לדלג לתוכן

היסטוריה של המכונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורד דגם T (בחזית) ופולקסווגן חיפושית (מאחור) הם בין דגמי המכוניות הנמכרים ביותר בהיסטוריה.

ההיסטוריה של המכוניות מתחילה עוד מימי קדם, שבהם נעשו ניסיונות ליצור כלי נסיעה הניתנים להנעה. הניסיונות הראשונים הידועים והמוכרים החלו עוד מהמאה השבע עשרה. הניסיון הראשון הידוע היה בשנת 1649,[1][2] בה הנס האוטש מנירנברג תכנן כרכרה המונעת על ידי מנגנון של שעון.[1][3] בשנת 1672 הורכב רכב בקנה מידה קטן שהתבסס על מנוע קיטור, אם כי לא היה מעשי להסעת אדם בפועל.[4] המכונית הראשונה המונעת בקיטור עם יכולת לשמש לתחבורה אנושית נבנתה על ידי ניקולס-ג'וזף קוגנוט בשנת 1769.[5][6] בתחילת המאה ה-19 הומצא מנוע דה ריבאז, שהיה אחד ממנועי הבעירה הפנימית הראשונים,[7] וגרסה מוקדמת ובסיסית של מנוע חשמלי.[8] מאוחר יותר, ב-1826, סמואל בראון ערך ניסוי של שימוש תעשייתי במנוע הבעירה הפנימית, אם כי בפועל, יוצרו רק שני מנועים כאלה.[9]

הפיתוח נבלם באמצע המאה ה-19, בעקבות תגובת נגד שהייתה כלפי כלי רכב גדולים, עם זאת, הפיתוח של חלק מהמנועים נמשך. מנועי הבעירה התפתחו למנועי שתי פעימות וארבע פעימות, וכן עם שימוש בבנזין להנעה. המכונית המודרנית הראשונה שיוצרה בייצור סדרתי ואיפשרה שימוש יומיומי הופיעה בשנת 1886, כאשר קרל בנץ פיתח מכונית מונעת בנזין, וייצר מספר עותקים זהים שלה.[10] בשנת 1890, גוטליב דיימלר, שהמציא מנוע מהיר שפעל על נפט נוזלי, ווילהלם מייבאך הקימו חברה לייצור מכוניות בשם דיימלר מוטורן גסלשאפט. בשנת 1926 החברה התמזגה עם החברה של קרל בנץ כדי להקים את דיימלר-בנץ, הידועה במותג הרכב שלה מרצדס-בנץ.

משנת 1886 ממציאים ויזמים רבים נכנסו לעסקי ה"כרכרות ללא סוסים" באמריקה ובאירופה, והמצאות וגילויים חדשים בתחום קידמו במהירות את הפיתוח והייצור של מכוניות. רנסום אלי אולדס ייסד את אולדסמוביל בשנת 1897, והציג את הדגם Curved Dash בשנת 1901. אולדס היה חלוץ פס הייצור, בכך שייצר מכוניות שהורכבו מחלקים זהים הניתנים להחלפה, וייצר אלפי מכוניות עד 1903. בפועל, יוצרו כ-19,000 אולדסמובילים על ידי יצרנים שונים, כשהאחרון יוצר ב-1907. שיא הייצור המשוער הוא בין השנים 1903 ל־1905, בהן יוצרו עד כ-5,000 יחידות בשנה.

בשנת 1908 חברת פורד חוללה מהפכה נוספת בייצור הרכב, כשפיתחה את המודל פורד מודל T, שנמכר במחיר נמוך יחסית. משנת 1913 החל יצור מכוניות בשיטת ייצור חדשה – פס ייצור נע, והיא אפשרה לפורד להוריד את מחיר דגם ה־T בכמעט 50%, דבר שהפך אותו לרכב הראשון שנמכר במחיר שהיה בהישג יד עבור הקונה הממוצע.[11]

הנעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי רכב מונעי קיטור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות ה-17 וה-18

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרסה השנייה של עגלת הקיטור של קונגוט (1771).

פרדיננד פרביסט, חבר בישועים בסין, בנה רכב מונע על ידי קיטור בסביבות 1672, כצעצוע לקיסר סין, קאנגשי. הרכב היה בגודל קטן ללא יכולת להסיע אדם, אך ככל הנראה היה הרכב הראשון שהונע על ידי קיטור.[4][12]

בסוף המאה ה-18 הומצאו כלי רכב מונעים בקיטור שהיו בגודל שאיפשר להוביל אנשים ומטענים. ניקולס-ג'וזף קוגנוט ערך הדגמה ל-fardier à vapeur, טרקטור ארטילרי ניסיוני המונע בקיטור, בשנים 1770 ו-1771. אולם זה התברר כבלתי מעשי לייצור, וההמצאה לא הגיעה לידי פיתוח. עד לשנת 1784 כבר תוכנן דגם של כרכרה המונעת בקיטור שהיה מעשי לפיתוח, על ידי המהנדס הסקוטי ויליאם מרדוך.[13] ב-1801, המהנדס ריצ'רד טרוויטיק הפעיל רכב בגודל מלא על הכבישים בקמבורן.

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]
העתק של קטר הכביש "Puffing Devil" של ריצ'רד טרווית'יק משנת 1801

במהלך המאה ה-19 נעשו ניסיונות לשלב בכלי רכב הנעה בקיטור. בתקופה זו פותחו חידושים כמו בלמים ידניים, תיבות הילוכים מרובות-הילוכים, והיגוי משופר. כמה כלי רכב מוצלחים אף סיפקו תחבורה ציבורית, עד שתגובת נגד לדבר הביאה להעברת חקיקה נגד התופעה, כגון חוק הקטרים של בריטניה 1865, שדרש להקדים כלי רכב מונעים בכבישים ציבוריים באמצעות אדם שהלך ברגל לפני הרכב, בהנפת דגל אדום, ובתקיעת קרן. דבר זה, למעשה, עצר את פיתוח המכוניות בבריטניה במשך רוב המאה ה-19. משום כך, הממציאים והמהנדסים עברו להתמקד בשיפורים לקטרי רכבת. החוק לא בוטל עד 1896, אם כי הצורך בדגל האדום הוסר ב-1878.

