קביעת הורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בדיקת שארות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קביעת הורות היא הליך משפטי שבו נקבע שאדם מסוים הוא הורהו של ילד מסוים. הצורך בקביעה זו עולה בעיקר בתביעה לתשלום מזונות הילד, אך היא נחוצה גם לענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, יוחסין ועוד. הצורך בקביעת הורות עולה לא רק ביחסים שבין הילד להוריו, אלא גם ביחסים שבין המשפחה למדינה, למשל כאשר נתבעת הענקת אזרחות לאדם על סמך האזרחות של הוריו.

הצורך הנפוץ בקביעת הורות עולה בעקבות טענה של גבר כי הוא איננו האב. זאת, במיוחד במקרים שבהם הגבר והאשה לא היו נשואים זה לזה, אך לעיתים גם בין בני זוג נשואים, כחלק מהדיון בגירושיהם. לעיתים נדירות יותר מתעורר צורך בבדיקת אימהות, למשל, כאשר יש חשש שתינוקות הוחלפו בבית היולדות, כאשר ילד מאומץ מנסה לאתר את אמו הביולוגית, או כאשר יש חשש לתקלה בהפריה חוץ גופית.

זכות ההתחקות, שהיא זכותו של קטין לדעת מה מוצאו – מי אביו ואמו, להתחקות אחר הוריו ולגלות את ייחוסו המשפחתי, הוכרה בישראל כזכות יסוד הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[1]

בשנות ה-70 פותחה בדיקת סיווג רקמות, שאפשרה קביעת הורות ברמה גבוהה של ביטחון. בשנות ה-90 פותחה בדיקת סמני DNA של הילד ושל הנטען להיות הורהו, שאמינותה גבוהה יותר והיא פחות פולשנית, ובדיקה זו הפכה לדרך המלך להוכחת הורות.

הצורך בקביעת הורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל אין צורך בהליך של קביעת הורות, משום שהוריו של אדם ידועים, ואין חולק על זהותם. הצורך בקביעת הורות עולה משלל סיבות:

  • רישום במרשם האוכלוסין, כאשר אמו של יילוד אינה נשואה לאביו. בישראל מוסדר נושא זה בנהלים של רשות האוכלוסין וההגירה.[2]
  • תביעת מזונות, שבה הגבר הנתבע מתכחש לאבהותו. התכחשות כזו עולה במיוחד כאשר ההריון החל במפגש מיני מזדמן, אך לעיתים עולה גם במקרים של זוגיות יציבה ואף כחלק מדיון גירושים.
  • מימוש זכותו של אדם לדעת מי הם הוריו. עמד על כך נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, בפסק דין שבו כתב: "לקטין שמורה גם כן הזכות לכבוד האדם, וכי, בין היתר, רשאי הוא, לשם שמירת כבודו אישי והאנושי ולשם הבטחת זכויותיו על-פי הדין האישי ועל-פי דיני הקניין, שלא לרצות להיחשב לבן בלי-אב-ידוע, אלא לדרוש לדעת מי אביו".[3]
  • ירושה: בחוקיהן של מדינות רבות ילדיו והוריו של אדם נמנים עם יורשיו על פי דין. בישראל נקבע כלל זה בחוק הירושה, תשכ"ה-1965.[4]
  • אפוטרופסות: חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, קובע: "האם והאב כאחד הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם", וכך גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962: "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". כאשר שתי אמהות או שני אבות טוענים להיותם הוריו של אדם, יש לקבוע מי הם ההורים.
  • קביעת אזרחות. בחוקיהן של מדינות רבות ניתנת אזרחות של המדינה למי שאביו או אמו היו אזרחי המדינה. בחוק האזרחות הישראלי מוענקת אזרחות ישראלית למי שאביו או אמו היו אזרחי ישראל בעת לידתו.[5]

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעשה יהודה ותמר, המסופר בספר בראשית, כשנודע דבר הריונה של תמר היא נדרשה להוכיח ליהודה שהוא אבי העובר שברחמה. היא נערכה לכך מראש, וטרם ששכבה עם יהודה קיבלה ממנו חפצים מזהים, ששימשו בידיה כראיה.

משפט שלמה, המתואר בפרק ג' בספר מלכים א', מציג צורך בבדיקת אימהות, ומתן מענה לצורך זה קודם פיתוח הכלים המודרניים המשמשים לכך. על פי המסופר, שלמה המלך שימש שופט במקרה של שתי נשים, שטענו כל אחת לאימהות על ילד, ובתרגיל מבריק הצליח לגרום למתדיינות להסגיר את רגשותיהן הכמוסים, באופן שהבהיר לכול מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה.

