אטלנטרופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הים התיכון לאחר ייבושו החלקי, על-פי הפרויקט
תוכנית אטלנטרופה: בגווני אדום וורוד - שטחי ים שיוצפו; בגווני ירוק - שטחי יבשה שיושקו; הקווים האפורים - מסילות רכבת מתוכננות בין אירופה ואפריקה. תמונות: משמאל למטה - סכר במצר גיברלטר; באמצע למטה - סכר בין סיציליה לתוניסיה שיפריד בין שני אגני הים התיכון; למטה מימין - הארכת תעלת סואץ; למעלה משמאל - חפירת תעלה בין הלגונה של ונציה לים התיכון; למעלה מימין - הקמת סכר בדרדנלים

אטלנטרופהגרמנית: Atlantropa) הוא פרויקט הנדסי רב ממדים וחוצה יבשות אשר נהגה על ידי המהנדס הגרמני הרמן זרגל בראשית המאה ה-20. אף על פי שהפרויקט זכה עם השנים להתעניינות מסוימת, הוא לא יצא לבסוף אל הפועל.

הרעיון פורסם לראשונה בספר מפרי עטו של מהנדס גרמני בשם הרמן זרגל (Herman Sörgel; 18551952), "הנמכת הים התיכון והשקיית הסהרה - פרויקט פנרופה" (Mittelmeer-Senkung, saharabewässerung, Panropaprojekt). בספר הציג זרגל את פרויקט "פנרופה", ששמו שונה מאוחר יותר ל"אטלנטרופה". הרעיון המרכזי בפרויקט הוא הקמת סכר ברוחב של 35 קילומטר בין מרוקו לספרד, שיחסום את מצר גיברלטר ובכך יבודד את הים התיכון מן האוקיינוס האטלנטי. על ידי סכר זה קיווה זרגל לגרום לפני הים התיכון לרדת בכ-200 מטר ובכך לחשוף כ-600 אלף קמ"ר של קרקע שיעברו לרשותה של אירופה, וישמשו לחקלאות, תעשייה ומגורים. סכר גיברלטר ייצר חשמל הידרואלקטרי שיספק אנרגיה לכל אירופה ואף מעבר לכך. בנוסף, רצה זרגל לסכור גם את נהר הקונגו, וליצור במרכזה של אפריקה שני אגמים מלאכותיים. במי אגמים אלו יבוצע שימוש להשקיית מדבר הסהרה, שיהפוך לאזור פורה ויוכל לשמש לחקלאות. כמו כן ייבנה גשר בין סיציליה לתוניסיה, ובסופו של דבר, יווצרו שני מעברים יבשתיים שיחברו את אירופה לאפריקה: האחד בין תוניסיה לסיציליה, והשני על סכר גיברלטר. בשני מעברים אלו יפרסו כבישים ומסילות ברזל, שיאפשרו זרימה של מחצבים וגידולים חקלאיים מאפריקה לאירופה, מה שיצמיח את התעשייה האירופאית בפרט ואת כלכלת היבשת בכלל. זרגל האמין שהפרויקט יביא גם את השלום לאירופה המשוסעת, שתשופע הודות לפרויקט במזון ובאנרגיה. זרגל סבר שבאמצעות הפרויקט יהפכו אירופה ואפריקה לגוש מדיני אחד, בעל עוצמה רבה, שיתחרה הן בארצות הברית במערב והן בסין וביפן במזרח.[1][2][3] תוכנית זו, למרות שזכתה עם השנים להתעניינות מסוימת, לא יצאה אל הפועל.[1][3]

הגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמן זרגל הוגה הפרויקט

בשנת 1929 הוציא מהנדס גרמני בשם הרמן זורגל (Herman Sörgel; 18551952) ספר בשם "הנמכת הים התיכון והשקיית הסהרה - פרויקט פנרופה" (Mittelmeer-Senkung, saharabewässerung, Panropaprojekt). בספר הציג זרגל את פרויקט "פנרופה", ששמו שונה מאוחר יותר ל"אטלנטרופה".

