הרומח הקדוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צידו של ישו נדקר, איור מאת פרה אנג'ליקו (1440 לערך), המנזר הדומיניקני של סאן מרקו, פירנצה

הרומח הקדוש (ידוע גם בשמות חנית הגורל, החנית הקדושה, הרומח של לונגינוס) הוא השם שניתן לפי המסורת הנוצרית לרומח שדקר את ישו בזמן שהיה תלוי על הצלב.

התייחסות בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומח מוזכר רק בבשורה על-פי יוחנן (יט, לא-לז), שמציינת שהרומאים תכננו לשבור את רגליו של ישו, מה שיאיץ את מותו בזמן הצליבה. אולם, הם גילו כי הוא כבר מת ואין כל סיבה לשבור את רגליו, ובכדי לוודא זאת, חייל רומאי דקר אותו בצידו.

ואֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַצָּבָא דְּקָרוֹ בַחֲנִית בְּצִדּוֹ וַיֵּצֵא דָם וָמָיִם׃

– הבשורה הקדושה על-פי יוחנן, יט-לד

מעשה זה ממלא נבואה נוספת הקשורה במשיח:

שֹׁמֵר כָּל-עַצְמוֹתָיו, אַחַת מֵהֵנָּה, לֹא נִשְׁבָּרָה:

תהילים לד, כא

לפי אוריגנס, התופעה של דם ומים נחשבת לנס. הקתולים רואים זאת כמשמעות עמוקה יותר: הדבר מסמל את הכנסייה הקתולית (ובפרט את סקרמנט הטבילה לנצרות והליטורגיה הקדושה) היוצאת מצידו של ישו, כשם שחוה נלקחה מצלמו של אדם.

לונגינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של החייל שדקר את ישו לא ניתן בברית החדשה, ההתייחסות המוקדמת ביותר לשמו של החייל נמצאת בספר האפיקרופי הבשורה על פי ניקודמוס ולפיה החייל נקרא לונגינוס הקדוש(אנ').

צורה שונה של השם לונגינוס מתגלה גם במיניאטורה שבבשורה של רבולה שאייר הנזיר רבולה בשנת 586. באיור, השם לונגינוס (ΛΟΓΙΝΟC) נכתב באותיות יווניות מעל שמו של החייל שמניף את רומחו בצדו של ישו. זה אחד התיעודים המוקדמים ביותר לשם, בהנחה שהחריטה לא נוספה מאוחר יותר.

בהמשך, בספרו "הרומח" ("The Spear") של לואיס דה ווהל(אנ') משנת 1955, הלה מזהה אותו כגאיוס קסיוס לונגינוס[1]

ממצאים הטוענים להיותם הרומח הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מספר חניתות שמסורות שונות מייחסות אותן להיות החנית של לונגינוס או חלקי החנית. ממצאים אלו שונים הן בגודלם והן בחומרים מהם הם עשויים.

ארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומח הקדוש הארמני

לפי המסורת הארמנית שהועלתה על הכתב לראשונה במאה ה-13, הובא הרומח עוד במאה ה-1, על ידי תדאוס מאדסה(אנ'), הוא נשמר במנזר גרארד, שמשמעות שמו בארמנית היא "מנזר הרומח" ומשם הועבר לקתדרלה של העיר הקדושה אצ'מיאדזין שם הוא שמור במוזיאון על שם מנוגיאן.

מסורת משותפת לשאר הרמחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסות ההיסטורית הראשונה אל הרומח נעשתה במאה ה-6 על ידי אנטונינוס מפלקנטיה. כאשר תיאר את המקומות הקדושים בירושלים, כתב, כי הוא ראה בבזיליקה של הר ציון את "עטרת הקוצים שבה אדוננו הוכתר ואת החנית שבה הוא נפגע בצדו"[2]. אזכורים על המצאות הרומח בירושלים נמצאות אצל קאסיודורוס ואצל גרגוריוס מטור, אף על פי ששניהם לא ראו את הרומח במו-עיניהם. כרוניקון פסחלה מתאר שאחרי כיבוש ירושלים בידי הפרסים הרומח נלקח לקונסטנטינופול, שם הופקד בכנסיית איה סופיה ובתחילת המאה ה-10 הועבר לכנסיית הבתולה מפארוס(אנ') שם הונח לצד חלק מהצלב האמיתי ושרידי קדושים אחרים.

אנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)#גילוי הרומח הקדוש

במהלך המצור על אנטיוכיה, נזיר מפרובאנס בשם פייר ברתלמי(אנ') חלם שאנדראס הקדוש אמר לו שהרומח מוסתר ברצפת קתדרלת פטרוס הקדוש(אנ'). מנהיגי מסע הצלב פיקפקו בחלום זה כי הם ראו את הרומח בקונסטנטינופול, אולם הנזיר חפר ומצא שבר מתכתי עליו הוכרז כי הוא השריד לרומח. מציאת חפץ קדוש זה דחפה את הצלבנים לעבור למתקפה תוך שהם נושאים את הרומח הקדוש לפניהם. לא ידוע מה עלה בגורלו של הרומח אחרי הקרב.

וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומח המוצג בווינה

הרומח שבווינה ידוע גם כרומח של מאוריציוס הקדוש. הרומח הגיע במאה ה-10 מקונסטנטינופול לידי היינריך הראשון, מלך גרמניה (ולפי גרסה אחרת הגיע עוד לידיו של קרל הגדול). אוטו ה-1 ירש את הרומח מאביו ונשא אותו בקרב בלכפלד(אנ') נגד הכוחות ההונגריים בשנת 955. ב-1000, אחרי קונגרס גנייזנו(אנ'), אוטו ה-3(אנ') נתן העתק של החנית לבולסלאב הראשון, דוכס פולין והעתק נוסף להונגרים.

