לילית (מיתולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
"תחריט ברני", תחריט אשורי עשוי טרה קוטה המתאר את לילית

לילית, באגדות חז"ל ובספר הזוהר היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. לילית, שלה דמויות מקבילות בתרבויות אחרות, מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות, ובעולם העתיק ייצגה את האנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה הנשואה והכשרה, בתרבות הרבנית ובתרבות העממית. בימנו יש הרואים בה כיום דמות פמיניסטית[1][2].מקורה באלות למשתו ואישתר.לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות שנועדו לכך.לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ךבספר ישעיהו פרק לד פסוק יד : "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ" (ספר ישעיהו לד, יד). יש המפרשים שמדובר במין ציפור‏‏‏[3], בעוד לדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (‏רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).

מקורות השראה לדמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הדומה ללילית מוזכר לראשונה ברשימת שמות המלכים השומריים ב"כתבי לברטו" משנת 2400 לפנה"ס. נמצאה טבלה ובה נמנים שמו של גילגמש ושמו של אביו המוזכר כשד לילוּ, הוא אחד מארבעה שדים שהיו שייכים למעמד ערפדים או סוג של רוחות רפאים. כינויה של לילית הערפדית הזנותית הוא "בתולה יפהפייה" או "העלמה". בני התקופה האמינו שברגע שהיא בוחרת לה מאהב, היא לעולם אינה עוזבת אותו אך אף פעם אינה מאפשרת לו לבוא על סיפוקו. עוד מזכירים הטקסטים קבוצות שדים הגורמים לנזקים ומחלות וכן שדים פרטיים כמו למשתו בתה של אנו, הידועה בשל פגיעתה בנשים הרות, אמהות צעירות ותינוקות.

לילית בתרבות היהודית המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילית פעפעה ליהדות כשדה בעלת אופי הדומה לזה של למשתו ואישתר - אלת האהבה הפריון והמלחמה, של אשור-אכד. דמות שתיהן מתלכדת לישות אחת ממנה בוקעת לילית היהודית, דמות בעלת מהות שדית העסוקה בשיטוט אין סופי ובחיפוש נצחי אחרי תינוקות אותם היא חונקת, ואחרי גברים בהם היא פוגעת ונוטשת או מתעללת והורגת[דרוש מקור].

מן המאה ה-4 החלו היהודים להשתמש באמצעי ייחודי ששימש כהגנה בפני שדים ולילית - קערות השבעה. הקערה היא סוג של קמע שנכתב על גבי קערות מחרס, ולאחר כתיבתן והטקס הנלווה לכך, נקברו מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים. מתוך הנוסחאות המאגיות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד יותר מאשר המתואר בתלמוד[דרוש מקור]. היא אינה "רק" איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומרתיעה אותם בכך שהיא מאיימת על חיי תינוקות בני יומם, מפחידה נשים הרות, ומפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים. באחת מקערות ההשבעה, YBC 2364, מסופר כי לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם. פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה[דרוש מקור].

בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנוי סנסנוי וסמנגלף. מקרים רבים של מיתת תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית[דרוש מקור]. להגנה על היולדות והיילודים מפני לילית, יש השמים בחדרה של היולדת קמעות[4], ובהם שמות המלאכים השומרים מפני לילית, סנוי סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה מופיע באלפא ביתא דבן סירא, וקדם לו נוסח בארמית. לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכו מתהלים ושמות שלושת המלאכים. בקמעות מופיעה לעתים לילית כשידיה כבולות.

לילית, ציור של ג'ון קולייר, 1892

בתלמוד הבבלי מופיעה לילית כסוג של שֵׁדה, שזהותה אינה ברורה ("מגדלת שער כלילית"‏[5]; "אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית, אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים"‏[6]; "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית"‏[7]; "אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית"‏[8]).