בשנת 1816 פרופסור באוניברסיטה הטכנית של פראג, יוזף בוז'ק, בנה מכונית קיטור המונעת בנפט.[14]  וולטר הנקוק, שבנה והפעיל אוטובוסי קיטור בלונדון, בנה בשנת 1838 כלי תחבורה בשם פאטון, שהיה למעשה מכונית דו-מושבית.[14] בשנת 1867 התכשיטן הקנדי הנרי סת' טיילור הציג הדגמה של "כרכרת הקיטור" שלו ביריד סטנסטד, שנערך בקוויבק.[15] בסיס הרכב היה כרכרה בעלת גלגלים גבוהים, עם חיזוק לתמיכה במנוע קיטור דו-צילינדרי שהותקן ברצפת הכרכרה.[16] בשנת 1873 Amédée Bollée הצרפתי בנה רכבי כביש מונעי קיטור בעלי הנעה עצמית המיועדים לנסיעה בכביש ולהסעת קבוצות נוסעים.

המכונית הראשונה שהתאימה לשימוש בכבישי העגלות שהיו קיימים באותה תקופה בארצות הברית הייתה רכב מונע בקיטור שהומצא בשנת 1871 על ידי ד"ר JW Carhart, שר של הכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית, בעיר רסין שבוויסקונסין.[17] הדבר גרם למדינת ויסקונסין להציע בשנת 1875 פרס של כ־10,000 דולר (שווה ערך ל-$277,455 בשנת 2023) לאדם הראשון שייצר תחליף לשימוש בסוסים ובעלי חיים אחרים להנעה, במהירות ממוצעת של יותר מ 8 קמ"ש, לטווח שמעל ל-320 ק"מ. ההצעה הובילה למירוץ הרכב הראשון מעיר לעיר בארצות הברית, שהחל ב-16 ביולי 1878 בגרין ביי שבוויסקונסין, והסתיים בבירת ויסקונסין – מדיסון. המסלול של המירוץ עבר בערים אפלטון, אושקוש, וואפון, ווטרטאון, פורט אטקינסון וג'נסוויל. בעוד שבעה כלי רכב נרשמו לתחרות, רק שניים התחרו בפועל, ויצאו מגרין ביי ומאושקוש. הרכב מגרין ביי היה מהיר יותר, אך התקלקל לפני השלמת המירוץ. יוצרי הרכב מאושקוש סיימו מסלול נסיעה של 323 ק"מ בתוך 33 שעות ו-27 דקות, במהירות ממוצעת של 9.7 קמ"ש. בשנת 1879 העניק להם בית המחוקקים מחצית מהפרס.[18][19][20]

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני מלחמת העולם השנייה
דובל דגם E (1924)

רכבי כביש וקרונות רכבת המונעים על ידי קיטור הגיעו לשיא התפתחותם בתחילת שנות ה-30, עם דוודים בעלי יכולת חימום מהירה, ועם תכנון של מנועים יעילים. גם מנועים של בעירה פנימית התפתחו במידה ניכרת במהלך מלחמת העולם הראשונה, והפכו לקלים יותר לתפעול ולאמינים יותר. הפיתוח של מנוע הדיזל המהיר משנת 1930 החל להחליף את מנוע הקיטור עבור קרונות, תהליך שהואץ בבריטניה על ידי שינויי מס שהפכו את קרונות הקיטור ללא כלכליים בן לילה. אף על פי שכמה מפתחים המשיכו עם מנוע הקיטור, לא התרחשו התפתחויות משמעותיות בייצור מכוניות קיטור לאחר הופעת הדגם Doble steam car, שיוצר עד לשנת 1931.

לאחר מלחמת העולם השנייה

בשנות ה-50 הייתה התעניינות בהנעת מכוניות (ומטוסים) באמצעות טורבינות קיטור המופעלות באמצעות כורים גרעיניים קטנים.[21] אולם הדבר לא בא לכדי ביצוע בגלל חששות מפני הסכנות הטמונות בטכנולוגיית הביקוע הגרעיני.

מכוניות חשמליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המודל הגרמני Flocken Elektrowagen משנת 1888, אולי המכונית החשמלית הראשונה בעולם[22]

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1828 הממציא ההונגרי Ányos Jedlik בנה מכונית מדגם זעיר שהופעלה על ידי מנוע חשמלי שהמציא.[8] בשנת 1834, הנפח תומאס דבנפורט מוונמורט, שהמציא את המנוע החשמלי האמריקני הראשון – DC, התקין את המנוע שלו בדגם של מכונית קטנה, אותה הפעיל על מסילה קצרה מעוגלת עם מתח חשמלי.[23] בשנת 1835, הפרופסור Sibrandus Stratingh מהעיר חרונינגן שבהולנד, ועוזרו כריסטופר בקר, ייצרו מכונית חשמלית בגודל קטן, המופעלת על ידי סוללה חד פעמית, שאינה ניתנת להטענה.[24] בהמשך הושגה התקדמות, כשבשנת 1838 הסקוטי רוברט דייווידסון בנה קטר חשמלי שהגיע למהירות של 6.4 קמ"ש. בשנת 1840 נרשם פטנט באנגליה על שימוש במסילות כמוליכי זרם חשמלי. פטנטים אמריקאים דומים נרשמו בשנת 1847.

