בובאל איילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןבובאל איילי
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: בובאלים
סוג: בובאל
מין: בוֹבָאל אַיילי
שם מדעי
Alcelaphus buselaphus
פאלאס, 1766
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בובאל איילי[דרוש מקור] (שם מדעי: Alcelaphus buselaphus) הוא מין אנטילופה בגודל בינוני בסוג בובאל מתת-משפחת בובאלים שבמשפחת הפריים. קרוב רחוק של הגנו. הבובאל חי בעדרים נודדים במישורי אפריקה ויכול לרוץ מהר כדי להתחמק מטורפים כמו אריות וצבועים. הוא ניזון בעיקר מעשבים ונמצא באזורים פתוחים (סוואנות). משקלו הממוצע 125–218 ק"ג ואורכו הממוצע 150–245 ס"מ. יש לו 6 תת-מינים כדלהלן:

הבובאל בישראל ושכנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבובאל הצפוני (A. b. buselaphus) חי בעבר בארץ ישראל, שהיוותה את תחום התפוצה הצפוני ביותר שלו[2]. הוא שכן לאורך מישור החוף, בקעת הירדן, הנגב[3] והערבה[4]. הבובל החל להיכחד מנוף ישראל עוד בתקופת הברונזה ונעלם מאזור מישור החוף וצפון הנגב בתקופת הברזל, ככל הנראה עקב ציד גובר ועקב צמצום שטחי המחיה של הפרסתנים הגדולים. הוא המשיך להתקיים בעמק הערבה ובמדבר הסורי עד לסוף המאה התשע עשרה – ראשית המאה העשרים ומוזכר בכתביהם של טרימסטראם ואהרוני.

בערבית נקרא "בקר וחש" כלומר בקר הבר. קיימת מחלוקת כיצד נקרא במקרא. יש המציעים כי נקרא "זֶמֶר" במקרא[5], ויש המציעים כי הוא היחמור[6].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בובאל איילי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בובאל איילי באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ זוהר עמר, להשיב את אנטילופת הבובל לארץ, באתר אריאל
  3. ^ Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
  4. ^ ישראל אהרוני, זכרונות זאולוג עברי, תש"ג, עמ' 21-22
  5. ^ לפי ממצאי ד"ר מנחם דור ב"החי בארץ ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד"
  6. ^ מרדכי כסלו, בחינת הזיהויים של עשרת מיני מעלי-הגרה הטהורים על-פי הטקסונומיה, באתר דעת, ‏תש"ס