הדרשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הדרשה הוא סיפור קצר מאת הסופר העברי חיים הזז שרובו ככולו נאום ("דרשה") הנישא על ידי 'יוּדקֶה', איש פלמ"ח, במסגרת ועדת-חברים ועיקרו, על פניו, ביטוי שלילת הגלות והיהדות כחסרי רלוונטיות לעומת הציונות ובניין הארץ. הסיפור ראה אור לראשונה בשנתון הספרות "לוח הארץ" לשנת תש"ג (1942) ובמהדורה מאוחרת, שנערכה על ידי הזז עצמו בכרך "אבנים רותחות" (עם עובד, 1965) של "כל כתבי חיים הזז". כבר עם צאתו לאור עורר הסיפור פולמוס חריף בחברה הארץ-ישראלית ופרט בשאלה האם הוא מבטא את דעתו של הסופר הזז עצמו. היצירה הייתה אמורה להיות פרק מתוך ספר שלא פורסם מעולם.[1]

תוכן הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור הסיפור הוא 'יוּדקֶה', צעיר יליד דרום רוסיה, המתואר כסתת, "מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אויב ואין מפחד" שדווקא "לא היה דברן" ו"מעולם לא דרש ברבים", אך החליט לנאום בוועידה בראשות "ראש ההגנה". בנאומו, המהול במילות היסוס וחוסר ביטחון והפצרות חוזרות ונשנות להקשבה המופנות אל קהל שומעיו, שאינו נוכח כמעט בסיפור פרט לכך, מציג יודקה את התזה המרכזית של שלילת הגלות:

אני מתנגד להיסטוריה היהודית... ראשית, אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל. זו עובדה... שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשבת וחולבים לנו את הפרה בשבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! ... תחשבו רגע.. מה יש בה? הנה, השיבו לי: מה יש בה?.. גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם גזירות, עלילות, רדיפות וקידוש־השם. ועוד הפעם ועוד הפעם ועוד ועוד, וכך עד אין סוף... פשוט, ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות. לא גיבורים וכובשי־עולם, לא שליטים ובעלי־מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דווּיים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים... האם ראיתם מימיכם ציבור של יהודים בלא יסורים? אני לא ראיתי! יהודי בלא יסורים זוהי בריה משונה, זה כבר כמעט לא יהודי, חצי גוי.

בהמשך מציג יודקה את מה שהוא מכנה "הפסיכולוגיה המהופכת, הפסיכולוגיה הלֵילית: "אנו מחבבים יסורים, שהיסורים מכשירים אותנו להיות יהודים, שאנו משתמשים בהם ומתקיימים בהם... אנחנו לא נלחמים, לא כובשים ולא שולטים. אין לנו שום שאיפה, שום רצון לזה. אדרבא. אנחנו רק נכנעים, סובלים עד אין סוף, ברצון ובאהבה". כוחו כל היהודי הוא בהישרדות מתמדת, שעיקרה לא להשבר מפני הצרות. תמצית היהודיות היא הגלותיות, לא הרצון הלאומי, לא המעשה החלוצי.

שלושה אלה הם תומכים זה את זה, מסייעים זה לזה, שלא תהא להם גאולה לעולם... שיהיו נדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה. דור אחר דור עד סוף כל הדורות, והגזירות יורדות להם והימורים עולים להם והצרות מצויות להם ואויבים מקיפים אותם ושנאה הולכת לפניהם... גלות, גלות... איך הם אוהבים אותה ואיך הם מחזיקים בה! היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל־כך ללב, קרובה יותר מירושלים, יהודית יותר מירושלים, שרשית יותר, רוחנית יותר.

בהמשך ה"דרשה" מציג יודקה את התזה שלו לפיה העם היהודי כולו שרוי בהזיה קולקטיבית של אגדת ההמתנה לביאת המשיח "מלך המשיח הוא יעשה הכל בשבילם, והם אין להם אלא לשבת ולחכות עד שיבוא". כשרוי ב"הוויה מטורפת ואוילית" זו מסכים העם לסבול עינויים ללא גבול. ההזיה הזאת של ההמתנה לימי המשיח היא תוצאה של הבניה תרבותית "מחושבת לכל פרטיה ודקדוקיה... ערמומית דקה מן הדקה, אומללה, פודליה כזו, זאת אומרת מנוולת... אגב, אציין: אגדה נפלאה, גאונית" מסיפורי המקרא ודרך כל התורה שבעל פה, שתפקידה לחתוך את גורל העם ולכוון את "דרכו בעולם לדורות, לנצח" לפסיביות, להמתנה, לגזור על עצמו איסור גורף להיגאל. לאחר הסתייגותו "אני לא בקי בדברים הללו, אני תלמוד לא למדתי" מגיע יודקה למסקנתו הנחרצת שאלמלא הציפייה למשיח הייתה ליהודים היסטוריה שונה, אקטיבית ולא פאסיבית, "אבל ברור... זה דבר ברור, בטוח, שאילמלא האגדה הזו היה הכל אחרת. שאילמלא האגדה הזו סוף־סוף מוכרחים היו או לחזור מיד לארץ־ישראל או לעבור באיזה אופן מן העולם. על־כל־פנים לחשוב קצת ולעשות משהו, כך או כך ולשים קץ לדבר...".