במסכת בבא בתרא מובא סיפור על צורך בבדיקת אבהות לשם קביעת היורש: מעשה באדם ששמע את אשתו מספרת שיש לה עשרה בנים, אבל רק אחד מהם הוא ממנו. כאשר שכב על ערש דווי אמר לבני משפחתו: כל נכסי לאחד מבני. לא ידעו לאיזה מהבנים התכוון, ופנו לרבי בנאה שהורה להם שילכו לחבוט בקבר אביהם, עד שיעמוד ויגלה למי התכוון. כל הבנים צייתו להוראה זו פרט לאחד, שסירב לחבוט בקבר אביו, ורבי בנאה פסק שזהו הבן היורש.[6]

בישראל, בדיקת אבהות שתוביל להוכחה שאביו של יהודי אינו מי שהיה נשוי לאמו בעת שהרתה אותו, עלולה להוביל לרישום הילד כממזר. בפועל, אין נחפזים לערוך בדיקה כזו, לפי העיקרון של "רוב בעילות אחר הבעל", המאפשר להניח שבעלה של האישה הוא האב.[7]

יהדותו של אדם נקבעת על פי יהדותה של אמו, ולכן כאשר לא ידוע מי האם, יש ספק האם האדם הוא יהודי או גוי. מעמדו של יהודי ככהן, לוי או ישראל נקבע לפי מעמדו של אביו. מי שלא ידועה זהות אביו או זהות אמו קרוי שתוקי.

דרכי קביעת הורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוכחת אבהות הייתה בעייתית ולעיתים קרובות מוסכמות חברתיות הן שהגדירו שהאב הוא בעלה של אם הילד. שיטה זו של הגדרת האבהות שלטה בחברה המערבית מן ימי רומא העתיקה וקיבלה ביטוי באמרה הלטינית: "קיימת תמיד ודאות באם; האב הוא מי שהנישואים מצביעים עליו." (בלטינית: Mater semper certa; pater est quem nuptiae demonstrant). כך גם במשפט העברי הקובע: "רוב בעילות אחר הבעל".

גישה היסטורית זו השתנתה בחברות מערביות רבות עם מציאת בדיקות גנטיות, המאפשרות קביעת אבהות ברמת ודאות גבוהה. כתוצאה מהתפתחות מדעית זו החקיקה בנושא קביעת אבהות עברה שינויים משמעותיים במדינות רבות. כך בארצות הברית, חוק ההורות האחיד (באנגלית: Uniform Parentage Act, 2002) מאפשר כפיית ביצוע בדיקה גנטית לבירור אבהות על ידי בית המשפט.[8] בישראל מוסדרת עריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה בחוק מידע גנטי, ובין השאר מוסמך בית המשפט לענייני משפחה להוציא צו המחייב עריכת בדיקה גנטית לקביעת הורות גם בלא הסכמת הנבדק.[9]

ראיות חיצוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם לפיתוחן של שיטות מדעיות לקביעת אבהות נדרשו בתי המשפט להסתמך על ראיות כלליות כגון מידת הקרבה בין האם ובין הנטען להיות אב בתקופת העיבור, התנהגות האב בתקופת ההיריון (למשל ליווי האם לבדיקות, התעניינותו בביצוע הפלה וכדומה). דמיון (או חוסר דמיון) בין היילוד ובין הנטען להיות אב שימשו אף הם כראיה.

בדיקות דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות דם של ההורים ושל היילוד, ובהן בדיקת סוג הדם (קבוצות ABO, גורם רזוס), אפשרו לעיתים שלילת הורות, משום שאלה תכונות העוברות בתורשה. בדיקות אלה לא סייעו להוכחת הורות, משום שאינן מצמצמות במידה מספקת את אוכלוסיית האנשים המתאימה להיחשב הוריו של אדם נתון.

בדיקת סיווג רקמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 פותחה בדיקת סיווג רקמות (אנ'), שאפשרה קביעת הורות ברמה גבוהה של ביטחון.

בחוות דעת שניתנה לבית משפט בישראל בסוף שנות ה-70 נאמר: "מערכת תיאום הרקמות מצטיינת ברבגוניות עצומה, ועל כן מרבית הפרטים באוכלוסייה הם 'ייחודיים'. על סמך בדיקות אלה הסיכוי למצוא באקראי שני בני אדם בעלי מבנה זהה במערכת תיאום הרקמות הוא 1/1,000. המבנה הייחודי של מערכת תיאום הרקמות של הפרט מורש לצאצאיו. ... בעולם המדעי אין עוררין היום על כך שמערכת תיאום הרקמות היא המערכת המדויקת ביותר המתאימה ביותר לשם שלילת וקביעת אבהות."[10]

