עז א-דין אל-קסאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עז א-דין אל-קסאם

שייח' עִז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאםערבית: عزّ الدين القسّام; 188220 בנובמבר 1935) היה איש דת מוסלמי, מנושאי הדגל של הרדיקליזם הערבי-מוסלמי במזרח התיכון בראשית המאה ה-20 אשר הקים מספר ארגונים אלימים שתקפו ורצחו צרפתים, בריטים ויהודים. על שמו נקראים הפלג הצבאי של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, וכן רקטות הקסאם הנורות לעבר יישובים ישראליים סביב רצועת עזה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוריה לחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-קסאם נולד בכפר ג'בלה ליד לטקיה בחבל העלווים (סנג'ק לדיקיה) שבסוריה, בשנת 1882. אביו היה מורה, שהשתייך אל אחד המסדרים של האסלאם הסופי. את השכלתו הדתית רכש אל-קסאם במרכז האסלאמי אל-אזהר שבקהיר. כששב לכפר שלו, עבד כמורה ושימש גם כאימאם במסגד והטיף לחזרה בתשובה.[1]

כבר בנעוריו נתנו בו הקיצוניות והמהפכנות את אותותיהן. בעקבות הפלישה האיטלקית ללוב העות'מאנית בספטמבר 1911, אסף אל-קסאם כספים מתושבי ג'בלה עבור המורדים באיטלקים, הכריז על ג'יהאד וחיבר ללובים הימנון ניצחון.[1] בשלהי 1912, ארגן משלחת מוג'אהדין שנבלמה על ידי השלטונות העות'מאנים בטרם הפליגה ללוב.

במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם במסגרת הצבא העות'מאני. הוא קיבל אימון צבאי ולאחר מכן שירת ככוהן דת במחנה צבאי ליד דמשק. לקראת סוף המלחמה, שב לכפרו בסוריה והקים כוח מקומי.[1] הכפר נכלל בתחום שהוקצה לשלטון צרפתי. קסאם סלד ממוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי והתארגן עם כמה מאנשיו בהרים לביצוע פעולות גרילה נגדו. בשלב מסוים נסוג לדמשק וחבר אל האמיר פייסל.[1] בשנת 1920 דנוהו הצרפתים למוות (שלא בנוכחותו) באשמת פעולות גרילה.[2] כשצרו על דמשק, הוא נמלט עם כמה מאנשיו מסוריה ובעזרת דרכונים מזויפים הצליחו להגיע לביירות.[1] בשנת 1921 הגיע לחיפה. מאוחר יותר הגיעו גם אשתו ובנותיו. בתחילה לימד בבית ספר[1], אך בשנת 1922 הוא מונה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של "מסגד אל-אסתקלאל", הנמצא בשכונת ואדי סאליב, שם החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית, תוך שהוא שוטח את משנתו הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני ערביי חיפה והגליל התחתון.

אל-קסאם היה ממייסדי הסניף החיפאי של "אגודת הצעירים המוסלמים" שהוקמה בשנת 1928 (ב-1934 היה נשיאה[2]). באחת מדרשותיו במסגד אסתקלאל אמר לשומעיו: "אתם עם של ארנבות, הפוחדים ממוות ומגרדומים והשקועים עד צווארם בפטפטת. עליכם לדעת כי דבר לא יושיענו זולת כלי נשקנו".[2] בשנת 1929 מונה לתפקיד רשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה. תפקידו זה איפשר לו, תחת מסווה של איש דת, לבקר בכפרים ולהטיף לתורתו.[3] הוא היה משמיע דרשות לאומיות ועודד אנשים להתארגן בכנופיות טרור נגד הבריטים והיהודים. תפקידו כרשם נישואין אזורי היה מטעם המועצה המוסלמית העליונה, ובכך היה כפוף למופתי של ירושלים.[1]

כנופיות עז א-דין אל-קסאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 הקים אל-קסאם בחשאי מספר חוליות לוחמה. בשנת 1930 הקים גוף נוסף בשם "כנופיית כף היד השחורה" (בערבית: אל-כף אל-אסווד)[4], הידועה גם בשם "כנופיית עז א-דין אל-קסאם", תוך שהוא דואג לקבל צידוק דתי לפעולותיו האלימות בדמות פתווה שחיברו שייח'ים סורים בכירים. המעבר לטרור נועד להגשים את תוכניתו של אל-קסאם לבטל את השלטון הבריטי בארץ ישראל ואגב כך את היישוב היהודי, להחליף את ההנהגה הערבית הלאומית בארץ, שהוכיחה חוסר יכולת להוביל את הערבים לקראת מאבק מזוין, להכין את הערבים למרד אלים, וליצור בריתות עם אויבותיה של בריטניה על מנת לחזק את ארגונו.[5]

