גנייזנאו (סיירת, 1906)

SMS גנייזנאו
תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת משוריינת
צי	הצי הקיסרי הגרמני
דגל הצי
סדרה	שרנהורסט
ציוני דרך עיקריים
מספנה	אה.גה. וזר
תחילת הבנייה	28 בדצמבר 1904
הושקה	14 ביוני 1906
תקופת הפעילות	6 במרץ 1908 – 8 בדצמבר 1914 (6 שנים ו־39 שבועות)
אחריתה	הוטבעה בקרב איי פוקלנד
מיקום	52°46′00″S 56°03′30″W / 52.76666667°S 56.05833333°W
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	12,985 טון
אורך	144.6 מ'
רוחב	21.6 מ'
שוקע	8.37 מ'
מהירות	22.5 קשר (42 קמ"ש)
גודל הצוות	764
טווח שיוט	8,900 ק"מ
הנעה	18 דוודי קיטור, 26,000 כוחות סוס,; המניעים 3 מדחפים
שריון	חגורת שריון – 80–150 מ"מ ; צריחי תותחים – 170 מ"מ ; סיפון – 35–60 מ"מ ; קזמטים – 130 מ"מ
חימוש	8 תותחים 210 מ"מ (8.2 אינץ') ; 6 תותחים 150 מ"מ (5.9 אינץ') ; 18 תותחים 88 מ"מ (3.5 אינץ') ; 4 צינורות טורפדו 450 מ"מ (17.7 אינץ')

SMS גנייזנאו (בגרמנית: SMS Gneisenau; ‏SMS – ראשי תיבות של Seiner Majestät Schiff, מגרמנית: אוניית הוד מלכותו) הייתה סיירת משוריינת של הצי הקיסרי הגרמני, שהשתייכה לסדרת הסיירות שרנהורסט. הספינה, שנקראה על שם קורבטת הבורג הקודמת באותו השם, הונחה ביוני 1904 במספנת AG Weser בברמן, הושקה ביוני 1906 ונכנסה לשירות במרץ 1908. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 21 ס"מ (8.3 אינץ'), עלייה משמעותית בכוח האש בהשוואה לסיירות משוריינות גרמניות קודמות, והייתה לה מהירות מרבית של 22.5 קשרים (42 קמ"ש). גנייזנאו שירתה בתחילה עם הצי הגרמני בקבוצת הסיור הראשונה, אם כי שירותה שם היה מוגבל בגלל הפיתוח הבריטי של סיירת המערכה עד 1909, שהסיירות המשוריינות הפחות חזקות לא יכלו להילחם בו ביעילות.

בהתאם לכך, גנייזנאו שובצה בשייטת מזרח אסיה הגרמנית, שם הצטרפה לספינת האחות שלה שרנהורסט. שתי הסיירות היוו את ליבת השייטת, שכללה כמה סיירות קלות. במהלך ארבע השנים הבאות סיירה גנייזנאו בנחלות הקולוניאליות של גרמניה באסיה ובאוקיינוס השקט. היא גם סיירה בנמלים זרים כדי להראות את הדגל ועקבה אחר אירועים בסין במהלך מהפכת שינהאי ב-1911. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, חצתה שייטת מזרח אסיה, בפיקודו של ויצה-אדמירל מקסימיליאן פון שפה, את האוקיינוס השקט אל החוף המערבי של אמריקה הדרומית, ועצרה כדי לאפשר לגנייזנאו ושרנהורסט לתקוף את פולינזיה הצרפתית בהפגזת פפאטה בספטמבר.

לאחר שהגיעה לחופי צ'ילה, שייטת מזרח אסיה נתקלה והביסה שייטת בריטית בקרב קורונל; במהלך הפעולה, גנייזנאו השביתה את הסיירת המשוריינת הבריטית אה"מ מונמאות', שהוטבעה לאחר מכן על ידי הסיירת הקלה הגרמנית נירנברג. התבוסה גרמה לאדמירליות הבריטית לנתק שתי סיירות מערכה כדי לצוד ולהשמיד את הטייסת של שפה, שאותה הם ביצעו בקרב איי פוקלנד ב-8 בדצמבר 1914. גנייזנאו טבעה באובדן חיים כבד, אם כי 187 מאנשי הצוות שלה חולצו על ידי הבריטים.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הסיירות מסדרת שרנהורסט הוזמנו כחלק מתוכנית הבנייה הימית שנקבעה בחוק הצי השני משנת 1900, שקרא לכוח של ארבע עשרה סיירות משוריינות. הספינות סימנו עלייה משמעותית בכוח הקרב על פני קודמותיהן, מסדרת רון, בהיותן חמושות ומשוריינות יותר. שיפורים אלה נעשו כדי לאפשר לשרנהורסט וגנייזנאו להילחם במערך הקרב אם יתעורר צורך בכך, יכולת המתבקשת על ידי המחלקה הכללית.

