איסור נעבד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איסור נעבד הוא איסור לאכול פירות שביעית שבגידולן נעשו מלאכות האסורות בשביעית, כגון: זריעה או זמירה.

בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין בתורה:

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ו')

מהפסוק ניתן ללמוד, שמותר לאכול רק יבול מקרקע ששבתה, כלומר שהתקיימו בה כל המצוות הקשורות להשבתת עבודת האדמה: "שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור." (ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק א. וכן רש"י על הפסוק). ופירש הרב אליהו מזרחי: "'שמור'... מיירי בעבדו... כדכתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", לאפוקי אותו שעבדו כמו בכל שנה ושנה... אינו רשאי לאכלו".[1]

במשנה ובתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה נאמר:

"שדה שנטייבה - בית שמאי אומרים: אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים: אוכלים" (משנה שביעית ד ב. מובא גם בספרא על הפסוק לעיל.).

"נטייבה" הכוונה שנחרשה היטב,[2] והדבר אסור בשביעית מדרבנן בלבד, ולכן נחלקו בית שמאי ובית הלל אם הדבר אוסר את הפירות באכילה. אולם לא נחלקו על מלאכות האסורות מן התורה, כגון זריעה או זמירה. מקור נוסף במשנה הוא:

"הנוטע... בשביעית, בין שוגג, בין מזיד, יעקור" (משנה תרומות ב ג.).

דעות הפוסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמשניות לעיל הסיק הראב"ד, שכל יבול שנזרע בשביעית - אסור לאכלו: "לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר" (ראב"ד על רמב"ם שמיטה ויובל ד טו). וכן פסק רידב"ז, שכרם שנזמר בשביעית באיסור - פירותיו אסורים באכילה מן התורה.[3]

המתירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כתב "שדה שנטייבה [נחרשה] בשביעית וצמחה - פירותיה מותרין באכילה" (רמב"ם שמיטה ויובל ד א, כדעת בית הלל במשנה לעיל), ובהמשך כתב "עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית... אם זרעו לירק... הואיל ונלקט בשמינית, בין ירקו בין זרעו מותר." (רמב"ם שמיטה ויובל ד טו): בשביעית אסור לאכול ירקות גם אם גדלו בהיתר, משום איסור ספיחין. אבל בשמינית אין איסור ספיחין. לפי הרמב"ם, גם העובדה שהאדם חרש או זרע באיסור בשנה השביעית, אינה אוסרת את היבול באכילה בשמינית. בעקבותיו פסק החזון איש להקל ולהתיר באכילה פירות שנעשו בהם מלאכות.[4]

המתירים רק בפירות הפקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם הסביר, שהסיבה שלא אסרו פירות של שדה שנחרשה היא, "פירות שביעית - הפקר נינהו, ולא שייך לקנסו" (רדב"ז על רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד א). והסביר הרב מרדכי אליהו, שכיוון שפירות השביעית הם הפקר, לא ייתכן שאדם שביצע בהם מלאכה אסורה יגרום לכך שהפירות יהיו אסורים על כולם, שכן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והרב שאול ישראלי הסיק מכאן "ואם כן, זה ששומר את הפרי לעצמו ומשמרו להכנסתו - אין מקום להפטר".[5] לפי זה, אם החלקאי ביצע מלאכות אסורות בשדהו, וגם לא הפקיר את שדהו לכולם - פירותיו אסורים באכילה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרא"ם על רש"י על ויקרא כה ו. ולפי תוספות רי"ד על יומא פג א, הפסוק אוסר לאכול פירות משדה ששמרו עליו וביטלו את מצוות הפקרת הפירות; ראו איסור שמור.
  2. ^ רמב"ם וברטנורא על המשנה
  3. ^ בית רידב"ז ג יז
  4. ^ חזון איש שביעית י ו
  5. ^ קטיף שביעית, הוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון ה'תשס"ח, עמ' 314