מקורות מצביעים על יצירות שונות, כמכונית החשמלית הראשונה. בין השנים 1832 ל-1839 (לא ברורה השנה המדויקת), המציא רוברט אנדרסון מסקוטלנד דגם גולמי של כרכרה המופעלת על ידי סוללה חד פעמית. בנובמבר 1881, הממציא הצרפתי גוסטב טרובה הדגים מכונית תלת גלגלית המונעת על ידי חשמל בתערוכה הבינלאומית לחשמל.[25] הממציא האנגלי תומאס פרקר, שהיה אחראי על חידושים בהנעה החשמלית, כמו חישמול הרכבת התחתית של לונדון, רכבות חשמליות עיליות בליברפול ובברמינגהאם, וכן שימוש בדלק ללא עשן, בנה מכונית חשמלית בלונדון בשנת 1884, תוך שימוש בסוללות נטענות בעלות קיבולת גבוהה יותר.[26] עם זאת, אחרים רואים בדגם Flokken Elektrowagen משנת 1888 של הממציא הגרמני אנדראס פלוקן, כמכונית החשמלית הראשונה בפועל.[22]

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכוניות חשמליות נהנו מפופולריות בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20 כאשר חשמל היה בין השיטות המועדפות להנעת רכב. ההתקדמות בטכנולוגיית הבעירה הפנימית, ומערכת ההתנעה החשמלית בפרט, הפכה עד מהרה ליתרון זה למופרך, שכן המגוון הגדול יותר של מכוניות בנזין, זמני התדלוק המהירים יותר מהטענה חשמלית, ותשתיות נפט הולכות וגדלות, יחד עם ייצור המוני של רכבי בנזין על ידי חברות כמו פורד, והורדת מחיריהם עד לכדי מחצית מזה של המכוניות החשמליות, לירידה בשימוש בהנעה חשמלית, ולמעשה גרם ליציאתה משווקים, למשל בארצות הברית, עד שנות ה-30.

המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגברת החששות מההשפעה הסביבתית של מכוניות בנזין, מחירי בנזין גבוהים יותר, שיפורים בטכנולוגיית הסוללות והסיכוי להגעה לשיא תפוקת הנפט הביאו לעניין מחודש במכוניות חשמליות, הנתפסות כידידותיות יותר לסביבה וזולות יותר לתחזוקה והפעלה, למרות עלויות ראשוניות גבוהות.

מנועי בעירה פנימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערובות גז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנץ פטמט-מוטרוואגן שנבנה משנת 1885, המכונית המודרנית הראשונה – פרקטית וניתנת לשיווק לשימוש יומיומי
המכונית השנייה של מרקוס משנת 1888

המחסור בדלקים מתאימים היווה מכשול לניסיונות המוקדמים להשתמש במנועי בעירה פנימית, לכן כמה מהמנועים המוקדמים ביותר השתמשו בתערובות גז. בשנת 1806 המהנדס השווייצרי פרנסואה אייזק דה ריבאז בנה מנוע המופעל על ידי בעירה פנימית של תערובת מימן וחמצן.[7] בשנת 1826 האנגלי סמואל בראון ערך בדיקה למנוע הבעירה הפנימית שלו, שהונע במימן, כשהשתמש בו כדי להניע רכב במעלה גבעת שוטרז שבדרום מזרח לונדון.[27][9] מכוניתו של אטיין לנואר, עם מנוע חד צילינדר שפעל על גז מימן, ערכה נסיעת מבחן מפריז לז׳ואנויל-לה-פו ב-1860, ועברה כ 9 ק"מ בשלוש שעות.[28] גרסה מאוחרת יותר של הדגם הונעה על ידי גז פחם.

בנזין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאוס אוטו ואוגן לאנגן פיתחו מנוע בנזין ב-1867. בהמשך, בשנת 1870 בערך, הממציא זיגפריד מרכוס מוינה הוסיף לעגלת יד פשוטה מנוע בנזין, מה שהפך אותו לאדם הראשון שהניע כלי רכב באמצעות בנזין, הידועה כיום כ"מכונית מרקוס הראשונה". המכונית השנייה שלו, שנבנתה ופעלה בשנת 1875 על פי כמה מקורות, הייתה המכונית הראשונה שהייתה מונעת בבנזין. כיום היא שוכנת במוזיאון הטכני של וינה.[29][30] (אם כי מחקר מאוחר יותר העלה כי הרכב נבנה בשנים 1888–1889).[31] ב-1883 רשם מרקוס פטנט גרמני על מערכת הצתה במתח נמוך מסוג מגנטו. אף על פי שבמהלך חייו הוא הוכר כיוצר המכונית, הנאצים כמעט מחקו את מעמדו זה במהלך מלחמת העולם השנייה. מכיוון שמרקוס היה ממוצא יהודי, משרד התעמולה הנאצי הורה להשמיד את יצירתו, למחוק את שמו מספרי הלימוד העתידיים ולהסיר את האנדרטאות הפומביות שלו.[32] בשנת 1938 ג'ון ניקסון מ"הטיימס" ראה בפיתוח של מרקוס כפיתוח ניסיוני, בניגוד לקרל בנץ שקידם את הרעיון לייצור בפועל של מכוניות בייצור המוני. ניקסון טען כי המכונית של מרקוס, למעשה, לא הייתה מעשית לשימוש בפועל.[33]

בשנת 1885 בנץ בנה את המכונית הראשונה שלו, בנץ פטנט-מוטורוואגן (Benz Patent Motorcar), במנהיים. המכונית נחשבת למכונית המודרנית הראשונה – מכונית פרקטית וניתנת לשיווק לשימוש יומיומי – ולראשונה שיוצרה בייצור סדרתי. בנץ קיבל פטנט לרכבו ב-29 בינואר 1886,[34] והחל את הייצור הראשון של המכוניות ב-1888, לאחר שאשתו – ברטה בנץ – הוכיחה כי המכונית מעשית לשימוש בפועל כשנסעה עם המכונית את הנסיעה הראשונה שלה למרחק ארוך. בשנת 2008 נסללה דרך הזיכרון של ברטה בנץ להנצחת האירוע.[35]

