ח'ליל א-סכאכיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ח'ליל א-סכאכיני בצעירותו
ח'ליל א-סכאכיני בבגרותו
משפחת סכאכיני בפתח ביתה בקטמון בשנת 1947. סכאכיני נראה לצד אחותו מליה שסייעה למשפחה לאחר מות סולטאנה ב-1939; מימין נראה הבן סרי ובצדדים עומדות שתי הבנות, דומיה והאלה
ספרו של סכאכיני, שנכתב על סמך יומנו

ח'ליל א-סכּאכּיניערבית: خليل السكاكيني; 23 בינואר 1878 - 13 באוגוסט 1953) היה מחנך, מנהיג פוליטי, איש רוח, סופר ומהדמויות החשובות והססגוניות של ירושלים בשלהי השלטון העות'מאני ובתקופת המנדט הבריטי.

סכאכיני החל ללמד ערבית כבר בגיל 15 בבית הספר שבו הוא למד, והחל בכך קריירה ארוכה ומפוארת בתחום החינוך. במשך שנים רבות התפרנס ממתן שיעורים פרטיים; בד בבד פעל להקמת בתי-ספר, כתיבת ספרי לימוד ותוכניות לימוד, פיקוח על בתי ספר והקמת בית ספר למורים. לסכאכיני הייתה גישה מאוד מתקדמת לגבי החינוך, שכללה ביסוס של יחסים שוויוניים בין מורה לתלמיד וביטול שיטות הענישה שהיו קיימות בזמנו. גישה זו הנחיל בבתי הספר שהקים, ובמורים אותם חנך.

סכאכיני, שהיה בן העדה היוונית-אורתודוקסית בירושלים, התפרסם לראשונה כמנהיג פוליטי, כאשר היה אחד מראשי תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה"). תנועה זו הייתה התארגנות של ערבים בני העדה כנגד שלטונם של הפטריארך וכמריו (שכולם היו יוונים), בדרישה להעברת סמכויות וזכויות גם אליהם. סכאכיני השתתף במשלחת של נציגי העדה שהגיעה לאיסטנבול בשנת 1909, על מנת לתבוע זכות יצוג לערבים. בשנת 1914, כאשר הרגיש שהמאבק שלו נכשל, פרש מהעדה והכריז על עצמו כאיש שאיננו דתי.

בד בבד עם פעילותו העדתית, היה סכאכיני לאומן ערבי גאה שהאמין באחדות ערבית, והיה מהמתנגדים החריפים של הציונות. את דעותיו פרסם במאמרים רבים בכתבי עת שונים, ולקח חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות. בין השאר היה המזכיר של "א-נאדי אל-ערבי" ("המועדון הערבי"); השתתף בוועידה הפלסטינית החמישית והשישית; ונבחר לוועד הפועל הערבי. בשנות השלושים הפסיק את פעילותו הפוליטית על מנת להתמסר לעבודתו החינוכית ולכתיבה.

לסכאכיני הייתה תפיסת עולם מגובשת מלאה ומורכבת. למרות התנגדותו החריפה לציונות, הוא סלד מאלימות ולא הייתה בו שנאה ליהודים. בבתי הספר שהקים היו תלמידים יהודים, והוא אף נתן שיעורים פרטיים ליהודים שעסקו באופן פעיל בקניית אדמות מערבים (פעילות לה התנגד נמרצות). בשלהי מלחמת העולם הראשונה נאסר בעוון מתן מחסה לידידו היהודי אלתר לוין, שנחשד באשמת ריגול. יחד עם לוין נעצר גם סכאכיני, הובל לדמשק, ושם נידון לתלייה. לבסוף, הומתק עונשם של השניים והם שוחררו.

ב-30 באפריל 1948 ברחה משפחת סכאכיני מביתה שבשכונת קטמון בירושלים (יום אחד בלבד לפני שהשכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה). המשפחה גלתה לקהיר, שם בילה סכאכיני את שנותיו האחרונות. בשנת 1952 בא לביקור פרידה בירושלים, ביקור שהנחיל לו אכזבה רבה.

