צבי סוף מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןצבי סוף מצוי
זכר
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: צבאי סוף
סוג: צבי סוף
מין: צבי סוף מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Redunca arundinum
בודרט, 1785
תחום תפוצה
תפוצת צבי סוף מצוי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צבי סוף מצוי (שם מדעי: Redunca arundinum; קרוי גם צבי סוף דרומי או ראדבוק דרומי), הוא מין של אנטילופה בינונית דמוית-צבי מתת-משפחת צבאי סוף החיה בדרום ומרכז אפריקה, ותוארה לראשונה בשנת 1785 על ידי החוקר ההולנדי פיטר בודארט. זהו המין הגדול מבין שלושת מיני צבי הסוף.

השם המדעי של אנטילופה זאת נגזר מלטינית כדלהלן: "reduncas" = כפוף\מעוקל - מתייחס למבנה הקרניים; "arundinum" = לבקן, ומתייחס לרקמה הבהירה של הקרן בבסיס - הייחודית למין זה. השם הרשמי "מצוי" או "דרומי", מתייחס לכך שזהו המין בעל התפוצה הרחבה ביותר, הנמצאת בחלקים הדרומיים של אפריקה. מבחינה גנטית וחיצונית הוא קרוב יותר לצבי סוף הסוואנה מאשר לצבי סוף ההרים.

לצבי סוף מצוי שני תת-מינים:

  • R.a. occidentalis - מאכלס את האזורים הצפוניים של התפוצה.
  • R.a. arundinum - מאכלס את האזורים הדרומיים מנהר הזמבזי ומטה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצבי סוף מצוי יש זוג קרניים גדולות ועבות בצורת חצי סהר או קשתות, והן הגדולות ביותר מבין שלושת המינים. לקרן מבנה האופייני לצביי הסוף וזהו מקור שמם המדעי: הקרן צומחת לכיוון הצדדים ואחורנית, מתעגלת בעדינות כלפי מעלה ולבסוף מתישרת; ברוב המקרים ככל שהצבי גודל, החודים של הקרן מתעקלים ונכפפים אחד כלפי השני או לכיוון הפנים - מה שמזכיר צבתות של סרטן. הקרניים מגיעות לצורת חצי עיגול לאחר 4-3.5 שנים, ולגודלם המקסימלי בגיל 5.5 שנים. הקרניים של צבי סוף ההרים וצבי סוף הסוואנה קטנות וישרות למדי, והן כפופות בצורה חדה יותר כלפי הפנים. הקרן עבה מאוד בבסיס, ובאופן כללי גם בחלקים העליונים היא עבה יחסית בהשוואה לאנטילופות אחרות; לקראת הסוף היא הופכת לדקה יותר והיא מסתיימת בשפיצים חדים. מיקום הקרניים הוא במרכז המצח, וצמוד ממש לאוזניים. הקרניים מרוחקות במקצת בבסיס, וכיון שהם צומחות לצדדים הן מתרחקות מאוד בצורה מרהיבה ככל שהן גדלות, כך שבקצוות המרחק ביניהן עלול להיות פי-15 מהמרחק בבסיס. הן מתחילות לצמוח לעופרים לאחר שישה חודשים, ועד גיל 14 חודשים הן צומחות בצורה ישרה ואלכסונית; לאחר מכן הן מתעגלות ונכפפות עם הגדילה. הקרניים מחורצות בכבדות לאורכן בכ-13 טבעות עגולות ורחבות על 65% מהקרן, ובסופן הן חלקות לגמרי. צבע הקרניים הוא אפרפר, כחלחל או חום חלודה כהה, כשהשפיץ יהיה שחור לגמרי. לקרניים של מין זה מאפיין ייחודי כיון שהחל מגיל 11 חודשים מתקלפת שכבת הקרטין בבסיס הקרן, ותחתה נראית רקמה לבנה עבה המזכירה עצם - מה שגורם לזיהוי קל של צבי זה משאר המינים בשל הצבע הלבן והבולט שלה; על פי רוב זה נראה בעיקר אצל זכרים בוגרים. בדומה לשאר האנטילופות מתת-משפחת צבאי הסוף, היחידים שמצמיחים קרניים הם הזכרים, וזהו ההבדל העיקרי בינם לבין הנקבות.