בידוד הים תיכון והפקת אנרגיה ומזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה של חסימת מצר גיברלטר, צפוי רובו של הים האדריאטי להיעלם
סכר גיברלטר על-פי הפרויקט, כפי שעיצבו זרגל

הורדת מפלס הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס רעיונו, זרגל מנצל את חולשתו של הים התיכון באשר למאזן המים שלו: ללא קישור ימי לאוקיינוס האטלנטי מתקיים בים התיכון מאזן מים שלילי, כלומר קצב ההתאדות גבוה מקצב כניסת המים המתוקים לתוכו. הדבר נובע מכך שהים התיכון שוכן באזור אקלימי חם ויבש למדי (אקלים ים תיכוני) וכמות המשקעים שיורדת עליו איננה גדולה. גם ספיקת הנהרות שנשפכים לים התיכון, במיוחד אלו שמגיעים מאפריקה, נמוכה למדי. הקישור לאוקיינוס האטלנטי באמצעות מצר גיברלטר, השוכן בין מרוקו לספרד, שומר על גובה פני הים בים התיכון ברמה זהה לזו של גובה פני הים באוקיינוסים. זרגל טען שאם יבודד הים התיכון מן האוקיינוס האטלנטי, על ידי הקמת סכר גדול ממדים, 35 קילומטרים רוחבו, לרוחב מצר גיברלטר, אזי תוך מספר שנים ירד מפלס הים התיכון בכ-200 מטר, ובכך ייחשפו כ-600 אלף קמ"ר של קרקע[2] שיעמדו כעת לרשותה של אירופה, ויוכלו לשמש לחקלאות, לתעשייה ולמגורים.[1][3]

מקור מים נוסף וחשוב לים התיכון מלבד האוקיינוס האטלנטי (דרך מצר גיברלטר) הוא הים השחור. הים השחור, בניגוד לים התיכון, הוא ים בעל מאזן מים חיובי. הוא ממוקם במקום יבש פחות מהים התיכון (צפוני יותר) ונהרות הדנובה, הדון והדניפר, מנקזים אליו כמויות גדולות של מים. כדי שהפרויקט יצליח, יהיה צורך להפריד את הים השחור מהים התיכון, על ידי בניית סכר נוסף - במצר הדרדנלים, או הבוספורוס.[2]

הפקת אנרגיה ומזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכך, ואולי אף חשוב יותר, סכר גיברלטר וסכר הדרדנלים (או הבוספורוס), יחד עם סכרים שיוקמו גם על נהרות הנילוס והרון, יספקו חשמל הידרואלקטרי, שיספק אנרגיה בשווי של 365,000 מגה ואט,[2] כמות המספיקה לכל אירופה של אותם ימים ואף מעבר לכך. מלבד הפקת אנרגיה, שטח רב מהקרקע שתתווסף לחופי הים התיכון יופנה לשימוש חקלאי, דבר שיוכל להאכיל כ-150 מיליון בני אדם,[2] מה שיוכל לפתור את מצוקת המזון באזור - באפריקה ובאזורים העניים של אירופה.[1]

במצר גיברלטר, שאורכו כ-13 קילומטרים ועומקו כ-300 מטרים, אמור על-פי התוכנית להיבנות סכר, אשר יבודד את הים התיכון מן האוקיינוס האטלנטי. בתמונה, מצר גיברלטר, בתחתית התמונה ספרד האירופאית ובאופק מרוקו האפריקנית

חיבור אירופה לאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימות האפריקניות והשקיית הסהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות, תפקידים וחזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך מנדלסון, שימש עד עליית הנאצים לשלטון כיד ימינו של זרגל

בתקופת הרפובליקה הווימארית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השלטון הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה בערי הנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקרה, העיתונות האירופאית מאוד לא אהבה את רעיונותיו של זרגל. היא נהגה להציג אותם בצורה מזלזלת, ולהעביר עליהם ביקורת נוקבת.[1] במיוחד התנגדה לרעיונותיו העיתונות הצרפתית:

שום דבר טוב לא מחכה להם: מרסיי תהיה כמה קילומטרים מאחורי הנמל החדש. לאוראן, לאלג'יר, לגנואה, לטרייסטה וערים אחרות צפוי גורל דומה. בוונציה במקום תעלות מים יהיו כבישים סלולים. טולון, ביזרטה ולה ספציה יאלצו להתפרנס מבניית ספינות מלחמה על גלגלים.

מן העיתונות הצרפתית

מדינות רבות לאורך חופי הים התיכון, היו צפויות לאבד את נמליהם. ספרד הייתה מאבדת את ברצלונה וולנסיה כערי נמל, כך גם צרפת באשר למרסיי, איטליה באשר לג'נובה, לנאפולי ולוונציה, יוון באשר לאתונה, טורקיה באשר לאיסטנבול, לאיזמיר ולמרסין, והרשימה עוד ארוכה.

זרגל הציע לחפור תעלות מים רחבות מקו החוף החדש אל ערי הנמל, ובכך הן ימשיכו להיות רלוונטיות. באשר לוונציה, על-מנת לשמור על העיר מוצפת מים ובכך לשמור גם את ייחודה התיירותי, תכנן זרגל שורה של סכרים שיבנו סביב הלגונה של העיר.[1]

אי יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האיש במצודה הרמה" (The Man in the High Castle), הוא רומן המתרחש בארצות הברית, חמש-עשרה שנה לאחר שמדינות הציר הביסו את בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בספר, מרטין בורמן יורשו של היטלר בהנהגת הרייך השלישי מייבש את הים התיכון, על-מנת להגדיל את מרחב המחיה של גרמניה.

