הופמן, נולד ב-12 בספטמבר 1885 בפירט (פרנקוניה). עבד בחנות הצילום של אביו והחל מ-1908 כצלם במינכן. הצטרף למפלגה הנאצית ב-6 באפריל 1920. היטלר העניק להופמן זכויות בלעדיות לצילומים ואיור סיפורים אשר עסקו בו. נבחר לרייכסטאג ב-1933 ומונה לתפקיד פרופסור בידי היטלר ב-1938. נעצר בידי האמריקאים ב-10 במאי 1945, והוחזק בשבי עד ל-31 במאי 1950. מת במינכן ב-15 בדצמבר 1957 בעודו בן שבעים ושתיים".
  2. ^ "ציור שנגנב מהיהודים והוחזר לנאצים שב סוף-סוף לבעליו המקוריים", הניו יורק טיימס, נינה סיגל, 20 במרץ 2019; אורכב מהמקור ב-24 במרץ 2019.
  3. ^ "מורשת נאצית המסתתרת במוזיאונים הגרמנים", דר שפיגל, סטפן וינטר, 30 בינואר 2013; אורכב מהמקור ב-6 באוקטובר 2021.
  4. ^ קרשו, 2008; פריצת דרך; עמוד 219; "כמו כן, לא הייתה מערכת היחסים הארוכה שניהל עם אווה בראון, אחת מעובדותיו של הופמן אותה הכיר בסתיו 1929, יוצאת דופן".
  5. ^ בולוק, 1962; עמודים 394–395.
  6. ^ לאנגר, 1972; עמוד 99.
  7. ^ "הופמן, היינריך", קברי מלחמת העולם השנייה; אורכב מהמקור ב-8 באוקטובר 2021.
  8. ^ 1 2 לילה, 2004; עמוד 256.
  9. ^ פסט, 1970; קנצלר הרייך; עמוד 80; "כאשר צלמו האישי היינריך הופמן צילם אותו משחק עם כלב הטרייר של אווה בראון, העיר לו היטלר ”אסור לך לצלם את התמונה הזו, הופמן. מדינאי לא מרשה לעצמו להצטלם עם כלב קטן. רועה גרמני הוא הגזע היחיד שראוי לגבר אמיתי”".
  10. ^ פסט, 1970; הערות; עמוד 475; "צלמו של היטלר, היינריך הופמן, שם לב לתכונה הזו. כמו כן הבחין כי לפני שהיטלר הופיע עם חליפה חדשה בפרהסיה, ביקש להצטלם בעודו לובש אותה בכדי לראות כיצד ייראה. ב-1933 הוציא צו שקבע כי כל התמונות בהן נראה לובש לדרהוזן ייצאו מסירקולציה. כמו כן הפגין את סלידתו ממוסוליני, על כך שהרשה לעצמו להצטלם בעודו לבוש בבגד ים: ”מדינאי מוצלח באמת אינו עושה זאת”".
  11. ^ 1 2 אוברי, 2005; עמוד 117.
  12. ^ בולוק, 1962; עמוד 139.
  13. ^ 1 2 רוזנבאום, 1998; עמודים 70–168.
  14. ^ בולוק, 1962; עמוד 83.
  15. ^ בולוק, 1962; עמוד 81.
  16. ^ בולוק, 1962; עמוד 127.
  17. ^ ספוטס, 2002; הפוליטיקאי כאמן; עמוד 92; "תמיד היה לו זמן לפגוש את אחד האמנים - שפר, גיזלר, או ארכיטקט אחר עמו היה משוחח על מיזמי הבנייה הגדולים שלו, קלמנס קראוס או מנצח כלשהו איתו יכל לדון על מוזיקה, בנו פון ארנט אשר הקשיב להופעות הבמה החדשות שלו, או היינריך הופמן, איתו סתם נהג לרכל".
  18. ^ ספוטס, 2002; הפוליטיקאי כאמן; עמודים 82; "מסעדתו המועדפת במינכן, האוסטריה בוואריה, לדוגמה, הייתה מקום בילוי של אמנים, ואפילו בתור קנצלר, הוא ביקר בה לעיתים קרובות. שם, במצב הרוח הלבבי והרגוע ביותר, מעולם לא מאס בשמיעת סיפוריו של הופמן על כל הציירים שהכיר בשוואבינג".
  19. ^ פסט, 1975; בשערי העוצמה; עמוד 320; "לפיכך הוגבל קמפיין הבחירות לשבוע בלבד, אך כמו בכל פעם בה מצא את עצמו עם הגב לקיר, הפך היטלר את המכשול הזה לאחת ממחוותיו האפקטיביות ביותר. בכדי לנצל את המירב מהזמן הקצוב שעמד לרשותו, שכר היטלר מטוס עבורו ועבור קרוביו, שרק, שאוב, ברוקנר, האנפשטנגל, אוטו דיטריך, והצלם היינריך הופמן".
  20. ^ בולוק, 1962; עמודים 4–393.