בחלקה השלישי של הדרשה מציין יודקה את המסקנה, העורכת הבדלה היסטורית בין ציונות לבין היהדות הגלותית (כולל זו של הישוב הישן בארץ ישראל): "אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. בוודאי שני דברים הסותרים זה את זה! על־כל-פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני. אינני מגזים... הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. שטויות! היא עקירה והריסה, היא ההפך ממה שהיה", קיים קרע מובהק בין הציונות, הקוראת לגאולה-עצמית של העם לבין כל ההיסטוריה היהודית וספרותה, המשוקעות בהמתנה לביאת המשיח ובהישרדות. הציונות, לדעת יודקה, הולכת נגד רצון העם ונגד רוחו. היא פורצת דרך חדשה שחותרת כאוונגרד ("קומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר") ליתירה חדשה בתכלית שלא נודעה כמוה בתולדות העם היהודי. מכאן המסקנה המטלטלת: "אני מאמין שארץ־ישראל זה כבר לא יהדות. כבר. אפילו עכשיו, כל־שכן לעתיד לבוא." הדוגמאות שהוא מבין הן תחיית הלשון העברית, עיברות השמות ויצירתה של היסטוריה חדשה של עם היושב בארצו, המנותקת מן ההיסטוריה של הגלות.

התגובות ל"דרשה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין היתר דנו בסיפור מיד עם צאתו לאור אבא אחימאיר[2], שלמה זלמן שרגאי[3], רבקה גורפיין, בנימין תמוז, יונתן רטוש, בועז עברון, ברוך קורצווייל ואברהם קריב. כל אלו ראו בסיפור מניפסט ציוני אנטי-גלותי.[4] הסיפור השפיע על גיבוש האידאולוגיה של חבורת "הכנענים", ובפרט בנימין תמוז ויונתן רטוש[5]

ויכוח מרכזי בין המבקרים התקיים בשאלה האם משקף הסיפור את דעתו האישית של הזז, בבחינת קריאה ציונית-חילונית ואף אוטואינטישמית, או שמדובר במעשה אמנותי בלבד. בניגוד לרוב מבקרי הספרות, הסתייגו ברוך קורצווייל, דן מירון, יעקב בהט[6] ובנימין מיכלי מהזיהוי שבין הסופר וגיבורו. קורצווייל, למשל, טען ש"הזז יודע על מהות ההיסטוריה היהודית יותר ממה שיודע גיבורו, יודקה, המבטא רק את העמדה הפולמוסית שבנשמת הזז", וכי יש להבין את ההקשרים הדיאלקטיים שבהם מופיע טקסט מעין זה, ואילו מירון טען ש'הדרשה' הוא סיפור בדיוני,ֵ אחד מכמה סיפורים העוסקים בתמות דומות ומבטאים השקפות שונות ביצירת הזז ושעל מנת ללמוד על השקפתו יש להתבונן על מכלול כתביו והדעות המוצגות בהם.[7]

אולם מיכאל קרן[8] ובפרט איריס פרוש וברכה דלמצקי-פישלר[9] גילוי בסיפור רבדים אירוניים הן בתוכן ובפרט בלשון. יודקה מוצג באופן פרדוקסלי כיהודי גלותי, שפת האם שלו איננה עברית (למשל "וכאן היא הזַגווזדקה. איני יודע איך אומרים זה בעברית... בקיצור, כאן הכלב קבור") והוא מרבה בגמגומים, התנצלויות והקטנה של דבריו השמשווים להם דימוי מוחלש וחסר ביטחון, בניגוד לתוכן הנחרץ. יתרה מזו, ניכר בדבריו השימוש הרב שהוא עושה בציטוטים מארון הספרים היהודי, כיאה לתלמיד חכם, על-אף שהוא מעיד על עצמו ש"אני תלמוד לא למדתי". גם שם הסיפור "הדרשה" (ולא "הנאום") מתקשר לחוויה דתית וטקסט דתי.