כסות ומראה חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי סוף זכר שוכב בצמחייה סבוכה.

הפרווה של צבי הסוף המצוי עבה למדי ומרכבת משערות דקות וקצרות. באזורים כדוגמת החזה, הזנב והמותניים הפרווה נוטה להיות שעירה וגסה יותר; ניתן לצפות גם בפרטים עם שערות גסות בכל הגוף (בעיקר זכרים מבוגרים). צבע הפרווה מגוון למדי, ונע בין חום אפרפר ל-חום צהבהב, זהוב או אדמדם בהיר, ומספק לו הסוואה מעולה בבית גידולו הסבוך. הפרווה נוטה לצבע כהה יותר באזור הגב, ולבהיר יחסית או חולי בצוואר והחזה. אין זה נדיר לראות פרטים עם צבע אחיד בכל הגוף. הגחון והצדדים הפנימיים של הרגליים והזנב בצבע לבן קרמי. כמו כן יש בגרון כתם בנוני דמוי סינר בצבע לבן דהוי. על הצד החיצוני של הרגליים הקדמיות והאחוריות יש פס עבה וארוך בצבע חום כהה או שחור, שהוא ייחודי למין זה. לעיתים יש כתמים שחורים קטנטנים על החזה והשוקיים.

הצבע הכללי של הפנים הוא חום בהיר, צהבהב או אדמדם, כשאצל זכרים בוגרים יש בדרך כלל פס כהה היורד מבין הקרניים לאורך החוטם עד האף. סביב העיניים יש עיגולים דהויים או חצאי פסים לבנים, ולעיתים הם נעדרים לחלוטין. השפתיים והסנטר לבנים. הצד הפנימי של האוזניים לבן, והצד החיצוני צהבהב. מתחת לאוזניים יש בדרך כלל עיגולים שחורים בולטים האופייניים לצביי סוף ולאוריבי.

מבנה ומידות גוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופו של צבי סוף מצוי עבה וארוך, וראשו קטן למדי. הצוואר ארוך, והוא יהיה דק אצל הנקבות ורחב אצל הזכרים. הרגליים דקות וארוכות יחסית, והפרסות אפורות וקצרות. הזנב הבינוני שעיר ורחב, והוא קצר בהרבה מזנבם של הקובוסים; בשעת סכנה הוא מונף למעלה כאות אזהרה. עיניו של מין זה גדולות ושחורות, ואין להם בלוטות ריח בצדדים. אפו גדול ועגול בצבע שחור, ואוזניו גדולות, רחבות ועגולות. השילוב של זנב קצר ואוזניים ואף גדולים, גורמים לאנטילופות אלו להיות בעלי דמיון רב יותר לאיילים מאשר לצבאים - כשהנקבות למשל, זהות כמעט לחלוטין לאיילות. מלבד הקרניים הזכרים נבדלים מהנקבות בצבע פרווה רבגוני וכהה יותר, והם גדולים בצורה ניכרת מהנקבות.

מידות הגוף של צבי סוף מצוי
זכר נקבה
גובה כתף 105-80 ס"מ 95-65 ס"מ
אורך ראש וגוף 160-130 ס"מ 140-120 ס"מ
משקל 95-68 ק"ג 85-50 ק"ג
אורך הזנב 30-18 ס"מ
אורך קרניים 45-25 ס"מ

מינים דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכר בוגר לצד זכר צעיר.