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1889, גוטליב דיימלר ווילהלם מייבאך בשטוטגרט תכננו מרכב ייעודי שתוכנן עבור רכב, ולא כרכרה רתומה לסוס מצוידת במנוע, כפי שהיה לפני כן.[14] בשנת 1891 ג'ון ויליאם למברט בנה רכב תלת גלגלי באוהיו סיטי שבאוהיו, שנהרס בשריפה באותה שנה. באותו זמן, הנרי נדייג בנה כלי רכב שנע על ארבעה גלגלים בעיר אלנטאון שבפנסילבניה.[14]

המכונית הראשונה המונעת על ארבעה גלגלים בבנזין בממלכה המאוחדת נבנתה בלונדון על ידי פרדריק ברמר בשנת 1892.[36] דגם אחר נוצר בברמינגהאם בשנת 1895 על ידי פרדריק לנצ'סטר, שגם רשם פטנט על בלם הדיסק. המתנע החשמלי הראשון הותקן בדגם המכונית ארנולד, שהייתה מבוססת על דגם קודם בשם Benz Velo, שנבנה בקנט בין 1895 ל-1898.[14]

ג'ורג' פוט פוס מהעיר שרברוק שבקוויבק, בנה מכונית בנזין חד-צילינדרית בשנת 1896, בה נהג במשך ארבע שנים, תוך התעלמות מאיומים של פקידי עירייה במעצר בשל "תעלוליו המטורפים".[15]

העידנים השונים בפיתוח והמצאת המכונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרכרה ללא סוסים, או העידן הוותיק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישום הפטנט של מנוע הדרך של סלדן
NW פרזידנט
הדגם הצרפתי פנארד-לבסור, שהיה המכונית הראשונה ביפן, ב-1898
פיאט 4 HP, דגם המכונית הראשון שיוצר על ידי היצרנית האיטלקית פיאט ב-1899

האמריקאי ג'ורג' בי סלדן הגיש בקשה לרישום פטנט ב-8 במאי 1879 על מנוע ועל שימוש בו במכונית בעלת ארבעה גלגלים. בהמשך הוא הגיש שורה של תיקונים לבקשתו, שהאריכו את ההליך המשפטי והביאו לעיכוב של 16 שנים לפני שהפטנט ניתן בפועל ב-5 בנובמבר 1895.[37] סלדן סיפק רישיון לרוב יצרניות הרכב האמריקאיות הגדולות לשימוש בפטנט, תמורת גביית עמלה על כל מכונית שייצרו. חברת פורד נלחמה מול רישום הפטנט בבית המשפט,[38] ובסופו של דבר זכתה בערעור. הנרי פורד העיד שהפטנט גרם למעשה לעיכוב הפיתוח, במקום לעודד אותו.[39]

המכוניות הראשונות יוצרו על ידי קרל בנץ בשנת 1888 בגרמניה, ובצרפת תחת רישיון, על ידי אמיל רוג'ר. רודולף ביצה, אדוארד באטלר וליאון בול בנו תלת אופן שנקרא בשם[14] 23 Bollée, עם מנוע בגודל של 650 סמ"ק, שהגיע למהירות ממוצעת של 45 קמ"ש, והציגו אותו בכנס פריז-טורוויל שנערך ב-1897.[14]  עד לשנת 1900, החל ייצור המוני של מכוניות בצרפת ובארצות הברית.

החברה הראשונה שהוקמה באופן בלעדי לייצור מכוניות הייתה Panhard et Levassor בצרפת, והייתה הראשונה שהציגה מנוע עם ארבעה צילינדרים.[14] בתחילת המאה העשרים תעשיית הרכב החלה להמריא במערב אירופה, במיוחד בצרפת, שם יוצרו כ־30,204 מכוניות בשנת 1903, שהיוו כ־48.8 אחוזים מייצור הרכב העולמי באותה שנה.[40]

ברחבי צפון ארצות הברית מכונאים ערכו ניסויים שונים של אבות טיפוס,[41]בשנת 1893, האחים צ'ארלס ופרנק דורייה הקימו את חברת Duryea Motor Wagon Company בעיר ספרינגפילד שבמסצ'וסטס, שהייתה לחברת ייצור הרכב האמריקאית הראשונה. חברת Autocar, שנוסדה בשנת 1897, הכניסה לייצור חידושים רבים, שנמצאים בשימוש עד ימינו.[42] עם זאת, רנסום א. אולדס וחברת אולדסמוביל היו אלה ששלטו בעידן זה על שוק הייצור, עם הדגם Oldsmobile Curved Dash. בהמשך, חברת Thomas B. Jeffery פיתחה את המכונית השנייה בעולם שיוצרה בייצור המוני, כשייצרה כ- 1,500 מכוניות מדגם Ramblers, שהיוו שישית מכל המכוניות שהיו בארצות הברית באותה תקופה.[43] בהמשך, בשנת 1902, יוצר הדגם ווינטון, של חברת קאדילק, ומכוניות אלו, יחד עם מכוניות של חברת פורד יוצרו באלפים. בעיר סאות' בנד שבאינדיאנה, האחים סטודבייקר, שהיו היצרנים המובילים בעולם של כלי רכב רתומים לסוסים, עברו לייצור של מכוניות חשמליות ב-1902, ולייצור של מנועי בנזין ב-1904. הייצור של כלי רכב רתומים לסוסים נמשך, במקביל, עד שהופסק בשנת 1919.[44]

