ביאוולף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדף הראשון בביאוולף

ביאוולף (באנגלית עתיקה (אנגלו-סקסונית) Beowulf) הוא אחד האפוסים העתיקים ביותר בתרבות העמים האנגלו-סקסונים. האפוס נכתב במקור בסביבות שנת 1000 לספירה באנגלית עתיקה, ומקורו של הסיפור עצמו הוא מוקדם יותר.

באיוולף הוא סיפור עם שבו מסופר על גיבור רב עוצמה שהכה לבדו, הודות לכוחו הגופני, אומץ ליבו ונאמנותו, מפלצות מרושעות וחורשות רע. הפואמה מתרחשת באזור סקנדינביה על רקע מלחמה בין העמים הדנים לשוודים ולשבט הגותים. העלילה מיוחסת כולה לגיבור משבט הגותים, שלימים נהפך למלכם, בשם ביאוולף, שנלחם בשלושה יצורים מיתולוגיים. השירים מלאים באיפיונים מהמיתולוגיה הנורדית וכן בביטויים מהנצרות.

השירים אינם אסופת קרבות חסרת משמעות; הם נחשבים ליצירה נפלאה מהתקופה ההיא, השופכת אור על דרך חייהם של האנשים באותם ימים ועל הקרבות שלהם. במונחים היסטוריים, הדמויות בשירים הן פגאניות. אולם, חלק מן המאורעות מתרחשים בתקופה כמו תנ"כית. כך למשל, גרנדל ואימו של גרנדל ידועים כשארי בשרו של קין. יש חוקרים הסבורים כי היצירה היא מעין אליגוריה נוצרית, ולכן מרובים בה ההקשרים התנ"כיים.

היצירה תרמה רבות לספרות המודרנית והשפיעה מאוד על יוצרים כמו ג'ון רונלד רעואל טולקין, ששאב רעיונות רבים מיצירה זו ליצירתו שלו, שר הטבעות. היצירה גם נתנה השראה לסופר האמריקאי ג'ון גרדנר, שכתב את "גרנדל", המספר את סיפור ביאוולף מנקודת המבט של גרנדל.

האפוס תורגם לעברית בידי אריה סתיו בשנת 2008.

פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת ביאוולף נפתחת עם הדנים. הם מסופרים כעם מרשים ורב-תהילה, ומאה השורות הראשונות של היצירה מוקדשות לתולדות השתלשלות המלכים הדנים, הצלחתם וגבורתם במלחמות. המספר סוקר ארבעה דורות של מלכים - סקילד[1] (או שילד- Skyld), ביאוא (Beowa) או ביאוולף (ביאוולף שונה מגיבור הספר), הלפדן (Healfdene) והרותגר (Hrothgar).

כתב יד של האופוס "באולוף", הגלריה הלאומית, לונדון, בריטניה

מלכים נוספים הכלולים ברשימה הם: סְקֶפינג, והמלך חרודג'אר (מלך בימיו של גיבור הסיפור ביאוולף). את האולם המפואר, הארורוט בנה המלך חרודג'אר.[2]

"...ויורה לאנשיו בית משתים לו לבנות,

היכל יקרות, אשר שמו ינון

בקרב עמו לעולמי עולמים;

כל טוב שמים שם יחלוק

לצעירים וזקנים ולא יחסוך...

...המלאכה נשלמה ועל מכונו ניצב

הגדול באולמות; "האורוט" קרא לו..."

(מותך שורות 7986)[3]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב הראשון: גרנדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה מתארת את השבטים המוזכרים באפוס

ביאוולף מתחיל בסיפורו של המלך הארות'גאר, שבנה אולם משתאות ענק לעמו בשם האורוט. באולם זה היו מבלים הלוחמים הדניים את זמנם בשירה ובחגיגות, עד אשר המפלצת גרנדל (מפלצת בעלת חצי גוף אנוש) - המנודה מהחברה - מתקיפה את האולם והורגת רבים מהלוחמים בעת מנוחתם (מאורחיו של המלך ומבני האצולה הגבוהה). ביתה של גרנדל הוא במערה תת-קרקעית מתחת לפני אגם. במשך כמה שנים הגיעה גרנדל ופגעה במשתאות המתרחשים בעת ליל, עת ששררה חרדה בקרב בדנים מלהתקרב בכלל למקום האירוע.[4]

