גיהנום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גהנום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור של הגיהנום מימי הביניים (שנת 1180 לערך)

לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שריפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

מקור השם העברי "גיהנום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גיהנם" מופיעה לראשונה במשנה כמקום משפט הרשעים. מקורה של המילה אינו ברור. בסביבות המאה ה-17 או ה-18 שינו המדקדקים את הכתיב מגיהנָם בקמץ לגיהנום בחולם חסר או מלא, בעקבות השערה הקושרת בין הגיהנום ושם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו').

גיא בן הנום מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: "וְעָלָה הַגְּבוּל גַּי בֶן-הִנֹּם אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶגֶּב הִיא יְרוּשָׁלָיִם, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֶּי-הִנֹּם יָמָּה." (יהושע, ט"ו, ט'). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים.

בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לעבודה זרה, לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ושרפו אותם באש. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשתה בישראל: "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (מלכים ב', כ"ג, י'). הגיא שימש מקום פולחן עבודה זרה סמוך לירושלים בזמנו של הנביא ירמיה, שהכריז כי למקום זה יקראו גיא ההרגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הנום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו "לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ" .

לפי סברה זו, מכיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים ועל פי נבואת ירמיהו גם מקום ענישתם, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים בעולם הבא, לעומת גן עדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהנום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד אתו.

מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת, הינום הוא שם אדם.

ההשערה הרואה את גיא בן הינום כמקור למילה "גיהנום" אינה מוסכמת, ויש הרואים בה אטימולוגיה עממית.

הגיהנום ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיקר שמזהיר מפני עונש בגיהנום בגין לבישת בגדים צמודים

בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהנום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה. לדוגמה: "וסופו יורש גיהנם" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ה').

מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהנום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'), ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד ב').

במסכת עירובין נאמר: "ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט, עמוד א').

בתלמוד זיהו את גיהנום עם שאול המקראית: "שבעה שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט, עמוד א').

על פי התלמוד לגיהנום יש שבעה מדורים (תלמוד בבלי, סוטה, דף י', עמוד ב'), והמדרשים זיהו את שבעת שמות הגיהנום כשמות המדורים השונים: "שבע שמות נקראו לגיהנם: שאול, אבדון, גיהנם, באר שחת, טיט היון, ציה, צלמות. ובין כל אחת ואחת מהלך שלש מאות שנה, נמצא עמוקה של גיהנם שני אלפים ומאת שנה." (אוצר המדרשים, אייזנשטיין,ערך "הלל")

קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי המסורת באגדה ובמדרש תקופת שהותם של הרשעים בגיהנום היא שנים עשר חודשים (למשל "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ממקור זה וממקורות נוספים עולה כי הגיהנום אינו בהכרח עונש נצחי, אלא לפעמים משמש כתחנת מעבר וכעונש זמני. עם זאת יש חטאים כבדים שעליהם, על פי חז"ל: "גיהנם נתנעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות" (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ה).

הראשונים נחלקו אם הגיהנום הוא מצב פיזי, ייסורים, סבל וכליה בעולם הזה (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק), או ענישת הנשמות לאחר המוות (רמב"ן, שער הגמול).

גיהנום בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוציפר מעונה בגיהנום

הגיהנום בנצרות מבוסס במידה רבה על שילוב בין תיאור השאול במיתולוגיה היוונית (המצאות הגיהנום מתחת לאדמה, נהר הסטיקס) לבין התבססות על המיתולוגיה היהודית הקדומה והאלילות בכנען.

במיתולוגיה הנוצרית הקדומה השד אביגור הוא דוכס הגיהנום, המגלה נסתרות ויודע את גורל המלחמות ומוכן למכור את מרכולתו תמורת נשמתו של הקונה.

בתרבות המערבית הייתה תהודה רבה גם לתיאורו הלירי של הגיהנום ביצירתו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית".

בנצרות הקתולית יש בנוסף לגן עדן וגיהנום מקום הידוע בשם "כור המצרף" (purgatorium) שתפקידו לזכך אנשים שחטאו, אך הגיעו לגאולה וטרם שילמו עבור חטאיהם. בניגוד לגיהנום, שם הסבל הוא נצחי – בכור המצרף הסבל זמני.