סכאכיני פרסם 13 ספרי עיון וספרי לימוד. כמו כן הקפיד לנהל יומן, שנערך לאחר מותו על ידי בתו הָאלָה, וראה אור בשם "כזה אני, רבותי". קטעים מיומניו תורגמו לעברית בידי גדעון שילה.

פעילות חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכאכיני זכה בילדותו לחינוך מגוון: תחילה במדרסת א-רום, בית הספר של הקהילה היוונית-אורתודוקסית, ואחר כך בבית הספר האנגליקני. כבר בגיל 15 הוא החל, כאמור, ללמד ערבית בבית הספר בו למד. בשנים 1908-1914, בשלהי השלטון העות'מאני בארץ, התפרנס סכאכיני בעיקר ממתן שיעורים פרטיים. בד בבד הקים בשנת 1908 בית ספר ערב, ובשנת 1909 הקים בית ספר כללי בשם "אל-מדרסה א-דוסתוריה" ("בית הספר החוקתי"). בית ספר זה נחשב לבית הספר הערבי הלאומי הראשון בארץ, וסכאכיני יישם בו הלכה למעשה את רעיונותיו המתקדמים בנושאי החינוך, שכללו:

  • יחס שוויוני בין תלמידים למורים, המבוסס על כבוד הדדי.
  • ביטול שיטות הענישה הקיימות, התנגדות עזה להכאת תלמידים, וביטול שיטת המבחנים.
  • מתן דגש על פיתוח מחשבתם של התלמידים, בניגוד לשינון טקסטים. על כך כתב סכאכיני: "מטרת הלימוד היא להרחיב את כושר התפיסה ולחזק את המוח, ולא למלא את הראש בידיעותיהם של הראשונים והאחרונים, שכן אז הוא יתמלא, אך יישאר קטן" .‏[1]
  • ספורט - באותה תקופה העיסוק בספורט לא היה נהוג בחברה הגבוהה. סכאכיני נהג להתעמל כל יום, וחינך את תלמידיו באותו אופן.
  • בית הספר עודד את התלמידים לפרסם את עיתון בית הספר.
  • בית הספר הרבה בטיולים וביציאה אל הטבע.

בתקופת המנדט הבריטי המשיך סכאכיני להתפרנס משיעורים פרטיים. בין תלמידיו היו כמה מבכירי הקצונה הבריטית בישראל. הבריטים לחצו עליו להתמנות לתפקיד במשרד החינוך המנדטורי, והוא שימש בתפקידים שונים: בשנת 1919 ייסד וניהל את המדרשה למורים, "דאר אל-מועלמין", ובשנת 1920 מונה למפקח על בתי הספר הערביים במחוז שכם. במחאה על מינויו של יהודי (הרברט סמואל) לתפקיד הנציב העליון הבריטי, הוא התפטר ועבר לגור במצרים. מחליפו בתפקיד מנהל המוסד היה המחנך חליל טוטח. במשך שנתיים ניהל את האגף הערבי של בית הספר של העדה היוונית-אורתודוקסית בקהיר. ב-1926 לקח סכאכיני חלק בהקמת בית ספר ערבי פרטי, "בית הספרים הלאומי החדש", ולימד בו. בסוף אותה שנה, בעקבות סיום כהונתו של הרברט סמואל, חזר לעבוד במחלקת החינוך המנדטורית. עם צאתו לגמלאות בשנת 1938, הוא לקח חלק בייסודה של "כוליית א-נהדה" ("מכללת התחייה"). בינואר 1948 נבחר סכאכיני למנהל האקדמיה ללשון הערבית בקהיר, כאות הוקרה על מפעלו החינוכי והספרותי.

"התחייה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1908-1914 היה סכאכיני בין מנהיגיה של תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה") בירושלים. באותן שנים היו כל הכמרים ונושאי התפקידים בעדה היוונית-אורתודוקסית יוונים במוצאם, אף על פי שבני העדה בארץ היו ערבים. תנועת 'התחייה' דרשה מראשי הכנסייה את שיתופם של בני העדה בניהול ענייני הקהילה. על אחת הפגישות הראשונות כתב א-סכאכיני ביומנו:

Cquote2.svg

כאשר סיימנו לקראן (את דרישות העדה) החל הארכימנדריט לענות עליהן, וכה אמר: "דרישותיכם הן משלושה סוגים: הראשון - כסף, השני - המקומות הקדושים, והשלישי - המנהגים העתיקים. באשר למקומות הקדושים - אין לכם זכות להתערב בטיפול בהם... באשר למנהגים העתיקים - אין לגעת בהם מפני שאנו בעלי הזיכיון עליהם; ובאשר לדרישות שעניינן כסף - אנחנו חופשיים להיענות להן או לדחותן, ואם בעבר שינו דברים כאלה - לא היה זה אלא מעשה חסד".

