אוצר בית דין
אוצר בית דין בימינו הוא הסדר להעברת פירות שביעית מהחקלאים אל הצרכנים. לפי ההלכה, פירות הגדלים בשנה השביעית הם הפקר, מותר לכל אדם לקטוף מהם כמות קטנה לשימוש ביתי, ואסור לסחור בהם. אולם כיוון שרוב הפירות גדלים במטעים הרחוקים ממקום-מגוריהם של הצרכנים, פותחה מערכת המעבירה את הפירות אל הצרכנים תוך גביית הוצאות הטיפול בלבד.
בימי המשנה היה אוצר בית-דין מנוהל על ידי בית-דין ארצי או מקומי, שהייתה לו סמכות לממן את פעילותו מכספי מיסים, ולחלק את הפירות בחינם לכולם. אולם בימינו אוצר בית-דין מנוהל בדרך-כלל על ידי ארגונים פרטיים, ללא סמכות לגביית מיסים, והוא ממומן מתשלום הנגבה מהצרכנים. מצב זה מעורר ספקות על כשרותו של אוצר בית-דין, לאור האיסור על מסחר בפירות שביעית.
אופן יישומה בפועל של התקנה משתנה בין בתי הדין, כך שישנן קבוצות המקבלות אוצר בית דין מסוים, ודוחות אוצר בית דין אחר. העדה החרדית מיישמת אוצר בית דין רק בגדרים מחמירים יחסית המונעים מסירה של הפירות בתנאים הדומים למכירה רגילה.
מקור המושג בימי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוצר הוא מחסן; אוצר בית דין הוא מחסן המנוהל על ידי בית דין. הכוונה למחסן שבו נשמרו פירות שביעית שנקטפו מהשדות, על-מנת לחלקם לבעלי הבתים. הוא נזכר לראשונה בתוספתא במסכת שביעית:
בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחִי עֲיָרוֹת. כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ, נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת, וְהַשְּׁאָר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וְאוֹרִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵלָה, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ.
התוספתא מתארת שלוש פעולות של בית הדין העירוני:
- א. בית הדין בדק בכליהם של ההולכים למטעים, והחרים תוצרת חקלאית שנלקחה מעבר לכמות המותרת.
- ב. בית הדין שכר פועלים שקטפו את הפירות, שימרו אותם, והכניסו אותם ל"אוצר" (מחסן) שבעיר.
- ג. בית הדין חילק את הפירות שנצברו במחסנים לכל תושבי העיר, לפי מספר הנפשות שבכל בית.
דיונים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקפות התקנה לדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמב"ם לא הביא את דברי התוספתא בהלכות שמיטה ויובל. האחרונים הסבירו עניין זה בכמה דרכים:
- הרמב"ם סבר שדברי התוספתא אינם הלכה,[1] אלא רק תקנת שעה שנועדה למנוע אגירת פירות שביעית באותו דור.[2]
- תקנת אוצר בית דין נוהגת רק כשיש בתי-דין שאוספים ומחלקים, ובזמן הרמב"ם לא היו כאלו.[3]
- מלכתחילה, האיסור לשמור ולקצור פירות שביעית חל רק על אנשים פרטיים ולא על בית-דין הפועלים בשליחות הציבור; לכן אין כל חידוש באוצר בית-דין, ואין צורך בהלכה מיוחדת לשם כך.[4]
כמה ראשונים אחרים, כגון: הרמב"ן, הרב שמשון משאנץ והרא"ש,[5] הביאו את דברי התוספתא, ומשמע מדבריהם שהם סוברים שכך ההלכה. לפי הרמב"ן (על ויקרא כה ז), זו הייתה תקנה שמטרתה למנוע אגירה ומסחר בפירות שביעית.
סמכות בית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לפי הרב אליעזר נאה, "אוצר בית הדין בזמן המשנה והגמרא היה הסמכות הציבורית העליונה, מעין ממשלה של ימינו". הייתה לו סמכות לתקן תקנות ולהטיל מיסים. אולם בימינו אין בית דין בעל סמכויות כאלו.[6]
- לפי הרב רועי הכהן ז"ק,[7] ההלכה מתייחסת לא לבית הדין הגדול אלא דווקא לבית-הדין המקומי, באזור שבו נמצא השדה. והוא מצטט בעניין זה את הרבנים שאול ברז"ם, נסים קרליץ, וכן משה שטרנבוך, שכתב שרב העיר - המוסמך על ידי אנשי העיר - יכול לתקן אוצר בית-דין לעירו. אמנם לא ראוי שיעשה זאת לבד, כיוון שיש כאן גם דיני ממונות - צריך לקבוע כמה מגיע לפועלים וכמה לגבות מהצרכנים. לכן הרב צריך לצרף אליו שני בני תורה הבקיאים בדיני ממונות.[8]
- לפי הרב שאול ליברמן, הדבר תלוי בנוסח התוספתא: לפי הנוסח שלנו, בית הדין "יושבין על פתחי עיירות", ומשמע שהכוונה לבית הדין המקומי; אבל בכתב-יד עתיק הנוסח הוא "מחזירין על פתחי עיירות", ומשמע שהכוונה דווקא לבית הדין הגדול של כל ישראל.[9] אמנם, דיוק זה אינו מוכרח, וגם לפי הגרסה "מחזירין על פתחי עיירות" אפשר לפרש שהכוונה לסמכות מקומית.[7]
- ולפי הרב יוסף ליברמן,[10] כיוון שהשדה הוא הפקר, כל בית דין יכול להשתלט עליו ולנהל את חלוקת הפירות, גם בית דין מעיר אחרת. רק כדי לשמור על הסדר וכבוד בית-הדין, ראוי שכל בית-דין יטפל בשדות הנמצאים בתחומו. אמנם, במקום אחר ביאר, כי עיקר סמכות בית הדין לעניין זה נובעת מכך שאנשי המקום קיבלוהו עליהם.[7]
שמירה על השדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ההלכה, בשנה השביעית אסור לשמור על השדות, אלא יש להפקירם ולאפשר לכולם לאכול מהפירות. והפוסקים נחלקו, האם איסור זה חל גם על בית-הדין:
- לפי הרב שלמה בן שמעון דוראן, לבית-דין מותר לשמור על השדות כי "בית דין הם יד עניים" - בית הדין מייצגים את הציבור ובפרט את העניים.[11] הרב שאול ליברמן הביא ראיה מסיפור בתלמוד הירושלמי, על רבי טרפון שנכנס לשדה שלו עצמו [בשביעית], וספג מכות מהשומרים.[12]
- לפי הרב בן ציון אבא שאול, יש להפקיר את הפירות לגמרי ולא להקל בזה. ומי ששומר על שדהו - גם אם עושה את זה באמצעות "אוצר בית דין" - לא קיים את מצוות הפקרת הפירות, "אלא צריך להפקיר פירותיו לגמרי, שכל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ואם לא יכול להפקיר לכל היום, לפחות יפקיר לכמה שעות כדי שלא להפקיע דין הפקר דאורייתא.[13]
- יש הטוענים, שמותר לבית הדין לשמור על הפירות על-מנת שיוכל לגבות כסף מהמלקטים, ולהחזיר לעצמו את הוצאות הטיפול בשדה (שמירה, השקיה וכדומה).[14]
- הרב שלמה זלמן אויערבך דחה טענה זו. לדבריו, גם אם אדם הוציא הוצאות על השדה, בין מיזמתו ובין מתוך הסכם עם אנשים אחרים, חובת ההפקר חלה עליו, ומותר לכל אדם להיכנס לשדה ולקטוף בעל כורחו. "לא ייתכן שום בעלות על הפירות גם כלפי בני הכפר, והם יכולים לקטוף חינם ללא שום תשלום".[15]
בימינו,[16] ישנם כמה בתי-דין המאפשרים לכל אדם לקטוף בחינם מהמטעים שהם מנהלים:
- קרן השביעית, בראשות הרב מנחם מנדלזון, רב מושב קוממיות.