גנייזנאו הייתה באורך כולל של 144.6 מטר (474 רגל 5 אינץ') והיה לה רוחב של 21.6 מ' (70 רגל 10 אינץ') ושוקע של 8.37 מ' (27 רגל 6 אינץ'). הדחק האונייה היה 11,616 טון (11,433 טון ארוך) כמתוכנן ו-12,985 טון (12,780 טון ארוך) במעמס מלא. היא הונעה על ידי שלושה מנועי קיטור בעלי הרחבה משולשת עם קיטור שסופק על ידי שמונה עשר דוודי צינור מים על בסיס פחם. מערכת ההנעה שלה דורגה להפיק 26,000 כוחות סוס (19,000 קילוואט) למהירות מרבית של 22.5 קשרים (41.7 קמ"ש). היה לה טווח שיוט של 4,800 מיילים ימיים (8,900 ק"מ) במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש). הצוות של גנייזנאו כלל 38 קצינים ו-726 מלחים.

החימוש הראשי של גנייזנאו כלל שמונה תותחי SK L/40 בקוטר 21 ס"מ (8.3 אינץ'), ארבעה בצריחי תותחים תאומים, אחד מקדימה ואחד אחורה של המבנה העילי המרכזי בקו המרכז, וארבעת הנותרים מותקנים בקזמטים בודדים. החימוש המשני כלל שישה תותחי SK L/40 בקוטר 15 ס"מ (5.9 אינץ'), גם בקזמטים בודדים שהוצבו בסיפון מתחת לקזמטים של הסוללה הראשית. ההגנה מפני סירות טורפדו סופקה על ידי סוללה של שמונה עשר תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/35 שהותקנו בקזמטים. היא הייתה מצוידת גם בארבעה צינורות טורפדו שקועים באורך 45 ס"מ (17.7 אינץ'). אחד הורכב בחרטום, אחד בכל צד רוחב, והרביעי הונח בירכתיים.

הספינה הייתה מוגנת על ידי חגורת שריון בעובי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') של שריון קרופ, אשר הצטמצם ל-8 סנטימטרים (3.1 אינץ') לפני ומאחורי המצודה המרכזית. היה לה סיפון משוריין בעובי 3.5–6 סנטימטרים (1.4–2.4 אינץ'), כשהשריון הכבד יותר מגן על חדרי המנועים והדוודים ומחסני התחמושת של הספינה. צריחי התותחים בקו המרכז היו עם דפנות בעובי 18 סנטימטרים (7.1 אינץ'), בעוד שצריחי הכנף קיבלו 15 ס"מ של הגנת שריון. סוללת הקזמטים המשנית הייתה מוגנת על ידי רצועת שריון בעובי 13 סנטימטרים (5.1 אינץ').

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנייזנאו הייתה האונייה הראשונה בסדרה שהוזמנה, ב-8 ביוני 1904; היא הונחה במספנת AG Weser בברמן ב-28 בדצמבר תחת מספר הבנייה 144. שביתה ממושכת של עובדי המספנה עיכבה את בניית כלי השיט, ואיפשרה את השקתה של שרנהורסט ראשונה ובכך להיות הספינה המובילה של הסדרה. בטקס ההשקה של גנייזנאו, ב-14 ביוני 1906, היא קיבלה את השם גנייזנאו, לכבוד קורבטת הבורג הקודמת גנייזנאו, על ידי גנרל אלפרד פון שליפן, ראש המטה הכללי. הספינה עברה לווילהלמסהאפן לצורך התאמה והוכנסה לצי ב-6 במרץ 1908, לפני שהחלו בניסויים ימיים ב-26 במרץ. אלה נמשכו עד 12 ביולי, אז הצטרפה גנייזנאו לקבוצת הסיור הראשונה, שייטת הסיור של צי הים הפתוח במהלך תקופה זו, קפיטן צור זי פרנץ פון היפר שימש כמפקד הראשון של הספינה.

בזמן שירותה בקבוצת הסיור הראשונה, גנייזנאו השתתפה בשגרת האימונים הרגילה בזמן שלום עם הצי. היא השתתפה בשייט צי גדול באוקיינוס האטלנטי יחד עם שייטות אוניות המערכה של צי הים הפתוח מיד לאחר סיום הניסויים. הנסיך היינריך לחץ לשייט כזה בשנה הקודמת, בטענה שהוא יכין את הצי לפעילות מעבר לים וישבור את המונוטוניות של האימונים במימי גרמניה. השייט הגיע בזמן שהמתיחות עם בריטניה על מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני המתפתח היה גבוה, אם כי לא התרחשו תקריות כתוצאה מכך. הצי עזב את קיל ב-17 ביולי, עבר דרך תעלת הקייזר וילהלם לים הצפוני, והמשיך לאוקיינוס האטלנטי. הצי חזר לגרמניה ב-13 באוגוסט. תמרוני הסתיו נמשכו בין 27 באוגוסט ל-12 בספטמבר, ולאחר מכן הוחלף היפר על ידי קפיטן צור זי קונרד טרומלר.