בתחומי מחייתו של צבי סוף מצוי ישנם מספר אנטילופות שלהם דמיון חיצוני רב עם מין זה. להלן הבולטים שבהם:

  • צבי סוף הסוואנה (Redunca redunca), דומה ביותר למין המצוי וניתן להתבלבל ביניהם בנקל. מין זה חי בעיקר במערב אפריקה ותפוצתם של השניים חופפת במכרז טנזניה. בניגוד לצבע הפרווה המשתנה של המין המצוי, לצבי סוף הסוואנה יש צבע אחיד של זהוב בהיר או אדמדם. ההבדל העיקרי ביניהם הוא בקרניים: למין הסוואנה יש קרניים קצרות בהרבה, והם בעלי וו מעוקל בסופם, ואין להם בבסיס רקמה בהירה. כמו כן הוא קטן יותר מהמין המצוי, אין לו כתם כהה על הפנים, ויש לו לעיתים כתמים שחורים רק על הרגליים הקדמיות. האקולוגיה שלו זהה כמעט לחלוטין למין המצוי: הוא פעיל בשעות היום והלילה, ניזון מעשבים, וחי בבדידות או בקבוצות קטנות. נפוץ החל מטנזניה, קניה ואתיופיה, דרך סודאן, צ'אד וניגריה, עד מאלי, גינאה וסנגל.
  • קובוס וארדון (Kobus vardoni), דומה למדי לצבי סוף המצוי, ותפוצתם חופפת ברוב האזורים. צבע פרוותו חום זהוב-אדמדם אחיד, והחלקים התחתונים בהירים במקצת. מצחו כהה, ויש לו כתם לבן בסנטר וגבות לבנות מעל העיניים. הוא קטן יותר מצבי סוף מצוי, זנבו ארוך יותר ורגליו קצרות יחסית. הקרניים שלו קצרות יותר מצבי הסוף המצוי, והן צומחות ישר עם פיתולים עדינים בדרך כלל. הוא חי בשולי ביצות, חורשים וסוואנות פתוחות, פעיל בעיקר בשעות הבוקר והערב בבדידות או בקבוצות של עד 20 פרטים. הם ניזונים בעיקר מעשבים, והזכרים שבהם טריטוריאליים. נפוץ במרכז אפריקה - מבוצוואנה ואנגולה עד טנזניה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי סוף מצוי חי בדרום ומרכז אפריקה. תפוצתו מתחילה במרכז ודרום טנזניה, עוברת למרכז ודרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מרבית אנגולה, צפון מזרח נמיביה (רצועת קפריבי), צפון בוצוואנה, רוב חלקי זמביה, מלאווי, מוזמביק, זימבבואה, סווזילנד, ומזרח דרום אפריקה (מחוזות: קוואזולו-נאטאל, הכף המזרחי, הכף הצפוני ומפומלנגה); מלבד זאת ישנם אוכלוסיות קטנות ומבודדות בדרום גבון, והם ככל הנראה הוכחדו בקונגו הסמוכה. בעבר נצפה פרט יחיד בלסוטו, אך ככל הנראה היה מדובר בפרט שנדד לשם מהמחוז הדרום אפריקני קוואזולו-נאטאל.

התפוצה הגאוגרפית שלו משתרעת לאורך הסוואנות הלחות של מרכז ודרום אפריקה, והיא מסתיימת בערבות מסאי וסרנגטי במזרח, יערות הגשם הטרופיים של קונגו בצפון, מדבריות קלהארי ונמיב במערב, ומישורי הקארו הגדול בדרום.

בית הגידול של צבי סוף מצוי הוא בעיקר סוואנות עשבים גבוהות וגשומות וסוואנות שיחים דוקרניות - עם פסיפס של קנים, סוף, שיחים, עצים, ומקורות מים זמינים, וכן שולי ביצות, אגמים ואגני ניקוז של נהרות. הם מצויים גם ביערות דלילים, עמקים, מדרונות הרים מתונים (בעיקר בדראקנסברג), ואזורים מדבריים למחצה כדוגמת השוליים הצפוניים של מדבר קלהארי. הם נמנעים לחלוטין מיערות גשם, מדרונות תלולים, מישורים פתוחים ללא סבך, סוואנות עשבים נמוכות ומכל מקום בו אין מקור מים זמין וצמחייה עבותה וסבוכה שבה יוכלו להסתתר. מבין הימות, הביצות והנהרות שעל שפתם הוא חי ניתן למנות את אוקבנגו, ביצות בנגוואולו, ימת ויקטוריה, מורו, טנגנייקה, מלאווי, טורקאנה, נהר זמבזי, קובנגו, לובוה, לונגוה, קונזה, קונגו לוקוגה, קאסאי, לימפופו ועוד. הטמפרטורות בתחומי תפוצתם 30-20 מעלות ברוב השנה; כמות המשקעים הממוצעת בהם נעה בין 500 ל-1,300 מ"מ לשנה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבת צבי סוף מצוי.

