אנטילופה טיבטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןאנטילופה טיבטית
זכר
מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: קרוב לסיכון
קרוב לסיכון (NT)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: פאנטולופים
סוג: אנטילופה טיבטית
מין: אנטילופה טיבטית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pantholops hodgsonii
אבל, 1826
תחום תפוצה
תפוצת הצ'ירו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אנטילופה טיבטית (שם מדעי: Pantholops hodgsonii; מוכרת יותר בכינוי צ'ירו), היא סוג של אנטילופה נדירה האנדמי לרמה הטיבטית שבמרכז אסיה, ומהווה מין יחיד בסוגו ובתת-משפחת "פאנטולופים". הפרסתן הקרוב ביותר לצ'ירו הוא הסאיגה, שבעבר היה מצוי גם בטיבט ולו אקולוגיה דומה למדי.

השם המדעי של הצ'ירו נגזר מיוונית כדלהלן: "Pas" = צמר, "antholops" = אנטילופה, ומתייחס לייחודיות שלו בכך שהוא אנטילופה בעלת צמר; "hodgsonii" הוא על שם הביולוג בריאן הודג'סון ששהה בנפאל בין השנים 1843-1833 וחקר את האקולוגיה של הצ'ירו. השם הרשמי "צ'ירו" הוא שם טיבטי מקומי עבור אנטילופה זאת, בעוד שהשם "אנטילופה טיבטית" מתייחס לתחום תפוצתו וכיום יש נטייה יותר לכנותו בשם זה. יחד עם הנילגאי, אנטילופה הודית, קובוס הנילוס, וקודו ניאלה, הצ'ירו מפגין דו-צורתיות זוויגית בולטת ביותר, כאשר הזכרים שונים לגמרי מהנקבות במידות גוף, צבע פרווה, סימונים, קרניים, ועוד. סיווגו של הצ'ירו שהתגלה לראשונה ב-1826 שנוי עד היום במחלוקת, כיון שמצד אחד יש לו פרווה צמרירית עבה כשל עיזי בר דוגמת הסרו והגוראל, ומצד שני האקולוגיה שלו ומבנה גופו מזכירים יותר אנטילופות מתת-משפחת הצבאיים כדוגמת הסאיגה והצבי היעלי; מלבד זאת יש לו מאפיינים ייחודים אחרים. כיום ישנן שלוש אפשרויות לסיווגו:

  1. בשבט נפרד הקרוי "Pantholopini" בתת-משפחת היעלים.
  2. בשבט סאיגות בתת-משפחת הצבאיים יחד עם הסאיגה.
  3. תת-משפחה עצמאית במשפחת הפריים הקרויה "פאנטולופים" (Pantholopinae).

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את זכר הצ'ירו ניתן לזהות בקלות משאר האנטילופות, בשל המבנה המיוחד של קרניו הארוכות שאינו מצוי אצל אף פרסתן נוסף, ומשלב מאפיינים של מספר קרני פריים. הקרניים ישרות כמעט לגמרי וצומחות במאונך - מה שגורם לו להראות במבט מרחוק כמין של ראם. מאידך אף על פי שהן צומחות ישר, הן נוטות להתעגל בעדינות בסופם, מה שנראה כקרני קובוס דקות. פעמים רבות הקרניים צומחות מעט לכיוון הצדדים, ומלפנים הם נראות בצורת "V" (אילנד), ולעתים דומות יותר ל-"S" עדין (צבי תומסון). כאשר הקרניים מתחילות לצמוח אצל זכר צעיר, הן זהות לזכרים צעירים של דלגן וצבי יעלי פז'בלסקי, לאחר מכן הופכות לישרות לגמרי, ולבסוף, מתעגלות מעט.