לוחם צעיר בשם ביאוולף, בנו של המלך הגדול של בני גאט-היגאלק שומע את דבר צרותיו של המלך הארות'גאר ובא לעזרתו. תחילה חייליו הדנים לא בוטחים בו, אך אחרי שהתברר למלך כי ביאוולף הוא ממשפחה מיוחסת שהכיר המלך (ואפילו את ביאוולף עצמו כילד קטן) אישר חרודג'אר לאסוף את לוחמיו ולן באולם המשתאות.[5] גרנדל הצליח להתעות כל כך את ביאוולף במהירות תקיפתה כך שהרג את אחד הלוחמים. כאשר גרנדל התקיף דווקא את ביאוולף, ביאוולף נאבק מולו בידיים חשופות, פוצע אותו אנושות וכורת את ידו, וגרנדל נמלט לביתו בתחתית האגם.[6] ידו הכרותה של גרנדל נשארה עומדת על גג האולם הגדול האורוט. ביאוולף זכה להצלחה כה מרובה והוכרה כל כך גדולה מצד החיילים הדנים, שערכו לכבודו משתה יאה מזה של המלך והמלכה.[7]

בעת לחמתו של ביאוולף לא הייתה לבני הגאט כל דרך לעזור לו, עקב כך שגם נשקיהם היו חסרי תועלת מול גרנדל.[8]

מתוך האפוס ביאוולף:

"לשלוף חרבם, המבקשים את נפשו,

להגן על אדונם כי אין בארץ

כי לא ידעו לפגוע בגופו

בני החיל של חורש האוון,

אשר באו סביבו, לא תצלח נגדו;

חרב אשר תוכל ביטל כוחם

...וימהרו הישועים כי הטובה בחרבות

חרב קדמונים, בקסם לחש

ככל אשר ויכלו; של כלי המלחמה..."

(שורות 794-803)

המשתוקקים לקרב,

הקרב השני: אימו של גרנדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אמו של גרנדל סופרו עלילות רבות, מביניהם שהיא צאצא של קין.[9] בלילה למחרת, בחגיגות על ניצחונו של ביאוולף על המפלצת, מגיעה אמו של המפלצת מהמערה התת-קרקעית וקוטלת לוחם דני בזעמה. אמו של גרנדל הצליחה לגרור את גופת החייל המת עד למערה. הארות'גאר וביאוולף החלו לעקוב אחר המפלצת למאורה השוכנת בתחתיתו של אגם.

תיאור אמו של גרנדל:[10]

אשה בת תופת, ...אמו של גרנדל,

אימי המצולה, ביגונה מהרהרת:

לה משכן גזרה, וקור הזרמים

על אחיו היחיד מאז קם קין

את בן ואביו, ויהרגהו,

נע ונד בארץ, ארור, חמוץ מדם

רחוק ממשוש אדם, בארץ ישימון

גזע מפלצות, וירבה שם זרעו,

ובהם גרנדל...

(שורות 1258-1267)

