לילית (מיתולוגיה)

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

"תחריט ברני", תחריט אשורי עשוי טרה קוטה שעל פי חלק מהחוקרים מתאר את לילית או את האלה איננה.

לילית באגדות חז"ל ובספר הזוהר היא שדה, ובמיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם,^{[דרוש מקור]} ולאחר מכן אשתו של המלאך סמאל. במקורות מסופוטמים היא מכונה ליליתו ומקורה באלות למשתו ואישתר. 'לילית' מסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות. בפולקלור היהודי היא מזוהה עם רצח תינוקות והליכותיה מוצגות כאנטיתזה לדמותה של האישה היהודייה. בימינו יש הרואים בה דמות פמיניסטית. לפי המיתוס, לילית מסכנת את היולדות והיילודים, ולהרחקתה משמשים קמעות ייעודיים. לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך בספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד: ”וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ” (ישעיהו, ל"ד, י"ד). יש המפרשים שמדובר במין ציפור, בעוד שלדעת אחרים המדובר בשדה מכונפת (רש"י) או באם השדים (מצודת ציון).

מקורות השראה לדמותה

שם הדומה ללילית מוזכר לראשונה ברשימת שמות המלכים השומריים ב"כתבי לברטו" משנת 2400 לפנה"ס. שם נמצאה טבלה ובה נמנים שמו של גילגמש ושמו של אביו המוזכר כשד לילוּ, הוא אחד מארבעה שדים שהיו שייכים למעמד ערפדים או סוג של רוחות רפאים. בתרבויות המסופוטמיות שמה של הערפדית הנקבה היא ליליתו והיא מכונה "בתולה יפהפייה" או "העלמה". בני התקופה האמינו שברגע שהיא בוחרת לה מאהב, היא לעולם אינה עוזבת אותו אך מונעת ממנו שוב ושוב לבוא על סיפוקו. היא מפתה אותו וגורמת לו לעבר אותה ולהביא בעזרתו שדים לעולם. עוד מזכירים הטקסטים קבוצות שדים הגורמים לנזקים ולמחלות, וכן שדים פרטיים כמו למשתו, ביתה של אנו, הידועה בשל פגיעתה בנשים הרות, אימהות צעירות ותינוקות.

לילית בתרבות היהודית המסורתית

לילית פעפעה ליהדות כשדה בעלת אופי הדומה לזה של למשתו ואישתר - אלת האהבה, הפריון והמלחמה של אשור-אכד. דמות שתיהן מתלכדת לישות אחת ממנה בוקעת לילית היהודית, דמות בעלת מהות שדית, העסוקה בשיטוט אין סופי ובחיפוש נצחי אחרי תינוקות אותם היא חונקת, ואחרי גברים בהם היא פוגעת ונוטשת או מתעללת והורגת.

מההמאה ה-4 החלו היהודים להשתמש באמצעי ייחודי ששימש כהגנה בפני שדים בכלל ולילית בפרט - קערות השבעה. מדובר בקערות חרס המשתמשות כקמע, אשר לאחר שמוטבע בהם כתב מסוים והטקס הנלווה לכך, נקברות מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים. מתוך הנוסחאות המאגיות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד יותר מאשר המתואר בתלמוד^{[דרוש מקור]}. היא אינה "רק" איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומרתיעה אותם בכך שהיא מאיימת על חיי תינוקות בני יומם, מפחידה נשים הרות, ומפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים. באחת מקערות ההשבעה, YBC 2364, מסופר כי לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם. פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה^{[דרוש מקור]}.

בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף. מקרים רבים של מיתת תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית. להגנה על היולדות והיילודים מפני לילית, יש השמים בחדרה של היולדת קמעות ובהם שמות המלאכים השומרים מפני לילית, סנוי, סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה מופיע באלפא ביתא דבן סירא, וקדם לו נוסח בארמית. לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכ״ו מתהילים ושמות שלושת המלאכים. בקמעות מופיעה לעיתים לילית כשידיה כבולות.

לילית, ציור של ג'ון קולייר, 1892

בספרות התורנית

בתלמוד הבבלי מופיעה לילית כסוג של שֵׁדה, שזהותה אינה ברורה ("מגדלת שער כלילית"; "אמר רב יהודה אמר שמואל: המפלת דמות לילית, אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפים. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפים"; "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית"; "אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית").

במדרשים מסוימים, בעיקר אזוטריים, מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם הראשון, לפני חוה. המדרשים מנסים להסביר מדוע לאחר שכבר נכתב "זכר ונקבה ברא אותם", מסופר כיצד היה האדם בודד, והאישה נבראה מצלעו כדי להיות עזר כנגדו. המדרשים מציעים בעצם שהיו שתי נשים. לילית נבראה ראשונה מן האדמה, ואילו חוה נבראה מן הצלע.^{[דרוש מקור]} על פי סיפור אחד, לילית התעקשה שברצונה להיות למעלה (כאשר הסיפור מרמז כנראה ליחסי מין אך ייתכן ומדובר במטאפורה) ואילו אדם התעקש שהוא זה שצריך להיות למעלה. הנוסח המופיע באוצר המדרשים הוא: "כשברא הקב"ה אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה. כיוון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם, עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר, רבש"ע אשה שנתת לי ברחה ממני". על פי אגדה אחרת, אדם ראה אותה כשנולדה מתוך ריר ודם, נגעל ממנה, ולא רצה בה. גרסה שלישית מספרת כי לילית לא נבראה מעפר נקי, אלא מפסולת וזוהמה, ולכן לא עלה יפה זיווגה עם אדם. בזרם המרכזי של דברי חז"ל אין זכר ללילית כאשתו של אדם הראשון, אולם רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה דוחה את המסורת הזו ומכאן שהכיר אותה: "דבר לילית - דרש"(בראשית, ב, כג), גם בספר "עץ חיים" מאת רבי חיים ויטאל מסופר: "ובזה יובן עניין אדם הראשון שהיה לו ב' נשים, א' נקרא לילית וב' היא חוה".