בספרים רבים ישנם עיסוק בווריאציות שונות בפרויקט אטנלנטרופה. עיקרם של ספרים אלו הם ספרי מדע בדיוני או ספרי היסטוריה חלופית, המתארים עולם עתידי בו הים התיכון מיובש לפחות באופן חלקי. כל הספרים אינם מזכירים כלל את השם אטלנטרופה במפורש, אם כי ישנם ספרים העושים בו שימש מלא. עיקר הספרים עסקו רק בסכר גיברלטר, ולא בחלקים אחרים של הפרויקט.

שנות ה-50 וה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, נכתבו מספר ספרים העוסקים בהקמתו של סכר במצר גיברלטר וייבוש של הים התיכון. ספרים אלו הציגו את הבנייה כפרויקטים של מדינות שונות שותפות המלחמה, אשר בה קצרו את פירות הניצחון.

ברומן משנת 1950 בשם "תחנת הטיסה" (The Flying Station), מאת סופר המדע הבדיוני גריגורי גרבנב מתואר העתיד כעולם בו ניצח הקומוניזם והפיכתו לשיטה הכלכלית-חברתית המרכזית. העולם תחת שלטון קומוניסטי מוביל את האנושות לאושר ושגשוג. עם זאת, ישנם עדיין כיסי התנגדות בעולם של נאו-נאצים המסתתרים בסמוך לקוטב הצפוני. בעלילה מוקדש חלק מרכזי לפרויקט היוקרתי ביותר של המהפכה הקומוניסטית - הקמת סכר ענק במצר גיברלטר. הספר עושה שימוש בפרטים הטכניים של פרויקט אטלנטרופה של הרמן זרגל תוך שילובו כחלק מן העלילה. ספר יצא לאור ברוסית, ומאוחר יותר תורגם גם לעברית.

לרעיון דומה יש תפקיד מרכזי ברומן מנת 1962 "האיש במצודה הרמה" (The Man in the High Castle), מאת הסופר פיליפ ק. דיק, אך הפעם יוזמי הפרויקט הם לא קומוניסטים אלא נאצים. העלילה מתרחשת בארצות הברית, חמש-עשרה שנה לאחר שמדינות הציר הביסו את בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. בספר, מרטין בורמן יורשו של היטלר בהנהגת הרייך השלישי מייבש את הים התיכון, על-מנת להגדיל את מרחב המחיה של גרמניה.

החל משנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסע בין כוכבים: הסרט" (Star Trek: The Motion Picture), הוא סרט המבוסס על סדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים. במהלך הסרט מועלה הרעיון לסכור את מצר גיברלטר ולהקים במרכזה של אפריקה ים מלאכותי.

החל משנות ה-70, עיקר הספרים שיצאו היו ספרי מדע בדיוני בלבד, אשר בהם היה יחס כלשהו לאטלנטרופה, ללא עיסוק פוליטי. חלק מן הספרים הציגו רעיון של אחד או כמה מדמויות הספר לכונן פרויקט מעין זה, וחלק אחר הציגו עולם עתידי בו הפרויקט קיים ומתפקד. בנוסף, עם התקופה, היה גם התייחסות לפרויקט מסרט וממשחק מחשב.

בספר "החופים של המחר" (The Shores of Tomorrow), מאת דוד מייסון שיצא לאור בשנת 1971, מתואר עולם העתיד כעולם משופע בטכנולוגיה ובפרויקטים הנדסיים גדולים. בספר אפשר למצוא פרויקט הדומה במאפייניו הכלליים לפרויקט אטלנטרופה. במסגרת פרויקט זה, מוקם סכר במצר גיברלטר וקרקעית הים התיכון הופכת לקרקע חקלאית פורייה. במהלך מאבקי כוח פוליטיים, מפוצץ סכר גיברלטר ומי האוקיינוס האטלנטי מציפים את הים התיכון, וגורמים לאבדות רבות בנפש.

ה"מפגש עם ראמה" (Rendezvous with Rama), הוא רומן מדע בדיוני משנת 1973, מאת הסופר ארתור סי. קלארק שראה אור לראשונה בשנת 1972. עלילת הספר מתרחשת במאה ה-22. בספר מועלה רעיון לייבוש הים התיכון, למטרות מחקריות, על-מנת לייעל מציאת ממצאים ארכאולוגים בים.