התנהגות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי סוף מצוי פעיל בכל שעות היממה, כשבימים חמים במיוחד הוא יגביל את פעולתו ביום לשעות הזריחה והשקיעה; במהלך החורף האפריקני הפעילות שלו עלולה להיות לאורך היום. בשעות הצהריים הוא בדרך כלל נח ומעלה גרה בצמחייה העבותה והסבוכה המסווה אותו לחלוטין. למרות תלותם של הצבאים במקורות מים זמינים, הם נכנסים רק לעיתים רחוקות למים עמוקים בניגוד לקובוסים, ובדרך כלל כאשר הם באים לאכול צמחייה מימית או להשתכשך בבוץ הם יעדיפו מים רדודים בעומק של עד 20 ס"מ. במהלך היום הם משתמשים במסלולים קבועים כדי לעבור בין שטחי ההאכלה והמים, כך שניתן לראות את אותם צביים מדי יום באותו אזור. את המסלולים הם מסמנים עם בלוטות הריח שמתחת לאוזניים וברגליים.

צבי סוף מצוי חי בעיקר לבד, ופעיל לעיתים בזוגות (זכר ונקבה), משפחות (זכר, נקבה ועופר) או בקבוצות קטנות של 6-3 פרטים (נקבות). במהלך חודשי החורף היבשים, נראים מדי פעם קבוצות זמניות של עד 15 פרטים. הזכרים הבודדים טריטוראליים בדרך כלל, והם עלולים לחיות עם נקבה אחת לאורך השנה, ומגינים עליה ועל שטחם מפני זכרים אחרים. על פי רוב שטח של זכר כזה קטן למדי ונע בין 35 ל-60 דונם, ורק לעיתים רחוקות יעלה על 100 דונם. נקבות פעילות בשטחים קבועים של 123 דונם, וזכרים ללא שטח קבוע בשטח של 74 דונם. שטח של זכר טריטוריאלי עלול לחפוף לשטחים של מספר קבוע של נקבות. באזורים מסוימים ההתנהגות הטריטוריאלית של הזכרים מוגבלת לעונת הייחום, ובשאר הזמן הזכרים המבוגרים מסתפקים בהפגנת דומיננטיות. כמו כן בתקופות של שפע במשאבי טבע או כאשר יש מחסור במים הם תופסים שטחים מינימליים לקיומם. הזכרים מתנהגים באגרסיביות כלפי זכרים פולשים, אבל הקרבות ביניהם לא גורמים לפציעה חמורה בדרך כלל. למרות זאת כ-50% מהזכרים הצעירים והמתבגרים נהרגים על ידי זכרים דומיננטים. בשל כך זכרים צעירים בגילאי 10-8 חודשים שמחפשים לעצמם שטח, מגיעים למרחק של 40 קילומטר ממקום ההולדה בחיפוש אחר בית גידול מתאים. צביי הסוף אינם נודדים בין העונות, אך הם עלולים לנוע למרחק של 80 קמ"ר כאשר בית הגידול הופך לבלתי מתאים. צפיפות האוכלוסייה של צבי סוף מצוי די נמוכה (0.2 ל-2 קמ"ר), אולם במקומות אם שפע של מקורות מזון וצמחייה סבוכה ועבותה היא עלולה להגיע להיות בסביבות 35 פרטים לשני קמ"ר.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי הסוף הוא בעל חיים צמחוני ובררני למדי וניזון בעיקר על סוגים מסוימים של עשבים, עשבי תיבול, דגניים, צמחי ושרכי מים, קנים, סוף, ושיחים. למרות זאת הוא אוכל גם סוגים של דשא קשים לעיכול שבעלי חיים אחרים נמנעים מלאוכלם. במהלך חודשי הקיץ הלחים הדיאטה מורכבת בעיקר מדשא טרי, ובחורף היבש הם צורכים גם כמויות קטנות של צמחים עשבונים ויבשים. בחורף, כאשר חלקים גדולים מבית הגידול העיקרי שלהם נהרסים על ידי סופות אש או על ידי אוכלי עשב אחרים, הם נוטים לנוע במורד הגבעות לאזורים סבוכים יותר כדוגמת שפתי הנהרות. כיון שאצל צביים אלה בית הגידול הסבוך קריטי יותר מהמזון, התועלת של צמיחת עשבים חדשים אחרי סופות האש השנתיות, זניח מאוד בהשוואה להרס הצמחייה הסבוכה. בין אוכלי העשב שמתחרים איתם על מקורות המזון ניתן למנות תאו אפריקני, זברה מצויה, איילנד מצוי, אנטילופת סוס שחורה, קובוס המים וקובוס המשקפיים. בניגוד לפרסתנים רבים המאכלסים את האזורים החמים של אפריקה, צביי סוף מצויים זקוקים לשתות מים באופן קבוע אחת לכמה ימים בקיץ הגשום, ובחורף היבש הם עלולים לשתות מספר פעמים ביום; כתוצאה מכך ניתן לראות לפעמים עד 20 פרטים מתגודדים סמוך למקור מים.