קרני הצ'ירו דקות אמנם כקרני הצבאים אך יש להם רק חצאי טבעות גדולות ובולטות בצד הקדמי של הקרן וביניהם רווח - כקרני היעל; לעומת זאת בעוד שליעלים מתווספים טבעות עם הגיל, לצ'ירו יש שלב מסוים בו הקרן מפסיקה לצמוח; כמו כן הטבעות נמצאות רק על שני שלישים מאורך הקרן והשליש הנוסף נשאר חלק - דבר שמצוי אצל הצבאים. הקרניים מסתיימות בדרך כלל בשפיץ ישר, אך לפעמים בסוף הקרן יש מעין וו מעוקל כלפי פנים כצבתות סרטן. הקרן עבה יחסית בבסיס, והופכת לדקה בהדרגה ככל שהיא עולה למעלה. בבסיס גם כל קרן סמוכה לחברתה אך בקצוות המרחק ביניהם יכול להיות 46-19 ס"מ - תלוי בצורת הקרן. ישנם מקרים רבים בהם יש חוסר התאמה בין הקרניים, כך שאחת עלולה להיות ארוכה מחברתה או בעלת מבנה שונה. צבע הקרניים משתנה בין חום חלודה\כהה, לאפור כהה או שחור כחלחל, וכחלק גדול מהאנטילופות החוד יהיה כהה יותר. הזכרים הם היחידים שמצמיחים קרניים, וזהו אחד מההבדלים הבולטים בינם לבין הנקבות.

כסות ומראה חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של זכר הצ'ירו.

הפרווה הצמרירית של הצ'ירו עבה וצפופה מאוד, ונחשבת למחממת ביותר בקרב בעלי החיים. היא רכה למדי, ועשויה משתי שכבות: הפנימית מורכבת משערות קצרות, והחיצונית משערות ארוכות. פרווה זאת מספקת לו בידוד מעולה מהאקלים הקפוא של הרמה הטיבטית, והיא הגורם העיקרי לציד הנרחב שהפחית את מספריו בצורה חמורה. צבע הפרווה משתנה בין הזכרים והנקבות כדלהלן:

לזכרים צבע הפרווה בקיץ חום אדמדם\חולי בהיר ברוב הגוף, וכהה עד ערמוני בצוואר וצידי המותניים; הלחיים, הצוואר, הגחון, הרגליים והעכוז בצבע לבן בוהק. בסוף הקיץ לקראת עונת הרבייה הצבע הכללי הופך לבהיר ביותר ומתחלק בין לבן בוהק\קרמי בפלג הגוף הקדמי, הצוואר, הלוע, האוזניים, הגחון והצד הפנימי של הזנב, לחום צהבהב\ורדרד בהיר או כהה בפלג הגוף האחורי, צדדי הבטן, השוקיים והצד החיצוני של הזנב. באמצע החורף הפרווה הופכת לכהה יותר, וצבעה הוא חום אדמדם, כתמתם או צהבהב בפלג האחורי, ואפרפר בפלג הקדמי; לעתים קרובות הצבע אחיד בכל הגוף בחורף. באזור הלוע, האוזניים והגחון, הצבע נשאר לבן בוהק כבקיץ.

לנקבות צבע הפרווה די זהה לאורך השנה, כאשר בקיץ היא אדמדמה או כתמתמה בהירה ברוב חלקי הגוף, ולבנה באזור הפנים, הגחון, הרגליים והצד הפנימי של הזנב. בחורף הצבע הופך לחום אדמדם כהה-ערמוני, ומתכהה לפעמים גם בחלקים הלבנים.

בכל העונות לזכרי הצ'ירו יש על הפנים כתם שחור גדול המשתרע מהקרניים עד לאף, ומסתיים בלחיים והאוזניים הלבנות. העיניים מוקפות בעיגולים לבנים שבולטים מאוד בגלל הכתם השחור, ונראה כאילו יש לו מסכה על הפנים. כמו כן בכל העונות יש לזכר רצועות שחורות ארוכות לאורך הרגליים הלבנות, ובגפיים הקמדמיות הן מתפשטות מעט לכיוון החזה בצורת "ן", ולעתים גם לצדדי הבטן בצורת "Y". לנקבות אין כלל סימונים.