גם שמו של הדובר יודקה (יהודה) מרמז לשם יהודי מובהק. אולם ייתכן שהדבר נובע מזיהויו של הדובר עם יהודה (יודקה) הלמן (1907–1999; יליד פינסק, מראשוני קיבוץ גבת), מחברו של "מכתב לחבר" בתש"א[10]. מאידך, בכתב היד הראשוני של הסיפור נקרא הדובר "מנשה".[11]

"הדרשה" על במת התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 העלה השחקן מיכאל כפיר מופע יחיד על בסיס "הדרשה" בהפקת התיאטרון העירוני חיפה. המחזה זיכה את כפיר בפרס מרגלית.[12]

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 התפרסם בכתב העת Partisan Review תרגום לאנגלית של הסיפור, מאת בן הלפרן.[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכל ווזנר "זה כן לפרוטוקול: "הדרשה" מאת חיים הזז כטקסט פרוטוקולי", מכאן, ט (תשס"ח) 42-56
  • דן לאור, "מ'הדרשה' ל'כתב אל הנוער העברי': הערות למושג 'שלילת הגולה'", אלפיים 21 (תשס"א) 171-186
  • דן לאור, '"הדרשה" אחר חמישים שנה', הארץ, ערב סוכות תשנ"ד, 29 בספטמבר 1993
  • דב לנדאו, "מי מפחד מן הדרשה של יודקה?", נתיב 1,2 (תשמ"ט) 71-81
  • זאב ברגד, "שלושה מונולוגים על הציונות: עגנון, הזז, עוז", מגוון: מחקרים בספרות העברית ובגילוייה האמריקניים (תשמ"ח) 53-62
  • דן מירון, "על הדרשה: מדרש ההיסטוריה בכתבי הזז", חיים הזז: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, ליקט וצירף מבוא הלל ברזל (תל אביב: עם עובד, 1978), עמ' 111–122
  • נורית גרץ, ספרות ואידאולוגיה בארץ–ישראל בשנות השלושים, תל–אביב תשמ"ח, פרקים 5-6
  • יעל שגיב-פלדמן, "נאה דורש - נאה מקיים": על אמנות ואידאולוגיה ב"הדרשה" לחיים הזז", הדאר 58, לו (תשל"ט) 606-607
  • זאב ברגד "מ'רחמים' עד 'הדרשה': ריאליזם ומיתוס בכתבי חיים הזז, 1933-1943", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 6,ג (תשל"ג) 711-75

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים הזז"ובין עב לחברו מאפילים השמים, שחורי־שחורים", באתר הארץ, 16 באפריל 2014
  2. ^ אב"א אריכאעין הקורא, המשקיף, 30 באוקטובר 1942
  3. ^ שלמה זלמן שרגאי"דרשה" של דופי, הצופה, 16 באוקטובר 1942, המשך (כונס בספרו שעה ונצח: בירורים בשאלות דת, הציונות והמדינה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ך, עמ' 30–39).
  4. ^ איריס פרוש, ברכה דלמצקי-פישלר, "מה אנחנו עושים כאן?: (עוד קריאה ב"הדרשה"), עיונים בתקומת ישראל, 16 (תשס"ו), עמ' 2.
  5. ^ רות ירדני, קווי ההתפתחות ביצירתו של בנימין תמוז כראי לתמורות בהשקפת עולמו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2005 עמ' 20-23, 42-45; דן לאור, "מ'הדרשה' ל'כתב אל הנוער העברי': הערות למושג 'שלילת הגולה'", אלפיים, 21 (תשס"א), עמ' 175-176.
  6. ^ יעקב בהטעיון ב"הדרשה" לח. הזז, דבר, 17 בנובמבר 1961, המשך, המשך, 1 בדצמבר 1961, המשך.
  7. ^ איריס פרוש, ברכה דלמצקי-פישלר, "מה אנחנו עושים כאן?: (עוד קריאה ב"הדרשה"), עיונים בתקומת ישראל, 16 (תשס"ו), עמ' 3.
  8. ^ מיכאל קרן, בן–גוריון והאינטלקטואלים, שדה בוקר 1988 ,עמ' 132-135
  9. ^ איריס פרוש, ברכה דלמצקי-פישלר, "מה אנחנו עושים כאן?: (עוד קריאה ב"הדרשה"), עיונים בתקומת ישראל 16 (תשס"ו) עמ' 1-40
  10. ^ דן לאור, "מ'הדרשה' ל'כתב אל הנוער העברי': הערות למושג 'שלילת הגולה'", אלפיים 21 (תשס"א) עמ' 172
  11. ^ איריס פרוש, ברכה דלמצקי-פישלר, "מה אנחנו עושים כאן?: (עוד קריאה ב"הדרשה"), עיונים בתקומת ישראל 16 (תשס"ו) עמ' 6
  12. ^ אליקים ירוןדרשה בת זמננו, מעריב, 3 בפברואר 1981; נאום אל האומה, מעריב, 5 בפברואר 1981; חוה נובקהדרשה של הזז ושל מיכאל כפיר, דבר, 4 במרץ 1981.
  13. ^ Haim Hazaz, "The Sermon," trans. Ben Halpern, Partisan Review, 23,2 (1956), pp. 171-187. נדפס שוב בתוך: Joel Blocker (ed.), Israeli Stories, New York: Schocken, 1962, pp. 65-86.