בשנת 1897 יוצרה המכונית הראשונה במרכז אירופה- NW פרזידנט, על ידי חברה אוסטרו-הונגרית בשם Nesselsdorfer Wagenbau, המוכרת כיום בשם טטרה.[45] בשנת 1898 התעשיין לואי רנו יישם בחברת דה דיון-בוטון, ייצור של מכוניות עם גל הינע קבוע ועם דיפרנציאל. באותה תקופה החדשנות הייתה מהירה, והתקדמה ללא סטנדרטים ברורים לחלקים השונים של הרכב; לדוגמה, מכוניות רבות יוצרו עם היגוי באמצעות ידית הגה, ואחרות באמצעות גלגל. במהלך שנת 1903 נקבע תקן בשם Rambler לגלגל ההגה,[46] ומקום הנהג הועבר לצד השמאלי של הרכב. הנעת השרשרת בציר ההינע הייתה דומיננטית באותו זמן. בלמי תוף הוצגו על ידי רנו בשנת 1902.  בשנה שלאחר מכן, המתכנן ההולנדי ג'ייקובוס ספייקר בנה את מכונית המירוץ הראשונה עם הנעה בארבעה גלגלים, אם כי היא מעולם לא השתתפה בפועל בתחרות. רק בשנת 1965 החל שימוש במכונית ייצור בהנעת ארבעה גלגלים, בדגם Jensen FF. ב-22 ביולי 1894 התקיים המרוץ המוטורי פריז-רואן, שמתואר לעיתים כמירוץ המוטורי התחרותי הראשון בעולם. בתוך כמה שנים, מאות יצרנים ברחבי העולם המערבי השתמשו בטכנולוגיות רבות ומגוונות. מכוניות יוצרו עם הנעות קיטור, חשמל ובנזין, עד שמנועי הבנזין הגיעו לדומיננטיות בשנות ה-10.

מכונית מרוץ של סטנלי סטימר בשנת 1903. בשנת 1906, סטנלי רוקט דומה קבע את שיא מהירות היבשה העולמי כשנסע במהירות של 205.5 קמ"ש.

לאורך עידן המכוניות הוותיקות, הרכב נתפס יותר כחידוש תאורטי מאשר כלי לשימוש בפועל. התקלות היו תכופות, קשה היה להשיג דלק, כבישים המתאימים לנסיעה היו מועטים, והחדשנות המהירה גרמה לכך שבתוך שנה מכונית התיישנה והפכה לכמעט חסרת ערך. הרכב הוכר כשימושי לאחר הנסיעה שערכה ברטה בנץ ב-1888, כשנסעה יותר מ 80 ק"מ בין הערים מנהיים לפפורצהיים, כדי להעלות את המודעות לפוטנציאל של כלי הרכב שיצר בעלה, קארל בנץ, ולאחר הנסיעה הטרנס-יבשתית המוצלחת של הורציו נלסון ג'קסון ברחבי ארצות הברית בשנת 1903 במכונית וינטון.

תקופת הפליז/אדוארד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכונית מדגם-T פורד, על יד הגלריה לאמנות ג׳ילוג, עם השקתה באוסטרליה ב-1915

תקופת הפליז (או האדוארד) נמשכה בערך משנת 1905 עד 1914 ותחילת מלחמת העולם הראשונה. מקובל לכנות אותה התקופה האדוארדית, אם כי בארצות הברית היא ידועה לעיתים קרובות כעידן הפליז, בגלל השימוש הנרחב בפליז בכלי רכב בתקופה זו. בעידן זה, חלה ירידה בפיתוחים הניסיוניים השונים, והחל תהליך של סטנדריזציה כשיוצרו מכוניות סטנדרטיות עם מנוע בעירה פנימית קדמי, הנעה אחורית, ותיבת הילוכים.

לאורך תקופה זו התפתחות טכנולוגיית הרכב הייתה מהירה, כשההתפתחויות העיקריות כללו את מערכת ההצתה החשמלית, מערכת מתלים לכל גלגל בנפרד, ובלמים לארבעת הגלגלים.[14]  כמו כן היה שימוש נרחב בבלמי ה-Leaf spring כמתלים, וכן ההילוכים אומצו באופן נרחב. עם זאת, הגדרות המהירות היו שונות בין הרכבים.

המירוץ מניו יורק לפריז נערך בשנת 1908, והשתתפו בו קבוצות גרמניות, צרפתיות, איטלקיות ואמריקניות שיצאו מניו יורק ב-12 בפברואר 1908, כשלבסוף שלושה מתחרים בלבד הגיעו לפריז. הדגם תומאס פלייר, מתוצרת ארה״ב, עם הנהג ג'ורג' שוסטר ניצח במירוץ 35,000 ק"מ, כשסיים לעבור אותו בתוך 169 ימים.[47]

עידן הווינטג'

[עריכת קוד מקור | עריכה]
1929 אלפא רומיאו 6C

עידן הווינטג' נמשך מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) ועד לקריסת וול סטריט בסוף 1929. במהלך תקופה זו, המכונית עם המנוע הקדמי תפסה דומיננטיות, כאשר המכוניות הסגורות התפשטו והפכו לנורמה המקובלת. בעוד שבשנת 1919 90 אחוז מהמכוניות שנמכרו היו פתוחות, עד 1929 הגיע שיעורן לכ-90 אחוזים.[14]  הפיתוח של מנוע הבעירה הפנימית נמשך בקצב מהיר, עם מנועים מרובי שסתומים וגל זיזים עליון, ועם מנועים בעלי 8, 12, ואף 18 צילינדרים. כמו כן, בשנת 1919 הומצא הבלם ההידראולי על ידי מלקולם לוגהד (מייסד לוקהיד). שלוש שנים מאוחר יותר, הרמן ריזלר המציא את תיבת ההילוכים האוטומטית הראשונה, בעלת תיבת הילוכים פלנטרית עם שני הילוכים, ממיר מומנט ומצמד, אם כי אלו נכנסו לייצור בפועל רק בשנת 1940. בסוף אותו עידן הומצאה בצרפת הזכוכית המחוסמת, הסטנדרטית בחלונות הצד של היום.

