אריאל בן ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריאל בן ציון
Ariel bension.jpg
לידה 7 במאי 1880
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בנובמבר 1932 (בגיל 52)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה המנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, היסטוריון, רב, סופר, פעיל ציוני, משורר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר אריאל בן-ציון (לוי) (7 במאי 1880 - 9 בנובמבר 1932) היה פילוסוף, היסטוריון, רב ומשורר בן היישוב הספרדי בירושלים. נודע כפעיל ציוני כריזמטי והיה בעל תרומה משמעותית להפצת הציונות בתפוצה הספרדית-מזרחית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל בן ציון (לוי) נולד בירושלים בשנת 1880 (תר"מ), בן למשפחה ספרדית-מרוקאית המייחסת את מוצאה לר' אברהם אבן חסדאי מברצלונה. אביו היה ר' יהושע ציון הלוי ממנהיגי קהילת יהודי פאס שבמרוקו, שעלה לארץ ישראל במהלך המאה ה-19 והיה פעיל בחוגי ישיבת המקובלים בית אל. בנעוריו קיבל בן ציון חינוך יהודי מסורתי ולמד מפי אביו בישיבות "בית אל", "קסד אל" ו"תפארת ירושלים". כבר בעודו בן 15 כתב חיבור ספרותי בשם "הנולדה בקדושה", שנדפס בהמשכים בעיתון "היהודי" שיצא לאור בלונדון. בצעירותו שהה אצל קרובים של אביו באלג'יר, ולאחר מכן המשיך ללימודי היסטוריה, ספרות ופילולוגיה שמית בחמש אוניברסיטאות בשווייץ וגרמניה. הוא השלים בהצטיינות תואר ד"ר בפילוסופיה ובשפות שמיות באוניברסיטת ברן עם דיסרטציה שעסקה בשומרונים ומסורותיהם (1912), ולאחריו חזר לארץ ישראל.[1]

בשנים 1912–1913 שהה בא"י ועסק בהוראה ובכתיבה קבועה של מאמרים לעיתונות העברית. בשנת 1913 כיהן כרב של קהילת ביטולה (מונסטיר) בסרביהמקדוניה של היום).[2] בשנים 1913–1920 שהה בגרמניה, שם הוציא לאור בתרגום לגרמנית את ספרו הראשון "חופת המוות" (Die Hochzeit des Todes) ועסק בפעילות ציונית באגודות ספרדיות מקומיות כגון "אספרנסה" (וינה). לאורך תקופה זו ביקר לפרקים בארץ ישראל.

כשליח ציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר אריאל בן-ציון משמאל (הכובע הלבן), בפגישה עם רבי יהודה לאון כלפון (יושב) ופעילים יהודים בתטואן, מרוקו הספרדית (1921)
ד"ר אריאל בן ציון (בעמידה) עם קבוצת אנשי ציבור ופעילים ציונים יהודים עיראקים בהם: העו"ד סלמן שינה (ראשון משמאל) הרב ראובן פתייה (שלישי) והמחנך אהרן ששון (רביעי). בגדאד, 1922

מראשית שנת 1920 עבד בשירות ההסתדרות הציונית, ומאותה שנה עד סוף חייו שימש כשליח מגייס תרומות עבור קרן היסוד. לשם גיוס התרומות נסע בין קהילות יהודיות ברחבי העולם, ובעיקר בין קהילות ספרדיות ומזרחיות בסוריה, עיראק, הודו, סין, סינגפור, מצרים, צפון אפריקה, תימן, מקדוניה, ספרד, פורטוגל, דרום אמריקה ועוד. במהלך נסיעותיו בעולם פעל כדי לגייס יהודים לתרום ולפעול למען הציונות ובניין היישוב היהודי בארץ ישראל, וכן עבור הסברה של הרעיון הציוני ומטרות יהודיות אחרות למנהיגים ומובילי דעת קהל לא-יהודיים בארצות שבהן ביקר (כגון חברו המשורר ההודי רבינדרנת טאגור). בביקוריו בארצות המזרח התיכון הוא נפגש אף עם מדינאים ערביים, כולל עם המלך פייסל הראשון בשנת 1922.[3]