חסידיו של אל-קסאם היו ברובם איכרים עניים, מובטלים וחסרי השכלה, חלקם היו אריסים על אדמות שנמכרו ליהודים ולפיכך איבדו את האדמה אותה עיבדו, וחלקם נדחקו משוק העבודה על ידי יהודים.[2] מלבד פגיעה בעצים שנטעו יהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים,[1] ביצעה הכנופיה פעולות רצח וחבלה באזור חיפה והגליל. מדי כמה חודשים יצאו חבריה לפעולות. בשנים 1932-1931 הם תקפו מדי פעם יישובים יהודיים וחקלאים יהודים. ב-5 באפריל 1931, בתקופת חגיגות נבי מוסא, הם רצחו שלושה חברי קיבוץ יגור, כשאלה היו בדרכם חזרה ליישוב מהשדה. ב-1932 רצחו מתיישב מבלפוריה ומתיישב מכפר חסידים. בלילה שבין ה-22 וה-23 בדצמבר 1932, חדרו לנהלל, הטילו רימון לתוך בית והרגו אב ובנו.[2] לאחר חקירה מאומצת של רצח האב ובנו הצעיר (דוד ויוסף יעקבי), התגלו שניים מהרוצחים והוצאו להורג.[6] אולם החוקרים לא הגיעו אל החוליה כולה. בעקבות תפיסתם והודאותיהם של הרוצחים, נחשף הארגון של אל-קסאם לראשונה, אולם שמו לא היה ידוע. בעקבות זאת, הפסיק את פעילותו הטרוריסטית למשך 3 שנים.[2]

בתחילת נובמבר 1935, חזר אל-קסאם לפעילות, ככל הנראה בעקבות "פרשת חביות המלט" בנמל יפו, בה נתגלו 800 רובים ו-400,000 כדורים בחביות שנשלחו ליבואן יהודי.[2] אל-קסאם ניסה לשכנע את המופתי אמין אל-חוסייני לצאת בקריאה משותפת לג'יהאד ומרד המוני נגד הבריטים.[1] הוא הגיע לירושלים לשכנעו, אולם המופתי סירב משום שחשב שאין זה הזמן לכך ושיש לנקוט בדרך מדינית ולא צבאית. כעבור מספר ימים שלח אל-קסאם שני שליחים שהודיעו למופתי כי הוא עומד לפתוח במרד בצפון הארץ והציע שהמופתי יפיח מרד בדרומה. אולם הוא סירב.[7] בעקבות זאת, עקר אל-קסאם לאזור ג'נין, כדי לגייס אנשים. אל-קסאם ואנשיו ישבו בהרים וכפריי הסביבה סיפקו להם מזון.[1]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בנובמבר 1935 עקב סמל משטרת המנדט הבריטי, משה רוזנפלד, אחר אנשי "היד השחורה" שגנבו פירות ובקר מעין-חרוד ומיישובי הסביבה. הגנבים, מכנופיית עז אד-דין אל קסאם, רצחו את הסמל ליד הר הגלבוע. בעקבות הרצח, פתחו הבריטים במצוד נרחב אחרי אל-קסאם ולוחמיו, והם אותרו וכותרו, ככל הנראה בעזרת מלשינים, סמוך לכפר יעבד. ביום 20 בנובמבר 1935, כוח בריטי שכלל 150 אנשים החל בקרב כנגד הכנופיה. בכוח השתתף גם מטוס סיור. לכוח של קסאם היו רובים ופצצות שזרקו על השוטרים. הקרב נמשך כשעתיים. אל-קסאם נהרג יחד עם ארבעה מחבורתו. במבצע נתפסו 9 רובים, אקדח אוטומטי וכמות גדולה של כדורים.[8] שמונה נוספים נלכדו ונדונו למאסר.[9]

הלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי של חיפה, שהוקם על ידי הווקף ב-1934 בלב שכונת הפועלים של נשר.

מכיוון שבית הקברות המוסלמי בחיפה היה מלא, הוחלט לקבור את עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי החדש של חיפה, בבלד א-שייח'.[10][11] זה הוקם בשנת 1934 על ידי הווקף בלב היישוב נשר, אז מקום משכנם של צריפי הפועלים של בית חרושת נשר. הווקף המוסלמי הוציא הוראת פינוי בהתראה של שבוע לחוכרי השטח, דיירי הצריפים. כל הפניות לווקף לא לבנות בית קברות זה בלב יישוב יהודי ולהעבירו סמוך לחיפה לא נענו.[12] בית הקברות קיים עד היום בתחום שיפוטה של העיר נשר. הלווייתו של קסאם החלה במסגד אל-ג'רינה המשיכה לכוון כיכר פייסל שבדרך העצמאות ומשם המשיכה לבית הקברות ליד בית החרושת נשר. ההלוויה לוותה בהתקפות וזריקת אבנים על שוטרים שליוו את מסע ההלוויה. כמה מהם נפצעו, ואוטובוס עם נוסעים יהודים נפגע מזריקת אבנים.[13]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו והלווייתו של אל-קסאם היו לאירועים מכוננים ומעצבים בהלך-הרוח של ערביי האזור, ותרמו להקצנה הגוברת בקרב ציבור זה.[14] ב-4 במאי 1936, העריך ברל כצנלסון בוועדה הפוליטית שהריגת אל-קסאם היא "עניין רע" ומוטב היה להשאירו בחיים, והמעיט בנזק שהיה נגרם על ידו במקרה כזה: "מה היה עושה? (לכל היותר) היה הורג עשרה יהודים". ב-29 בספטמבר 1936, אמר דוד בן-גוריון במרכז מפא"י על הקרב בו נהרג אל-קסאם שזו הייתה תל־חי ערבית ותיאר את האיש כלוחם קנאי המוכן למסור את נפשו על "קידוש השם". ב-6 ביולי 1938 אמר במרכז מפא"י על הלוחמים ממשיכי דרכו של אל-קסאם כי "מאחוריהם עומד העם הערבי".[1] בספר בהוצאת דבר מ-1937, מופיע רוזנפלד בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו.[15] למעשיו ומותו של אל-קסאם הייתה השפעה רבה, והם סייעו לפריצת המרד הערבי הגדול כעבור 6 חודשים.[2]