שנת 1909 עקבה אחר דפוס דומה, עם שתי הפלגות נוספות באוקיינוס האטלנטי, הראשונה בפברואר ומרץ והשנייה ביולי ואוגוסט. המסע האחרון כלל ביקור בספרד. בהמשך השנה, גנייזנאו והסיירת הקלה המבורג ליוו את הקייזר וילהלם השני על סיפון היאכטה שלו, הוהנצולרן, בביקור אצל הצאר ניקולאי השני, קיסר רוסיה מול חופי פינלנד. גנייזנאו זכתה בפרס ה-Kaiser's Schießpreis (פרס ירי) על ירי מצוין בקרב סיירות משוריינות לשנת האימונים 1908–1909. המחצית הראשונה של השנה שלאחר מכן עברה ללא אירועים עבור גנייזנאו, וביולי היא השתתפה בשייט צי לנורווגיה. ב-8 בספטמבר הוקצתה הספינה מחדש לשייטת מזרח אסיה וקפיטן צור זי לודולף פון אוזלר קיבל את הפיקוד על הספינה לצורך הפריסה. עד אז, הצי המלכותי הבריטי החל להפעיל את סיירות המערכה החדשות שלהם, שעלו משמעותית על סיירות משוריינות כמו גנייזנאו, אך הפיקוד הגרמני החליט שעדיין ניתן להשתמש בספינה כדי לחזק את שייטת הסיירות הקולוניאלית של גרמניה.

שייטת מזרח אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בנובמבר עזבה גנייזנאו את וילהלמסהאפן, לכיוון הטריטוריה החכורה של מפרץ ג'יאוז'ו שלל גרמניה בסין. היא עצרה במאלגה, ספרד, בזמן שהייתה בדרך, לטקס הנצחת הגברים שנהרגו כאשר הקורבטה על שמה היא קרואה נהרסה שם ב-16 בדצמבר 1900. לאחר מכן עברה דרך הים התיכון, עברה את תעלת סואץ, ובזמן שחצתה את האוקיינוס ההודי, עצרה בקולומבו, ציילון. שם, היא העלתה את נסיך הכתר וילהלם ב-11 בדצמבר, שהיה אז בסיור בהודו הבריטית. גנייזנאו נשאה אותו לבומביי, שם עזב את הספינה. לאחר שחידשה את המסע למזרח אסיה, גנייזנאו נפגש עם הסיירת הקלה אמדן וערכה עצירות בסינגפור, הונג קונג ואמוי לפני שהגיעה לצ'ינגדאו, נמל הבית של השייטת הגרמנית, ב-14 במרץ 1911. שם, היא נפגשה עם אחותה שרנהורסט, ספינת הדגל של השייטת. ב-7 באפריל, גנייזנאו נשאה את השגריר החדש ביפן, ארתור גראף רקס, מטקאו ליוקוהמה, שם פגשה את שרנהורסט; מפקד השייטת, קונטר-אדמירל גינתר פון קרוסיגק, אוזלר, והקפטן של שרנהורסט נפגשו עם הקיסר מייג'י. לאחר מכן גנייזנאו יצאה לסיור במימי יפן וסיביר, אך היא נשלחה חזרה לצ'ינגדאו במהלך משבר אגאדיר כדי להתכונן לסכסוך אפשרי.

בספטמבר, קרוסיגק העביר את דגלו לגנייזנאו בזמן ששארנהורסט הייתה ברציף יבש לצורך תחזוקה תקופתית. ב-10 באוקטובר פרצה מהפכת שינהאי נגד שושלת צ'ינג, שגרמה למתח רב בקרב האירופים במדינה, שזכרו את ההתקפות על זרים במהלך מרד הבוקסרים בשנים 1900–1901. שאר שייטת מזרח אסיה הועמדה בכוננות כדי להגן על האינטרסים הגרמניים וכוחות נוספים נשלחו להגן על הקונסוליה הגרמנית. אבל ההתקפות שחששו נגד האירופים לא יצאו לפועל ולכן לא היה צורך בשייטת מזרח אסיה. בסוף נובמבר, שרנהורסט חזרה לשירות וקרוסיגק חזר אליה. גנייזנאו זכתה שוב ב-Scheßpreis עבור שנת האימונים 1910–1911.

גנייזנאו נכנסה למעגן יבש בצ'ינגדאו לתיקונים שנתיים ברבעון הראשון של 1912. ב-13 באפריל, הספינות יצאו לשייט בן חודש למימי יפן, וחזרו לצ'ינגדאו ב-13 במאי. ביוני, קפיטן צור זי וילי ברונינגהאוס החליף את אוזלר כמפקדה של גנייזנאו. במהלך 1–4 באוגוסט, גנייזנאו יצאה לפוסאן, קוריאה, שם היא חילצה את אוניית הקיטור HAPAG שלזיה לחופשי לאחר שעלתה על שרטון וליוותה אותה לנגסאקי. בסוף השנה עגנה גנייזנאו בשאנגחאי. בתחילת דצמבר, קרוסיגק הוחלף על ידי קונטר-אדמירל מקסימיליאן פון שפה, שלקח את שרנהורסט וגנייזנאו לסיור בדרום מערב האוקיינוס השקט, כולל עצירות באמוי, סינגפור ובטאביה. השייט נמשך לתחילת 1913, ושתי הסיירות חזרו לצ'ינגדאו ב-2 במרץ 1913. גנייזנאו זכתה ב-Scheßpreis עבור השנה 1912–1913.