בשנת 1988 שימשה בישראל בדיקת סיווג רקמות לקביעה בפרשת קרולין ברונה, שבני זוג ברזילאים הם אכן הוריה של הילדה קרולין ברונה, שנחטפה מהם בהיותה תינוקת.[11]

בדיקת סמני DNA[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדיקת סמני DNA

ה-DNA של אדם זהה כמעט לחלוטין בכל תאי גופו (למעט מי שעבר השתלת איבר). רבייה מינית מצרפת את ה-DNA של שני ההורים, כך שהחומר התורשתי בכל אדם נגזר במידה שווה, בקירוב, משני הוריו. חומר תורשתי זה קרוי הגנום הגרעיני של האדם, משום שהוא נמצא בגרעין התא. בדיקת שארות נעשית באמצעות דגימת DNA. ניתן להפיק DNA לבדיקה מהדם, מהרוק או מדגימת חומר ביולוגי אחר, אך לא מכל חומר ביולוגי שהוא (לא משערה בלא שורש, לא מעצמות ישנות מאוד). רמת האמינות הגבוהה של בדיקת DNA הביאה לכך שטכניקה זו החליפה את כל קודמותיה לבדיקת הורות.

בדיקת אבהות באמצעות בדיקת סמני DNA ניתן לבצע עוד במהלך ההריון, החל מהשבוע ה-13 לו, באמצעות השוואת דגימת דם מהעובר ומההורה.

קביעת הורות על פי ראיות שאינן גנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחותן של הבדיקות הגנטיות לקביעת הורות דחקה דרכים פחות אמינות, אך לא ביטלה אותן כליל, כפי שציינה שופטת בית המשפט העליון מרים נאור: "ככל שיציגו הפונים לבית המשפט לענייני משפחה ראיות אובייקטיביות שיניחו את דעתו של בית המשפט כי קיים קשר ביולוגי בין ההורה והילד, גם בלא בדיקה גנטית, רשאי בית המשפט לקבוע כי לפניו קשר של הורות ביולוגית."[12]

בהתאם לכך, כאשר גבר התכחש לאבהותו על שלושה ילדים שנולדו לו בעת שקיים חיי זוגיות עם אם הילדים במשך 11 שנים שבהן נולדו ילדים אלה, והתחמק מלציית לצו המורה לו לעבור בדיקה גנטית, קבע בית המשפט שהוא אבי הילדים על פי התנהגותו במשך השנים, גם לאחר שנפרד מהאם.[13] הסמכות לקביעה כזו ניתנה בסעיף 28ח(ב) לחוק מידע גנטי הקובע: "בית המשפט רשאי להסיק מסירובו של אדם להיבדק כל מסקנה הנראית לו מוצדקת בנסיבות העניין, לרבות בדבר קביעת קשרי המשפחה הנטענים כלפי אותו אדם".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדנה קפלן, חיים בראוטבר, דוד נלקן, "אבהות כשאלת מדעי הדם", עיוני משפט ז, תשל"ט-תש"ם
  • יחזקאל מרגלית, עלייתו, שחיקתו ועלייתו המחודשת של היסוד הגנטי בקביעת הורות משפטית, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 3 עמוד 125, 2010
  • דליה צמריון חלק, הוכחת אבהות, אוצר המשפט, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני, ניתן ב-10 באוגוסט 1994
  2. ^ נוהל הוספת פרטי אב לקטין תושב ישראל הרשום במרשם האוכלוסין, באתר של רשות האוכלוסין וההגירה.
    נוהל מתן מעמד בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות, באתר של רשות האוכלוסין וההגירה
  3. ^ עא 5942/92 פלוני נגד אלמוני, פ"ד מח(3) 837, ניתן ב-10 באוגוסט 1994
  4. ^ חוק הירושה, תשכ"ה-1965
  5. ^ סעיף 4 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ח, עמוד א'
  7. ^ מרדכי אליהו, ‏בדיקת רקמות - זיהוי גנטי וייחוס משפחתי - היבט הלכתי, באתר "דעת", 31 בדצמבר 1997
  8. ^ Uniform Parentage Act, 2002. Section 502.
  9. ^ חוק מידע גנטי (תיקון מס' 3), התשס"ח-2008, באתר הכנסת
  10. ^ עא 548/78 פלונית נגד פלוני, פ"ד לה(1) 736, ניתן ב-16 בדצמבר 1980
  11. ^ שרה פרידמן, "אני כל כך מאושרת, אקבל את בתי בחזרה", מעריב, 30 במאי 1988, המשך
  12. ^ בג"ץ 566/11 דורון ממט–מגד ואחרים נגד משרד הפנים ומשרד החוץ, ניתן ב-28 בינואר 2014
  13. ^ תמש (ת"א) 13026-02-16 מ' ק' נ' מ' ג', ניתן ב-17 בפברואר 2019