מבנה ומידות גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצ'ירו גוף ארוך, צוואר קצר ורחב, וראש קטן יחסית; לזכרים ראש וחרטום מוארך יותר הדומה לאנטילוקפרה, בעוד שהנקבות זהות כמעט לחלוטין לנקבות של מיני הצבי היעלי. האוזניים קטנות ועגולות, העיניים והאף גדולים ושחורים. בצידי הנחיריים יש לזכרים שקים קטנים שמתנפחים לגודל של ביצה, ומשמשים כנראה לאות אזהרה כפי שקורה אצל צבי ספיקי. הזנב קצר ועגלגל כזנב אייל, והרגליים דקות וארוכות. הפרסות ארוכות ואפורות. הזכרים גדולים וכבדים מהנקבות.

מידות הגוף של הצ'ירו
זכר נקבה
גובה כתף 100-80 ס"מ עד 74 ס"מ
אורך הראש והגוף 130-120 ס"מ
אורך הזנב 30-18 ס"מ
אורך הקרניים 70-50 ס"מ -
משקל 40-35 ק"ג 30-25 ק"ג

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף אופייני לטיבט - מקום חיותו של הצ'ירו.

הצ'ירו אנדמי למרכז אסיה; תפוצתו משתרעת לאורך הרמה הטיבטית שבמערב סין העממית, והוא מצוי בעיקר במחוז האוטונומי הטיבטי, מרכז ומערב צ'ינגהאי, מערב סיצ'ואן, ודרום שינג'יאנג. כמו כן יש מספרים קטנים בחבל לדאק במדינת ג'אמו וקשמיר שבהודו, ובעבר הוא היה מצוי גם בצפון מערב נפאל. תפוצתו מסתיימת בהרי ההימלאיה בדרום ובמערב, במדבר החול טקלה מקאן בצפון, ובהרי קונלון והנהר הצהוב בצפון מזרח.

בית גידולם של הצ'ירואים, הוא בעיקר מישורים פתוחים, וערבות אלפיניות קרות בגבהים של 5,500-3,700 מעל פני הים, והם מעדיפים בעיקר אזורים שטוחים עם צמחייה דלילה. למרות זאת אין זה נדיר לראותם גם בגבעות, ומורדות ההרים. הם מצויים בקרבת ימות רבות ברמה הטיבטית כדוגמת "נאם צ'ו", "סילינג צ'ו", "בם צ'ו", "טנגרה יומצ'ו", "הון סי-הו", "מרגי-צ'קה", "פהנג צ'ו", ועל גדות נהר ברהמפוטרה. הטמפרטורות בתחומי מחייתם נעות בין 10 מעלות חום ל-10 מעלות מינוס ברוב השנה, ולעתים עלולות להגיע אף ל-40 מעלות מתחת לאפס. כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 5 מ"מ בלבד עד 250 מ"מ בשנה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבות הצ'ירו באזור טרשי בטיבט.
שני זכרים ונקבה שנהרגו על ידי ציידים. 1892.

התנהגות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצ'ירואים פעילים בעיקר בשעות הבוקר והערב, ונחים ברוב שעות הצהריים. הם יונקים זהירים ועירניים מאוד ולכן קשה להתבונן בהם מקרוב. בשעות המנוחה הם חופרים עם פרסותיהם בקרקע שקע רדוד דמוי קערה בעומק של 30 ס"מ ונשכבים בו, וככל הנראה זה משמש להגנה מרוחות סוערות ולהסתרה מפני טורפים.

הטורפים העיקריים של הצ'ירו הם זאבים מונגולים ונמרי שלג, ולעתים רחוקות גם דובי ההימלאיה במקרה ותהיה להם הזדמנות. הגדיים עלולים להיטרף גם על ידי שועלים ושונרים. הצ'ירואים מגינים על עצמם מטריפה בזכות מהירות ריצתם - 70 ק"מ לשעה, ואפילו נקבות בהריון מסוגלות לרוץ במהירות כזאת.

הצ'ירואים הם חיות חברותיות, ופעילים בקבוצות קטנות של 20-10 פרטים המתחלקים לפי מגדר: נקבות לחוד, וזכרים צעירים לחוד; זכרים מבוגרים עלולים לחיות רוב הזמן בגפם. במהלך הנדידה העונתית בין הקיץ לחורף, הצ'ירואים מתקבצים לעדרים גדולים של מאות פרטים. מלבד זאת, בתחילת הקיץ הנקבות נודדות למרחק של 3,000 ק"מ צפונה לאזורי המלטה בטוחים מפני טורפים, ולקראת עונת הרבייה מצטרפות שוב לזכרים עד סוף החורף.

