מצוות הענקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, ט"ו, י"ג-י"ד
משנה מסכת קידושין, פרק א', משנה ב'
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף ט"ז-י"ז
משנה תורה הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רל"ג, עשה קצ"ו
ספר החינוך, מצווה תפ"א, מצווה תפ"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מצוות הענקה היא מצווה המחייבת את האדון להעניק לעבדו העברי מרכושו כאשר העבד משתחרר. הענקה כוללת מצוות עשה להעניק, ולאו הניתק לעשה שלא לשלח את העבד ריקם.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בספר דברים בפרשת ראה:

יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם :
יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה´ אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ :

הלכות המצווה מופיעות בפרק הראשון של מסכת קידושין.

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות הענקה קיימת רק בעבד או שפחה עבריים שיצאו חפשי כלומר לאחר שש שנים או ביובל או בשאר הדרכים הדומות לכך. לעומת זאת, עבד הפודה את עצמו בכסף, אדונו אינו מחויב במצווה. לדעת הרמב"ם מצווה זו אינה חלה על מי שמוכר את עצמו לעבד אלא רק במי שנמכר על ידי בית דין, אך דעת בעלי התוספות היא שישנו חיוב להעניק גם לעבד שמכר עצמו. ישנן דעות הסוברות שחיוב המצווה חל רק אם האדון מסר לעבדו שפחה כנענית כדי שתוליד ממנו ילדים.

בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ז, עמוד א') שלוש דעות בנוגע לגובה ההענקה המינימלי המחייב את האדון:

לדעת הרמב"ם, הסכום המינימלי של ההענקה הוא שלושים סלעים. יש להעניק לעבד מכל מיני הנכסים שיש לאדון מלבד בגדים וכסף.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי בעל ספר החינוך, הטעם למצווה הוא כדי להקנות לאדם רגש של חסד ורחמים כלפי מי שעבד עבורו, וכדי לחנך את האדם לתת למי שעשה עבורו אפילו יותר ממה שסיכם עמו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]