העידן הקלאסי החל עם השפל הגדול בשנת 1930, והסתיים עם ההתאוששות לאחר מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו מכוניות עם מרכבים סגורים לגמרי החלו לשלוט במכירות, כאשר סגנון המרכב החדש של הסאלון/סדאן אף כלל תא מטען לאחסון.

עד שנות ה-30, רוב הטכנולוגיה המכנית המשמשת במכוניות של ימינו הומצאה, אם כי כמה רעיונות "הומצאו מחדש" מאוחר יותר ונזקפו לזכות אחרים. לדוגמה, ההנעה הקדמית הוצגה על ידי אנדרה סיטרואן עם השקת הדגם סיטרואן טראקסיון אוואנט (Traction Avant) ב-1934, אף על פי שיוצרה מספר שנים קודם לכן ושולבה בדגמים שונים. אותו הדבר היה עם המתלים העצמאיים שפותחו תחילה על ידי Amédée Bollée בשנת 1873, והגיעו לייצור רק בשנת 1933, כשלאחר מכן הרעיון אומץ גם על ידי יצרניות רכב אחרות.  בשנת 1930, מספרם של יצרני הרכב ירד בחדות ככל שהתעשייה התגבשה והתעצבה, בין היתר הודות להשפעות השפל הגדול.

העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
1946 פובדה, אחת המכוניות הראשונות בייצור המוני עם עיצוב פונטונים
1954 פלימות' סבוי סטיישן, אחת ממכוניות הסטיישן הראשונות בארצות הברית
גרגל סופרמיני

תכנון וייצור המכוניות יצאו לבסוף מהאוריינטציה הצבאית ומצל המלחמה בשנת 1949. באותה השנה הוצגו מנועי שמונה צילינדרים עם יחס דחיסה גבוה ודגמים מודרניים של חברת אולדסמוביל וקאדילאק ( כיום חלק מג'נרל מוטורס).[48]

לאורך שנות ה-50, כוח המנוע ומהירויות הרכב עלו, העיצובים הפכו אינטגרטיביים ואומנותיים יותר, ומכוניות יוצרו ושווקו ברחבי העולם בהמוניהן. דגם המיני של אלק איסיגוניס והדגם פיאט 500 הוצגו באירופה. הייצור של הדגם הפופולרי – פולקסווגן חיפושית נמשך לאחר מלחמת העולם השנייה ואף יוצא למדינות אחרות, כולל ארצות הברית. במקביל, נאש הציגה את המכונית הקומפקטית המודרנית המוצלחת הראשונה, בדגם Nash Rambler, שיוצר בארצות הברית.[49] השווקים באירופה התרחבו עם הופעתן של מכוניות חדשות בגודל קטן, כמו גם מכוניות גראן טוריסמו יקרות (GT), כגון הדגם פרארי אמריקה.

השוק השתנה בשנות ה-60, כאשר יצרניות הרכב המכונות "שלושת הגדולות" בארצות הברית החלו להתמודד עם תחרות ממכוניות מיובאות: היצרניות האירופאיות אימצו טכנולוגיות מתקדמות, ויפן התגלתה כאומה מייצרת רכב. חברות יפניות החלו לייצא כמה מהמכוניות הפופולריות יותר שלהן ביפן בעולם, כמו טויוטה קורולה, טויוטה קורונה, ניסאן סאני וניסאן בלובירד באמצע שנות ה-60. ההצלחה של דגמי ה־Rambler בגודל קומפקטי של אמריקן מוטורס דרבנה את GM ופורד להציג מכוניות מוקטנות משלהן ב-1960.[50] ביצועי המנועים הפכו למוקד שיווק על ידי יצרניות רכב אמריקאיות – כשהוצגו, לדוגמה, ב"מכוניות השרירים" של אותה תקופה.[51] בשנת 1964, המכונית פורד מוסטנג יצרה פלח שוק חדש, שנקרא מכונית הפוני (בהתאם לדגם באותו השם).[52] דגמים חדשים שהתחרו עם המוסטנג כללו את שברולט קמארו, AMC Javelin ופלימות' ברקודה.[53]

פיתוחים טכנולוגיים חדשים כללו שימוש נרחב במתלים עצמאיים, אימוץ נרחב יותר של מערכת הזרקת דלק, והתמקדות גוברת בבטיחות בתכנון הרכב. החידושים במהלך שנות ה-60 כללו את מנוע הוואנקל של NSU, טורבינת הגז ומגדש הטורבו שיוצרו בתחילה על ידי ג'נרל מוטורס, אומצו בהמשך על ידי BMW וסאאב, ולאחר מכן הוכנסו לייצור לשוק ההמוני במהלך שנות ה-80 על ידי קרייזלר. מאזדה המשיכה לפתח את מנוע הוואנקל שלה, אם כי בעלי רישיונות אחרים שהיו למנוע, כולל מרצדס בנץ ו-GM, מעולם לא הביאו אותו לייצור בגלל בעיות הנדסה וייצור וכן בגלל צריכת הדלק הגבוהה שלו, שהיוותה גורם משמעותי לאחר משבר הנפט של 1973.