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', רשומה מ-13 באוקטובר 1908

בשנת 1914, בתיווכם של הטורקים, הושגה פשרה בין הפטריארכיה לעדה, סכאכיני ראה בפשרה "התקפלות" של העדה ופרש במחאה מהעדה ומהכנסייה. הוא ראה ב'תחייה' התארגנות לאומית ערבית ראשונה בארץ ישראל, ולכן ראה בה חשיבות, הגדולה מענייני העדה בלבד.

סכאכיני שילם מחיר על פעילותו ב'תחייה'. בשנת 1912 נישא לסולטאנה אהבת חייו, אך הכמרים הירושלמים סירבו להשיא אותם, והם נאלצו לנסוע עד יפו על מנת להינשא. בשנים 1925-1926 ניהלה הפטריארכיה מאבק משפטי נגד סכאכיני, אשר בסופו הוא סולק מביתו, מכיוון שהבית היה רכוש הכנסייה.

לאומיות ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

אף כי כבדו חובותיי וידי ריקות ואין לי די מחייתי, אני חש כוח חיוני, שאני יכול לזעזע בו עולמות.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', רשומה מ-1 בינואר 1911

סכאכיני נחשב לאחד מראשוני הלאומנים הפלסטינים. הוא האמין בתחייתה של האומה הערבית, וראה בארץ ישראל חלק מ"סוריה הגדולה" הכוללת גם את לבנון. הוא לקח חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות רבות, ופירט את תפיסת עולמו בנאומים ובמאמרים רבים בכל עיתוני האזור. עם חוג ביתו וחבריו נמנו דמויות המפתח של התקופה, כמו חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים.

כפועל יוצא מתפיסת עולמו, התנגד סכאכיני למפת המנדט הבריטי, אשר פיצלה את סוריה וארץ ישראל, ואף העלה בשלב מסוים רעיון לבקש מארצות הברית לקבל לידיה את המנדט על האזור, על מנת למנוע את הפיצול. סכאכיני נחשב למתנגד חריף לציונות, בה ראה ניסיון של היהודים לגזול את אדמתם של הערבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמו חאג' אמין אל-חוסייני, ראה סכאכיני בהיטלר בעל ברית אפשרי למאבק בציונות. למרות מאבקו החריף בציונות, סכאכיני לא שנא יהודים, ואף היו לו ידידים יהודים, להם שימש גם כמורה בשיעורים פרטיים. בין ידידיו נמנו גם בנימין בן ישראל ברשטיין ("ח'ואג'ה עברי") ואלתר לוין ("ח'ואג'ה לוין"). סכאכיני מעולם לא הסתיר את הערצתו לתרבות המערב, ובד בבד עם תקוותיו לתקומת האומה הערבית, ייחל גם ליום שבו יהיה שלום ולא יהיו יותר אומות ומדינות:

Cquote2.svg

אני מבכר להשתייך אל אומה, גם אם היא בשפל כפי שהיא, ולא להיות נטול כל אזרחות ומשולל כל לאומיות. אינני מכחיש כי האנושות צועדת לעבר אחדות וכי ההבדלים הלאומיים והדתיים ייעלמו במוקדם או במאוחר, אבל כל עוד כל אומה מתגאה בלאומיותה, פועלת לשיפור מצבה, ויוצרת לעצמה תקוות אשר ממלאות את אופק מבטה... אינני יכול להתנער מלאומיותי בתקופת השפל שלה

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', רשומה מ-17 בפברואר 1914

מסעות לאנגליה וארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחופשת הקיץ של 1906 נסע סכאכיני לאנגליה, שם שמע הרצאות באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. באוקטובר 1907 נסע לארצות הברית, שם שימש מורה בסמינר תאולוגי; שמע שיעורים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק; השתתף בעריכת כתב העת "אל-ג'מאעה"; והתיידד מאוד עם מייסד העיתון, פרח אנטון. בתקופה זו חי סכאכיני בעוני רב, הוא התפרנס אך בקושי ממתן שיעורים פרטיים, ומעבודות פיזיות כגון סבלות בבתי חרושת. לאחר פחות משנה נאלץ לשוב ארצה. על חייו כמהגר כתב כך:

Cquote2.svg

רבים רואים בהגירה גילוי של אומץ לב ורוממות נפש, רצון להתעלות ושאיפה לתהילה, אבל לאמתו של דבר, אין היא אלא ביזוי והכנעה, והיא קוטלת את העצמאות וזקיפות הקומה, שהרי המהגר נאלץ להיות כפוף בכל דבר לאומה שאליה היגר: עליו לדבר בלשון שאינה לשונו ולנקוט מנהגים שאינם מנהגיו.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', רשומה מ-28 באפריל 1908

המאסר וההגליה לדמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 27 בנובמבר 1917 דפק אלתר לוין על דלת ביתו של סכאכיני.‏[2] אלתר לוין, הידוע גם כמשורר 'אסף הלוי', הסביר לסכאכיני כי הוא נס מפני הממשלה הטורקית, שדרשה מכל בעלי אזרחות אמריקנית להסגיר את עצמם לידיה (לוין היה אזרח אמריקני). סכאכיני מספר על אותו רגע:

Cquote2.svg

התחבטתי: אם אכניסנו - אפר את פקודות ממשלתי ואחשוף את עצמי לרוגזה ולנקמתה... ואם אשלחנו כלעומת שבא - בכך אפר את תרבות עמי, אשר בה דבקתי מאז קטנותי, ואשר למען החייאתה ואישושה הקדשתי את עצמי. זו התרבות אשר כה ממריצה לתת מחסה למבקש מחסה, לעזור למבקש עזרה, להרגיע את הפוחד, להיענות למשווע. אם אכניסנו - אבגוד במדינה שלי, ואם אשלחנו כלעומת שבא - אבגוד בתרבותי. במי אפוא אבגוד? המחשבות האלה עברו במוחי במהירות הברק, ולבסוף לא היססתי להכניסו.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', רשומה מ-18 בדצמבר 1917

סכאכיני ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי חרדי ולא אכל את מזונם של בני משפחת סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו לבני משפחתו, כדי שישלחו לו מזון. הטורקים עקבו אחרי זקנה, בעת שהביאה ללוין מזון, וכך גילו את מקום מחבואו. סכאכיני ולוין נאסרו, וכמה ימים לאחר מכן, כאשר נסוג הצבא הטורקי מירושלים, הובלו באזיקים לכלא בדמשק. שם הצליח סכאכיני להמתיק את גזר דין המוות שנגזר עליו, ולאחר ארבעים ימים בכלא הוא שוחרר. לאחר שחרורו המשיך לגור בדמשק במשך שבעה חודשים, עסק בלימוד ובכתיבה, ופעל גם לשחרורו של לוין מהכלא. באוגוסט 1918 ברח סכאכיני מדמשק על מנת להצטרף לכוחותיו של האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי, ובדרך כתב את "המנון המהפכה הערבית". לאחר מכן ניסה לחזור לארץ דרך מצרים, ולאחר כמה חודשים במצרים הוא שב, בראשית 1919, לירושלים.

כשישים שנה לאחר מותו של לוין, נמצאו בכתביו של המפקד העות'מאני הבכיר בירושלים, עזיז בק, עדויות לכך שהוא גילה כי לוין היה מרגל חשוב נגד הטורקים, ואף הפעיל רשת של סוכנים בכל ישראל.

הצלתו של לוין נומקה על ידי סכאכיני בהרחבה, כדיאלוג בין-תרבותי וכמחויבות תרבותית ממעלה ראשונה: סכאכיני ראה את לוין כמייצג של תרבות הפונה לתרבות הערבית בבקשה לעזרה. עמדתו זו עומדת בניגוד חריף לעמדתו בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן התנגד סכאכיני לסיוע כלשהו ליהודים, ובפרט לפתיחה של שערי המקלט הלאומי שהוקצה ליהודים על ידי חבר הלאומים בפלשתינה.

Cquote2.svg

אמרתי לעצמי שהוא לא ביקש מקלט אצלי אלא אצל בני עמי בדמותי. הוא ביקש מקלט אצל אותו בדואי אשר נתן מחסה לצבוע שנמלט לאוהלו מפני רודפיו; אצל אותו בדואי שהגן אפילו על הארבה הפושט על אדמתו מפני מי שרדפו אחריו כדי לסלק את פגעיו... וכאן אני חייב לומר שהוא העניק לי כבוד עצום בבקשו אצלי מקלט, מפני שעשאני נכון לייצג את רוח דברי ימינו ותרבותנו באשר למתן מחסה למבקש מחסה. ... אם מתן מחסה למבקש מחסה הוא פשע, יש לפקוד אותו על האומה כולה ולא על אחד מבניה. לא זו בלבד: יש לשרוף את כתביה, למחוק את דברי ימיה ולמחות את זכר משורריה וסופריה, משחר דברי הימים ועד היום. ולא זו בלבד, עלינו להמיר את לשוננו, לשנות ממידותינו, לנקוט הליכות שאינן הליכותינו ולהשתבח במעלות שאינן לנו.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', 18.12.1917

1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכאכיני סלד מאלימות, אך בד בבד התפעל מגבורתם של הלוחמים הערבים, הן בזמן מאורעות 1936-1939 והן בזמן מלחמת העצמאות (1948). ב-26 במאי 1936 לדוגמה תיאר כיצד "המורדים" חיסלו את המושבות היהודיות, וכיצד הכו בבריטים. "מי חשב שכך תעשה לפלסטין החלשה והקטנה, הנוחה והשקטה?" כתב, אלא שבפסקה הבאה הוא מסייג:

Cquote2.svg

אינני מן הדוגלים במרידות, ואין דבר השנוא עלי מאשר אנשים הנוקטים אלימות וכוח לפתרון בעיותיהם, אבל בנסיבות כאלה - אלה התוצאות, והיוזם הוא האשם. אני מתפלל לאלוהים שהסוף יהיה טוב.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', מהתאריך שלעיל

לאחר ההתקפות היהודיות על קטמון, שכונת מגוריו, כתב סכאכיני ביומנו ב-20 במרץ 1948 שבמהלך אותו שבוע ביקר אותו עבד אל-קאדר אל-חוסייני (מנהיג הכנופיות הפלסטיניות), עם כמה מלוחמיו. סכאכיני תיאר כי ניצל את ההזדמנות כדי להפנות את תשומת לבם של הלוחמים אל כללי המלחמה, הכוללים טיפול בפצועים; מתן יחס יפה לשבויים; אי הריגה של ילדים נשים וזקנים, וכו'. ב-30 באפריל 1948, יום לפני ששכונת קטמון נכבשה על ידי ההגנה בעקבות קרב סן סימון, נמלטה משפחת סכאכיני לקהיר. במנוסתה השאירה המשפחה את רוב חפציה מאחור, בבית בו חיו במשך עשר שנים. סכאכיני כתב על כך ביומנו בכאב רב, וסיים בפרידה מספריו:

Cquote2.svg

היו שלום, ספריי! אינני יודע מה עלה בגורלכם לאחר שעזבנו, הנבזזתם? הנשרפתם? האם הועברתם אחר כבוד ויקר לספרייה ציבורית או פרטית? האם הגעתם אל דוכני המכולת ודפיכם עוטפים בצל? היו שלום, ספריי! קשה עלי שנאסרתם לי, בשעה שאני על סף ההסתלקות מן העולם הזה... קשה עלי שנאסרתם לי, אתם הייתם מזוני הרוחני, ואני הייתי ועודני להוט אחרי המזון הזה.

Cquote3.svg
– 'כזה אני, רבותי', מהתאריך שלעיל

שכונת קטמון אכן נבזזה‏[3] על ידי לוחמי חטיבת הראל לאחר נטישת תושבי השכונה, אך ספריו של סכאכיני הגיעו אל בית הספרים הלאומי. קיים סיפור לפיו 30 שנה מאוחר יותר מצאה אותם שם בתו האלה, וכאשר ביקשה לקחת אותם בהשאלה, נאמר לה שהיא איננה יכולה, מכיוון שבעל הספרים לא נוכח.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בקטמון בו התגורר סכאכיני, היום - גן ויצ"ו

סכאכיני היה איש משפחה למופת. הוא אהב אהבה גדולה את אשתו סולטאנה, והיה מסור לשלושת ילדיו, במיוחד לבכורו, סרי. בעת שהוחזק במאסר בדמשק והמתין להוצאתו להורג, כתב סכאכיני צוואה, שעסקה כל כולה בעניין אחד בלבד: אופן חינוכו של בנו סרי ('כזה אני, רבותי', רשומה מ-21 בדצמבר 1917). בשנת 1936 הקים סכאכיני בית מפואר בשכונת קטמון, ושלוש שנים לאחר מכן מתה אשתו סולטאנה. סכאכיני נהג לפקוד את קברה מדי יום, ולבסוף כתב ביומנו:

Cquote2.svg

מכאן ואילך לא אציין ביומני את ביקוריי בקבר, ואסתפק בציון הימים אשר בהם, מסיבות שבכורח עליון, יימנע ממני הביקור...

Cquote3.svg
– 'כזה אני רבותי', מה-1 ביולי 1941

כאמור, החל מ-1948 חיה משפחת סכאכיני בגלות, ובשנת 1953 נפטר בנו סרי באופן פתאומי מדום לב. שלושה חודשים מאוחר יותר נפטר סכאכיני עצמו. שתי בנותיו של סכאכיני, דומיה והאלה, חזרו לארץ ישראל, התגוררו ברמאללה שבגדה המערבית (באותה עת תחת שלטון ירדן), ולשתיהן הייתה קריירה ארוכה בתחום החינוך. בשנת 1955 ערכה האלה את יומנו של סכאכיני ופרסמה אותו בשם "כזה אני, רבותי". אמרה זו, של המשורר אל-מתנבי שהיה נערץ על סכאכיני, מסכמת את אחת הרשומות ביומנו, והייתה שגורה בפיו. האלה חשבה שיש באמרה לסמל משהו מאביה, האיש שעל כרטיס הביקור שלו נכתב:

Cquote2.svg

חליל א-סכאכיני
בן אדם, אם ירצה האל

Cquote3.svg

ב-1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, שבו דומיה והאלה סכאכיני לבית המשפחה בקטמון לביקור, 19 שנה לאחר שנטשוהו. את החוויה תיארה האלה סכאכיני כ"מפגש עצוב, כמו לפגוש אדם יקר שראיתיו בפעם האחרונה צעיר, בריא ומטופח, ולמצוא שהפך זקן, חולה ומדורדר. גרוע מכך, זה היה כמו לפגוש חבר שאישיותו עברה שינוי דרסטי עד כי אינו עוד אותו אדם".‏[4] נחמה פורתא מצאו האחיות בעובדה שהבית הוסב לשמש כגן ילדים, שכן אהבה לילדים הנחתה את דרכו של אביהן, איש החינוך, שהרבה לצטט את דברי ישו: "הַנִּיחוּ לַיְלָדִים לָבֹא אֵלַי".

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו רחוב בבית חנינא, בית ספר לבנות בעיר העתיקה בירושלים ומרכז תרבות בראמאללה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח'ליל אל-סכאכיני - "כזה אני, רבותי!": מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, תרגום והקדמה גדעון שילה, כתר, 1990.
  • תום שגב, "ימי הכלניות": ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999.
  • אלון קדיש, משה ארנוולד: קרבות יבוסי, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך 'כזה אני רבותי', 1 בינואר 1911
  2. ^ תום שגב - "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999 עמ' 19: "באשמורת הבוקר הראשונה של יום רביעי, 28 בנובמבר 1917, דפק מישהו על שער ביתו..."
  3. ^ אורי מילשטיין, ביזת הראל, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 28 בפברואר 2005
  4. ^ האלה סכאכיני, ירושלים ואני, 1987