בספרות הקבלה מתוארת לילית כשדה החונקת תינוקות והמחטיאה גברים בהוצאת זרע לבטלה. בספר הזוהר ובספרי קבלה אחרים היא קרויה לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האיוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. על-פי דברי האר"י לתלמידו רבי חיים ויטל, האיסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" מתייחס אף להזכרת שמות שדים כמו סמאל, ולכן יש הנוהגים לכנותה בשם 'פלונית'.

יש המזהים את לילית עם מלכת שבא. לדברי רבי יוסף אנג'לינו בספר לבנת הספיר, מלכת שבא בחידותיה לשלמה חזרה על פיתויי לילית כלפי האדם הראשון.

מיתוסים מפורסמים

המיתוס המפורסם ביותר הקשור ללילית מקורו במדרש אלפא ביתא דבן סירא, והוא מספר על בריחתה מאדם לים סוף וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שמאסה באדם, החליטה לילית לנוס ממנו. היא הגיעה לים סוף, פגשה את אשמדאי, וילדה לו המוני ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני אלוהים כי אשתו נעלמה, והוא שלח שלושה מלאכים להחזיר את לילית, סנוי, סנסנוי וסמנגלף. על המלאכים הוטלה משימה לשכנע את לילית לחזור לאדם, אך לא להכריחה אם היא לא רוצה בכך. כשמצאו המלאכים את לילית, בקשו ממנה לחזור, ולא, יטביעו אותה בים. כתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים ברא אותה כדי להרוג תינוקות בנים בני פחות משמונה ימים, ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך 12 ימים יהיה לה חופש בנוגע אליהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה לא יכולה לחזור לבעלה לאחר שבגדה בו. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שפחדו מאיומיה, השביעוה שלא תיגע בתינוק אם תראה אותו במקום מגוריו, או תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם (סנוי, סנסנוי וסמנגלוף). בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום.

על פי אגדה תלמודית אחרת^{[דרוש מקור]}, הביא אלוהים בפני האדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם בשמות. אדם ניסה להזדווג עם כל נקבה מאותם בעלי חיים, אך לא מצא באף אחת מהן את מי שתשלים אותו. הוא התפלל שיברא לו בת זוג מתאימה. אלוהים שמע לתפילתו וברא עבורו את לילית, לא מעפר אלא מזוהמה ופסולת. אדם הזדווג איתה וכתוצאה מכך נולדו להם שדים רבים. מן היהדות נדדה לילית לשתי הדתות המונותאיסטיות האחרות.

לילית בתרבויות אחרות

החוקרים סבורים שהדמות לילית שואבת השראה ממיתוסים מוקדמים בהרבה מהתרבויות המסופוטמיות, בהם השם ליליתו ששייך לשדה או לקטגוריה של שדות.

האכדים האמינו שלילית תוקפת גברים ישנים, מפתה אותם, מקימת יחסי מין עמם, ויולדת להם שדים כצאצאים. לילית מופיעה כשדה המפתה גברים ברבות מהתרבויות שהיו בקשר עם המזרח התיכון באותה תקופה. לדוגמה, השדה למיה היוונית היא ככל הנראה וריאציה שלה. דמותה מופיעה בתרבויות פרס, אסיה הקטנה, גרמניה, אנגליה ורומא. כמו גם בשתי הדתות המונותאיסטיות האחרות.

היהודים שאבו סיפורים, אגדות ומנהגים מן התרבויות השכנות. גם הנוצרים אימצו את דמותה של לילית, כשדה תאוותנית, המסמלת מיניות אפלה שהתאימה מאוד לתאוריות הדמונולוגיות הנוצריות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים בחגיגות ליליות. לכן הפכה לילית מהר מאוד ל"מלכת המכשפות". בנוסף לילית מופיעה במספר סדרות וסרטים ברחבי העולם, כמו הסדרה "דם אמיתי" שהיא מופיעה כדמות רעה, קשוחה ומפתה. עטופה בדם ושולטת בהמון אנשים.

ראו גם

• טרכט (מיתולוגיה)

לקריאה נוספת

• אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן (2005)
• דורית רוזנצויג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית - 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית, הוצאת DoLa Publication‏, (2010)
• יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר (2008-2014), עמ' 532–537
• אסתר ליבס, (עורכת), שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ד (2004), עמ' 60–102
• מרק גלר, "לילית", בספר: פיליפ ווקוסבוביץ' (עורך), לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלים (2010), עמ' 89
• ניצה אברבנאל חוה ולילית הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (1994)
• יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021.

קישורים חיצוניים

• לילית: הסיפור המלא, הרב מנחם לוין
• לילית: האלה האפלה של המיתולוגיה היהודית
• לילית: תולדות ומאפיינים מתוך "דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי"
• חן מלול, מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 26.1.2020
• רוחמה וייס, האישה שברחה לאדם הראשון: בראשית הייתה לילית, באתר ynet,‏ 28 באוקטובר 2016
• לילית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לילית (מיתולוגיה שמית), דף שער בספרייה הלאומית