שנות ה-70 היו שנים סוערות בעולם הרכב, עם אירועים בולטים שעיצבו מחדש את התעשייה, כמו משבר הנפט של 1973, בקרת פליטת רכב, דרישות בטיחות מחמירות יותר, הגדלת היצוא על ידי יצרניות הרכב היפניות והאירופיות, כמו גם צמיחה באינפלציה והרעת הכלכלה במדינות רבות. הפופולריות של מכוניות קטנות יותר גדלה. באותה תקופה, בארה״ב, פותח הסאבקומפקט עם הצגת הדגם AMC גרמלין, ואחריו בדגמים שברולט וגה ופורד פינטו.[54][55] מרכב הסטיישן היה לפופולרי, כמו גם גידול במכירות של רכבי שטח בעלי הנעת ארבעה גלגלים.

טויוטה קורולה הוא דגם הרכב הנמכר ביותר בעולם.

לקראת סוף המאה ה-20, "שלושת הגדולות" בארצות הברית (GM, פורד וקרייזלר) איבדו חלקית את מעמדן המוביל. יפן הפכה למובילה בייצור מכוניות למשך זמן מה, כשבהמשך מכוניות החלו להיות מיוצרות בהמוניהן במדינות חדשות באסיה, במזרח אירופה ובמדינות נוספות.

העידן המודרני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכונית חשמלית מדגם Y של טסלה, המכונית הנמכרת ביותר בעולם ברבעון הראשון והשני של 2023.

העידן המודרני מוגדר בדרך כלל כ-40 השנים האחרונות.[56] בעידן זה הייתה הגברת הסטנדרטיזציה, שיתוף פלטפורמות בין דגמים, תכנון בעזרת מחשב – להפחתת עלויות וזמן פיתוח, ושל שימוש הולך וגובר באלקטרוניקה, הן לניהול מערכות הרכב, והן למערכות הבידור.

כמה התפתחויות עכשוויות הן התפשטות ההנעה הקדמית והנעה לכל הגלגלים, ואימוץ מנוע הדיזל.

מבני המרכב השתנו גם הם בעידן המודרני, עם שלושה סוגים עיקריים: האצ'בק, סדאן ורכב SUV. בהמשך יצאה פלטפורמת הקרוסאובר, פלטפורמה ספורטיבית, ודגם המיניוואן.

המשבר הפיננסי של 2007–2008 חתך כמעט בשליש את מכירות הרכב הקל של קרייזלר, טויוטה, פורד וניסאן, וכרבע מהמכירות של הונדה, ושביעית מהמכירות של ג'נרל מוטורס.[57]