באפריל 1913, גנייזנאו ושרנהורסט נסעו ליפן כדי ששפה ומפקדי הספינות יוכלו להיפגש עם הקיסר החדש, טאישו. לאחר מכן חזרו הכלים לצ'ינגדאו, שם שהו במשך שבעה שבועות. בסוף יוני החלו שתי הסיירות בשייט דרך הנחלות הקולוניאליות של גרמניה במרכז האוקיינוס השקט. בהיותה ברבאול ב-21 ביולי, קיבל שפה הודעה על תסיסה נוספת בסין, מה שגרם לחזרתו למעגן Wusong מחוץ לשאנגחאי עד 30 ביולי. גנייזנאו סיירה לאחר מכן בים הצהוב וביקרה בפורט ארתור באוקטובר. לאחר שהמצב נרגע, הצליח שפה לקחת את ספינותיו לשייט קצר ליפן, שהחל ב-11 בנובמבר. שרנהורסט ושאר השייטת חזרו לשאנגחאי ב-29 בנובמבר, לפני שיצאה לסיור נוסף בדרום מזרח אסיה. העצירות כללו את סיאם, סומטרה, צפון בורנאו ומנילה בפיליפינים.

ביוני 1914, קפיטן צור זי יוליוס מרקר קיבל את הפיקוד על הספינה. זמן קצר לאחר מכן, יצא שפה לשייט לגינאה החדשה הגרמנית; גנייזנאו נפגשה עם שרנהורסט בנגסאקי, יפן, שם קיבלו אספקה מלאה של פחם. לאחר מכן הפליגו דרומה, והגיעו לטרוק בתחילת יולי, שם חידשו את מלאי הפחם שלהם. במהלך הדרך, הם קיבלו ידיעות על רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-17 ביולי הגיעה שייטת מזרח אסיה לפונאפ שבאיי קרוליין. כעת הייתה לשפה גישה לרשת הרדיו הגרמנית ונודע לו על הכרזת המלחמה האוסטרו-הונגרית על סרביה ב-28 ביולי ועל ההתגייסות הרוסית נגד אוסטרו-הונגריה ואולי גם גרמניה ב-30 ביולי. ב-31 ביולי הגיעה ההודעה שהאולטימטום הגרמני לפיו רוסיה תפזר את צבאותיה עומד לפוג. שפה הורה להכין את ספינותיו למלחמה. ב-2 באוגוסט הורה וילהלם השני להתגייס נגד רוסיה ובעלת בריתה, צרפת.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, שייטת מזרח אסיה כללה את שרנהורסט, גנייזנאו, אמדן, נירנברג ולייפציג. באותה העת, נירנברג חזרה מהחוף המערבי של ארצות הברית, שם לייפציג בדיוק החליפה אותה ואילו אמדן עדיין הייתה בצ'ינגדאו. ב-6 באוגוסט 1914, שרנהורסט, גנייזנאו, אוניית האספקה טיטאניה, ונושאת הפחם היפנית פוקוקו מארו עדיין היו בפונאפ. שפה הוציא פקודות להחזיר את הסיירות הקלות, שהתפזרו בהפלגות ברחבי האוקיינוס השקט. נירנברג הצטרפה לשפה באותו יום, וביום שלאחריו העביר שפה את ספינותיו לאי פגאן שבאיי מריאנה הצפוניים, נחלה גרמנית במרכז האוקיינוס השקט. שפה יצא לפגאן בלילה, בלי פוקוקו מארו, כדי להימנע מכך שהצוות היפני יבגוד בתנועותיו.

כל נושאות הפחם הזמינות, ספינות האספקה וספינות הנוסעים נצטוו לפגוש את שייטת מזרח אסיה בפגאן אמדן הצטרפה לשייטת שם ב-12 באוגוסט. סיירת העזר פרינץ אייטל פרידריך הצטרפה לאניותיו של שפה גם שם. ארבע הסיירות, בליווי פרינץ אייטל פרידריך וכמה נושאות פחם, עזבו אז את מרכז האוקיינוס השקט, לכיוון צ'ילה. ב-13 באוגוסט, קומודורה קרל פון מילר, קפטן אמדן, שכנע את שפה לנתק את ספינתו כפושטת מסחר. ארבעת הסיירות, בליווי פרינץ אייטל פרידריך וכמה נושאות פחם, לאחר מכן עזבו את פגאן ב-15 באוגוסט, לכיוון צ'ילה. בדרך לאטול אנווטאק באיי מרשל למחרת בבוקר, אמדן עזבה את המערך עם אחת מנושאות הפחם. הספינות הנותרות שוב הטעינו פחם לאחר הגעתם לאנווטאק ב-20 באוגוסט.