- המכון לחקר החקלאות על-פי התורה, בראשות הרב יוסף אפרתי הקשור לרב יוסף שלום אלישיב. ניהלו, בין השאר, מטעי בננות במושב צרופה.
- המכון למצוות התלויות בארץ, בראשות הרב שניאור זלמן רווח הקשור לרב עובדיה יוסף. ניהלו, בין השאר, מטעי בננות, מנגו ואבוקדו בקיבוץ גינוסר.
לעומתם, ישנם כמה בתי-דין שאינם מאפשרים לקטוף בחינם:[17]
- בית הדין של הרבנות הראשית לישראל, שנוהל בשנת ה'תשס"ח על ידי הרב זאב וייטמן, קבע ש"בית הדין מתנה קטיף כזה בכך שהקוטפים יקבלו הנחיה משלוחי בית הדין איך ומאין לקטוף, כדי שלא לגרום לנזק לעצים או לפירות שעדיין לא בשלים, ושהקוטפים ישתתפו בהוצאות בית הדין בגובה של 75% ממחיר השוק לפירות האיכותיים ביותר מהסוג הנקטף". בפועל, היו חקלאים שלא אפשרו קטיף עצמאי כלל - גם לא תמורת תשלום.
- בבית הדין של אוצר הארץ (בשנת ה'תשס"ח) לא הסכימו לאפשר קטיף עצמי כלל, ולא הסכימו אף לומר איפה נמצאים המטעים שבניהולם. זאת מתוך טענה שהדבר מסובך מבחינה טכנית.
קצירת היבול[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ההלכה, בשנה השביעית אסור לקצור את היבול ולקטוף את הפירות בכמות גדולה, אלא רק ללקט מעט לצריכה פרטית. לדוגמה, אסור לקטוף זיתים בכמות גדולה ולייצר מהם שמן בבית-בד מסחרי, אלא לקטוף כמות קטנה ולכתוש בבית-בד קטן פרטי.[18] והפוסקים נחלקו, האם איסור זה חל גם על בית הדין:
- לפי החזון אי"ש, האיסור חל רק על בעל השדה, הקוצר בשדה שלו. הוא אינו חל מהתורה על אדם הקוצר בשדה חברו, ולכן בפרט אינו חל גם על בית הדין.[19]
- לפי הרב שלמה זלמן אויערבך, האיסור חל גם על הקוצר בשדה חברו, אולם לשליחי בית-דין יש היתר מיוחד לקצור, כיוון שקצירתם היא לצורך עניי העיר.[20] והרב שאול ישראלי הסביר, שהמלאכות אינן אסורות מצד עצמן, אלא רק משום שהם נוגדות את היות הפירות הפקר לכל. ולכן, כשהמלאכות נעשות על ידי בית-דין, זה דווקא מבליט את היות הפירות הפקר, ולכן זה מותר.[21]
- לפי הרב שלמה סיריליו,[22] האיסור אכן חל גם על בית הדין. ולכן הוא פירש, שהתוספתא בעניין אוצר בית דין מתייחסת דווקא לפירות שישית, שעליהם לא חל איסור זה. אולם רוב המפרשים חלקו על פירוש זה, שכן פירות שישית אינם הפקר כלל, ואין לבית-דין רשות להפקיעם מהבעלים.[23]
- גם הרב יצחק הרצוג כתב שהאיסור חל גם על בית הדין. הוא פירש, שגם האמור בתוספתא על בית הדין, מתייחס לקצירה ב"שינוי" באופן המותר לכל אדם, כגון: לקטוף כמויות קטנות ובלי להעמיד כרי. או שזו הייתה תקנת שעה כדי למנוע מאנשים פרטיים לעבור עבירות חמורות יותר של מסחר בפירות. "אינני רואה שום רמז בתורה ובראשונים שתהיה מותרת מן התורה קצירה ומסיקה כדרכה כששלוחי בית דין שוכרים הפועלים".[24]
מקורות המימון לפעילות האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוספתא המדברת על אוצר בית דין לא נאמר דבר לגבי גביית תשלום. אולם כן נאמר שבית הדין "שוכרים פועלים", והדבר מעלה את השאלה, מאין השיגו כסף לשלם לפועלים? השאלה מתחזקת לאור האיסור לסחור בפירות שביעית: אסור לממן את פעילות בית הדין ממכירת הפירות לצרכנים. בנוסף, לא ייתכן שהתשלום היה מקופת הצדקה העירונית, כיוון שהפירות חולקו לכל בני העיר ולא רק לעניים.
- ההסבר הפשוט הוא, שהאוצר מומן מהתקציב הכללי של בית הדין, שהגיע מכספי המיסים העירוניים.[25][26] לפי הסבר זה, אכן לא היה כל מסחר בפירות שביעית, כי לא היה כל קשר בין קבלת הפירות לבין התשלום עליהם.
- אמנם, רוב הפוסקים מתירים לגבות את התשלום דווקא מהצרכנים המקבלים את הפירות. כך פסקו החזון איש, ואחריו הרב שאול ישראלי[21] והרב נסים קרליץ. הרב חיים קנייבסקי הסביר, שאנשים שאינם מקבלים פירות יכולים לסרב להשתתף בתשלום המס על הובלת הפירות, ובנוסף אי-אפשר לכפות עליהם לשלם, ולכן מותר לגבות את המיסים רק מאותם אנשים הבאים לקבל את הפירות.[27] והרב רועי הכהן ז"ק ביאר, שמדובר באגרה - גביית מס עבור ביצוע פעולה שלטונית, אותה גובים מכל אזרח הנהנה מאותה פעולה.[7] כיוון שמדובר במס, אין כאן כל מסחר.