מאז 2009, סין הפכה ליצרנית הרכב הגדולה בעולם. מלבד ייצור המכוניות הגובר באסיה ובמדינות אחרות, חלה צמיחה בקבוצות תאגידיות רב לאומיות, המייצרות מכוניות שחולקות פלטפורמות זהות בין מדינות שונות, וכן במיתוג או מיתוג מחדש בהתאם לקהל היעד בשווקים השונים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של המכונית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Barker, Theo (1987). The Economic and Social Effects of the Spread of Motor Vehicles: An International Centenary Tribute (1st ed.). Palgrave Macmillan. p. 55. ISBN 978-1349086269.
  2. ^ Rosheim, Mark (2006). Leonardo's lost robots. Springer. pp. 21–25. ISBN 9783540284970.
  3. ^ "A broadside on a clockwork carriage built by Hans Hautsch". British Museum. נבדק ב-2024-05-28.
  4. ^ 1 2 "1679–1681. Chariot à vapeur du RP Verbiest" (בצרפתית). Hergé. נבדק ב-28 בנובמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Eckermann, Erik (2001). World History of the Automobile. SAE Press. p. 14. ISBN 9780768008005.
  6. ^ Ikenson, Ben (2012). Patents: Ingenious Inventions How They Work and How They Came to Be. Running Press. ISBN 9781603762724. נבדק ב-6 בספטמבר 2019. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 Michelet, Henri (1965). L'inventeur Isaac de Rivaz: 1752 - 1828 (בצרפתית). Editions Saint-Augustin. נבדק ב-16 במרץ 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 Hughes, Paul A. (בספטמבר 1996). "History of the electric car: 1828 – 1912, from Trouve to Morrison". אורכב מ-המקור ב-13 בנובמבר 2011. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 "Greenwich Guide - Greenwich Day by Day - May". Greenwich Guide. נבדק ב-17 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "DRP patent No. 37435" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 בפברואר 2012. נבדק ב-16 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Model T". History.com. 2 במאי 2019. נבדק ב-8 בנובמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Setright, L. J. K. (2004). Drive On!: A Social History of the Motor Car. Granta Books. ISBN 9781862076983.
  13. ^ Buchanan, C.D. (1958). "1". Mixed Blessing: The Motor in Britain. Leonard Hill.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Georgano, G.N. (1985). Cars: Early and Vintage, 1886–1930. London: Grange-Universal. ISBN 1-59084-491-2.
  15. ^ 1 2 Coates, Len (18 בינואר 1986). "Canadians were quick to hop on the self-propelled wagon". The Montreal Gazette. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Kearny, Mark; Ray, Randy (2006). "Canada's First Automobile: Full Steam Ahead". Whatever Happened To...?. Hounslow Press. ISBN 9781550026542.
  17. ^ Moore, Sam (בפברואר 2018). "J.I. Case Co. Keeps Fast Company - Equipment". Farm Collector. נבדק ב-8 בנובמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "A History of Wisconsin Highway Development 1835–1945", State Highway Commission of Wisconsin and the Public Roads Administration, Federal Works Agency: 19–20, 1947
  19. ^ "Race of First Steam Buggies". Wisconsin Historical Society. בינואר 2012. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Dennis, Williams F. "Dear Mr. Bottorff". ausbcomp.com. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Bellows, Alan (באוגוסט 2006). "The Atomic Automobile". Damn Interesting. נבדק ב-27 בפברואר 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ 1 2 Hans Roth: Das erste vierrädrige Elektroauto der Welt, March 2011, S. 2–3.
  23. ^ "Today in Technology History: July 6". The Center for the Study of Technology and Science. אורכב מ-המקור ב-20 בנובמבר 2011. נבדק ב-14 ביולי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Sibrandus Stratingh (1785–1841), Professor of Chemistry and Technology". University of Groningen. 25 ביוני 2003. נבדק ב-30 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Wakefield, Ernest H. (1994). History of the Electric Automobile. Society of Automotive Engineers. pp. 2–3. ISBN 1-56091-299-5.
  26. ^ אתר למנויים בלבד World's first electric car built by Victorian inventor in 1884, The Telegraph, 23 April 2009
  27. ^ Thurston, Robert Henry (1879). "A History of the Growth of the Steam Engine". Nature. 19 (487): 381–382. Bibcode:1879Natur..19..381.. doi:10.1038/019381a0.
  28. ^ "Data on the Hippomobile and hydrogen/fuel cells". TÜV SÜD Industrie Service. אורכב מ-המקור ב-6 באוקטובר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "The Jewish inventor of the automobile". The Modern View. St. Louis, Missouri. 24 בספטמבר 1931. p. 23. נבדק ב-3 בנובמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Austo-Hungary". The Jewish Voice. St. Louis, Missouri. 11 בנובמבר 1904. p. 8. נבדק ב-3 בנובמבר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ "Siegfried Marcus Wagen" (בגרמנית). Technisches Museum Wien. נבדק ב-2024-06-16.
  32. ^ MacRae, Michael (ביוני 2012). "Siegfried Marcus". American Society of Mechanical Engineers. נבדק ב-16 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Nixon, John C. (29 March 1938). "The First Motor Car". The Times. No. 47955. London. p. 52.
  34. ^ "Reichspatent 37435 patent" (PDF). home.arcor.de (בגרמנית). אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 בפברואר 2012. נבדק ב-7 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Bertha Benz Memorial Route". bertha-benz.de. נבדק ב-16 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ "A History of the World - Bremer Car". bbc.co.uk. נבדק ב-16 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Selden, George B. (1895). "Selden Road Engine, U.S. patent 549160" (PDF). ארכיון (PDF) מ-14 באוקטובר 2016. נבדק ב-7 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Lazarnick, Nick (1907-07-30). "Henry Ford posing in Ford-Lenoir automobile". detroit public library. נבדק ב-20 בפברואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ Greenleaf, William (1951). Monopoly on Wheels: Henry Ford and the Selden Automobile Patent. US: Wayne State University Press. ISBN 9780814335123.
  40. ^ "American Motorsports Timeline". crucean.com. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2016. נבדק ב-30 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Zug, John (1962). "Early Iowa Automobiles". Annals of Iowa. 36 (4): 276–280. doi:10.17077/0003-4827.7628.
  42. ^ "America on the Move; Autocar automobile". Smithsonian Institution – National Museum of American History. נבדק ב-2 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Adamson, John F. (1959). "Engineering History of the Rambler and the Small Car Picture Today". SAE Technical Paper Series. Vol. 1. Society of Automotive Engineers. p. 5. doi:10.4271/590176.
  44. ^ Longstreet, Stephen (1952). A Century on Wheels: The Story of Studebaker. Henry Holt. p. 90]. ISBN 9780837139784.
  45. ^ "Tatra Trucks: Pioneering Innovation in the Automotive World". Parkplus.io/new-cars. נבדק ב-17 בנובמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה){Replaced dead link}
  46. ^ Hyde, Charles K. (2009). Storied Independent Automakers: Nash, Hudson, and American Motors. Wayne State University Press. p. 12. ISBN 978-0-8143-3446-1. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  47. ^ "The first Peruvian car". enperublog.com. 7 במאי 2009. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Mueller, Mike (2006). American Horsepower. Motorbooks. p. 82. ISBN 9780760323274. נבדק ב-2 בינואר 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  49. ^ Flory, J. Kelly Jr. (2008). American Cars, 1946–1959: Every Model, Year by Year. McFarland. p. 250. ISBN 9780786432295. נבדק ב-2 בינואר 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  50. ^ English, Bob (26 במרץ 2017). "The rise and fall of Rambler". The Globe and Mail. Toronto, Canada. נבדק ב-16 במרץ 2018. Rambler's compacts were the industry's best sellers by the decade's end - and a spur to AMC's Big Three rivals, who soon launched small cars of their own. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Trotta, Mark. "Muscle Car History". Classic Car History. נבדק ב-18 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ "The birth of the Pony Car - a historical look back". wheels.ca. 21 במאי 2009. נבדק ב-18 באוקטובר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ Auto Editors of Consumer Guide (26 בנובמבר 2007). "1968-1969 AMC Javelin". auto.howstuffworks.com. אורכב מ-המקור ב-24 בפברואר 2021. נבדק ב-27 בפברואר 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Auto Editors of Consumer Guide (17 באוקטובר 2007). "1970-1978 AMC Gremlin". auto.howstuffworks.com. אורכב מ-המקור ב-30 בספטמבר 2020. נבדק ב-27 בפברואר 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ Foster, Patrick (בינואר 2010). "Cars of the Fuel-Short Seventies". Hemmings Classic Car. נבדק ב-27 בפברואר 2024. Chevy with its stylish Vega, introduced for 1971; Ford with the 1971 Pinto, and AMC with the Gremlin, introduced on April Fool's Day 1970 as the first U.S. subcompact. {{cite journal}}: (עזרה)
  56. ^ "Historic (classic) vehicles: MOT and vehicle tax". gov.uk. נבדק ב-6 באפריל 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ Belser, Jonah; Nelson, Gregory; Poma, Frank. "Economic Crisis". nhd.weebly.com. אורכב מ-המקור ב-30 ביוני 2013. נבדק ב-24 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_המכונית&oldid=39756516"