כדי לעדכן את הפיקוד העליון הגרמני, ב-8 בספטמבר שלח שפה את נירנברג להונולולו כדי לשלוח הודעה דרך מדינות נייטרליות. נירנברג חזרה עם חדשות על לכידת בעלות הברית את סמואה הגרמנית, שהתרחשה ב-29 באוגוסט. שרנהורסט וגנייזנאו הפליגו לאפיה כדי לחקור את המצב. שפה קיווה לתפוס ספינת מלחמה בריטית או אוסטרלית בהפתעה, אך עם הגעתו ב-14 בספטמבר, הוא לא מצא אוניות מלחמה בנמל. ב-22 בספטמבר, שרנהורסט ושאר שייטת מזרח אסיה הגיעו למושבה הצרפתית פפאטה. הגרמנים תקפו את המושבה, ובקרב פפאטה שלאחר מכן, הם הטביעו את סירת התותחים הצרפתית זיליי. הספינות היו תחת אש מסוללות החוף הצרפתיות אך לא נפגעו. פחד ממוקשים בנמל מנע משפה להיכנס לנמל כדי לתפוס את הפחם, שהציתו הצרפתים.

עד 12 באוקטובר, שרנהורסט ושאר השייטת הגיעה לאי הפסחא. שם הצטרפו אליהם דרזדן ולייפציג, שהפליגו ממימי אמריקה, ב-12 וב-14 באוקטובר, בהתאמה. לייפציג הביאה איתה עוד שלוש נושאות פחם. לאחר שבוע באזור יצאו הספינות לצ'ילה היבשתית. בערב 26 באוקטובר, שרנהורסט ושאר השייטת יצאו ממאס א פוירה, צ'ילה, ופנו מזרחה, והגיעו לוולפראיסו ב-30 באוקטובר. ב-1 בנובמבר למד שפה מפרינץ אייטל פרידריך שהסיירת הקלה הבריטית אה"מ גלאזגו עגנה בקורונל יום קודם לכן, אז הוא פנה לכיוון הנמל כדי לנסות לתפוס אותה לבד.

קרב קורונל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריטים היו משאבים מועטים להתנגד לשייטת הגרמנית מול חופי אמריקה הדרומית. אדמירל משנה כריסטופר קראדוק פיקד על הסיירות המשוריינות גוד הופ מונמאות', גלאזגו, וסיירת הסוחר החמושה אוטרנטו. השייטת תוגברה על ידי אוניית המערכה הפרה-דרדנוט קאנופוס והסיירת המשוריינת דיפנס. אולם האחרונה לא הגיעה אלא לאחר קרב קורונל. קאנופוס הושארה מאחור על ידי קראדוק, שכנראה חש שמהירותה האיטית תמנע ממנו להביא את הספינות הגרמניות לידי קרב.

שייטת מזרח אסיה הגיעה ליד קורונל ב-1 בנובמבר אחר הצהריים; להפתעתו של שפה, הוא נתקל בגוד הופ, מונמאות' ואוטרנטו בנוסף לגלאזגו. קאנופוס עדיין הייתה כ-300 מיל ימי (560 קילומטרים; 350 מיל) מאחור, עם נושאות הפחם הבריטיות. בשעה 16:17, גאלזגו הבחינה בספינות הגרמניות. קראדוק יצר מערך קרב עם גוד הופ בראש, ואחריה מונמאות', גלאזגו ואוטרנטו מאחור. שפה התרחק מהכוח הבריטי עד שהשמש ירדה והיתרון הבריטי הפך לחיסרון: השמש כבר לא סינוורה את הגרמנים, אך היה די אור כדי שצלליותיהן של האוניות הבריטיות יהיו ברורות מאוד מול השקיעה קראדוק הבין את חוסר התועלת של אוטרנטו במערך הקרב וניתק אותה מהטור.

עד השעה 18:07 הצטמצם המרחק בין שתי השייטות ל-13,500 מטרים (44,300 רגל) ושפה הורה לספינותיו לפתוח באש כעבור שלושים דקות; כל ספינה ירתה על הספינה מולה בקו הבריטי. שרנהורסט ירתה בגוד הופ ופגעה בה במטח השלישי, בין צריח התותח הקדמי שלה למגדל הניווט שלה והציתה אש גדולה. לאחר שהתותחנים הגרמנים מצאו את הטווח, הם החלו לירות במהירות, עם מטח אחד של פגזים עתירי נפץ כל חמש עשרה שניות. אובר-לויטננט צור זי קנופ, קצין האיתור על סיפון שרנהורסט, דיווח כי "ניתן היה להבחין בפגיעות מתמשכות... באמצע הספינה נפגעה גוד הופ שוב ושוב, וכתוצאה מכך שריפה השתוללה באונייה... החללים הפנימיים של חלק זה של הספינה עלו באש, שניתן היה לראות מבעד לאשנבים, בוערת בבהירות."

