דוד המאירי בגין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד המאירי בגין
אין תמונה חופשית
לידה 18 באוגוסט 1920
ברסט, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בספטמבר 1980 (בגיל 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי גלבוע
השתייכות Logo of the Lehi movement.svg  לח"י
Irgun.svg  אצ"ל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד המאירי בגין (18 באוגוסט 19208 בספטמבר 1980) הידוע בכינויו המחתרתי "גלבוע", היה פעיל במחתרות האצ"ל והלח"י.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד היה הצעיר מבין שלושת ילדיהם של שרה ויעקב בגין, ובן דודו של מנחם בגין. הוא למד בגימנסיית "תרבות", בעירו, ובגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר. לאחר מכן הצטרף לתא החשאי של האצ"ל שהוקם בבריסק (בפולין). בשנת 1938 הוא השתתף בקורס צבאי של הארגון ופעל להקמת תאים חדשים בבריסק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לרוסיה דרך ליטא, והחל לחפש דרך להגיע לארץ ישראל.[1][2]

בשנת 1941 הגיע ארצה כחייל בצבא אנדרס – הצבא פולני, ומייד עזב כדי להצטרף לשורות הלוחמים הבריטים. הוא מצא דרך אל חבריו במחתרת, והתחיל את חייו בארץ ישראל ובמחתרת לח"י כדוד מאירי. דוד היה אחד מהאנשים שהקימו את המודיעין בלח"י, ואחר כך המשיך להיות איש מחלקה ו' במחלקת המודיעין.[1]

פעולותיו במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 מרץ 1944 הבריטים ערכו הבריטים מרדף אחרי דוד משום שהיה בן דודו של מנחם בגין – מפקד מבוקש בארגון האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי. במהלך המרדף ירו לכיוונו כדורים שלא פגעו בו. בסוף המרדף הוא נתפס בתל אביב על ידי הבריטים. בעת חקירתו בניסיון להוציא ממנו מידע דוד הוכה ועונה, ולמרות זאת לא נתן להם את כתובת חדרו, שם היה החומר על מחלקה ו'. דוד היה עצור בחדר אנשי לח"י, במגרש הרוסים בירושלים בחדר 18.[2]

במהלך משפטו ביוני, דוד הודה במעשיו בניגוד להמלצותיו של עורך דינו, מכיוון שרצה להשמיע את קו ההגנה שלו. דוד בחן את עורכי דינו בקפידה, האם הם מספיק מגויסים למטרה של המאבק בבריטים. הוא ביקש מעורך דינו להסכים לקו הגנה זה, המייצג אותו כחייל של תנועת המחתרת העברית. דוד רצה להסביר בבית המשפט שהנשק שנמצא בידו היה מיועד למלחמה בבריטים. עורך דינו לא יכול היה להסכים לקו הגנה כזה והתפטר.[1]

דוד ביקש למסור הצהרה בה אמר שהוא שולל את זכותו של בית דין זה לשפוט אותו. הוא טען כי "ברור היום שאנגליה לא באה לכאן כדי להגשים את המנדט, אלא יצרה את המנדט כדי להגשים את מטרותיה שלה. לוחמי חרות ישראל אינם משתתפים במשחק של אזרחות הגונה ובוויכוח על החוקים שלכם, ואני, כחייל בשירותיהם עומד בפניכם בפנים גלויות. הפסיקו את המשחק. אני רוצה מכם שביחס אלינו, תפסיקו גם אתם את העמדת הפנים של אובייקטיביות וחוקיות. נהיה אויבים גלויים עם כל היחסים הנובעים מכך. וראשית כול נובע מזה יחס אלינו לא כאל פושעים פליליים, כי אם יחס הניתן לשבויי מלחמה".[1]

בבית־הדין הצבאי הבריטי בירושלים נידון דוד ל-12 שנות מאסר ונכלא בכלא עכו. הוא נמנה עם הבורחים בפריצה לכלא עכו, ב־4 במאי 1947, והוסיף לפעול במסגרת הלח"י. עם קום המדינה ב-14 במאי 1948, התגייס דוד לצה"ל ושירת כקצין עד לשחרורו. הוא עבד בעיריית תל אביב, והיה פעיל בהסתדרות העובדים הלאומית בתנועת החירות, ובאגודה להנצחת חללי לח"י.[1]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד נפטר ב־8 בספטמבר 1980כ"ד באלול תש"ם בגיל 60. הותיר אישה ושני ילדים.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 לח"י אנשים כרך 1, הוצאת "יאיר", תשס"ב, 2002
  2. ^ 1 2 לוחמי חירות ישראל, הוצאת "יאיר", תשנ"ט, 1999