תקשורת והתמודדות עם טורפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבת צבי סוף בפארק הלאומי קרוגר.

בית הגידול הגבוה והסבוך שלהם, גורם להם לתקשר בעיקר על ידי הריח והשריקות. במקרה וצבי הסוף יבחין בסכנה רחוקה הוא ייתן שריקה צורמנית על ידי הוצאת אויר מהנחיריים - הייחודית למיני הצבי סוף, ומזהירה את בעלי החיים שבסביבה; לעיתים הם משתמשים בשריקות כדי לתקשר ביניהם, וניתן לשמוע אותם בעיקר בשעות הערב. כאשר הצבי יבחין בסכנה קרובה, הוא יישאר שוכב במקומו הסבוך ללא תנועה כדי שהטורף לא יראה אותו; עם זאת במקרה והטורף ממשיך להתקרב אליו הוא יחכה עד לרגע האחרון ואז יפתח בדהרה וקפיצות. מהירות הריצה של צבי הסוף איטית יחסית בהשוואה לאנטילופות אחרות, ולכן הם מסתמכים בעיקר על יכולת ההסוואה המצוינת שלהם. התנהגות זאת היא חיסרון גדול במקרה ותוקפים אותם להקות של טורפים. צבי הסוף עירני מאוד, וכיוון שהוא ניזון מראשי העשבים הגבוהים הוא משקיף על הסביבה שלו תדיר - מה שמקשה להתקרב ולצפות עליו.

כל הטורפים הגדולים בתחומי מחייתו של צבי זה מהווים סכנה לבוגרים - בעיקר נמרים אפריקנים וברדלסים, וכן אריות, צבועים נקודים, זאבים טלואים ותניני נילוס. העופרים נטרפים גם על ידי סרוואלים, תנים ופיתונים.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך עונת הרבייה, הנקבות עושות מעין "ריקוד" הכולל ריצה וקפיצות עם זנב מונף כלפי מעלה. במהלך כל קפיצה מופק מבלוטות הריח במפשעה ריח חזק היוצר רעש נפץ. בתקופה זאת הזכרים מונעים מיריבים אחרים להתקרב אל הנקבות. כאשר זכר טריטוריאלי מבחין בזכר המתקרב לעבר הנקבות שבשטחו, הוא מציג עמידה זקופה המראה על דומיננטיות. במקרה והזכר הפולש מתקרב באיטיות זה עשוי לרמז על כניעה או על התקפה מיידית. אם הוא אינו נסוג, זה יוביל לעימות הכולל בעיקר נגיחה חזיתית עם הראש ולנסות לדחוף את היריב. בסופו של דבר אחד מהשניים יימלט משם בקפיצות, והשני יעמוד שוב בזקיפות או ישפשף עם קרניו את האדמה והשיחים שבקרבת מקום.