שנות ה-70 עד העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב דמותו של אל-קסאם נוצר מיתוס רב-משמעות, בבחינת מופת והשראה לפלסטינים הלוחמים בישראל. בשנת 1973 כתבה בספרה חוטפת המטוסים לילה חאלד כי מאבקה הוא המשך מאבקו של אל-קסאם: "דורו החל במהפכה, דורי מתכוון לסיים אותה".[1] ביטוי לאהדה שרוחשים הפלגים הקיצוניים בחברה הפלסטינית לאל-קסאם ניתן כבר בזמן האינתיפדה הראשונה, אז נטל הפלג הצבאי של תנועת חמאס את שמו (גדודי עז א-דין אל-קסאם). רקטות "קסאם", בהן נעשה שימוש נרחב במהלך האינתיפאדה השנייה, קרויות אף הן על שמו.

קברו של אל-קאסם הפך בתקופה מאוחרת לסמל בסכסוך הישראלי-פלסטיני: ב־1995 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי קורבנות טרור להרוס או לשנות את כיתוב המצבה שעל קברו של אל-קאסם, בטענה שהיא מעודדת טרור, אך העתירה נדחתה[16]. הקבר הושחת מספר פעמים על ידי קיצונים יהודיים במהלך השנים[17]. במקביל, הקבר מרכז סביבו אירועים בעלי גוון לאומי של ערביי ישראל, כדוגמת הנחת זרים על ידי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת במהלך אירועי יום הנכבה ב־2016[18], ואירועים נוספים[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עז א-דין אל-קסאם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, 1999, פרק 17, עמ' 296-294; הערות 5, 8-7, עמ' 497.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 בני מוריס, קורבנות, עמ' 126-125.
  3. ^ יצחק קליין,"הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט", בתוך חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 בעריכת מרדכי נאור ויוסי בן ארצי, עידן, הוצאת יד בן צבי, 1989 , עמ' 123-122
  4. ^ מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900-1967, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 117-119.
  5. ^ נחמן טל, עבודת מוסמך מאוניברסיטת חיפה, שנת 1995 עמ' 37.
  6. ^ פסק דין במשפט רצח יעקבי ובנו, דבר, 6 באוקטובר 1933
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 296-295.
  8. ^ איך נתפסה כנופית הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935
    קרב דמים בין המשטרה וחבורת הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935
  9. ^ משפט חבורת אל קסאם, דבר, 20 באוקטובר 1936
  10. ^ מדברי יגאל גרייבר, העמותה לתולדות חיפה, בהרצאה שנשא ב-18/3/2010 בנושא: שייח' עז א-דין אל-קסם וראשית הטרור הפלסטיני המאורגן.
  11. ^ לוית הרוצחים-הטרוריסטים, דבר, 22 בנובמבר 1935
  12. ^ הייבנה בית קברות מוסלמי בתוך יישוב עברי, דבר, 21 בנובמבר 1934
  13. ^ Arab Terrorists Buried, פלסטיין פוסט, 22 בנובמבר 1935
  14. ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978, עמ' 105.
  15. ^ ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, דבר, 1937, עמ' 635. בתוך: תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 299, 498, הערה 20.
  16. ^ בג"ץ דחה עתירה למחיקת כיתוב על קבר עז א-דין אל-קאסם, באתר גלובס, 26 בדצמבר 2000
  17. ^ בינואר 2000 הושחת קברו בידי אלמונים, (עתי"ם), ‏קבר עז א-דין אל-קסאם הושחת ע"י "החברים של ברוך גולדשטיין", באתר גלובס, 4 בינואר 2000, ושוב ב־2014, אלי אשכנזי, פשע שנאה בצפון: חולל קברו של עז א-דין אל-קסאם, באתר הארץ, 2 במאי 2014
  18. ^ דיווח על האירוע באתר Panet
  19. ^ אבי כפירי, כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של חמאס, באתר nrg‏, 28 בנובמבר 2014