תזונתם כוללת עשבים, עשבי תיבול, שיחים, וצמחים טרשיים נוספים. בחורף כדי להגיע לצמחייה הם חופרים עם פרסותיהם בשלג. הצ'ירואים רועים לפעמים לצד צבי יעלי טיבטי, כבש כחול, צבי פרסי, ופרסתנים טיבטים נוספים.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה נמשכת מנובמבר עד דצמבר; במהלכה הזכרים יוצרים הרמונות של עד 12 נקבות, ועל פי רוב נפוצים יותר הרמונות קטנים של 3 נקבות לזכר. בתקופה זאת הזכר אגרסיבי ביותר וממעט מאוד לאכול, והוא נמצא כל הזמן בתנועה כדי להגן על הנקבות שלו בקנאות מזכרים אחרים; בשל כך הקרבות בזמנים אלה פורצים בתדירות גבוהה. כאשר זכר קטן יותר פולש לשטחו של זכר עם הרמון, בדרך כלל תספיק הצגת דומיננטיות או רדיפה אחריו עם ראש למטה כדי למנוע התכתשות ישירה עם קרניהם. עם זאת, במקרה ויחסי הכוחות שווים מתחיל קרב קשה וסוער ביותר, והוא בין הקרבות האכזריים ביותר בקרב הפריים יחד עם קרבות של אנטילופה הודית, ראם סהרה, סאיגה וקודו גמלוני. הטקס מתחיל כאשר הם הולכים סביב יריבם, ולאחר מכן רצים אחד מול השני במהירות ואז מתחילה הלחימה: התנגשות בעוצמה עם הקרניים, ניסיון להטיח את ראש היריב בקרקע, נעילת הקרניים, דקירה עם הקרניים בכל חלקי הגוף, ועוד. לעתים אחד מהיריבים או אף שניהם עלולים למות כתוצאה מהפציעות החמורות שנגרמות על ידי הקרניים החדות.

ההריון נמשך כשישה חודשים, לאחריהם הנקבות ממליטות גדי אחד ולעתים רחוקות שניים בין חודשי יוני ויולי. הגדיים נולדים עם פרווה מדובללת בצבעי חום אדמה\אפרפר\חולי ושזורה בשערות אדמדמות ולבנות; הסימון היחידי שלהם הוא משקפיים לבנות גדולות סביב העיניים. הפרווה מספקת להם הסוואה מצוינת על פני הקרקע הטיבטית הטרשית. כשהם גדלים מעט פרוותם משתנה לחום אדמדם אחיד בכל הגוף, והם דומים מאוד לגדיי היעלים. הם מסוגלים לעמוד על רגליהם בתוך 15 דקות לאחר הלידה. התמותה בקרב גדיי הצ'ירו גבוהה למדי בשל מזג האוויר הקשה, ומחצית מהגדיים נספים בחודשים הראשונים לחייהם. הגדיים מגיעים לבגרות לאחר 3-2 שנים, ולגודלם המלא לאחר 15 חודשים. הנקבות עשויות להישאר עם אימותיהן עד שהן ימליטו בעצמם. הזכרים עוזבים את אימם בסביבות 12 חודשים, ועד תקופה זאת הקרניים שלהם כבר מתחילות לצמוח. הם מצטרפים לעדרי זכרים צעירים, ומעמדם נקבע לפי אורך הקרן שלהם; הקרן מגיעה לאורכה המרבי לאחר 3.5 שנים.

תוחלת החיים של הצ'ירו לא ידועה בבירור, כיון שמעטים מאוד הוחזקו בשבי. ככל הנראה היא בסביבות 15-8 שנים.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריג "שאטוש" הנעשה מצמרו של הצ'ירו.