גובה סכום הגביה עבור הפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מעיקר הדין, לבית-הדין לגבות רק את הוצאות הקטיף, ההובלה והחלוקה; אסור להם לגבות תשלום על פעולות שנעשו לפני הקטיף, כגון השקיה, דישון וריסוס. זאת, כיוון שפעולות אלו נעשות לטובת בעל-הבית, ובכל מקרה היה צריך לבצע אותן כדי שהאילן יישאר בחיים לשנים הבאות.[28]
- לפי הרב משה שטרנבוך, אכן "לא מצינו שום היתר" לגביית הוצאות נוספות מעבר להוצאות החלוקה, ו"אין לזה מקור בתוספתא ובקדמונים". אולם, כיוון שמצוות שביעית קשה לקיום, ורק חקלאים מעטים הם מספיק גיבורים כדי לקיימה במלואה, תיקן הרב חיים ברלין בשנת ה'תר"ע תקנת שעה מכוח הכלל "הפקר בית דין הפקר", שלפיה מותר לבית-הדין לגבות מהציבור את כל הוצאות החקלאי. היתר זה עורר התנגדות בין חוגי הלומדים בירושלים, והיו שטענו שזה דומה להיתר מכירה. ובכל אופן, ראוי לבית-הדין להתמקח עם החקלאי ולשלם לו רק על הוצאות הגידול לאותה שנה, ולא על הוצאות שממילא היה צריך להוציא לצורך השנה הבאה.[29]
- לפי הרב שלמה זלמן אויערבך, כל הפירות הם הפקר. ומותר לכל אדם - גם לאדם מעיר אחרת שאינו כפוף לבית הדין - לבוא לקטוף מהם בעצמו. גם אם בית-הדין הוציא הוצאות על השקיה, דישון וריסוס, עדיין הפירות נשארים הפקר. לכן ודאי שאין רשות לגבות מהצרכנים את הוצאות ההשקיה, הדישון והריסוס, אלא רק את ההוצאות שהצרכן "חוסך" בכך שאינו צריך לבוא ולקטוף בעצמו. "גם בני העיר יכולים שפיר לומר לבית הדין שהפירות הם הפקר ולקטוף חינם, וכיוון שכן, למה יקחו מהם שכר השקאה וזיבול, אחרי שהתורה הפקירה את הפירות מבלי לחייב כלל בכך את הזוכה?!". אמנם, לבית-הדין בזמן המשנה היה מותר לגבות מס מהציבור, והמס היה יכול להיות בכל גובה שנקבע על ידי בית הדין, בלי קשר להוצאות. אולם בימינו אין בית-דין שיש לו סמכות לגבות מיסים.[20]
- לפי הרב זאב וייטמן, בימינו מותר לבית הדין לגבות הוצאות נוספות, כיוון שבית הדין צריך להשתמש במערכות ההשקיה והדישון של החקלאי. מערכות אלו אינן הפקר בשנת השמיטה, והחקלאי לא חייב לאפשר לבית-הדין להשתמש בהן. מותר לחקלאי להתנות את הסכמתו בכך שבית הדין ישכור דווקא אותו לעבוד בשדה, וישלם לו את כל הוצאותיו. כיוון שבית-הדין צריך להשתמש במערכות של החקלאי לתועלת הציבור, כדאי לו לשלם לחקלאי כל מה שהוא מבקש, ומותר לו לגבות תשלום זה מהצרכנים. בפרט, מותר גם לקבוע את המחיר ע"פ המחיר הממוצע בשנים קודמות.[30]
מעבר לשאלת כיסוי ההוצאות, עלתה השאלה מה צריך להיות המחיר לצרכן של פירות אוצר בית-דין. לכתחילה, הציפייה היא שהמחיר יהיה נמוך ממחיר השוק, שכן המחיר משמש רק לכיסוי ההוצאות וללא רווח לחקלאי. אולם רבני דורנו נחלקו בזה:[31]
- הרב נסים קרליץ פסק, שאם נערך תחשיב הוצאות מדויק, מותר לגבות כל מחיר שיאפשר לכסות את ההוצאות, גם אם המחיר גבוה ממחיר השוק.
- אולם הרב יוסף שלום אלישיב פסק, שהמחיר לצרכן חייב להיות נמוך ממחיר השוק, שאם לא כך, אין בית-הדין פועל מאומה לטובת הציבור, והציבור יכול לומר לו "לתקן שלחתיך ולא לקלקל". לדעתו, לציבור אין כל תועלת בבית-דין המטפל בפירות הפקר, אם ההוצאות שהוא גובה גבוהות יותר ממחירם של פירות שאינם הפקר. והרב זאב וייטמן העיר על כך:
- עצם ההשוואה ל"מחיר השוק" היא בעייתית, כיוון שמחיר השוק משתנה ממקום למקום, מדוכן לדוכן, ומיום ליום.
- גם בשנה רגילה, מחירם של מוצרי-מזון בפיקוח הלכתי גבוה מעט יותר ממחירם של מוצרי-מזון ללא פיקוח. לכן, גם אם פירות אוצר בית-דין יקרים יותר מפירות רגילים ללא השגחה, ייתכן שבית-הדין מסייע לציבור בכך שהוא מאפשר להם לקנות פירות כשרים במחיר נמוך יחסית לפירות כשרים אחרים.
- מכירה מתחת למחיר השוק עלולה לגרום לסוחרים ממולחים לנצל את פער המחיר - לקנות את הפירות בזול ולמכור אותם ביוקר במקום אחר, תוך עבירה על איסור מסחר בפירות שביעית. לכן, במקום שיש חשש למסחר בפירות שביעית, עדיף לכאורה למכור את הפירות במחיר השוק.
חובת ביעור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ההלכה, מותר לאדם להחזיק פירות שביעית בביתו, רק כל עוד יש פירות דומים בשדה. חובה לבער פירות שביעית מהבית, מייד כשהפירות הנמצאים בשדה אזלו. הפוסקים נחלקו בשאלה, האם חובת הביעור חלה גם על פירות הנמצאים באוצר של בית הדין.