ד"ר בן-ציון הותיר את חותמו על הקהילות היהודיות הרבות שאותן ביקר. הוא היה ראשון השליחים הציונים לקהילת יהודי עדן בתימן ובמהלך ביקורו יצר קשרים מוצלחים עם מנהיגי ועשירי הקהילה וקישר ביניהם למוסדות היישוב העברי בארץ ישראל. נאומיו בפני חברי קהילת עדן בערבית ועברית עוררו התרגשות רבה.[4][5] בצפון אפריקה פעילותו ונאומיו במרוקו הספרדית היו בעלי השפעה חשובה על התפתחות הפעילות הציונית באזור בתקופה זאת, והשפעתו ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו הצרפתית.[6] בארגנטינה נאומיו הרהוטים בספרדית השפיעו על בני הקהילה הספרדית-מרוקאית להקים ארגון ציוני בשם "בני קדם" שבראשו עמדו עשירי הקהילה. ביקורו נזכר כ"ציון דרך בתולדות היהודים הספרדים בארגנטינה".[7] בצפון אמריקה התקבל באהדה ונשא נאומים מעל במות יהודיות בערים שונות בארצות הברית וקנדה.[8] על ביקורו של ד"ר בן-ציון בפורטוגל כתב ראש הקהילה היהודית בפורטוגל, פרופ' משה בן שבת אמזאלק, את המילים הבאות:

הציר הספרדי של קרן היסוד, ד"ר אריאל בן ציון, ששהה זמן קצר בתוכנו (...) הצליח לרכוש את לב כל היהודים הפורטוגזים לרעיון הציוני עד כדי כך, שכל יהודי בפורטוגל ומושבותיה נהיה לחבר רשמי של ההסתדרות הציונית על ידי תשלום השקל.[9]

בשנגחאי, סין התקבל בחמימות בביתו של איש העסקים סאלח חרדון שמיעט בדרך כלל לתרום למטרות יהודיות, וביחד איתו יזם עמותה שגייסה כספים לקידום התרבות היהודית בארץ ישראל.[10] בעיראק גייס סכום עתק של 140 אלף ליש"ט במונחים של 1923 מאיש העסקים יחזקאל שם טוב מבצרה.[11] בבגדאד התקבל תחילה בהסתייגות מצד עשירי וראשי הקהילה, אך לאחר שהצליח לקבל מכתב מהמלך פייסל המאשר את פעילותו במדינה, הצליח לייסד ועד מקומי למען קרן היסוד שבראשו עמדו מנהיגי הקהילה והחכם באשי שלה.[12] השפעה דומה הייתה לו גם בארצות הנוספות בהן ביקר.

ד"ר בן-ציון ניצל את נסיעותיו גם עבור רכישה ואיסוף של כתבי-יד נדירים מרחבי הקהילות היהודיות הספרדיות, ולאורך השנים הקים אוסף גדול ממדים של ספרים בכתבי יד, בעיקר מצפון אפריקה. האוסף שמור כיום באוניברסיטת אלברטה הקנדית. ארכיונו האישי שכולל ממאמריו, רשמי מסעותיו והתכתבויותיו עם אישים שונים מרחבי העולם היהודי מצוי גם הוא בקנדה.[13]

הוא לקח חלק בקונגרס הציוני ה-11 בווינה כנציג מארץ ישראל, וכן נבחר למזכיר כבוד בוועד הפועל הציוני. השתתף גם בקונגרס הציוני ה-15 כנציג מטעם יהודי ארגנטינה. כמו כן היה מעורב בהקמת ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים.

בהפסקות שבין נסיעותיו בעולם שב לארץ ישראל, והיה בין מייסדי ישיבת "מחזיקי תורה" בירושלים. כמו כן היה אחראי לרכישת אדמות בנתניה, ושכונת "בן ציון" בעיר קרויה על שמו.

ספריו והגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר בן ציון היה פוליגלוט ושלט בין היתר בשפות אנגלית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, עברית וערבית. הוא פרסם מספר רב של מאמרים מחקריים בעיתונות ובכתבי עת בשפות אלו, בהם העיתונים העבריים האור, החרות והעולם. מחקריו עסקו במיוחד בנושאי יהדות ספרד ויהדות המזרח, בלשנות שמית, קבלה ופילוסופיה. בין מאמריו בעיתונות מאמר על המיסטיקה בכתביו של מוריס מטרלינק שפורסם ב"העולם" ב-1914,[14] מסה על תימן,[15] מאמרים על "הד האינקוויזיציה", "החסידות הספרדית בא"י", "בית אל" משכן המקובלים בירושלים"[16] "לשאלת הערבים והיהודים" (באנגלית)[17] ועוד.