כשהגיעו המלך וחילוו ביחד עם ביאוולף לאגם שורץ הנחשים, שלצד האגם על אחד מהסלעים עומד ראשו של החייל הדני שהרגה קודם גרנדל. ביאוולף צולל לתוך האגם ומותקף בידי אימו של גרנדל. אמו של גרנדל הצליחה לגרום לביאוולף להגיע למעין מערה באמצע האגם. ביאוולף השתמש בראשית הקרב בחרב קסמים בשם "חרוטינג" שקיבל קודם מהלוחם אונפרת' (שהיה מעין אמן בכל הנוגע לחרישת חרבות). עד מהרה מגלה ביאוולף שגם חרב הקסמים לא מצליחה לעשות את עבודתה נאמנה, אז החליט ביאוולף לנסות לתפוס את אמו של גרנדל בידיו. גם פעולה זאת לא הצליחה. ביאוולף החליק באמצע הקרב ואמו של גרנדל הנוראה החזיקה בסכין והתקרבה לכיוונו של ביאוולף. בדיוק ברגע כי הניח ביאוולף כי הוא עומד למות בעוד רגעים ספורים, נסתה המפלצת לחדור דרך שיריונו של ביאוולף.ביאוולף ירד אל קרקעית המערה וראה שם חרב אלוהית. כנראה שחרב זאת הייתה מפרותיה הקודמים של המפלצת בשדידות קודמות שביצעה. החרב האלוהית שקלה מקשל מכובד למדי בלשון המעטה והכבידה על ביאוולף להרים אותה ולהניף אותה אל עבר המפלצת. בסופו של דבר הצליח ביאוולף לערוף את ראשה של המפלצת הנוראה (אמו של גרנדל). מכאן החל שלב ב' במסע והוא חיפוש גופתו של גרנדל. אחרי חיפושים, בעזרת לפידים שנשאו איתם הלוחמים של ביאוולף הם הצליחו לזהות את גופתו נטולת רוח החיים של גרנדל. מכאן החליט ביאוולף לכרות את ראושו של גרנדל בחוד תערה של חרבו. הדם נזל על גבי החרב והחל להתיח אותה. בסופו של דבר, גופתו של גרנדל נשארה ובידה שרד רק הבסיס שהחזיק את החרב.[11]

לפי הכתוב:[12]

ניתך הלהב, ...כבר נמסה החרב

של בן השחץ, כי רותח דמו

עד מהרה ורעל בשרו.

הגיבור אשר צפה עלה אל פני המים

שקטו הגלים בנפילת אויבו;

טוהרו מימיה, בברכת הענק

השוכנת במעמקים, כי מתה המפלצת

בא יומה...

(שורות 1615-1622)

חיילים דנמרק שחיכו כבר זמן מכבר לביאוולף החלו להרגיש מתוסלים ומיואשים. ביאוולף בסופו של דבר צף אל פני המים ובכך ראו אותו החיילים הדנים. לכבודו התקיימה אפילו מסיבה (משתה) מפוארת. נכון לרגע זה כבר לא הייתה יותר בעיה לדנים להמשיך לחגוג בהאורוט. בסופו של דבר חזר ביאוולף לטריטוריית בני הגאט, שם חי בתחילת דרכו, ומסר את דברי המלך המשבחים והמהללים אותו ברבים. עקב כך, בהגיעו לגיל מבוגר נהפך ביאוולף למלך בני הגאט בנוסף.[13]

הקרב השלישי: הדרקון ומותו של ביאוולף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיע ביאוולף לגיל קרוב ל-100, חמישים שנה לאחר מכן, אדם אלמוני (עבד) גונב גביע מוזהב מתוך מאורת דרקון בדרום שוודיה. הוא ביצע תכסיס הרואי נגד הדרקון , שחי מתחת לגלעד. כאשר הדרקון רואה כי הגביע נגנב, הוא עוזב את המאורה בזעם וזורע הרס בממלכה. מסע ההרס של הדרקון לווה בעשן קטלני שעפף את ארץ בני הגאט. ביאוולף יצא למסע, למרות גילו המופלג (כ-100) ביחד עם 11 חיילים גיבורים נוספים. בעת הקרב החליטו הלוחמים כי זהו אתגר גדול מידי בשבילם וברחו מהמקום. רק חייל בודד מביע גבורה נשאר, ושמו הוא וויגלאף. וויגלאף תרם למערך הקרב ולשסוע הדרקון, אך ביאוולף נאלץ למות עקב הקרב, בצורה הרואית, כדרכו שלו. לביאוולף לא עמד יורש, ולכן תרם את המגנים וכלי נשקו לוויגלאף. המוות של ביאוולף מתואר היטב: בהליכה הרואית קם וויגאלף מהמערה עם סכום מהאוצר שהחזיק בידיו, ומתוך המערה, בעת שנסגרות עיניו של ביאוול הראואות את האוצר והניצחון, ביאוולף מת. גיוואלף מצא את הלוחמים שברחו (10 לוחמים שונים) והטיח בהם האשמות. גיוואלף היה האחראי בפועל על צוואתו הצנועה של ביאוולף, שביקש לשרוף את גופתו על המוקד, כשנשקייה שלמה תלויה מסביבו מכל עברו של המוקד, ולאחר מכך להיות קבור לנצח נצחים בגלעד הצופה אל גלי האוקיינוס. פחדיו של גיוואלף החלו לצוץ, ובהם פחד מפני תקיפה עתידית של אנשי שוודיה על ארץ בני הגאט, בהיעדר ביאוולף.[14]