  21. ^ ספוטס, 2002; הפוליטיקאי כאמן; עמוד 81; "הממון שעמד לרשותו האישית של היטלר היה עצום, אך בלתי ניתן לחישוב מאחר שהמסמכים ששרדו מאותה העת אינם שלמים. כספיו הגיעו ממגוון מקורות, חוקיים וחוקיים-למחצה, מוסריים ומושחתים, כולם פטורים ממס. העיקריים מביניהם היו תקבולים ממכירות ספרו, מיין קמפף, אשר הוחזק בידי כמעט כל משפחה גרמנית, והניבו לו סכום שנתי של בין 1.5 ל-2 מיליון מרקים בתקופות השגשוג של הרייך השלישי. היטלר השקיע את כספו במוזיאונים, קרנות, ומיזמי בנייה, לטובת שיפורן של הערים הגרמניות. מקור נוסף היה קרן התרבות, אותה הקים ב-1937. רעיונו מומן בעיקר בזכות הונאה עליה חשבו היינריך הופמן ושר הדואר וילהלם אונזורגה, אשר זיכה את היטלר בתשלום עבור כל בול שנשא את תמונתו עליו, והניב לא פחות מ-75 מיליון מרקים לאורך השנים".
  22. ^ בולוק, 1992; עמוד 317.
  23. ^ ספוטס, 2002; צייר צבעי-המים הנאבק; עמוד 131; "אחד המושאים האהובים עליו ביותר היו גני הארמון המלכותי במינכן, אותם ככל הנראה צייר פעמים רבות. הוא העניק אחד מהם להיינריך הופמן עבור יום הולדתו החמישים ב-1935".
  24. ^ ספוטס, 2002; צייר צבעי-המים הנאבק; עמוד 137; "ארבעה ציורים בצבעי מים אשר נמצאו ברשותו של היינריך הופמן הוחרמו בידי הצבא האמריקאי ונמצאים כיום במוזיאון ההיסטוריה הצבאית בוושינגטון".
  25. ^ ספוטס, 2002; כישלון הריאליזם הנאציונל-סוציאליסטי; עמוד 180; "כמעט תשעת אלפים יצירות אומנות אשר נחשבו לנאציונל-סוציאליסטיות מטבען הוחרמו בידי הצבא האמריקאי בין השנים 1945–1950 ונלקחו לוושינגטון. בין השנים 1950–1986 הוחזרו מרביתן לרשויות הגרמניות, אולם הצבא האמריקאי המשיך להחזיק בארבע מאות וחמישים מתוכן, ביניהן דיוקנות של מנהיגים נאצים ועבודות בעלות אופי תעמולתי, יחד עם ארבעה מציוריו של היטלר בצבעי מים, אשר היו שייכים להיינריך הופמן".
  26. ^ ספוטס, 2002; כישלון הריאליזם הנאציונל-סוציאליסטי; עמוד 172; "מינויו של הופמן, אלכוהוליסט ומפגר-שכלית אשר ידע מעט יותר על אמנות מאשר השרברב הממוצע, הכעיסה מאוד את קהילת האמנים. ”אבל”, אמר הופמן להגנתו, ”אני מכיר היטב את רצונותיו של היטלר ואני יודע מה הוא יאהב”".
  27. ^ ספוטס, 2002; כישלון הריאליזם הנאציונל-סוציאליסטי; עמוד 172; "הסיבה האמיתית לזעמו של היטלר הייתה עמוקה הרבה יותר מקבלת או דחיית הציורים. המצב היה ברור לעין, כי בניגוד לתחזיותיו מלאות הביטחון, נכשל הנאציונל-סוציאליזם בעוררות השראה לציור מוצלח. היטלר היה כה בוש ונכלם בכך, עד שלא ראה כל דרך חלופית, למעט ביטול התצוגה. ”הציורים האלה מציגים”, הוא אמר בכעס, ”כי אין לנו בגרמניה אמנים בעלי עבודותי ערכיות שאפשר לתלות בבניין הנהדר הזה”. אולם כאשר הופיע הופמן הזקן וטען כי בין כל העבודות שנשלחו היו מוכרחות להימצא כמה כאלו שהתקבלו על הדעת, נכנע היטלר לדבריו והרשה לו לנסות להקים תצוגה חדשה. ”אבל אני לא אוהב ציורים מגושמים שאי אפשר להבדיל בהם בין הלמטה והלמעלה”. בכך פיטר היטלר את כל חבר השופטים, מינה את הופמן לאחראי, ודשדש חזרה לברגהוף. מאוחר יותר בחן את בחירותיו החדשות של הופמן והשיב לתצוגה כמה מהעבודות שנדחו קודם לכן, ובעת ובעונה אחת "דחה בזעם" כשמונים אחרות, ואמר בגועל כי לא יסבול ”ציורים לא גמורים”".
  28. ^ בולוק, 1962; עמוד 386.
  29. ^ ספוטס, 2002; כישלון הריאליזם הנאציונל-סוציאליסטי; עמוד 177; "כאן נמצאה אמנות נרקוטית אשר מעולם לא שאלה שאלות או עוררה מחשבה. הייתה זו אשמתו של הופמן, אשר בחר בעבודות מידי ציירים דרום גרמניים, ולא באלו של האמנים הניסיוניים יותר מהאזורים הצפוניים".