- הרמב"ן כתב "ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור, אחר שכבר מבוערין הם מן הבית. ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד בית דין ולאכלן".[32]
- הרב שלמה זלמן אויערבך כתב, שעצם העובדה שהפירות נמצאים ברשות בית-דין אינה פוטרת אותם מביעור. אולם אם בית-הדין מחלק לכל אחד ואחד לפי צרכיו בלבד, אז כמות קטנה זו פטורה מהביעור, כיוון שכמות כזאת מותר מעיקר הדין להחזיק גם אחרי הביעור.[33]
- הרב משה שטרנבוך כתב, שהפירות פטורים מביעור רק אם הם נמצאים ממש במחסן המיוחד השייך לבית הדין. אבל אם הם נמצאים ביד החקלאי, המוכר אותם בשליחות בית-הדין, אין זה מועיל, ואין הם פטורים מביעור.[34]
- הרב בן ציון אבא שאול כתב, שלדעת הרמב"ם, ודאי שגם פירות אוצר בית דין צריכים ביעור, שהרי לשיטתו ביעור הפירות היינו איבודם ושריפתם.[35]
בימינו עלתה השאלה האם פירות שביעית הנמצאים ברשות צה"ל חייבים בביעור. הרב מרדכי עמנואל כתב שלא, כיוון שצה"ל פועל כרשות ציבורית, ולכן מעמדו כמעמד של בית-דין.[36][7]
בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התחדשות ההתיישבות בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, חיפשו פוסקי ההלכה אחר דרכים לאפשר שימוש בפירות הגדלים במטעים בשנת השמיטה, על מנת למנוע את התמוטטות היישוב החדש, שכלכלתו הייתה מבוססת ברובה על חקלאות. הרב קוק, בהתכתבות עם הרב חיים ברלין, הציג פעילות של אוצר בית דין שבה החקלאים מפקירים את כל הפירות ובית הדין ממנה אותם שליחים שלו לטיפול בפירות ובהפצתם. בית הדין מאפשר לחקלאים לגבות עבור הפירות כסף להחזר ההוצאות שלהם, כולל הוצאות השכירות (או הפחת) של כלי העבודה החקלאית.
בימי החזון איש[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזון אי"ש, על פי עדותו של הרב קלמן כהנא, הורה להשתמש באוצר בית דין לצורך קטיף ומכירת הפירות. המושבים של תנועת פועלי אגודת ישראל פעלו לפי הנחיותיו, השביתו את העבודה בשדותיהם, והעבירו את פירות השביעית במטעיהם לאוצר בית דין.
בשנים האחרונות, רבים מהארגונים הפועלים כאוצר בית דין דואגים לטיפול בעצים באופן שיצמיחו פירות טובים בכמות רבה ושומרים על הפירות מפני קטיף עצמאי. בדרך כלל אוצר בית הדין ממנה כשליחו את החקלאי בעל המטעים.
שנת ה'תשמ"ז[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תשמ"ז החלו יישובים בגוש עציון לשמור שמיטה ללא היתר מכירה, בעזרת אוצר בית דין. בית הדין כלל את הרבנים זאב וייטמן שהיה רב קבוצת כפר עציון, שלמה מוזס שהיה רב קבוצת מגדל עוז, ושמואל דוד שהיה רב קבוצת ראש צורים.[37] נציגי קבוצת כפר עציון (שמעון קרניאל מרכז המשק וליפא פרידמן מזכיר הפנים) חתמו, עוד לפני תחילת השנה, על הודעה שבה הם מפקיעים באופן מוחלט את בעלותם על יבול האדמות, ומקבלים על עצמם לנהוג במטעים רק כשלוחי בית הדין, ובהתאם להוראותיו המפורטות לגבי כל מלאכה ומלאכה. הם התחייבו להעביר לבית-הדין פירוט על הוצאותיהם ועל השכר המגיע להם. בית-הדין יקבע את מחיר הפירות באופן שיובטח להם תשלום עבור הוצאותיהם ושכרם בלבד, ללא כל רווח נוסף שהיו יכולים לקבל על ידי מסחר בפירות בהתאם להיצע וביקוש. המטעים שהועברו היו מטעי דובדבן, גודגדן, נקטרינות, אפרסק, תפוחי עץ ואגוז.
בית האריזה של כפר עציון שימש כמחסן בית הדין. הפירות נארזו בסלסלות מגשים מוכנים לחלוקה. על כל מגש הודבקה מדבקה הקובעת שהפירות קדושים בקדושת שביעית, יש להשתמש בהם לאכילה בדרך שימושם הרגיל, ואסור להפסידם. בית הדין קבע מחיר לפירות בהתאם לזן ולגודל הפרי, וקבע ש"מחירים אלו בתוקף בתנאי שאין הם גבוהים ממחירי פירות מקבילים שאינם באים מאוצר בית-דין". אנשים שהגיעו למטע לקטוף פירות שמיטה, לא הורשו לקטוף בעצמם, אלא הופנו לבית האריזה לקבל מגשים מוכנים, ונדרשו לשלם דמי-הוצאות לפי קביעת בית הדין.
כדי להעביר את פירות השביעית לצרכנים, הוקמו 12 "תחנות חלוקה", בעיקר בירושלים, בבתים פרטיים של מתנדבים. התחנות נוהלו על ידי המכון לחקר החקלאות על-פי התורה ובית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות החקלאית. מאות טונות של פירות וירקות הגיעו באופן זה למאות משפחות. בהתחלה לא עבדו בשיתוף פעולה עם "וועדות השמיטה", שכן וועדות אלו שיווקו בעיקר יבול נכרי.
רבנים רבים, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב ושלמה זלמן אוירבך, קראו לוועדות השמיטה ולצרכנים לסייע לבית-הדין על ידי לקיחת תוצרת חקלאית מהם וחלוקתה כדין, הרבנים נסים קרליץ שמואל הלוי וואזנר כתבו "הריני מצרף עצמי לחזק שומרי שביעית אמיתיים, שלא נהגו בהיתרים מדומים, ונעשו גיבורי כח כאמר רבותינו ז"ל. ומצווה לחזקם ולעודדם". גם הרבנים הראשיים לישראל כתבו "לכתחילה יש להשתדל לקנות ירקות ופירות מאוצר בית דין של אדמות יהודיים ששמטו קרקעותיהם, ולסייע בידי גיבורי כוח עושי דברו, וכדי להרבות שמירת שביעית וגם קיום מצוות אכילת פירות שביעית". מצד שני, הרב דב לנדו, שנשלח על ידי ועדת השמיטה של אגודת ישראל, מתח ביקורת על כמה מלאכות שנעשו במטעים בהוראת בית הדין, ובפרט: דישון דרך מערכת ההשקיה, קצירת נוף האילן, הורדת סורים, כיפוף והדליה, והפריה על ידי כוורות דבורים. בסופו של דבר, החליטה ועדת השמיטה של אגודת ישראל שלא לשווק את תוצרת בית הדין מסיבות שונות, אולם שינו את דעתם כעבור מספר חודשים.