סיום האפוס האגדי מתרחש בעת שש-12 מלוחמיו הטובים של ביאוולף רוכבים על סוסיהם, ומשבחים את הלוחם האגדי שמת[15]:

...כי יאה לאדם לשבח במלים

את אדונו ומלכו בבוא שעתו

להילקח מהבשר. כך ביכו בני הגאט

רעיו ליד האח את מות מלכם;

אמרו שהיה מכל המלכים

הטוב והנדיב והרך באנשים

אוהב עמו ותאב תהילה.

(שורות 3174-3182)

הרקע ההיסטורי של העמים והדמויות בביאוולף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ביאוולף משתייכת לעם הגאטים, אשר התיישבו באזור דרום שוודיה של ימינו, דרומה מאגמים וונרן (Vänern) וווטרן (Vättern).[16]

היגלק - מלך הגטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ביאוולף, מלך העם הגטי הינו היגלק (Hygelac). על פי עלילת הסיפור, ביאוולף הוא גיבור מלחמה תחת שלטונו. הוא משרת את בית המלך עד מות הירדרד (Heardred), בנו של היגלק, ולאחר מכן עולה למלכות. בסיום העלילה, כאשר נהרג ביאוולף בקרב עם הדרקון, נושא כליו ויגלף (Wiglaf) מתריע על הסכנה שמאיימת על עם הגטי אחרי מות מלכם. הוא מזכיר את מותו של המלך היגלק כאשר הוא נהרג על ידי ההטוורים (Hetware) והפרנקים (Franks) בארץ פריזיא (Frisia), ואיך שזה ישר פתח פתח לתקיפות על הגטים (ראה שורות 2915-16, וגם ב-1202-1211, ו2355-57).

מלחמה זו בין היגלק והפריזים מופיעה בשלושה מקורות היסטוריים נוספים: אחד של גרגוריוס מטור, ועוד שני מקורות אנונימיים.[17] על פי מקורות אלו, היגלק מלך הגטים יצא למסע שוד בארצי ההטוור בסביבות 515-530 לספירה. הוא הצליח לשדד את ההטוור, אך לפני שהספיק להמלט, תפס אותו צבאו של מלך הפרנקים תיאודריך הגדול, הרג אותו, והשיב את הרכוש לארצם.[18] על-פי מקורות אלו, ניתן לזהות כי אכן היה היגלק דמות היסטורית, ושהאזכורים למלחמה בה הוא נהרג בארץ פריזיה נגד ההטוור והפרנקים, אכן משקפים אירועים היסטוריים שהתרחשו. 

ביאוולף[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ביאוולף קשה יותר לאתר במקורות היסטוריים. שלא כמו היגלק, לא קיים איזכור לשם "ביאוולף" כמלך הגטים במקורות היסטוריים אחרים של התקופה.[19] כשלעצמו, אין זה מספיק כדי לשלול את האפשרות שאכן היה מלך גטי בשם ביאוולף. גם תיאור מעשיו האגדתיים לא בהכרח מעמידים את דמותו מחוץ להיסטוריה, מאחר שקיימות לא מעט דמויות היסטוריות שקיומן ההיסטורי מוכח, וקשורים בדמותן מעשים בעלי נופך אגדתי אשר לא נופל מאילו של ביאוולף. אולם, ישנם מספר אינדיקטורים המעידים על כך שכנראה היה ביאוולף דמות בדיונית בלבד:[20]  