עד שנת 2015, הצ'ירו סווג על ידי IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בשל ירידה של 50% מאוכלוסייתו על פני תקופה של 20 שנה, אך ב-2016 מצבו התייצב לקרוב לסיכון (NT). בעבר מספרם של אנטילופות אלה הגיע לכמליון פרטים והם היו היונקים הנפוצים ביותר ברמה הטיבטית, אך לאחר ציד פרוע שהגיע בתקופות מסוימות לכ-20,000 אנטילופות בשנה, מספרם ירד בדרסטיות עד כדי כך שכיום הוא מתחת למאה אלף פרטים. הסיבה העיקרית לכך היא הביקוש האדיר לצמרו העדין, וכן לבשרו וקרניו המשמשות כניצבים לאקדחים או כתרופות של הרפואה הסינית המסורתית. מהצמר המשובח של הצ'ירו מכינים צעיפים יקרים המכונים "שאהטוש" (= "מלך הצמר" בפרסית), והם הפכו למבוקשים ביותר בבירות האופנה בעולם לקראת סוף המאה ה-20. על מנת לייצר צעיף אחד דרושים 5-3 אנטילופות, ומחיר של צעיף כזה עלול להגיע ל-15,000 דולר בארצות הברית. היו טענות שקריות שאת צמרו של הצ'ירו ניתן לאסוף משיחים שהתחכך בהם, אך למעשה השיטה האמיתית והיעילה ביותר היא הריגתו. למרות שניתן לגזוז את הצ'ירו בדיוק כמו כבש הבית, הציידים מעדיפים להורגו כדי לחסוך במאמץ הדרוש ללכידתו בחיים. על פי רוב הצ'ירואים ניצודים בטיבט, צמרם מוברח במשאיות לקשמיר דרך נפאל, ושם מכינים מהם את ה"שאהטוש"; לאחר מכן הם מוברחים לשווקים ברחבי העולם.

בחודש יולי 2006, החל איום חדש על הצ'ירו כאשר הממשלה הסינית חנכה את מסילת הרכבת צ'ינגדזאנג מבייג'ינג ללהסה-בירת טיבט שמנעה את הנדידה השנתית לאזורי ההאכלה. בשל כך נעשה מאמץ מיוחד להימנע מפגיעה באנטילופות, וב-33 אזורים תנועת הרכבת עוברת בתוך האדמה. עם זאת, בניית הרכבת גורמת לציידים לגישה נוחה יותר לאזורי הרבייה של הצ'ירואים. כמו כן איומים נוספים כוללים אובדן בית גידול למטרות כרייה של זהב, ותחרות עם בעלי חיים מקומיים כדוגמת יאקים מבויתים וכבשים על מקורות מזון. מלבד זאת הצ'ירואים פגיעים לתנאי החורף הקשים של הרמה הטיבטית; סופת שלג יוצאת דופן בצ'ינגהאי בשנת 1985 גרמה לתמותה גבוהה של הצ'ירואים ולהיעלמותם מאזורים מסוימים בחלק המזרחי של תפוצתם.

הצ'ירו מוגן רשמית על ידי החוק בסין ובהודו, אם כי האכיפה די בעייתית על פני השטח העצום והבלתי נגיש של בית גידולו. הוא נאסר לסחר בינלאומי לחלוטין בנספח א' שבאמנת CITES. עד שנת 2002 צעיפי "שאהטוש" יוצרו באופן חוקי בג'אמו וקשמיר שבהודו, אך לבסוף חל גם עליהם איסור מוחלט. בסין בוצעו קמפיינים נרחבים נגד ציד בלתי חוקי, ותופעת הציד פוחתת בהדרגה. כמו כן כימאים ומומחים לזיהוי פלילי שבחנו את צמר הצ'ירו במיקרוסקופ, גילו כי יש לה מרקם ייחודי, מה שמקשה על הברחת ומכירת הצמר בטענה שנגזז מכבשים. על פי נתונים רשמיים בסין, ציידים שנתפסים מקבלים מספר שנות מאסר.

האוכלוסייה העולמית של הצ'ירו נאמדת בסביבות 75,000 בדרך כלל, או עד 120,000 לפי הערכות אחרות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנטילופה טיבטית באתר הרשימה האדומה של IUCN