שנת ה'תשנ"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תשנ"ד הוקם לראשונה אוצר בית דין ארצי, על ידי חברת תנובה. בית הדין הורכב מהרבנים אברהם דב אוירבך, יעקב אריאל, בנימין אדלר (הרב הפוסק והאחראי למחלקת הכשרות למהדרין של רבנות ירושלים), וכן הרב יחזקאל דאום שהיה אז רבה של תנובה, והרב זאב וייטמן שהחליפו לאחר פטירתו. לבית-הדין היו שתי מטרות עיקריות:[38]
- לספק תוצרת חקלאית לצרכנים שאינם מעוניינים לסמוך על היתר המכירה, במחיר שווה לכל נפש.
- לספק פרנסה לחקלאים, ולחזק את ההתיישבות והחקלאות היהודית בארץ ישראל.
לשם כך, התקשר בית-הדין עם חקלאים לצורך זריעת ירקות כבר בשנה השישית (זריעה מוקדמת), וכן גידול בשנה השביעית עצמה על-גבי מצע מנותק או בדרום הערבה, וכן שיווק פירות שביעית של בעלי-מטעים שהסכימו להפקיר את מטעיהם ולמסרם לטיפול בית-הדין. בית-הדין פיקח על עבודת השדה כדי למנוע עשיית מלאכות האסורות בשביעית. הפירות מאוצר בית-הדין שווקו לוועדות שמיטה, לרשתות-שיווק ולמספר סיטונאים מאושרים.
טיוטת ההסכם עם החקלאים קבעה, שהחקלאים יקבלו סכום קבוע עבור כל ק"ג פרי; הסכום חושב ע"פ ממוצע המחיר בשלוש השנים האחרונות, מתוך הנחה שהסכום הזה מכסה את הוצאות החקלאים. החקלאים נחשבים כשכירים של בית-הדין. שיטה זו מונעת מוטיבציה למסחר בפירות, שכן הכנסתם של החקלאים מובטחת ואינה תלויה בהצלחת המסחר. אלא שבהסכם הסופי הוכנס סעיף שפגע במטרה זו: הסעיף קובע שהחקלאים יקבלו את שכרם רק אם בית-הדין יצליח לגבות את המחיר מהציבור. סעיף זה נתן מוטיבציה לחקלאים להעביר את פירותיהם ליעדים שיבטיחו להם רווחים גבוהים, וכך לעבור על איסור המסחר. כמו כן, הסעיף גרם לתחושה של ניצול וחוסר-הגינות בקרב החקלאים, שהרגישו שבית-הדין "מבטח" את עצמו על חשבונם.
חסרונו של ההסכם התגלה כאשר התברר שיבול הדובדבנים היה נמוך מהצפוי. כתוצאה מכך, התשלום שהובטח לחקלאים מראש לא כיסה את הוצאותיהם. מצד שני, מחיר השוק של הדובדבן עלה, והחקלאים דרשו לגבות מהצרכנים את מחירי השוק, במקום את המחירים הממוצעים כפי שנקבע מראש. בית-הדין דן בבקשה והחליט לאשר את העלאת המחיר על-מנת לכסות את הוצאותיהם של החקלאים. לאחר מכן דרשו החקלאים להעלות את המחירים גם בפירות אחרים, שבהם היבול היה רגיל, בטענה שהמחירים הממוצעים נמוכים מדי ועלולים לגרום להם לעזוב את המטעים. בית-הדין הסכים גם לדרישה זו, אך עדיין דרש שהמחיר יהיה נמוך מעט ממחיר השוק. בפועל, מחירם של פירות אוצר בית-דין בשנה זו היה נמוך בכ־10–20% ממחירם של פירות דומים ממקורות אחרים. בית-הדין הקים חוליית פיקוח מיוחדת, כדי לוודא שהמחירים נשמרים, ושהפירות מסומנים כקדושים בקדושת שביעית. כדי להקטין את החשש ממסחר ופערי תיווך, השתדלו להעביר את הפירות ישירות ליעדים סופיים, כגון: צבא, מלונות ומוסדות אחרים. כמו כן, השתדלו להעביר את הפירות רק לאנשים המודעים לקדושת הפירות, שיאכלו אותם לפי ההלכה. אולם כאשר היו עודפי פירות, העבירו אותם גם לחנויות רגילות שהתחייבו לסמן את הפירות כקדושים בקדושת שביעית; זאת לאחר התייעצות עם הרב יוסף שלום אלישיב, ומתוך הבנה שבמערכת ארצית אי-אפשר להקפיד שכל הפירות יגיעו רק לשומרי הלכה.
במשך השנה, התגלו מספר תוצאות לא-צפויות של הניסיון להקפיד על איסור המסחר:
- א. לכתחילה רצו לחייב את הירקנים לגבות על פירות אוצר בי"ד מחיר נמוך ממחיר השוק, כדי שיהיה ברור שאין זה מסחר. התוצאה: ירקנים אחרים באו וקנו פירות אוצר בי"ד בזול, ומכרו אותם במחיר השוק. המחיר הנמוך דווקא עודד מסחר בפירות שביעית! המסקנה: "במקומות בהם יש חשש סביר שאם הפרי יימסר במחיר נמוך, יעשה בו מסחר - יש למוסרו במחיר קרוב למחיר השוק הרגיל" [פחות סכום סמלי].
- ב. לכתחילה רצו לחייב את הירקנים למכור בסלסלות ולא לפי משקל, שוב כדי שלא ייראה כמסחר. התוצאה: צרכנים העבירו פירות מסלסלה לסלסלה כדי לקבל יותר כמות באותו מחיר, וכך פגעו בצרכנים אחרים; גרוע יותר: ירקנים חילקו את אותם פירות למספר גדול יותר של סלסלות, כדי להרויח יותר על אותה כמות. המסקנה: "ראינו לנכון לעמוד על כך שהפירות יימסרו לצרכנים על-פי משקלם, ודווקא דרישה זו היה בה הידור-יתר מבחינת מניעת המסחר בפירות ודאגת בית הדין לצרכנים".
- ג. לכתחילה רצו להימנע ממיון הפירות לפי גודל ואיכות, ולגבות מחיר אחיד לק"ג לכל הפירות, כך שיהיה ברור שהמחיר הוא תמורת הוצאות הובלה (שהרי הוצאות ההובלה לא תלויות בגודל הפרי ובאיכותו אלא במשקל בלבד). המחיר נקבע על ידי ממוצע של מחירי השוק לכל הסוגים והגדלים (פחות סכום סמלי כאמור בסעיף א). התוצאה: הירקנים דאגו שרוב הפירות שנמכרים במחיר ה"ממוצע" הם פירות קטנים או באיכות נמוכה, כך שהמחיר ה"ממוצע" למעשה היה גבוה ממחיר השוק של פירות מסוג זה. את הפירות הגדולים יותר הם העבירו לסלסלות של פירות עוד יותר גדולים, שנמכרים במחיר יותר גבוה. המסקנה: "דווקא אם ברצוננו לשמור על העיקרון שהציבור יקבל פירות במחירים נמוכים יותר ממחירי השוק, עלינו להקפיד שהפירות ימויינו על-פי תנאי השוק".
סוגיות נוספות שהתגלו במהלך השנה:
- משווקי פירות של היתר מכירה טענו, שהמחירים הנמוכים פוגעים בהם כי מחייבים גם אותם להוריד מחירים. בית-הדין דחה טענה זו, ולהפך, קבע ש"זו בהחלט מגמה חיובית וקידוש השם אם כתוצאה מהשמיטה יירד המדד".
- בשנה זו הצטרפו 10 קיבוצים דתיים למסגרת אוצר בית דין, לאחר שבשנים קודמות חתמו על היתר מכירה. חלקם ייעדו לעניין מטעים, וחלקם ייעדו שדות-גזר. אולם ועדות השמיטה סירבו לקבל את תוצרתם בטענה שהם "חשודים על השמיטה", ושנכנסו לאוצר בית-דין רק מתוך שיקול כלכלי (שהרי בשדות אחרים המשיכו לסמוך על היתר מכירה). הדבר הגיע אל הרב יוסף שלום אלישיב, שפסק שיש לקבל תוצרת זו כיוון שהיא מעידה על רצון להתקרב בהדרגה לשמירת שמיטה מלאה.
- הענבים היו בכמות ובאיכות נמוכה יותר משנה רגילה, בגלל ההקפדה לא לבצע מלאכות אסורות. למרות זאת, בית הדין החליט לגבות עליהם מחיר בהתאם למחיר השוק של ענבים רגילים, על-מנת שלא לגרום הפסד לחקלאים שהקפידו על שמירת שמיטה. אולם רוב ועדות-השמיטה לא רצו לקלוט ענבים אלו, והעדיפו לשווק ענבים של יבול נכרי.
- היו מספר משקים שרצו להצטרף לבית הדין במהלך שנת השמיטה. בית הדין השתדל להיענות לבקשות אלו, בתנאי שישלם להם רק את הוצאותיהם מרגע ההצטרפות והלאה.
בסיכום הדברים, כתב הרב זאב וייטמן שהניסיון הותיר אצל רבים תחושה של "לא לנער הזה התפללנו". החקלאים יצאו בתחושה שהם הפסידו כסף רב ולא קיבלו את מה שהובטח להם, הציבור חש שהפירות לא הגיעו ליעדם במחירים המצופים, והרבנים חשו שהמבצע לא הביא לקירוב לבבות, והיה פער גדול בין הערכים הנשגבים של השמיטה לבין יישומם בפועל. מסקנתו העיקרית מהניסיון (בנוסף למסקנות למעלה) היא, שבית-הדין צריך להבטיח לשליחיו (החקלאים) שכר קבוע. שכרם יהיה תלוי רק בכך שהחקלאים מקיימים בדייקנות את הוראות בית-הדין, ולא יהיה תלוי כלל בכמות הגביה מהצרכנים.
שנת ה'תשס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תשס"א, במקביל לאוצר בית הדין של תנובה, הוקמה מערכת ארצית נוספת של אוצר בית דין - אוצר הארץ. מערכת זו פעלה גם בשנים ה'תשס"ח, ה'תשע"ה, ומתוכננת לפעול גם בשנת ה'תשפ"ב[39].
שנת ה'תשס"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת שמיטת ה'תשס"ח, הרבנות הראשית נמנעה ממכירת מטעים לנוכרי במסגרת היתר המכירה, ותחת זאת החתימה את הבעלים על הסכם עם אוצר בית דין שהתנהל לפי הנחיותיו של הרב זאב וייטמן. במקביל המשיכה לפעול מערכת אוצר הארץ. לתיאור מפורט של שמירת השמיטה בשנה זו, ראו: משה אורן, על שובתי שמיטה ואוצרות בתי הדין בשמיטת תשס"ח, המעין טבת תשס"ט.
תמיכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוסקים חרדים רבים, השוללים את היתר המכירה, מעדיפים על פניו אוצר בית דין. כך פסקו החזון אי"ש וכל ממשיכיו, ובימינו הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי. על-פי פסיקות רבנים אלה, בד"ץ שארית ישראל מתיר ואף מעודד אוצר בית דין.[40]
גם בציבור הציוני-דתי ישנם רבנים רבים שהביעו תמיכה באוצר בית דין. הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו תמכו בהקמת בית-דין הנקרא אוצר הארץ. רבנים נוספים שהביעו תמיכה הם הרבנים שאול ישראלי, זלמן נחמיה גולדברג, יעקב אריאל, דב ליאור,[41] יובל שרלו,[42] זאב וייטמן,[43] זלמן מלמד,[44] עזריאל אריאל,[45] ועוד. הנימוקים העיקריים לתמיכה הם:
- החקלאות כיום מרוכזת בידי מעטים בפריפריה, לרוב האנשים אין אפשרות מעשית לנסוע לשם ולאכול מפירות ההפקר כמו בזמן התורה. "אוצר בית-דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה."[46]
- עקרון היסוד של השמיטה הוא שלילת הבעלות הפרטית של האדם על הקרקע. עקרון זה מתקיים באופן מהודר כשהחקלאי מעביר את השדה לניהול בית-הדין לתועלת הציבור, ובית-הדין מונע מאנשים פרטיים לקטוף מעבר למותר. לכן "הוא לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה. הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה."[46]
לעומתם, ישנם רבנים רבים המותחים ביקורת על יישומו של אוצר בית-דין בימינו (בניגוד לתקנה בתוספתא), מסיבות שונות:
- כדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לבית-הדין לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות לקיום הפירות, כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. עבודות אלו אסורות מדרבנן, וחלקן (כגון גיזום) אף נוגעות באיסורי תורה. מהתורה מותר לבצע רק מלאכות שמטרתן לשמור על העץ ("לאוקמי אילנא") ולא לקיום הפירות ("לאוקמי פירא").[47]
- בלא טיפולים אסורים, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.[47] מכאן, שכוונת התורה אינה למערכת כגון אוצר בית-דין, אלא "שתנובת השנה השביעית, שממילא תהיה מצומצמת מאוד, תהיה הפקר. כל הרוצה ליטול, ייטול. אולם, אוכל ופרנסה הבטיחה התורה שיהיה מפירות שישית".[48]
- אוצר בית-דין מלווה בדרך-כלל בזריעה מוקדמת, שהיא כשרה בפני-עצמה, אולם "הפרי הגדל, דינו בהפקר... בעוד שהמשתמשים בהיתרים אלה, כל מחשבתם לקחת את זה לשימוש לעצמם". הדבר גורם להרחבת הדין של שלוחי בית-דין, הנזכר בתוספתא רק לגבי איסוף וחלוקת היבול, גם על העיבודים שמטרתם להצמיח יבול, ולהשתמש בזה גם כלפי הבעלים עצמם. "יש כאן הערמה בולטת, וכמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה. ברור שגם כאן [כמו בהיתר מכירה] הפירצה דחוקה, ואף בזה [כמו בהיתר מכירה] אין לראות פתרון קבע."[49]
- "פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר."[47]
- בית-הדין שנזכר בתוספתא היה בית-דין עירוני הפועל בשם הציבור כולו. בימינו, ההסדר מופעל על ידי גופים פרטיים. הם אמנם מתיימרים לייצג את הציבור, אך "בפועל, גוף זה נוטל בעלות על פירות השייכים לציבור א, ומעביר אותם לציבור ב, ותוך כדי פעילות זו מרוויח (כסף, יוקרה, כוח). ה"אוצר" עושה כביכול הסכמים בשם הציבור עם החקלאי, אך ההסכמים הם העמדת פנים, מכיוון שבית הדין איננו רשאי לעשות הסכמים עם בעל הבית, שכן הפירות אינם שייכים לא לזה ולא לזה. במישור הציבורי הדברים חמורים הרבה יותר. גופים הנהנים מרווח אישי על פעולתם (בכסף, ובהשפעה וכבוד, שגם הם דרכי תשלום בימינו), נוטלים לעצמם את הזכות להפוך ל"ציבור", לדבר ולפעול בשמו, להפקיע ולחלק את פירות ההפקר (פירות השביעית). אפשר היה לקבל הסדר כזה כאשר תנובה נהנתה ממעמד בלתי פורמלי של גוף המייצג את כלל הצרכנים, אבל כיום גם היא גוף פרטי. אשר לרבנות הראשית - כאן הדברים מעט קלים יותר, אבל בפועל האם הרבנות הראשית היא נציגות של כל הציבור? הרי אפילו על הקורה בתחום האחריות שלה קשה לה לשלוט".[50]
- בית-הדין שנזכר בתוספתא מימן את פעילותו מכספי המיסים העירוניים, וחילק את המזון באופן שוויוני - לכל אחד לפי צרכיו. אבל לבתי-הדין בימינו אין אפשרות לעשות זאת, ולכן הם גובים מהצרכנים - וזה מנוגד למטרת התורה. "שביעית נועדה להשיב, זמנית, את השוויון, ועתה חוזר ההסדר הישן, יש לך כסף, יש לך פירות, אין לך כסף (לדמי ההוצאות), גם אין לך פירות היכן הרווח היהודי?".[50]
- לא ייתכן שאוצר בית-דין הוא "המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה", שכן הוא לא נזכר אצל כל הראשונים והפוסקים המדברים על שמיטה. אנשי הכנסת הגדולה לא הזכירו אותו, אלא העדיפו להשאיר ארצות ללא קדושה כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. אין לו זכר בתלמודים, הרמב"ם לא הביאו כלל, וגם הראב"ד הרמב"ן והר"ש הזכירוהו רק בדרך אגב. הראי"ה קוק כתב שאוצר בית-דין הוא רק "זכר לשמיטה", כי "מצד עצמו אין בו כדי סמיכה". חזון העתיד שלו מדבר על כך שאפילו השיווק לא יעשה דרך אוצר ב"ד. הרב יהושע בן מאיר כתב: "לא נעלם מעיני ה'קסם' שיש ב'אוצר ב"ד'... לצערי, כמו תמיד ב'קסם' - אין זה אלא אחיזת עיניים ומקסם שוא".[48]
- גם הרב יוסף קאפח והרב בן ציון אבא שאול שללו את אוצר בית דין.[דרוש מקור]
- רבני העדה החרדית מתנגדים ואינם נותנים הכשר למוצרים של אוצר בית-דין, פרט לאתרוגים לסוכות: "הבד"ץ אינו מתיר אוצר בית-דין, מלבד באתרוגים לצורך חג הסוכות, שבהם אין אפשרות אחרת. תחת מעטה של אוצר בית-דין, נוצרת אפשרות לסוחרי שביעית לגלגל עסקאות מסחר בפירות שביעית. מבעד למסוה של אוצר בית-דין, משלשלים סוחרים וקניינים סכומי כסף גדולים, מבלי שמאן דהוא יחשוש שבעצם מדובר רק בהסוואה. האוצר בי"ד התפתח למכשיר העוקף בדרך הערמה, לעיתים גלויה ולעיתים מוסתרת, את האיסור של מסחר בפירות שביעית. כבר לפני קרוב למאה שנה יצאו חכמי וגדולי ירושלים בכרוז שאין כל היתר באוצר בית דין בפירות שמיטה שגדלו באיסור, ומאז ועד עתה הוראתם נשמרת בסילודין בקרב הבד"ץ. כידוע בירושלים מקדמת דנא להחמיר ב"שמור" או "נעבד" כפסק רבני ירושלים, גם לא על ידי אוצר בית-דין. וכל מקורות האספקה של פירות וירקות בשנת השביעית, היא ברובה פירות וירקות של נכרים, שאין עליהם קדושת שביעית כלל, וכפי שנפסק והונהג בארץ ישראל משנות דור, מזמן מרן הבית יוסף ועד עתה."[51]
ישנם גם רבנים, המתירים להשתמש באוצר בית דין, אבל מתנגדים למחירים הגבוהים:
- הרב עובדיה יוסף: "כל המחירים הגבוהים של אוצר בית דין הם בגדר איסור סחורה בפירות שביעית, וידועה הגמרא בקידושין ש'כל המסתחר בפירות שביעית סופו שנמכר בר-מינן לעבד לגוי'". ולכן "פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין".[52]
- הרב מאיר מאזוז: "אלו שעושים את השמיטה, אוצר בית הדין, אותם ירקות שנמכרו שנה שעברה, מגיע השמיטה מתייקרים פי ארבע, למה?! יותר מהשנה השישית. למה בשמיטה צריך לשמוט את האוזנים של בני אדם? התורה אמרה ואכלו אביוני עמך, והם עושים ואכלו את אביוני עמך."[53]
- הרב אליעזר מלמד: "כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר".[47]
לפי גישה זו, מותר לקנות פירות אוצר בית-דין כשהמחירים נמוכים יותר ממחירי השוק: "ובזה שאנו קונים מפירות אלו, אנו מחזקים את ידיהם של האיכרים שומרי השמיטה, שמקבלים שכר על עבודתם".[54]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארץ חמדה, "שנת השבע", שיעור 23 - אוצר בית דין. אוסף מקורות, הסברים ושאלות חזרה
- משנת השמיטה, רמת מגשימים, תשנ"ה, עמודים 391–451
- זאב וייטמן, "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", בהוצאת מכון צומת, שבט ה'תש"ס
- אוצר בית דין, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ישי סמואל, אוצר בית-דין ביין, באתר ישיבה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרדב"ז על רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג
- ^ הרב יצחק הרצוג, פסקים וכתבים חלק ג סימן עב
- ^ הרדב"ז על רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז ג
- ^ הרב שאול ישראלי, "חוות בנימין" חלק ג סימן צח
- ^ בפירושם למסכת שביעית פרק ט, ח
- ^ אמונת עתיך, גליון 44
- ^ 1 2 3 4 5 הרב רועי הכהן ז"ק, "הקצאת משאבים ציבוריים". כרך יא בסדרת כתר - מחקרים בכלכלה ומשפט על-פי ההלכה. עמ' 90–95
- ^ השביעית כהלכתה עמ' סו
- ^ תוספתא כפשוטה, שביעית, עמ' 582
- ^ שו"ת משנת יוסף ג לח
- ^ שו"ת הרשב"ש סימן רנח
- ^ תוספתא כפשוטה שביעית, עמ' 583
- ^ אור לציון, שביעית, עמוד סד
- ^ וייטמן, עמ' 189
- ^ שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב-ג) סימן קכג
- ^ נכון לשנת ה'תשס"ח. ראו כאן
- ^ נכון לשנת ה'תשס"ח. ראו כאן
- ^ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד כג
- ^ חזון איש שביעית יב ו
- ^ 1 2 מעדני ארץ ז ד
- ^ 1 2 חוות בנימין ג צח
- ^ על ירושלמי שביעית ט ד, ד"ה נותנין
- ^ חזון אי"ש, שביעית יא ז
- ^ פסקים וכתבים ג עב
- ^ יהושע בן-מאיר, "מה נאכל בשנה השביעית?"
- ^ הרב שאול ברז"ם, זכרון שאול, זרעים עב ב
- ^ דרך אמונה
- ^ הרב יעקב משה חרל"פ, מכתבי מרום, איגרת עא
- ^ השמיטה כהלכתה, עמ' סה-סז
- ^ וייטמן, עמ' 163–162, 217–216
- ^ וייטמן, עמ' 225–226
- ^ רמב"ן על ויקרא כה#פסוק ז
- ^ שו"ת מנחת שלמה, א נא יז
- ^ שמיטה כהלכתה, עמ' סה
- ^ אור לציון, שביעית, עמ' סד
- ^ "בירורים בשאלות הלכתיות בשירות מילואים", המעיין לא(ב), עמ' 13–20
- ^ וייטמן, 298–318
- ^ וייטמן, עמ' 215–249
- ^ נפתחה עונת המנויים של אוצר הארץ, באתר ערוץ 7
- ^ גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס. עמ' 207
- ^ אתר "אוצר הארץ"
- ^ הרב יובל שרלו, מאמר באתר מורשת
- ^ כל ספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" (ה'תש"ס) מוקדש לנושא זה.
- ^ אוצר בית-דין, באתר ישיבה
- ^ בספר "קטיף שביעית", בהוצאת מכון התורה והארץ, ה'תשס"ז
- ^ 1 2 הרב יעקב אריאל, מאמר באתר ישיבה, אב ה'תשס"ז
- ^ 1 2 3 4 הרב אליעזר מלמד, "אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף", פורסם ב'רביבים', הטור של הרב מלמד בבשבע, ה' בטבת ה'תשע״ו (17 בדצמבר 2015)
- ^ 1 2 הרב יהושע בן מאיר בספרו "מה נאכל בשנה השביעית?", פרקים יא-יב
- ^ הרב שאול ישראלי, הקדמה לספר "בצאת השנה" בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, ה'תשי"ט.
- ^ 1 2 פרופ' זאב ספראי, של מי האוצר הזה?, אתר כיפה ה'תשע"ז
- ^ "דבר השמיטה", מדריך הכשרות לכל ימות השנה. גליון נ"ז, ה'תשס"ח. בהוצאת ועד השמיטה / ועד הכשרות שעל-יד העדה החרדית מעיה"ק ירושלים ת"ו, ה'תשס"ח. עמ' כט-מו
- ^ הרב עובדיה יוסף, "אוצר בית דין והיתר המכירה". פורסם לראשונה בירחון "אור תורה". פורסם שוב ב"אמונת עתיך", כסלו ה'תשנ"ה
- ^ הגר"מ מאזוז: "אם יהיה יקר, נתיר היתר מכירה לכתחילה". בחדרי חרדים, ב' שבט ה'תשע"ז
- ^ הרב יעקב ששון, "אוצר בית דין", באתר "הלכה יומית" (מבוסס על פסקי הרב עובדיה יוסף)
| שמיטה ויובל | ||
|---|---|---|
| מצוות השמיטה | שמיטת קרקעות • מלאכות שביעית • קדושת פירות שביעית • ביעור פירות שביעית • שמיטת כספים • פרוזבול • הקהל • שביעית בזמן הזה | 
|
| דינים ואיסורים | איסור ספיחין • איסור סחורה • איסור שמור • איסור נעבד | |
| מצוות היובל | ספירת השנים • שנת היובל • גאולת קרקע • בתים ושדות בתקופת היובל • מצוות הענקה | |
| פתרונות הלכתיים | יבול שישית • זריעה מוקדמת • יבול חו"ל • מצע מנותק • אוצר בית דין • היתר מכירה • יבול נוכרי • פח שמיטה | |
| ארגונים | קרן השמיטה • אוצר הארץ • ועדת שמיטה • שמיטה ישראלית | |
| טקסטים | מסכת שביעית • תורת השמיטות • שבת הארץ • ספרות על שנת השמיטה | |