עשור לאחר מכן (1989) יצא לאור ספרו של סטיבן מייקל סטירלינג "תחת העול" (Under the Yoke), שבו מסופר על הקמת פרויקט הדומה מאוד לאטלנטרופה. בספר ישנו היפוך בין אירופה לאפריקה באשר לתפקידם בפרויקט. היוזמה לפרויקט מגיעה ממהנדס מפרטוריה (ולא ממינכן). מטרת הפרויקט היא להפוך את אירופה לכלי עזר בשביל אפריקה.

הספר "למטה בבאדמלנס" (Down in the Bottomlands) מאת הסופר הארי טורטדלוב שיצא לאור ב-1993, מתאר עולם בו האירוע המסיני (במהלכו התייבש הים התיכון לפני כשישימה מיליוני שנים) לא הסתיים - ישנו סכר טבעי על-גבי מה שהיום הוא מצר גיברלטר, ולמעשה, הים התיכון נשאר יבש כולו עד העידן המודרני. בעלילה גיבור הסיפור מנסה לעצור מזימה טרוריסטית לפוצץ את הסכר הטבעי באמצעות נשק גרעיני.

"איליום" (Ilium), הוא רומן מדע בדיוני מאת הסופר דן סימונס, שיצא לאור בשנת 2003. בספר נידונה האפשרות לרוקן את הים התיכון באמצעות הקמת סכרים סביבו במקומות שונים. גם בספר ההמשך של "איליום" מאת דן סימונס, הספר "אולימפוס" (Olympos), שיצא לאור שנתיים לאחר מכן (2005), ישנו עיסוק באפשרות לרוקן את הים התיכון.

במדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסע בין כוכבים: הסרט" (Star Trek: The Motion Picture), הוא סרט מדע בדיוני משנת 1979, המבוסס על סדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים. במהלך הסרט מועלה הרעיון לסכור את מצר גיברלטר ולהקים במרכזה של אפריקה ים מלאכותי.[2]

במשחק המחשב "רכבת טייקון 2: המאה השנייה" (Railroad Tycoon II: The Second Century) שיצא לאור בשנת 1999, באחת מן המשימות, ישנו אזכור של סכר בגיברלטר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gall, Alexander (1998). Das Atlantropa-Projekt: die Geschichte einer gescheiterten Vision. Herman Sörgel und die Absenkung des Mittelmeers. Frankfurt a.M.: Campus. ISBN 3-593-35988-X
  • Gall, Alexander (2006). Atlantropa: A Technological Vision of a United Europe, in: Networking Europe. Transnational Infrastructures and the Shaping of Europe, 1850–2000, edited by Erik van der Vleuten and Arne Kaijser. Sagamore Beach: Science History Publications, p. 99–128. ISBN 0-88135-394-9
  • Günzel, Anne Sophie (2007). Das “Atlantropa”-Projekt – Erschließung Europas und Afrikas (2nd edition). München: Grin. ISBN 3-638-64638-6
  • Sörgel, Herman (1929). Mittelmeer-Senkung. Sahara Bewässerung (Paneuropa-Projekt) Leipzig: Gebhardt.
  • Sörgel, Herman (1932). Atlantropa (3rd, illustrated edition). Zürich: Fretz & Wasmuth.
  • Sörgel, Herman (1938). Die drei großen "A". Großdeutschland und italienisches Imperium, die Pfeiler Atlantropas. [Amerika, Atlantropa, Asien]. München: Piloty & Loehle.
  • Sörgel, Herman (1942). Atlantropa-ABC: Kraft, Raum, Brot. Erläuterungen zum Atlantropa-Projekt. Leipzig: Arnd.
  • Sörgel, Herman (1948). Atlantropa. Wesenszüge eines Projekts. Vorwort von John Knittel. Stuttgart: Behrendt.
  • R.B. Cathcart, "Land Art as global warming or cooling antidote", Speculations in Science and Technology, 21: 65-72 (1998)
  • R.B. Cathcart, "Mitigative Anthropogeomorphology: a revived 'plan' for the Mediterranean Sea Basin and the Sahara", Terra Nova: The European Journal of Geosciences, 7: 636-640 (1995).
  • R.B. Cathcart, "What if We Lowered the Mediterranean Sea?", Speculations in Science and Technology, 8: 7-15 (1985).
  • R.B. Cathcart, "Macro-engineering Transformation of the Mediterranean Sea and Africa", World Futures, 19: 111-121 (1983).
  • R.B. Cathcart, "Mediterranean Basin-Sahara Reclamation", Speculations in Science and Technology, 6: 150-152 (1983).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אטלנטרופה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]