בקרב תאולוגים ואנשי דת נוצרים בני זמננו יש תופעה בולטת של הסתייגות מן הגיהנום בדמותו המסורתית - וזאת מתוך תחושה כי לא יאה לדת נאורה, שכיום מחויבת לסובלנות ושוב אינה מנסה לכפות עצמה בכוח בעולם הזה, לאיים על מאמיניה בעונש של עינויים נצחיים בעולם הבא. במקרים רבים אנשי דת נוצריים מנסים כיום לפרש את הגיהנום כמושג מטפורי ולא כמקום בו עוברים החוטאים עינויים נוראים בפועל, או לטעון כי גם אם הגיהנום קיים, ייתכן שאלוהים ברחמיו סולח לחוטאים כולם ומעולם איש לא נשלח לשם בפועל.

תיאור הגיהנום בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מחברת התופת והעדן" היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי "מחברות עמנואל", שפורסם בשנת 1320 לערך. היא כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהנום, ובו למשל:

מִשָּׁם נָסַעְנוּ וְהִנֵּה שׁוּחָה עֲמֻקָּה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
לֹא יִשָׁמַע בָּהּ רַק קוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה
וּבְתוֹכָהּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
וְעַקְרַבִּים חֲבַרְבֻּרִים
וַיֹאמֶר אֵלַי הָאִישׁ זֹאת נִקְרֵאת אֶרֶץ נְשִׁיָּה
וּבְשֵׁם אַחֵר שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה
וְהִיא מְקוֹם הָאֲנָשִׁים הַמְּשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא

מקום נרחב מוקדש לתיאורם של אלה שבחייהם נחשבו מוסריים ונכבדים, אך בגיהנום נחשפה דמותם האמיתית, כגון "זֶה הָאִישׁ הָיְתָה לוֹ לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת, אַף בַּלֵּב פָּעַל עַוְלוֹת". רעיון דומה מופיע בסאטירה "עמק רפאים" מאת יצחק בר לווינזון - חולה מסוכן המבקר בגיהנום רואה בו "כמה אנשים שהיו מוחזקים אצלנו לאנשים ישרים, ויש מהם שנחשבים אצלנו לצדיקים גדולים וחסידים ועמודי עולם".

בספרו של אליהו וידאש איש צפת, מתלמידיו של משה קורדוברו, "ראשית חכמה", שהודפס לראשונה בשנת 1578, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהנום וסוגי החוטאים המאכלסים אותם.

ספר "שבט מוסר", מאת אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהנום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".

תיאור של הגיהנום מופיע גם בסיפורו של ש"י עגנון "המשל והנמשל" (הנכלל בקובץ "עיר ומלואה").[1] בניגוד לתנאי החום והקור הקיצוניים המופיעים ברבים מתיאורי הגיהנום, מתאר עגנון: "באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר".

גיהנום בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות הפופולרית הגיהנום מתואר ככבשן לוהט או "תופת" (Inferno) עם להבות בכל מקום, הנמצא במעמקי האדמה. קירות הגיהנום הם בצבעי אדום עזים ובין הסלעים המחודדים זורמים נהרות לבה רותחת. האנשים בגיהנום עוברים עינויים שונים ואכזריים בידי השטן ומשרתיו. השטן מתואר לרוב כשד אדום, גדול ובריון בעל קרני תיש גדולות על המצח וקלשון בידו.

סגנון תרבותי ומוזיקלי אשר ידוע בהתעסקותו בגיהנום, בשטן ובמוות הוא ההבי מטאל. שירי המטאל אשר נכתבו על נושא הגיהנום והשטן רבים מספור. עם המפורסמים שבהם נמנים "Highway to Hell" ("כביש ראשי לגיהנום") ו-"Hells Bells" ("פעמוני הגיהנום") של AC/DC, ‏"The Number of the Beast" ("המספר של החיה") של איירון מיידן, "Burn in Hell" ("להישרף בגיהנום") של טוויסטד סיסטר, "Dante's Inferno" ("התופת של דנטה") של Iced Earth ורבים אחרים (ראו פולחן השטן ברוק הכבד). סרט הקומדיה "שטן על הזמן" ("Little Nicky") מציג באופן הומוריסטי את התעסקותה של תרבות המטאל בנושא הגיהנום והשטן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ורסס, "גלגולי מוטיב בספרו של ש"י עגנון, 'המשל והנמשל'", בספר מחקרים בספרות ישראל, מוגשים לאברהם הולץ, בעריכת צביה בן-יוסף גינור, 2003