  • שבר באליטרציה השושלתית: בקרב האצולה של בתי המלוכה הסקנדינבים בתקופה זו נהוג היה לתת למלכים שמות המתחילים באותה אות. לדוגמה, בקרב הדנים נהוג היה להשתמש באות ה': האלפדין (Healfdene), היורוגר (Heorogar), הרותגר(Hrothgar), הלגה (Halga), היורוווירד (Heoroweard), הרתריק(Hrethric), הרותמונד (Hrothmund) והרותולף (Hrothulfl); בקרב השוודיםהייתה נהוגה האות א': אונגנתיוו (Ongentheow), אונלה (Onela), אותרה(Ohthere), אינמנד (Eanmund) ואידגילס (Eadgils). בקרב השושלת הגטית, נהוג היה לתת שמות באות ״ה״ (הרתל (Hrethel), הרבילד(Herebeald), היתכין (Haethcyn), היגלק (Hygelac) והירדרד(Heardred)). ביאוולף, אשר מתחיל באות ב', שובר את הרצף השמי של מלכי הגטים ומכאן נראה שלא השתייך לשושלת זו.[21] 
  • לא קיים ממד מציאותי לדמותו של ביאוולף. כל מעשיו מתאפיינים בהירואיות דמיונית ומעשי גבורה בלתי-אפשריים, המהווים סממן נוסף המעיד על היתכנות לא סבירה של דמותו ההיסטורית. הוא מתואר אך ורק באופן מוגזם ודרמתי, ובדרך כלל ללא נסיבות או תולדות ״היסטוריות״ של מלחמות או פלישות, כפי שניתן לזהות אצל מלכים אחרים בסיפור. דוגמה לכך ניתן לזהות בתיאור דמותו של ביאוולף במלחמה העקובה מדם בה נהרג היגליק. אף על פי שביאוולף הוא אחד מן הניצולים היחידים במלחמה הקטלנית, מתוארת דמותו באור מיתי: ״ביאוולף נמלט בכוחו, שחה חזק, אחז בידיו שריונם של שלושים לוחמים...״ (2359-63). ואכן, דמות הרואית אשר אין לה כל תיאור שגרתי וארצי מעוררת חשד בקיומה כדמות היסטורית מוחשית.[22] 
  • על פי הסיפור בפואמה, תמך ביאוולף באידגילס, בנו של מלך השוודי אותרה, במרד נגד דודו אונלה אשר השתלט על המלכות (2390-95). על פי מקורות סקנדינבים היסטוריים, אכן מרד אידגילס בדודו ולקח ממנו את המלוכה בעזרת תמיכה חיצונית. אך לא הייתה זו תמיכה מהגטים (עמו של ביאוולף), אלא מעם הדנים.[23] אי דיוק זה בעלילת הפואמה, הינו סממן נוסף המצביע על הסבירות שביאוולף הינו דמות פיקטיבית אשר הושתלה לתוך האירועים ההיסטוריים.  

בשעות חייו האחרונות, מתאר ביאוולף את תולדות מלכותו על הגטים, אשר נמשכה כחמישים שנה ובמהלכה לא העיז אף אדם להלחם נגדו (2732-37). שתי בעיות העולות מהתרברבות זה: 

  • על אף דלות המקורות ההיסטוריים על תולדות הגטים, זה מרחיק לכת שמלך כה חזק היה יכול למלוך חמישים שנה בלי להופיע בשום מקור חוץ מהיצירה על שמו.[24]  
  • לא סביר שאחרי שלטון כה מוצלח וחזק, ויגלף מתאר מצב הממלכה מיד אחרי מותו של ביאוולף כחלש ביותר ועל סף חורבן (2911-2914).[25] 

השוודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונגנתיוו (Ongentheow)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונגנתיוו מתואר כמלך שוודי שהרג את אחיו הגדול של היגלק, היתכין (Haethcyn).אונגנתיוו אינו מופיע במקורות הסקנדינביים,[26] אך הוא כן מוזכר בפואמה האנגלית העתיקה ווידסית (Widsith).[27][28] אין הסכמה ברורה לגבי קיום דמותו ההיסטורית, אך הופעתו ביצירה קדומה זו תומכת בדעה שהוא אכן היה מלך של שוודיה במאה השישית.[29]