במדרשים מסוימים, בעיקר אזוטריים, מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם הראשון, לפני חוה. המדרשים מנסים להסביר מדוע לאחר שכבר נכתב "זכר ונקבה ברא אותם", מסופר כיצד היה האדם בודד, והאישה נבראה מצלעו כדי להיות עזר כנגדו. המדרשים מציעים בעצם שהיו שתי נשים. לילית נבראה ראשונה, ואילו חוה נבראה מן הצלע.[דרוש מקור] על פי סיפור אחד, לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.[דרוש מקור] על פי אגדה אחרת, אדם ראה אותה כשנולדה מתוך ריר ודם, נגעל ממנה, ולא רצה בה. גרסה שלישית מספרת כי לילית לא נבראה מעפר נקי, אלא מפסולת וזוהמה, ולכן לא עלה יפה זיווגה עם אדם.[דרוש מקור] בזרם המרכזי של דברי חז"ל אין זכר ללילית כאשתו של אדם הראשון, אולם רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה דוחה את המסורת הזו ומכאן שהכיר בה: "דבר לילית - דרש"\(בראשית,ב,כג) גם בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".‏[9]

בספרות הקבלה מתוארת לילית כשדה החונקת תינוקות והמחטיאה גברים בהוצאת זרע לבטלה‏‏‏[10]. בספר הזוהר ובספרי קבלה אחרים היא קרויה לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. על-פי דברי האר"י לתלמידו רבי חיים ויטל, האיסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" מתייחס אף להזכרת שמות שדים כמו סמאל, ולכן יש הנוהגים לכנותה בשם 'פלונית'.

יש המזהים את לילית עם מלכת שבא. לדברי רבי יוסף אנג'לינו בספר לבנת הספיר, מלכת שבא בחידותיה לשלמה חזרה על פיתויי לילית את אדם הראשון.

מיתוסים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוס המפורסם ביותר הקשור ללילית מקורו במדרש אלפא ביתא דבן סירא, והוא מספר על בריחתה מאדם לים סוף וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שמאסה באדם, החליטה לילית לנוס ממנו. היא הגיעה לים סוף, פגשה את אשמדאי, וילדה לו המוני ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני אלוהים כי אשתו נעלמה, והוא שלח שלושה מלאכים להחזיר את לילית. על המלאכים הוטלה משימה לשכנע את לילית לחזור לאדם, אך לא להכריחה אם היא לא רוצה בכך. כשמצאו המלאכים את לילית, בקשו ממנה לחזור, ולא – יטביעו אותה בים. כתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים ברא אותה כדי להרוג תינוקות בנים ברית מילה, ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. אך בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך 12 ימים יהיה לה חופש בנוגע אליהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה לא יכולה לחזור לבעלה לאחר שבגדה בו. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שפחדו מאיומיה, השביעוה שלא תיגע בתינוק אם תראה אותו במקום מגוריו, או תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם (סנוי סנסנוי וסמנגלף). בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום.

על פי אגדה תלמודית אחרת, הביא אלוהים בפני האדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם בשמות. אדם ניסה להזדווג עם כל נקבה מאותם בעלי חיים, אך לא מצא באף אחת מן את מי שתשלים אותו. הוא התפלל לאלוהים שיברא לו בת זוג מתאימה. אלוהים שמע לתפילתו וברא עבורו את לילית, לא מעפר אלא מזוהמה ופסולת. אדם הזדווג איתה וכתוצאה מכך נולדו להם שדים רבים. מן היהדות נדדה לילית לשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות.

לילית בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האכדים האמינו, שלילית תוקפת גברים ישנים, מפתה אותה, מקימת איתם יחסי מין ויולדת להם ילדים שדים.לילית מופיעה כשדה מפתה גברים בהרבה תרבויות שהיו בקשר עם המזרח התיכון באותה תקופה. לדוגמה השדה למיה היוונית היא ככל הנראה גרסה של לילית. שמעה הגיע לפרס, לאסיה הקטנה, לגרמניה, לאנגליה ולרומא. היא גם הגיעה לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

היהודים שאבו סיפורים, אגדות ומנהגים מן התרבויות השכנות. גם על פי האסלאם, לילית היא אשת השטן ומיחסיהם נוצרים השדים (הג´ין). גם הנוצרים אימצו את דמותה של לילית, כשדה תאוותנית, המסמלת מיניות אפלה שהתאימה מאוד לתאוריות הדמונולוגיות הנוצריות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים בחגיגות ליליות. לכן הפכה לילית מהר מאוד ל”מלכת המכשפות”.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן.
  • דורית רוזנצויג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית - 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית, הוצאת DoLa Publication
  • יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט, עמ' 537-532.
  • אסתר ליבס (עורכת), שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ד, עמ' 102-60
  • מרק גלר, "לילית", בספר: פיליפ ווקוסבוביץ (עורך), לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלים, 2010, עמ' 89
  • ניצה אברבנאל "חוה ולילית" הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]