אליהו חכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליהו חכים
Eliyahu Hakim.jpg
תאריך לידה 2 בינואר 1925
מקום לידה ביירות, לבנון
עלה לישראל 1932
נהרג 22 במרץ 1945 (בגיל 20)
מקום נפילה קהיר
השתייכות לח"ילח"י  לח"י
אליהו חכים ואליהו בית צורי בתמונה ממשפטם
מכתבו האחרון של אליהו חכים, נכתב בבית הכלא בקהיר, מוצג במוזיאון הלח"י

אֵלִיָּהוּ חַכִּים (2 בינואר 1925 - 22 במרץ 1945), היה יהודי ממוצא לבנוני, לוחם לח"י ולוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. נתפס עם אליהו בית צורי בפעולת ההתנקשות בלורד מוין בקהיר, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר הרוגי מלכות (עולי הגרדום).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו חכים נולד בשנת 1925 בביירות לפולה ושמעון הכהן. בהיותו בן 7 עלה לארץ ישראל עם הוריו. גדל והתחנך בחיפה. למד בבית הספר היסודי "אליאנס" ובבית הספר הריאלי. הצטרף בנעוריו ללח"י. בעקבות רציחתו של יאיר, מפקד הלח"י, נפגעה פעילות הארגון, וחכים התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירת במצרים. עם התאוששות הלח"י ערק חכים משירותו כדי להשתתף בפעולות לח"י. בין השאר השתתף בהתנקשות הכושלת בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל בשנת 1944.

יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו בית צורי, השתתף חכים בהתנקשות בלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. ב-6 בנובמבר 1944, שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, הועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי, נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945 בעודם שרים את "התקווה".

חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,[1] שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב - יפו, חיפה וזכרון יעקב).

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכבודם של אליהו חכים ואליהו בית צורי נכתב השיר שני אליהו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליהו חכים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, עמוד 41