בינתיים, גלאזגו החלה לירות הן על שרנהורסט והן על גנייזנאו, מכיוון שלא יכלה יותר לירות בסיירות הקלות הגרמניות. אחד הפגזים שלה בגודל 4 אינץ' (102 מ"מ) פגע בשרנהורסט בחזית אך לא הצליח להתפוצץ. עד 18:50, מונמאות' ניזוקה קשות על ידי גנייזנאו ויצאה מהטור; גנייזנאו הצטרפה אפוא לשרנהורסט במאבק בגוד הופ. במקביל, נירנברג סגרה לטווח נקודתי של מונמאות' וירתה לעברה מטחי פגזים. בשעה 19:23 השתתקו התותחים של גוד הופ בעקבות שני פיצוצים גדולים; התותחנים הגרמנים הפסיקו את האש זמן קצר לאחר מכן. גוד הופ נעלמה בחושך. שפה הורה לסיירות הקלות שלו לסגור את הטווח עם יריביו החבוטים ולסיים אותם בטורפדו, בעוד הוא לקח את שרנהורסט וגנייזנאו דרומה יותר כדי לצאת מהדרך.

גלאזגו נאלצה לנטוש את מונמאות' לאחר 19:20 כשהסיירות הקלות הגרמניות התקרבו, לפני שנמלטה דרומה ונפגשה עם קאנופוס. סערה מנעה מהגרמנים לגלות את מונמאות', אך בסופו של דבר היא התהפכה וטבעה ב-20:18. יותר מ-1,600 אנשי צוות נהרגו בטביעת שתי הסיירות המשוריינות, כולל קראדוק. האבדות הגרמניות היו זניחות. עם זאת, הספינות הגרמניות הוציאו יותר מ-40 אחוזים מאספקת התחמושת שלהם. שרנהורסט נפגעה פעמיים במהלך הקרב, אך שני הפגזים לא הצליחו להתפוצץ. הפגיעה השנייה עברה בארובה השלישית שלה ולא התפוצצה; היא נפגעה מרסיסי פגז שפגעו במערך האנטנות האלחוטיות שלה. היא לא ספגה נפגעים והפציעות הגרמניות היחידות היו שני פצועים קל על סיפון גנייזנאו.

המסע לפוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרב, שפה לקח את ספינותיו צפונה לוולפראיסו. מכיוון שצ'ילה הייתה נייטרלית, רק שלוש ספינות יכלו להיכנס לנמל בכל פעם; שפה לקח את שרנהורסט, גנייזנאו, ונירנברג בסבב הראשון בבוקר 3 בנובמבר, והותיר את דרזדן ולייפציג עם נושאות הפחם במאס א פוירה. בוולפראיסו, ספינותיו של ספי יכלו להעמיס פחם בזמן שהוא התייעץ עם מטה האדמירליות בגרמניה כדי לקבוע את כוחם של הכוחות הבריטיים שנותרו באזור. הספינות נשארו בנמל 24 שעות בלבד, בהתאם להגבלות הנייטרליות, והגיעו למאס א פוירה ב-6 בנובמבר, שם העמיסו עוד פחם מאוניות קיטור בריטיות וצרפתיות שנתפסו. ב-10 בנובמבר, דרזדן ולייפציג נותקו לעצירה בוולפראיסו, וחמישה ימים לאחר מכן, שפה לקח את שאר השייטת דרומה למפרץ סנט קוונטין במפרץ פנאס. ב-18 בנובמבר, דרזדן ולייפציג פגשו את שפה בזמן שהשייטת הגיעה למפרץ סנט קוונטין שלושה ימים לאחר מכן. שם, הם העמיסו עוד פחם, מכיוון שההפלגה סביב כף הורן תהיה ארוכה ולא ברור מתי תהיה להם הזדמנות נוספת לפחם.

לאחר שהשמועות על התבוסה הגיעו ללונדון, הצי המלכותי החל לארגן כוח לצוד ולהשמיד את שייטת מזרח אסיה. לשם כך, נותקו סיירות המערכה העוצמתיות אינווינסיבל ואינפלקסיבל מהצי הגדול ונשלחו תחת פיקודו של תת-אדמירל דובטון סטורדי. שתי הספינות עזבו את דבונפורט ב-10 בנובמבר ובעודן בדרכן לאיי פוקלנד, הצטרפו אליהן הסיירות המשוריינות קרנרבון, קנט קורנוול, הסיירות הקלות בריסטול וגלאזגו, וסיירת הסוחר החמושה מקדוניה. הכוח שכלל שמונה ספינות הגיע לפוקלנד עד 7 בדצמבר, שם מיד החלו בהטענת פחם.