ההריון נמשך 8-7 חודשים (233 ימים), לאחריהם נולד עופר יחיד במשקל של 4 ק"ג; הוא נשאר חבוי בצמחייה הסבוכה לבדו בין 6 שבועות ל-2 חודשים. במהלך הזמן הזה אימו מגיעה מספר פעמים ביום להניק אותו, וביקור כזה עלול להיות בין 10 ל-30 דקות. לאחר מכן הוא מצטרף עם אימו לפחות שנה, ואז הוא כבר עצמאי למדי. בתקופות של שפע במזון הנקבות מגיעות לבגרות לאחר שנתיים, והזכרים לאחר שלוש שנים. בהגיעם לבגרות הם עוזבים את הקבוצה, ולעיתים הרבה יותר מוקדם כאשר האם ממליטה עופר נוסף.

תוחלת החיים של צבי סוף מצוי 10-9 שנים בטבע, ועד 16 שנים בשבי.

איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של צביי סוף מצויים. 1894.

צבי סוף מצוי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל תפוצה רחבה באזורים מוגנים וחוות פרטיות ומגמת אוכלוסייה יציבה באופן כללי, והוא אינו מתקרב כלל אפילו לקריטריונים של דרגת "קרוב לסיכון" (NT). ברוב האזורים המוגנים המהווים 60% מהאוכלוסייה המגמה יציבה, בחוות הפרטיות המהוות 13% המגמה בעלייה, ובשאר האזורים הבלתי מוגנים המהווים 27% בירידה. הפעילות האנושית באפריקה גרמה להכחדתה של אנטילופה זאת מחלקים רבים מתפוצתו המקורית; בקונגו הוא נכחד לגמרי, ובגאבון והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו על סף העלמות. האיומים העיקריים עליו הם אובדן בית גידולו הפורה למטרות מרעה בעלי חיים, חקלאות וישובים חדשים, וכן ציד לבשר, פוחלצים וקרניים; בשל נטייתו לשכב ללא תנועה כאשר הוא מאוים, הוא נחשב לאחת מהאנטילופות שקל מאוד לצודם. שלוב של שני האיומים מפחית את מספריו גם בחלקים של דרום ומרכז אפריקה.

צבי זה מצוי בחוות פרטיות רבות זיממבואה, נמיביה ודרום אפריקה, ובשל פעולות שימור רבות המספרים שלו גדלים משמעותית במוזמביק. בחלק מהאזורים הפרטיים צבי הסוף המצוי הסתגל לנוכחות אנושית, והוא פעיל גם באזורי מרעה של בעלי חיים. בין האזורים המוגנים שבהם הוא נמצא ניתן למנות את שמורת הציד סלוס (טנזניה), דלתת האוקוונגו (בוצוואנה), "הפארק הלאומי קאפו" ו"עמק לואנגווה" (זמביה), "הפארק הלאומי ניקיאה" (מלאווי), "הפארק הלאומי הוואנג" והפארק הלאומי מאטובו (זימבבואה), שמורת גורונגוסה (מוזמביק), והפארק הלאומי קרוגר (דרום אפריקה).

האוכלוסייה העולמית נאמדת בכ-75,000 פרטים; עם זאת, כיוון שהיא מבוססת על סקרים אוויריים, סביר להניח שמספריו גדולים בהרבה, בשל ההסוואה שלו בבתי גידול סבוכים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי סוף מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN