לדלג לתוכן

מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמוד השער של ספר המסעות של סר ג'ון מנדוויל בתרגום לספרדית, ואלנסיה 1524; Biblioteca Nacional Espana

מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל הוא יומן מסע אשר הופיע בין שנים 1357–1371 ונכתב לכאורה על ידי אביר אנגלי בשם סר ג'ון מנדוויל שיצא למסעות ברחבי העולם. הטקסט המוקדם ביותר ששרד נכתב בצרפתית.

הספר היה פופולרי במידה יוצאת דופן לתקופתו, תורגם לשפות רבות והיה מן הספרים החילוניים הראשונים שנדפסו. הספר היה עד העת החדשה המוקדמת המקור המפורט ביותר על האוריינט. אף על פי שהסיפורים בו לעיתים מופרכים, ושזורים בהם אגדות ופנטזיות, הוא מתאר כנראה מסע אמיתי או סיפורים של אנשים שיצאו למסעות כאלו. על כן הספר, למרות הבדיות השזורות בו, נחשב בתקופתו כמקור מהימן ושימש ימאים ומגלי ארצות במסעותיהם. למשל, כריסטופר קולומבוס הושפע מאוד מספר זה וממסעותיו של מרקו פולו[1] כמו גם חבריו למסע של פרדיננד מגלן שהקיפו לראשונה את כדור הארץ.

תעלומת המחבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון מנדוויל באיור לתרגום הספר בגרמנית, 1459; New York Public Library

זהותו של מחבר הספר היא שאלה הנמצאת במחלוקת בין החוקרים. יש הסבורים כי מחבר הספר אמנם נסע בעצמו לארצות המזרח התיכון כעולה רגל לארץ הקודש, וחוויותיו מתוארות בחלקו הראשון של הספר. אין מחלוקת בדבר חלקו השני של הספר המתאר את אסיה המזרח. הדמיון בין חלקים נכבדים בתוכו ובין עדויות נוסעים שקדמו לו מעידות שהמחבר הכיר את המקורות האלה וידע לטוות מהם סיפור מרתק.

במבוא לספר הכותב מתאר את עצמו כאביר שנולד בעיר סנט. אלבני באנגליה, אך בתעודות בנות הזמן והמקום לא נמצאו עדויות לקיומו של אדם בשם זה. חוקרים ניסו לזהות את כותב הספר באישים שונים בני התקופה, מצרפת או מארצות השפלה.

הספר, שבו 34 פרקים, נכתב על פי דברי המחבר בשנת 1356 לאחר שחלפו שלושים וארבע שנים מאז שיצא למסעותיו. הספר במקורו נכתב, ככל הנראה, בשפה האנגלו-נורמנית והופיע לראשונה בשנת 1376. תוך שנים ספורות אחר כך תורגם לצרפתית, לטינית, גרמנית ואנגלית. עד לסוף המאה ה-15 הוא תורגם כמעט לכל לשון אירופאית. בין הטקסט המקורי ובין כתבי היד שנפוצו, במרבית הלשונות, יש שינויי גרסה ניכרים ונראה שמעתיקים ומתרגמים נהגו לשנות ולהוסיף על פי טעמם ועל פי ציפיות קהל הקוראים. כיום נותרו כ 300 כתבי יד של הספר ומספר גדול זה מעיד על התפוצה הנרחבת שהייתה לו. מאז המצאת הדפוס הספר חזר ונדפס, בעיקר באנגלית, אין ספור פעמים, והיה בין הספרים הראשונים שהוצאו בדפוס. כך למשל לפני 1500 היו שמונה הדפסות של הספר בגרמנית, שבע בצרפתית, ארבע בלטינית ושתיים בהולנדית ובאנגלית. לפני 1520 היו כבר הוצאות בצ'כית ובספרדית.[2] הפופולריות הגדולה של הספר מתבטאת גם בריבוי של כתבי יד ומהדורות מודפסות שלוו באיורים.

ניתן להסביר את הפופולריות הרבה של הספר בכך שחלק ניכר ממנו נכתב כמדריך לעולה הרגל למקומות הקדושים. תיאור המקומות הקדושים מלווה בסיפורים מן הברית הישנה, הברית החדשה, באגדות ובאנקדוטות. בכל אתר מצוין כמה ימים של כפרה וחזרה בתשובה יש לשהות בו כדי לזכות במחילת עוונות. גם אלו שלא עלה בידם לצאת למסע לארץ הקודש ראו, כנראה, בקריאה בו מעין עליה לרגל רוחנית. הספר היווה תזכורת מתמדת לעובדה המכאיבה שמאז 1291 רק המוסלמים שולטים בארץ הקודש, ונועד לדרבן את הנוצרים לחזור ולזכות בה.

בעוד שחלקו הראשון של הספר, המתאר עליה לרגל, מבוסס אולי על סיפורו האישי של המחבר, הרי שבקרב החוקרים מקובלת הדעה שהחלק השני, המתאר את המסע במזרח אסיה, להודו, לקתאי, לאיים שהם כנראה אינדונזיה ולארצת מדומיינות, הוא לקט מתוך ספריה עשירה של ספרי מסע וידע שעמדה לרשות המחבר. אין ספק שהמחבר הכיר את איגרת פרסטר ג'ון ואת רומן אלכסנדר, ספר אנציקלופדי כמו Speculum Maius וספרו של הנוסע הפרנציסקני אודוריקו מפורדנונה, שמנדוויל חוזר על כמה מספוריו, לפעמים מוסיף להם עסיסיות וצבע, ולעיתים משבש את המידע שבהם.

סיפור המסע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר כתוב יותר כמדריך לנוסע ולעולה הרגל מאשר כתיאור ממשי של מסע. אין בו פירוט של אמצעי התחבורה והדרכים שבהן עבר מנדוויל ממקום למקום, אך יש פירוט מדוקדק של המקומות הקדושים, הסיפורים מכתבי הקודש הקשורים בהם, ודגש מיוחד על שרידי הקדושים שהיו בהם בעבר או שעדיין היו קיימים בזמנו של המחבר.

נוסעים מבקשים להיכנס לנמל יפו. איור מתוך ספר המסעות של סר ג'ון מנדוויל, בוהמיה, 1410 בקירוב; The British Library

בראשית המסע מנדוויל עובר דרך ממלכת הונגריה בדרכו לקונסטנטינופול. הוא מזכיר את נהר הדנובה אך אינו מספר על שיט בנהר. הוא מתאר בהתפעלות רבה את עושרה של קונסטנטינופול, את פארה של כנסיית האיה סופיה ומתאר בפירוט רב את סיפור הצלב האמיתי הקשור בה. הוא מתאר את יוון כארץ של איים רבים אך בעיקר כדי לספר את גלגולו של שריד מהצלב האמיתי לקפריסין.

מנדוויל מציג כמה מסלולים אפשריים לארץ הקודש. בדרך הים, מקונסטנטינופול או מנמלי אירופה דרך קפריסין, לצור, עכו, או יפו, או דרך אלכסנדריה ומצרים ומדבר סיני. לכל אחת מן התחנות בדרך נלווים סיפורים מכתבי הקודש או מהמיתולוגיה היוונית הקשורים בה. מן התיאורים המפורטים על עוצמתו וממלכתו של השולטן במצרים, והתאור המפורט של מנזר סנטה קתרינה בסיני, אפשר לשער שהמסלול שהנוסע מנדוויל בחר בו היה מקונסטנטינופול, דרך הים למצרים. על פי סיפורו שהה במצרים זמן רב, הוא מתאר יחסים קרובים עם השולטן בקהיר ומספר שהשתתף במלחמתו של השולטן כנגד הבדואים בסיני.

ספינות מצוידות במצפן. איור מתוך כתב יד של מסעות ג'ון מנדוויל 1401 בקירוב; Bibliotheque National de France

המחבר מציין שיש גם מסלול דרך היבשה. מקונסטנטינופול, לדרום אסיה הקטנה הנשלטת על ידי הטורקים, לסוריה ובה העיר הגדולה אנטיוכיה ומשם לירושלים. אפשרות אחרת, אך גרועה ביותר היא לנסוע דרך גרמניה ופרוסיה וארץ הטטרים שנשלטת על ידי החאן הגדול. זה מסלול רצוף קשיים ופגעי מזג אוויר ואין בו מזון ראוי. בחורף המעבר אינו אפשרי בגלל השלג והקרח ובקיץ יש סופות קשות. המחבר מודה שלא היה בארצות אלה, אך היה ברוסיה ובקרקוב והוא מבקש ממי שיעבור בדרך הזו לספר על כך למען נוסעים אחרים.

בארץ ישראל - ארץ הקודש - מתוארים בפירוט רב כל המקומות הקדושים לנצרות ובעיקר ירושלים ודרך הייסורים של ישו. הוא מזכיר את קברי המכבים, את שכם, את קבר יוסף, שהיהודים עולים אליו לרגל ואת השומרונים. מסעו ממשיך לגליל ולכנרת בעקבות סיפור חייו של ישו, וממשיך לדמשק שאותה הוא מתאר כעיר עשירה ומשגשגת.

בחלקו השני של הספר, המתאר את קתאי, הודו, וארצות דמיוניות, אין בעצם סיפור מסע, אלא תיאור של ארצות המזרח במתכונת שהיא גם ספר הדרכה לנוסע וגם סקירה גאוגרפית.

העולם על-פי מנדוויל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד החלק הראשון בספר הוא בעיקרו ספר הדרכה לעולי רגל, חלקו השני הוא מעין אנציקלופדיה גאוגרפית. המכיל מידע על הגאוגרפיה, האקלים והצמחייה, על הממלכות ודרך ניהולן, ועל הסוגים השונים של בני האדם, הדתות, האמונות והמנהגים.

העולם של מנדוויל הוא כדורי. ברור לו שאפשר להקיף אותו - והוא אף טוען שפגש מישהו שעשה זאת. את שלשת היבשות - אירופה, אסיה ואפריקה - מקיף אוקיינוס עצום ממדים. במרכזו נמצאת ירושלים, כמו ברוב מפות העולם מימי הביניים - אך ירושלים נמצאת גם גם בפסגתו. גן העדן הוא ישות קיימת בעולם של מנדוויל. הוא נמצא בקצה המזרח הרחוק ומנדוויל טוען שראה את חומותיו המכוסות באזוב.

בתיאור העולם של מנדוויל, כמו במפות אלה, אין התייחסות למרחקים. למיקום של הערים או הנהרות יש יותר הקשר אידאולוגי וסימבולי ולא הקשרים גאוגרפיים במשמעות המודרנית.[3] תוך הניסיון לצייר תמונה כוללת של העולם הוא מתמרן בין ידיעות שאסף ושהיו מקובלות בזמנו לבין אגדות ומיתוסים ובעיקר הסיפור המקראי. כך הוא טוען שארצות המזרח מתחלקות לארבעה גושים השוכנים בין ארבעת הנהרות היוצאים מגן העדן: הפרת והחידקל, הנילוס והטיגריס (שהוא החידקל).במקום אחר אחד מארבעת הנהרות הוא הגנגס. הוא מזכיר ארצות שלא ביקר בהן, כמו ממלכת פרס הגדולה וממלכת אמזוניה שנשים מושלות בה.

אזורי האקלים בעולם על פי מקרוביוס. איור מתוך כתב יד מ 1150 בקירוב; Copenhagen, Det Kongelige Bibliotek

כמו במפות אורביס טרארום, בעולם יש איזון וסימטריה מבחינה גאוגרפית ואקלימית. כך בדומה לכוכב הצפון העוזר לימאים לנווט בים יש כוכב דומה גם בדרום. מנדוויל מתבסס על הידע שהיה מקובל בימי הביניים, המחלק את העולם לשבעה אזורי אקלים מקבילים כפי שתארו מקרוביוס במאה ה 5 והאנציקלופדיה של ברותלומאוס אנגליקוס. בעולם המאוזן וההרמוני אנגליה נמצאת בקצהו הצפוני-מערבי של העולם וארצו של פרסטר ג'ון בקצה הדרומי-מזרחי, ושתיהן נמצאות במרכז שווה מירושלים שהיא מרכז העולם.[4]

מנדוויל, בעקבות אנגליקוס מסביר את השוני בצורתם של האנשים בעולם כתוצאה מהשפעות האקלים. האנשים החיים באזורים החמים עורם כהה וקומתם נמוכה משל אלה החיים באזורים הקרים. גם בכך יש סימטריה. באלבניה ובאלמניה (כינוי לארצות בצפון) ובאמזוניה שבצפון מזרח האנשים הם בהירים ואילו בהודו, בלוב ובאתיופיה שבדרום הם כהים. עם זאת, השוני בין בני האדם הוא גם תורשתי ומקורו בסיפורי התנ"ך. צאצאי יפת שוכנים באירופה, צאצאי שם באסיה, וצאצאי חם באפריקה, והם נושאים עדיין את הקללה שהטיל נח בבנו חם ולכן צבע עורם הכהה הוא ביטוי לפגם מוסרי. מנדוויל מציין כי בהודו, על אף שהיא שוכנת באזור החם, יש גם אנשים רבים שצבע עורם לבן.

כבשים גדלות כפירות בתוך תרמילים על עץ בטרטריה (אנ'); זואופיט אגדי שתואר בספר המסעות של ג'ון מנדוויל

גם המוזרויות שבעולם סימטריות והיצורים המוזרים והמפלצתיים נמצאים במקביל באזורים המרוחקים של העולם. אנגליה נמצאת בקצה הצפון-מערבי של העולם והודו נמצאת בצד הדרום-מזרחי וכך מתאר מנדוויל עץ פרי מוזר הגדל בקצה המזרחי של הודו. בתוך הפרי יש בעל חיים קטן, והאנשים אוכלים גם את בעל החיים וגם את הפרי. מנדוויל רואה בתופעה זו מקבילה לאמונות שרווחו באנגליה על דרכי הריבוי של אווזי הברנקל - הברנטה לבנת-לחי - שהאמינו שהם גדלים על עצים.[5]

התיאור הגאוגרפי בחלקו הראשון של הספר הוא מפורט ובמקרים רבים נכון עובדתית. כך למשל הוא מתאר את מצרים כארץ צרה וארוכה ושוכנת לאורך נהר הנילוס ומסביבותיה המדבר. היא נחלקת למצרים העליונה הגובלת באתיופיה ומצרים התחתונה הגובלת בעראביה. היא כוללת את ארץ רעמסס ואת ארץ גושן. במזרחה נמצא הים האדום ובמערבה ארץ לוב. מצפון לה מדבר המגיע עד סוריה. אורך הארץ הוא 15 ימי הליכה. בין מצרים ונוביה יש 12 ימי מסע במדבר. אנשי נוביה הם נוצרים ועורם שחור כשל המורים – בגלל השמש העזה.

והוא מוסיף הערות על הבוטניקה והעתיקות: במצרים יש תפוחים מהסוג שהיו בגן העדן וגם תאנים שנקראים התאנים של פרעה. במצרים גדל צרי מיוחד אך הוא מודה שלא ראה אותו כי הדרך למקום גידולו הייתה מסוכנת. הפירמידות הן לדעת המחבר הממגורות שבנה יוסף כדי לאכסן בהן תבואה לשנות הבצורת, על אף שיש מי שטוענים שהן קברים.

תיאור המזרח בספר מפורט מאוד אך אינו קוהורנטי ותמונת המרחב בו אינה ברורה. הוא מתחיל בהודו, עובר לקתאי שהיא האימפריה המונגולית הכוללת גם את סין, חוזר להודו וטוען שהיא נמצאת אחרי קתאי. את הודו הוא מתאר כארץ המחולקת לאיים רבים כשבכל אחד מהם יש ממלכה עצמאית. הוא ממשיך ומתאר עוד ארצות, בעיקר איים הנמצאים ממזרח להודו וכנראה הכוונה לאינדונזיה.

עמים ודתות על פי מנדוויל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר בקונסטנטינופול אוחז בחנית הקדושה. איור מתוך כתב יד של מסעות סר ג'ון מנדוויל; The British Library

מנדוויל מציג את עצמו כנוצרי מאמין המסור בכל מאודו לכנסייה הקתולית. עם זאת, ביחסו לדתות ולאמונות אחרות שהוא נפגש בהן יש מידה ניכרת של סבלנות ופתיחות. הדבר ניכר בתיאור מפגשיו עם הכנסיות המזרחיות - הכנסייה הנסטוריאנית או הכנסייה האורתודוקסית, שהוחרמו ונודו בחריפות על יד האפיפיורות. הוא מספר על הנוצרים השייכים לכנסייה הסורית-אורתודוקסית, והגיאורגית, ומתאר בפירוט את האמונות והמנהגים המיוחדים להם.

הוא מתאר את ההבדלים בין הכנסייה הקתולית שהוא מכנה "האמונה שלנו" לבין הכנסייה האורתודוקסית. גם בתאולוגיה, גם בקיום הפולחן וגם במבנה הארגון. הוא מדגיש שהקיסר של ביזנטיון הוא הממנה את הפטריאך, הארכיבישפים והבישופים וכך יש לו שליטה מלאה על הכנסייה.

יחסו לאסלאם בא לידי ביטוי בתיאור שיחות שהוא מספר שהיו לו עם השולטן במצרים. מנדוויל מתפעל מכך שהשולטן יודע צרפתית ומכיר היטב את ארצות הנוצרים ומנהגיהן. לדבריו השולטן תיאר את ההתנהגות המופקרת של מאמינים נוצריים שבגללה אלוהים העניש אותם והם הפסידו את הארץ הקדושה. ייתכן שהשיחות האלה הן המצאה ספרותית המשמשות את המחבר כדי לתאר את דת האסלאם ומנהגיו, כמו קיום מצוות של צדקה וחסד. יש חוקרים המזהים בהן ביקורת של המחבר על הנוצרים עד כדי כך שהוא רואה את הנוצרים כנופלים מן המוסלמים במוסריותם.[3] המחבר מתאר בפירוט את מנהגי המוסלמים וחוקיהם ואת קורות הנביא מוחמד. הוא מדגיש כי הקוראן מכיר בלידת הבתולין ובבשורה למריה, ורואה בישו נביא ושליח האל. מסיבה זו הוא מאמין כי יש סיכוי שהמוסלמים יתנצרו בעתיד.

מנדוויל אינו חוסך במילות התפעלות בתיאור חצרות השליטים שהוא נתקל בהם במזרח. הוא מפליג במיוחד בתיאור חצרו של החאן הגדול, השליט של קתאי ומתאר את סדרי השלטון בממלכה הענקית. החאן מתואר כשליט רב עוצמה שעושרו והפאר הסובבים אותו מדהימים, אך הוא אינו עריץ ברברי אלא ריבון המיטיב עם נתיניו ומנהל ממלכה מאורגנת ומשוכללת, ללא כל השוואה עם מה שניתן היה למצוא בזמנו באירופה הנוצרית. הוא מספר שהמונגולים האמינו באל עליון ואף התנצרו בעבר, אך אחר כך קיבלו את דת האסלאם. הוא מתאר את פולחן האלים בהודו ומנהגים שונים כמו פוליגמיה בהשתאות מסוימת אך מבלי להציג עמדה שיפוטית. אפילו את המנהג לשרוף את גופות המתים (הנהוג בהודו) או להשאיר אותן על ראשי ההרים כדי שעוף השמים יאכל אותם (הנהוג בטיבט) הוא מתאר בפליאה אך לא בגינוי.

מפלצות, קניבלים וארצות מסתוריות ומופלאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איור של חיה דמיונית בספר המסעות של ג'ון מנדוויל, 1722

מנדוויל מאריך מאוד בתיאורי העושר המופלא של הודו וארצות המזרח. יש בהן שפע של אבנים יקרות וזהב והשליטים וגם הנתינים נהנים מכל העושר המופלא הזה. ככל שהנוסע מרחיק אל המזרח מתרבים סיפורי הפנטזיה. מתוארות ארצות המאוכלסות בחיות דמיוניות, מפלצות וחברות אנושיות שמנהגיהן חורגים מכל אמות המוסר המוכרות. בצד תיאור של בעלי חיים ממשיים, אך זרים לתושבי אירופה, כמו ג'ירפות וקרוקודילים, ותאור מפורט של גידולים כמו תבלינים שונים, בארצות הרחוקות נמצאים יצורי אנוש מוזרים, כמו אנשים שראשם נמצא בבית החזה, אנשים בעלי ראש כלב, או אנשים בעלי רגל ענקית שמשמשת להם למחסה מפני השמש. יצורים דומים, ענקים או ננסים אכלסו אגדות עם ומיתולוגיות מאז ומתמיד. מנדוויל אינו טוען שפגש בהם אך כמעט ואינו מטיל ספק בקיומם.

ניתוק קרום הבתולין על ידי גבר זר המומחה בכך. מנהג באחד מאיי הודו. איור בספר המסעות של ג'ון מנדוויל, 1484

באיי הודו הוא פוגש מנהגים מוזרים: באחד האיים מאמינים שסכנה צפויה לגבר השוכב עם אשתו הבתולה ולכן גבר זר מוזמן לזכות הלילה הראשון. באי אחר מאמינים שעדיף לילד למות, מאחר שחיים בעולם הזה יהיו רק סבל והמוות יביא אותו לגן עדן, ולכן מתאבלים כשנולד ילד וחוגגים כשהוא מת. באי זה האשה מעלה את עצמה למוקד עם מות הבעל.

באיים חיים אנשים גם שאינם נוצרים, אך הם חיים בחסד וביושר. באחד האיים המלך נבחר לתפקידו הודות לתכונותיו הטובות.

בארצות רחוקות הוא מתאר מנהגים נוראים כמו קניבליזם, גם בתוך המשפחה ואפילו אכילת ילדים, גילוי עריות וחיי מין מופקרים בפרהסיה ללא כל מגבלות. מנדוויל מתאר בהרחבה ארצות בקצווי התבל שבהן יש דרור לכל הטאבואים והאיסורים החלים על העולם התרבותי. הוא מתאר ארצות שבהן נשים וגברים הולכים עירומים ללא בושה, אך מסביר זאת באקלים החם מאוד.

במזרח מצויות גם ארצות כמו ארצו של איוב ואמזוניה, שהיא ממלכה של נשים ללא גברים. ליד הים הכספי עצורים עשרת השבטים הזוממים להחריב את העולם הנוצרי ולחבור עם היהודים, ורק שערי אלכסנדר עוצרים בעדם. הגרסה שמביא הספר למיתוס של עשרת השבטים האבודים חוברת ליחס השלילי מאוד כלפי היהודים בחלקו הראשון של הספר שבו מודגשת מאוד הטענה שהיהודים אשמים בצליבת ישו.

גילוי אוצרות זהב ואבנים יקרות במזרח; איור מתוך ספר המסעות של ג'ון מנדוויל, 1722

אי שם במזרח שוכן מקום שהמחבר מכנה "עמק הסכנות". זהו עמק ששוכנים בו שדים ויש אומרים שהוא קרוב לפתח הגיהנום. אך העמק מפורסם גם באבנים היקרות שבו ולכן אנשים רבים מתחייבים בנפשם ונכנסים אליו. המחבר מספר שהוא וחבורת נוצרים נועזים, בהם נזירים, אזרו אומץ ונכנסו לעמק. 14 איש נכנסו לאזור הסכנה - ורק תשעה חזרו. המחבר אינו מפרט מה עלה בגורלם ! הם הביאו עמם זהב ואבנים יקרות אך מנדוויל טוען שלא נגע בהם, מאחר שבאו מארץ השדים...

פרסטר ג'ון, איור במפת מזרח אפריקה;
Queen Mary's Atlas, The British Library

אך במזרח שוכנת גם ארצו המופלאה של פרסטר ג'ון. המלך פרסטר ג'ון הוא נוצרי וכך גם רבים מנתיניו. ארצו היא ארץ פלאות. גלי הים לחופה הם חול ולא מים, ושני נהרות של אבנים יקרות זורמים אליה 3 ימים בשבוע, וצינורות מביאים אליה דבש ויין. מזרחה לארצו של ג'ון שוכן גן העדן שבו חיו בזמנו אדם וחווה. הוא מוקף חומה ואין אפשרות לחדור אליו. מיקום הממלכה הנוצרית של פרסטר ג'ון ליד גן העדן מעצים את כוחה של הנצרות, וגם מעצים את התקווה שבעזרתו של מלך אדיר זה יש לנוצרים תקווה לחזור ולכבוש את ארץ הקודש.

המגלים והכובשים הראשונים של אמריקה כמו קולומבוס, דייגו ולאסקס דה קואיאר וסר וולטר ראלי יצאו בהשראת ספרו של מנדוויל בעיקר כדי למצוא זהב ואוצרות. הם ואחרים, קיוו לגלות גם את ממלכת האמזונות וגם את עשרת השבטים האבודים, שעל מיקומם בקצווי תבל העיד סר ג'ון מנדוויל.

https://romanization.com/books/mandeville The Travels of Sir John Mandeville

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Adams, 1988, עמוד 53
  2. ^ Charles Moseley, The Travels of Sir John Mandeville and the ‘Moral Geography’ of the Medieval World, Portal Journal of Multidisciplinary International Studies, 2020
  3. ^ 1 2 Charles Moseley, The Travels of Sir John Mandeville and the ‘Moral Geography’ of the Medieval World, Portal Journal of Multidisciplinary International Studies, 2020
  4. ^ Suzanne Conklun Abkari, The Diversity of Mankind in The Book of John Mandeville., Eastward Bound: Travel and Travellers, 1050-1500, Manchester University Press,, 2004, עמ' pp.156-76
  5. ^ Barnacle Goose: The Bird That Was Believed to Grow on Trees, ‏2020