הלוויתו של ד"ר בן ציון בתל אביב, 24 בנובמבר 1932

הוא פרסם מספר ספרים, בהם ספר שירה ופרוזה קצר שיצא לאור בעברית וגרמנית בשם "הילולה" (בגרמנית: "Die Hochzeit des Todes"; "חופת המוות"). הספר יצא לאור עם הקדמה שחיבר לכבודו המשורר הגרמני ריכרד בר הופמן, שכתב על בן ציון כי "בדבריך אנחנו רואים כמוך את המזרח בעיני המזרח [..] עוד נותרה למזרח הכרת החיים הגדולה ללא ספקות.[18]" במקור "הילולה" היה אמור לשמש מבוא לספר נרחב יותר בשם "רפאל", אך בן-ציון החליט לפרסם אותו בנפרד ולא הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "רפאל" שנשאר בכתב יד. ספר נוסף שבן ציון הוציא לאור הוא "שר שלום שרעבי" (בעברית ובאנגלית), העוסק ברבי שלום שרעבי וכולל שירה וסיפורי אגדות שונים שבן-ציון אסף לגביו לאורך השנים.

הספר המחקרי החשוב ביותר שפרסם הוא "הזוהר בספרד המוסלמית והנוצרית", שיצא לאור בלונדון בשנת 1932 עם הקדמה מאת אחד המזרחנים הידועים ביותר של התקופה, סר אדוארד דניסון רוס (אנ'). הספר תורגם בהמשך לספרדית (עם הקדמה מאת הפילוסוף הספרדי מיגל דה אונאמונו), פורטוגזית ויצא לאור בהמשכים בעיתונות העברית.[19] עבור ספר זה בן-ציון נבחר כחבר האקדמיה להיסטוריה במדריד.

מלבד מאמריו וספריו המחקריים פרסם גם מאמרים בעיתונות על נושאים תרבותיים, על ענייני השעה ועל הסכסוך המתעצב בין יהודים לערבים בארץ ישראל. הוא היה תומך אדוק של המפעל לתחיית הלשון העברית, והיה בקשר קרוב עם איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) לאורך השנים. הוא האמין שהתחייה של התרבות העברית צריכה להתבצע תוך חזרה לשורשיה הטבעיים במזרח, לאותה "ההרמוניה הנפלאה של הנשמה המזרחית התמימה, המקבלת היא את הקצב שלה מכינורו של דוד".[20] הוא חי בתקופה בה הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל עוד לא נראה כבלתי-נמנע, והאמין כי הסברה ניאותה לעמים הערביים על התועלות שבית לאומי ליהודים בארץ ישראל יביא למזרח התיכון, תוכל להחליש את התנגדותם למפעל הציוני.[21] עוד האמין כי יהודי ארצות המזרח, ובמיוחד הדור הצעיר המשכיל, יכולים להיות הגשר שיסביר לעולם הערבי את מטרות הציונות, אם ההנהגה הציונית תשכיל להשתמש בהם לכך.[21]

פטירתו והלווייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נפטר בעודו בפריז, ב-9 בנובמבר 1932 (י' בחשון תרצ"ג) בגיל 52 בלבד והובא למנוחות בארץ ישראל. הלווייתו חלה בבוקר של 24 בנובמבר תחילה ברחובות תל אביב ולאחר מכן בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים, בו נקבר. בין הסופדים לו היו הרב עוזיאל, נחום סוקולוב, יהודה בורלא ודוד ילין.[22] חברו המשורר היהודי-גרמני קארל וולפסקהל חיבר שיר לזכרו, שלאחר מכן תורגם גם לצרפתית על ידי חברם המשותף המשורר האמריקאי אדוארד רודיטי.[23]