בינתיים, ספינותיו של שפה יצאו ממפרץ סנט קוונטין ב-26 בנובמבר והקיפו את כף הורן ב-2 בדצמבר. הם לכדו את הבארק הקנדי דרומויר, שהיה לה מטען בתפוסה של 2,500 טונה מטרית (2,500 טונות ארוכות) של פחם קארדיף באיכות טובה. לייפציג גררה את הספינה ולמחרת הספינות עצרו מול האי פיקטון. הצוותים העבירו את הפחם 'מדרומויר למאגרי השייטת. בבוקר 6 בדצמבר ערך שפה ועידה עם מפקדי הספינות על סיפון שרנהורסט כדי לקבוע את דרך הפעולה הבאה שלהם. הגרמנים קיבלו מספר רב של דיווחים מקוטעים וסותרים על תגבורת בריטית באזור; שפה ושני קפטנים נוספים העדיפו מתקפה על פוקלנד, בעוד שלושה מפקדים אחרים טענו שעדיף לעקוף את האיים ולתקוף את הספנות הבריטית מול ארגנטינה. חוות הדעת של שפה הכריעה והשייטת יצאה לפוקלנד בשעה 12:00.

הקרב על איי פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנייזנאו ונירנברג הוקצו למתקפה; הם התקרבו לפוקלנד למחרת בבוקר (8 בדצמבר), מתוך כוונה להרוס את המשדר האלחוטי שם. משקיפים על סיפונה של גנייזנאו הבחינו בעשן שעולה מפורט סטנלי, אך הניחו שמדובר בבריטים ששרפו את מלאי הפחם שלהם כדי למנוע מהגרמנים לתפוס אותם. כשהם צמצמו טווח לעבר הנמל, החלו ליפול פגזים של 30.5 ס"מ (12 אינץ') מקאנופוס, אשר הוחפה כספינת שמירה, סביב הספינות הגרמניות, מה שגרם לשפה להפסיק את ההתקפה. הגרמנים עברו לכיוון דרום מזרח במהירות של 22 קשרים (41 קמ"ש) לאחר ששינו כיוון עד 10:45. שרנהורסט הייתה הספינה המרכזית, עם גנייזנאו ונירנברג לפנים ודרזדן ולייפציג מאחור. סיירות המערכה המהירות העלו במהירות קיטור והפליגו אל מחוץ לנמל כדי לרדוף אחרי שייטת מזרח אסיה האיטית יותר.

סביבות השעה 13:00 פתחו סיירות המערכה הבריטיות באש, וכחצי שעה לאחר מכן כבר היו בטווח ירי אל לייפציג. שפה החליט לאפשר לסיירות הקלות להימלט, והפנה את שתי הסיירות המשוריינות חזרה, כדי להעסיק את סיירות המערכה. הרוח נתנה לגרמנים יתרון: כיוון הרוח הפנה את עשן הארובות הבריטיות כך שהסתיר את המטרות. שרנהורסט וגנייזנאו הצליחו לפגוע מספר פעמים באינווינסיבל, אך סיירת המערכה הבריטית הייתה מוגנת היטב והנזק שנגרם לה היה מועט. גנייזנאו קלעה במהירות שתי פגיעות ביריבתה. בתגובה לפגיעות אלו, סטורדי ניסה להרחיב את המרחק על ידי פניית שתי נקודות צפונה. זה הציב את ספינותיו מעבר לטווח היעיל של התותחים הגרמניים, אבל שמר את יריביו בטווח שלו. שני הצדדים בדקו את האש שלהם לעת עתה; גניזנאו נפגעה פעמיים במהלך שלב זה של הקרב, הפגז הראשון פגע בארובה האחורית, הרג ופצע כמה אנשי צוות עם רסיסי פגזים. הפגז השני פגע בחלק מסירות ההצלה של הספינה וחדר לכמה תאים באמצע הספינה. רסיסי פגז של כמעט החטאה חדרו לתוך אחד ממחסני התחמושת של תותחי ה-8.8 ס"מ, ואילץ להציף את המחסן כדי למנוע שריפה.

שפה ניסה לנצל את יתרון המיסוך שהיה לו, ופנה דרומה, כדי להתרחק מטווח התותחים הבריטיים. סיירות המערכה הבריטיות נזקקו ל-45 דקות נוספות כדי לשוב ולסגור את הטווח. האדמירל הבריטי הורה לסיירות המשוריינות שלו להפליג בעקבות הסיירות הגרמניות הקלות, ואילו סיירות המערכה נצטוו להעסיק ולהטביע את שרנהורסט וגנייזנאו.

בשלב זה היו סיירות המערכה קרובות די הצורך כדי שיוכלו לפנות ולהפנות אל האוניות הגרמניות מטחי דופן (Broadside), כלומר מטחים מכל תותחיה של האונייה, כולל התותחים האחוריים. שפה החליט שהדרך היחידה להתמודד עם העוצמה העדיפה של הבריטים היא לפנות ולצמצם את הטווח; בטווח קצר יותר, קיווה שפה, יוכל גם החימוש המשני על אוניותיו לבוא לידי ביטוי. ואולם, קיצור הטווח סייע לבריטים לדייק יותר בירי, וביטל את מיסוך העשן שממנו נהנו הגרמנים עד אותו שלב. הפגזים התקרבו לאש צוללת, שאפשרה להם לחדור את שריון הסיפון הדק ולא את חגורת השריון העבה יותר. גנייזנאו ספגה מספר פגיעות במהלך שלב זה, כולל שתי פגיעות תת-מימיות שהחלו להציף את חדרי הדוודים 1 ו-3.