ב-1084, היינריך ה-4 הוסיף לחנית לוחית כסף עם הכיתוב "מסמר מהצלב של אדוננו" בהתבסס על האמונה כי זו הייתה החנית של קונסטנטינוס הגדול שבה מוסמר מסמר - אחד המסמרים ששימש בצליבתו של ישו. היינריך ה-4 קבע את מקום משכנה של החנית בפראג. פרידריך ה-1 נשא את החנית איתו במסעות המלחמה שלו באיטליה.

קרל ה-4 ציפה את לוחית הכסף בזהב והוסיף את הכיתוב "Lancea et clavus Domini" (רומח ומסמר של אדוננו). ב-1424 העביר זיגמונד את החנית, יחד עם שרידי קודש אחרים מפראג לנירנברג כחלק מאוסף התכשיטים המלכותי (Reichskleinodien).

ב-1796, כאשר הכוחות הצרפתים התקרבו לנירנברג הוצא האוצר המלכותי לרגנסבורג ומשם הועבר לווינה. ב-6 באוגוסט 1806, אחרי פירוק האימפריה הרומית הקדושה, ביקשו חברי מועצת העיר נירנברג את החזרת האוצר לעירם אולם פרנץ ה-2 סירב להשיב את האוצר.

במהלך האנשלוס הועבר אוצר ההבסבורגים ברכבת משוריינת לנירנברג ולקראת תום מלחמת העולם השנייה הוסתר. האוצר נמצא על ידי קצין מכוחותיו של ג'ורג' פטון והוחזר אחרי המלחמה לווינה.

הרומח מוצג באוצר הקיסרי (וינה)(אנ') שבארמון הופבורג.

פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליט הלטיני האחרון - בלדווין השני, מלך קונסטנטינופול(אנ') מכר את הרומח, יחד עם שרידים קדושים אחרים ללואי התשיעי, מלך צרפת. האחרון בנה את סנט שאפל שם אוחסן הרומח יחד עם נזר הקוצים של ישו ושרידים קדושים אחרים, ג'ון מנדוויל(אנ') טען כי ראה את הרומח הן בקונסטנטינופול והן בפריז והרומח שהיה בפריז היה גדול משמעותית מהשריד שהיה בקונסטנטינופול. במהלך המהפכה הצרפתית הועברו שרידים אלו לספרייה הלאומית של צרפת ושם נעלם הרומח.

קרקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש בקתדרלת ואוול שבקרקוב רומח קדוש השמור שם מאז המאה ה-13. זהו העתק של הרומח של וינה, שנעשה על ידי אוטו ה-3 ונמסר במתנה לבולסלאב הראשון.

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי נפילת קונסטנטינופול בידי העות'מאנים, הסולטאן באיזיט השני שלח את הרומח לאפיפיור אינוקנטיוס השמיני יחד עם מתנות נוספות על מנת שהאפיפיור יחזיק אצלו את ג'ם(אנ') שהיה אחיו (ויריבו) של הסולטאן. מאז שמור הרומח ברומא, תחת כיפת בזיליקת פטרוס הקדוש.

הרומח הקדוש בספרות הבדיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בסוף שנות ה-70, כותב חברת DC קומיקס סטיב אנגלהרט הציג את חנית הגורל בסיפוריו, עלילה שנותרה בשימוש בידי כותבים רבים.
  • בסדרת הטלוויזיה וויצ'בלייד, מתברר כי הרומח של לונגינוס הוא אחד מ-13 כלי הנשק העתיקים, שהוויצ'בלייד ביניהם. קנת' איירונס משיג את הרומח ומשתמש בו לרעה, ולבסוף מתעמת נגד שרה פזיני, משתמשת הוויצ'בלייד.
  • בסרט קונסטנטין משנת 2005, חנית הגורל היא מרכז ההתרחשות, כאשר המלאך גבריאל משתמש בה כדי לשחרר את בנו של השטן מגוף הפונדקאי.
  • משחק היריות "חנית הגורל" (Spear of Destiny) של חברת id Software, הקודם למשחק "הטירה הנאצית" (Wolfenstein 3D), שם המשימה היא למצוא את חנית הגורל ולהביאה לרשות ממשלת ארצות הברית, אחרי שהיטלר לקח אותה לרשות המפלגה הנאצית והרייך השלישי, ובכך אפשרה לו לשלוט זמן רב.
  • בספר "גילוי אטלנטיס" של קלייב קאסלר מובאת תחילת האגדה, שהרומח חושלה על ידי תובל קין מברזל מטאוריטי.
  • בספר הקומיקס השדונית האדומה, הרומח מהווה חלק משלושה אוצרות המעניקים למחזיק בהם כוח רב-עוצמה ושליטה בלתי מוגבלת.
  • בסדרה "הסודות של דה וינצ'י" משנת 2013 דה וינצ'י פורץ לוותיקן על מנת לפגוש את האפיפיור בסוף פגישתם דה וינצ'י נאלץ לברוח מהשומרים תוך כדי בריחתו הוא לוקח את הרומח הקדוש לאחר מכן הרומח נשבר בקרב, בנוסף דה וינצ'י משתמש בכוחותיו של הרומח על מנת להביס שומרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהבדל מאיש הצבא גאיוס קסיוס לונגינוס שהיה מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר.
  2. ^ האנציקלופדיה הקתולית: "הרומח הקדוש" (באנגלית)