היה נשוי בצעירותו לרחל בת רחמים מזרחי, ממנה היו לו שתי בנות: מרים וחנה. אשתו רחל נפטרה בשנת 1912 ממחלה בדמי ימיה. בהמשך חייו (1925) נישא לאידה, עיתונאית ופעילה ציונית קנדית, שנסעה עמו בשליחויותיו ברחבי העולם היהודי.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריאל בן ציון, שר שלום שרעבי, ירושלים: זוטות, 1930 - תר"ץ.
  • אריאל בן ציון, הילולה, ירושלים: תרבות, 1928 - תרפ"ח.
  • Ariel Bension, The Zohar in Moslem and Christian Spain, London: Routledge and Sons, 1932 (Reprint: Hermon Press, New York 1974). (באנגלית)
  • Ariel Bension, Die Hochzeit des Todes, Leipzig ; Wien ; Zürich : E.P. Tal, 1920. (בגרמנית)

קטלוג אוסף כתבי היד שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

'הלויתו של ד"ר אריאל בן-ציון ז"ל', דואר היום, 25 בנובמבר 1932, עמ' 1 (כולל הספדו של נחום סוקולוב).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריאל בן ציון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרי הארץ, הצבי, 19 במרץ 1912.
  2. ^ ד"ר בן ציון הלוי - הרב הראשי במונסתייר, החרות, 24 באוקטובר 1916.
  3. ^ ישראל מ. קטאן, ד"ר בן-ציון אצל המלך פיצל, דואר היום, 8 ביוני 1922.
  4. ^ Reuben Ahroni, The Jews of the British Crown Colony of Aden: History, Culture, and Ethnic Relations, 2004, pp. 186-188.
  5. ^ דר' בן ציון בעדן, דואר היום, 2 בפברואר 1922
  6. ^ Michael M. Laskier, The Alliance Israelite Universelle and the Jewish Communities of Morocco 1862-1942, Suny Press, 1982, p. 203.
  7. ^ מרגלית בז'רנו,מקומה של הקהילה הספרדית ביישוב היהודי באמריקה הלטינית – הדוגמאות של האואנה ובואנוס איירס, פעמים 76, קיץ, תשנ"ח, עמ' 40-42.
  8. ^ Dr. Ariel Bension, The Jewish Renaissance in Eretz Israel, The Canedian Jewish Chronicle, March 6, 1925.
  9. ^ התפתחות הציונות בפורטוגל, דואר היום, 1 בספטמבר 1925
  10. ^ Jonathan Goldstein, The Jews of China, vol. 1, M.E. Sharpe, 1999, pp. 225.
  11. ^ מפעולות ד"ר בן ציון בנהרים, דואר היום, 27 בפברואר 1923
  12. ^ ישראל מ. קטאן, עבודת שליח קרן היסוד בבגדד, דואר היום, 25 בנובמבר 1922
  13. ^ Ariel Bension Fonds Jewish Public Library Archives
  14. ^ העולם, שנה ה', גיליון ט'.
  15. ^ Ariel Bension, 'The Jews of Yemen and Aden', The Menorah Journal, November 1929, pp. 159-70.
  16. ^ אריאל בן ציון, '"בית אל" משכן המקובלים בירושלים', מאזנים, שנה ב (תר"ץ), גיליון ח (נח), ע’ 7-9; ט (נט), ע’ 8-11.
  17. ^ פורסם בשער של הג'ואיש כרוניקל: Ariel Bension, "Jews and Arabs", The Jewish Chronicle, March 28 1930.
  18. ^ ריכרד בר הופמן בהקדמה לספר "הילולה", (ירושלים: תרבות, תרפ"ח).
  19. ^ פורסם בשם "ספרד של הזוהר", שבועון מאזנים, שנה שלישית, גליונות 8-9.
  20. ^ ד"ר אריאל בן ציון, אל נביאי השקר, הצבי, 27 בדצמבר 1912
  21. ^ 21.0 21.1 Ariel Bension, "Jews and Arabs", The Jewish Chronicle, March 28 1930.
  22. ^ Body of Dr. Benzion Brought to Palestine for Burial, JTA, 27 November 1932.
  23. ^ Fritz Arnold, The Letter of Job: The Poet Karl Wolfskehl's Correspondence from his Exile, A Journal for the New Europe, Vol. 16, No. 1 (Summer 1982), pp. 43-44 .