אונלה (Onela) ואידגילס (Eadgils)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עלילת ביאוולף, אידגילס מורד נגד דודו אונלה, מלך השוודים. ביאוולף מעניק לו תמיכה צבאית והודות לכך איגליס מצליח להרוג את אונלה ועולה לשלטון (2612-16 וגם 2379-97). רקע מפורט למאבק בין אידגילס לאונלה: למלך אונגנתיוו (Ongentheow) שני בנים, אונלה ואותרה(Ohthere). לאותרה, אשר יורש את המלוכה לאחר מות אונגניוו אביו, שני בנים, אידגילס ואינמונד. בנים אלו עתידים למלוך אחריו, אך בפועל לאחר מותו של אותרה, תופס אונלה אחיו את המלכות. בניו המתוסכלים של אותרה מורדים נגד דודם אונלה בניסיון לעלות למלוכה, אך נכשלים ונאלצים לברוח מפניו אל הגטים. אונלה לא נשאר חייב, ושולח את חייליו לרדוף אחריהם. החיילים לא מצליחים להרוג את הבנים אך הורגים את הירדרד (Heardred) מלך הגטים, אשר מעניק להם חסות. אידגילס מצליח להמלט, ולאחר זמן מה נוקם באונלה. ביאוולף (שמזה כבר הפך למלך הגטים) עוזר לאידגילס במאבקו נגד דודו אונלה, עד שלבסוף מצליח אידגילס להרוג את אונלה ומולך על שוודיה (2612-16 וגם 2379-97). חלקים מסיפור זה אפשר לאמת של ידי המגילות הנורסיות העתיקות הינגלינגטל (Ynglingtal), פואמה על שושלות סקנדינביות שמתוארכת לסוף המאה התשיעית, והינגלינגאסגא (YnglingaSaga), יצירה מאוחרת יותר אשר מתעדת את שושלת מלכי שוודיה.[30] השמות של אותרה, אונלהואידגילס מופיעים במגילות אלו, ואף ישנו תיאור של מלחמה בין אידגילס ואונלה, הנערכת על האגם הקפוא וונרן (Vanern), שבה אידגילס מנצח את דודו.[31] בנוסף, חוקרים שוודים הצליחו לאתר את מקום קבורתם באופסלה הישנה (Gamla Uppsala), ועל פי בדיקות ארכיאולוגיות קבעו גם את תאריך קבורתם: אידגילס נקבר סביב 575, אותרה סביב 525, ואונגנתיוו סביב 510.[32]

צרות בבית המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרותגר, הרותולף (Hrothulf) והרתריק (Hrethric): הסיפור מתחיל תחת מלכותו של הותגר. מן ההתחלה, עוד טרם מוזכרת המפלצת גרנדל (Grendel), ישנו רמז לאסון שעתיד לפקוד את בית המלך בסופו של דבר: ״עוד לא הגיע העת שבה שנאתו החדה של חרב חתנו יקום נגד הרותגר." בהמשך השירה ישנם עוד כמה רמזים לסכנת בגידת משפחתית בבית המלך, אולם המאיים הופך להיות הרותולף, אחיינו של הרותגר, שחשוד על לקיחת המלוכה מבניו של הרותגר, הרתריק והרותמונד (Hrothmund) (ראה שורות 1017-19, 1163-65, 1180-83).

ווידסית מביא תמיכה לסיפור זה. הרותגר והרותולף מוזכרים ביחד, ומתוארים כמלכים במשכן הרוט (Heorot).[33][34] בהמשך, ווידסית אף מרמז גם כן על השבר שעתיד להתרחש ביניהם: ״לזמן רב הרותגר והרותולף, דוד ואחיין, הצליחו לשמור על השלום.״[35] עולה מזה שלבסוף השלום ביניהם אכן מופר כאשר ניסה הרותולף לשים את עצמו כיורש לדודו במקום בניו.[36]

עוד מקור למלכים הדנים נמצא בכתביו של סקסו גרמטיקוס, היסטוריון דני מן המאה ה-12.[37] ישנו דמיון רב בין הסיפורים של סקסו גרמטיכוס ועלילת ביאוולף.[38] סקסו גרמטיכוס מספר על דמות בשם״רולף״ (=הרותולף) שהורג את ״רוריק״ (=הרתריק), ושודד את עירו. מכאן עולה כי סיפור השושלת הדנית בביאוולף מעוגן יחסית בהיסטוריה: נראה כי הרותגר המלך ובנו הרתריק אכן היו דמויות היסטוריות אמיתיות. הרמזים בביאוולף לשבר משפחתי שיפקוד את בית המלוכה הדני מוצא גם הוא בטוי בעובדות היסטוריות מוצקות: על פי סקסו גרמטיכוס, הרותולף, אחיינו של המלך הרותגר, הרג את הרתריק ועלה תחתיו לשלטון.[39]