לאחר מכן פנה סטורדי שמאלה בניסיון לתפוס את העמדה בכיוון הרוח, אך שפה התנגד לפנייה כדי לשמור על מיקומו הטוב; עם זאת, התמרון הפך את סדר הספינות, ובעקבות כך גנייזנאו התמודדה כעת עם אינווינסיבל. במהלך ההיפוך, גנייזנאו הוסתרה זמנית על ידי עשן, ולכן הספינות הבריטיות ריכזו את האש על שרנהורסט, שסבלה מנזק חמור בשלב זה של הפעולה. שפה ומארקר החליפו סדרה של אותות כדי לקבוע את מצב כלי השיט של זה; שפה סיכם את חילופי הדברים באות שציין שמארקר צדק בכך שהתנגד למתקפה על פוקלנד. בשעה 15:30, גנייזנאו חטפה פגיעה גדולה שחדרה לחדר המנועים הימני שלה והשביתה את המנוע הזה, והותירה אותה עם שני מדחפים פועלים בלבד. פגיעה נוספת בשעה 15:45 הפילה את הארובה הקדמית שלה, ובשעה 16:00 הושבת חדר הדוודים מספר 4 שלה.

בשעה 16:00, שפה הורה לגנייזנאו לנסות להימלט בזמן שהוא הפך את מסלולו וניסה לשגר טורפדו לעבר רודפיו. נזק למנועים ולחדרי הדוודים של הספינה הוריד את מהירותה ל 16 קשר (30 קמ"ש; 18 מייל לשעה), עם זאת, וכך הספינה המשיכה להילחם. גניזנאו בכל זאת לא הצליחה להתחמק מאש בריטית, ובסביבות אותו הזמן נפגע הגשר שלה. שתי פגיעות נוספות אירעו לאחר מכן בשעה 16:15, האחת עברה לגמרי דרך הספינה מבלי להתפוצץ והשנייה התפוצצה בתחנת הפינוי הראשית, והרגה את רוב הצוות הפצוע שם. בשעה 16:17, שרנהורסט סוף סוף התהפכה שמאלה וטבעה; הבריטים, שתשומת לבם התמקדה כעת בגנייזנאו, לא ניסו לחלץ את הצוות. בשלב זה, קרנרבון הצטרפה למאבק ותרמה את התותחים שלה להפגזה. כשהטווח ירד ל-8,500 מטרים (27,900 רגל), אש כבדה מהתותחים הגרמנים ששרדו אילצה את הבריטים להסתובב שוב, והרחיבה את הטווח ל-13,500 מטרים (44,300 רגל).

במהלך השלב האחרון של הקרב, אזלה לגניזנאו התחמושת והיא פנתה לירי פגזי אימון אינרטיים; אחד מאלו פגע באינווינסיבל. שלושה פגזים נוספים פגעו בגנייזנאו בסביבות השעה 17:15, שניים מהם מתחת למים בצד הימני והשני על כנף. הפגיעות הקודמות גרמו להצפות חמורות, אך השלישית השפיעה מעט, מכיוון שצוות התותח כבר נהרג מפגיעה מוקדמת יותר והקזמט כבר בער. לאחר מכן הגיעו מספר פגיעות נוספות, ובשעה 17:30, גנייזנאו היה שבר בוער; הייתה לה נטייה קשה לימין ועשן נשפך מהספינה, שנפסקה. בשעה 17:35, מארקר הורה לצוות להציב מטעני הטבעה עצמית ולהתכנס על הסיפון, מכיוון שהספינה לא הייתה מסוגלת להמשיך בלחימה. צריח התותח הקדמי ירה פגז אחרון למרות הוראותיו של מארקר, מה שגרם לירי חזרה מאינפלקסיבל שפגעה בתחנת הפינוי הקדמית, והרגה שם פצועים רבים. בשעה 17:42 התפוצצו המטענים וצוות הטורפדו הקדמי שיגר טורפדו כדי לנקות את הצינור ולהאיץ את ההצפה.

הספינה התהפכה לאטה וטבעה, אך לא לפני שאפשרה לכ-270 עד 300 מהשורדים זמן לברוח. מבין הגברים הללו, רבים מתו במהירות מחשיפה במים קרים של 4 מעלות צלזיוס (39 מעלות פרנהייט). בסך הכל 598 מלחים מהצוות שלה נהרגו במהלך הקרב, אם כי סירות מאינווינסיבל ואינפלקסיבל משו 187 אנשי צוות מגנייזנאו, כולל קצין המבצעים שלה, קורבטנקפיטן הנס פוכהאמר, הקצין הגרמני הבכיר ביותר ששרד ומקור התיעוד הגרמני של הקרב. גם לייפציג ונירנברג הוטבעו. רק דרזדן הצליחה להימלט, אבל בסופו של דבר עקבו אחריה לאיי חואן פרננדס וטבעה. בהשמדה מוחלטת של השייטת נהרגו כ-2,200 מלחים וקצינים גרמנים, כולל שפה ושניים מבניו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא גנייזנאו בוויקישיתוף