  30. ^ אוונס, 2005; עמודים 79–176.
  31. ^ ספוטס, 2002; האויב המודרניסטי; עמוד 155; "מתוך כל הערבוביה הזו, אלו שדיברו באוזניו של היטלר, שאת שיפוטם האמנותי הוא העריך, היו כולם מחוץ להיררכיה המפלגתית והממשלתית: היינריך הופמן, גרדי טרוסט, ארנו ברקר, בנו פון ארנט, ומאוחר יותר, היועץ האמנותי שלו, האנס פוס".
  32. ^ ספוטס, 2002; הפוליטיקאי כאמן; עמודים 79–80; "הוא הפיק עונג רב מהענקת מינויים, מענקים, פרסים, פנסיות, הפחתות מס, מלגות, מתנות, תארים, פרופסורות, חדרי סטודיו, ואפילו בתים, כאשר חלקם הוחרמו מיהודים. מנצחים כגון פורטוונגלר וקלמנס קראוס, שחקנים כמו האנס אלברס ואמיל יאנינגס, מעצבי במות כדוגמת בנו פון ארנט וקספר נהר, צלמים כגון היינריך הופמן ולני ריפנשטהאל. פסלים כמו ארנו ברקר ויוזף תורק, ארכיטקטים כדוגמת שפר וגיזלר, הפכו לעשירים".
  33. ^ ספוטס, 2002; הפוליטיקאי כאמן; עמוד 81; "עוד אחד מתענוגותיו של היטלר היה הענקת פרופסורות לשם כבוד. את אלו נתן לאמנים שונים כגון ברקר ותורק, שפר וגיזלר, וילי קריגל וספ הילס, כמו כן דמויות של פסאודו-אמנים כגון גרדי טרוסט, היינריך הופמן ובנו פון ארנט".
  34. ^ בולוק, 1992; עמוד 610.
  35. ^ פסט, 1975; סקירה של אי-אדם; עמוד 518; "כאשר היינריך הופמן שב מרוסיה בסתיו 1939 עם תמונות בהן נראה סטלין מחזיק סיגריה, אסר עליו היטלר לפרסמן. הוא הגן על "קולגה" בניסיון שלא לפגוע בכבוד התמידי שצריך להקיף כל דיקטטור".
  36. ^ "בירתו של היטלר", האטלנטיק, ג'יימס ס. פלוט, אוקטובר 1946; אורכב מהמקור ב-26 בינואר 2022.
  37. ^ ספוטס, 2002; אספן האמנות; עמודים 202–203; "מקור נוסף הייתה בת חסותו של הופמן, מריה אלמס דיטריך, אשר נודעה כי חלקה עם פטרונה ”כמות נכבדת של בורות בכל הנוגע לאמנות הציור” בנוסף להבנה חדה בדבר טעמו של הפיהרר. על אף אביה היהודי, בעלה היהודי, ממנו התגרשה, ואימוץ הדת היהודית, אליה התכחשה, חיבב אותה היטלר מאוד. כמו כן עצם העובדה שאווה בראון הייתה חברה קרובה של בתה לא הזיקה. היטלר רכש מידיה לא פחות ממאתיים ושבעים ציורים".
  38. ^ סניידר, 1976; עמוד 232.
  39. ^ "תמונה מפורסמת של היטלר בהתכנסות גרמנית ככל הנראה זויפה", דה לוקאל, 14 באוקטובר 2010; אורכב מהמקור ב-2 באוגוסט 2021.
  40. ^ "תמונה מפורסמת של היטלר עשויה להיות מזויפת", ולט, סוון פליקס קלרהוף, 14 באוקטובר 2010; אורכב מהמקור ב-4 באוגוסט 2021.
  41. ^ "תמונתו המפורסמת של היטלר הוכרזה כזיוף", סידני מורנינג הרלד, 20 באוקטובר 2010; אורכב מהמקור ב-14 במאי 2021.
  42. ^ רוזנבאום, 1998; עמוד 111.
  43. ^ "הבאזאר לאמנות גנובה במינכן", אתר ועדת האמנות הגנובה באירופה, קתרין לורץ', יורג האנצשל, 25 ביוני 2016; אורכב מהמקור ב-26 בינואר 2022.
  44. ^ "נבזז בידי הנאצים, הוחזר, ונמכר לבתו של הצלם האישי של היטלר - סיפורו של ציור אשר שב חזרה לבעליו המקוריים", טיים, אוליביה וקסמן, 21 במרץ 2019; אורכב מהמקור ב-26 בינואר 2022.
  45. ^ "קתדרלה גרמנית השיבה ציור אשר היה בבעלות המזכירה של היטלר חזרה ליורשיו היהודיים", ארטנט ניוז, קרוליין גולדשטיין, 21 במרץ 2019; אורכב מהמקור ב-19 באוגוסט 2020.
  46. ^ "המרת תמונות סטריאוסקופיות לאנגליפים", אומניגתרום, 6 בינואר 2018; אורכב מהמקור ב-26 בינואר 2022.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היינריך_הופמן_(צלם)&oldid=37097360"