ביאוולף בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 יצא הסרט "הלוחם ה-13", אשר היה מבוסס על ספרו של מייקל קרייטון "Eaters of the Dead" (בעברית: אוכלי המתים). הסרט, אשר עוקב אחר שליח ערבי המצטרף לחבורת לוחמים ויקינגים במטרה להלחם בשבט פראי בארץ מולדתם, מנסה לשוות לסיפור מימד מציאותי יותר. אימו של גרנדל היא לא יותר מכוהנת השבט, והדרקון הוא פרשי השבט המצוידים בלפידים בעת שהם מתקיפים באישון לילה כדי לנטוע מורא באויביהם. באותה שנה ובהצלחה מועטה יותר, יצא סרט נוסף העוסק באפוס, בשם Beowulf. הסרט שימר את המוטיבים הפנטסטים של האפוס המקורי, בשילוב מוטיבים מתחום המדע הבדיוני.

בשנת 2005 יצא הסרט Beowulf & Grendel בכיכובם של ג'ררד באטלר וסטלאן סקארסגארד ובבימויו של סטורלה גונרסון.

בנובמבר 2007 יצא הסרט Beowulf בבימויו של רוברט זמקיס. הסרט הופק בשימוש בטכנולוגיית לכידת תנועה, כדי ליצור סרט הנפשה בגרפיקת תלת ממד, כאשר הדמויות בנויות לפי מתאר שחקניהן. בסרט מככבים ריי ווינסטון בתפקיד ביאוולף, אנתוני הופקינס בתפקיד המלך הארות'גאר, רובין רייט פן בתפקיד המלכה וולתיאו, ג'ון מלקוביץ' בתפקיד אונפרת' ואנג'לינה ג'ולי כאימו של גרנדל. בסרט זה העלילה שונה מעלילת האפוס המקורי.

מראהו של ביאוולף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאוולף מתואר כאדם גבוה ונאה במיוחד וכשחיין מצטיין- מביס מפלצות מים רבות בעבר. ביאוולף מתואר כגיבור וכשליחו של אלוהים אל חרודג'אר.[40]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98
  2. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98
  3. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98
  4. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98
  5. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98
  6. ^ ליבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 99
  7. ^ ליבנה ליטני, המיתולוגיה הביריטת, מפה, 2005, עמ' 100
  8. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 99
  9. ^ ליבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 100
  10. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 100
  11. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 101
  12. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 101
  13. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 102
  14. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 102-103
  15. ^ לבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 103
  16. ^ Robert W Chambers, Beowulf: An Introduction to the Study of the Poem with a Discussion of the Stories of Offa and Fin, Cambridge Unviersity, 1959, עמ' 2
  17. ^ Chambers 3
  18. ^ Chambers 2-3
  19. ^ Chambers 10
  20. ^ Chambers 11
  21. ^ Chambers 10-11
  22. ^ Chambers 11-12
  23. ^ Chambers 8
  24. ^ Chambers 12
  25. ^ Chambers 13
  26. ^ Chambers 5
  27. ^ ראה ווידסית 1:31.
  28. ^ Alfred Anscombe, The Historical Side of the Old English Poem Widsith, Transactions of the Royal Historical Society, עמ' 132
  29. ^ Chambers 1,4
  30. ^ Chambers 5
  31. ^ Chambers 5-6
  32. ^ Frederick Klaeber, Review: Beowulf: An Introduction the the Study of the Poem with a discussion of the Stories of Offa and Finn by R.W. Chambers, The Modern Language Review, עמ' 483
  33. ^ Wisdith 1:46
  34. ^ Anscombe 128
  35. ^ Wisdith II:45-46
  36. ^ Chambers 26
  37. ^ Kemp Malone, Grendel and Grep, PMLA, עמ' 1
  38. ^ Malone 5
  39. ^ Chambers 26-27
  40. ^ ליבנה ליטני, המיתולוגיה הבריטית, מפה, 2005, עמ' 98