עז א-דין אל-קסאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עז א-דין אל-קסאם

שייח' עִז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאםערבית: عزّ الدين القسّام; 188220 בנובמבר 1935) היה איש דת מוסלמי, מנושאי הדגל של הרדיקליזם הערבי-מוסלמי במזרח התיכון בראשית המאה ה-20 אשר הקים מספר ארגונים אלימים שתקפו ורצחו צרפתים, בריטים ויהודים. על שמו נקראים הפלג הצבאי של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, וכן רקטות הקסאם הנורות לעבר יישובים ישראליים סביב רצועת עזה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-קסאם נולד בג'בלה ליד לטקיה בחבל העלווים (סנג'ק לדיקיה), בשנת 1882. את השכלתו הדתית רכש אל-קסאם במרכז האסלאמי אל-אזהר שבמצרים, וכבר בנעוריו נתנו בו הקיצוניות והמהפכנות את אותותיהן. בעקבות הפלישה האיטלקית ללוב העות'מאנית בספטמבר 1911 אסף אל-קסאם כספים מתושבי ג'בלה עבור המורדים באיטלקים ובשלהי 1912 ארגן משלחת מוג'אהדין שנבלמה על ידי השלטונות העות'מאנים בטרם הפליגה ללוב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם במסגרת הצבא העות'מאני, אולם עם תבוסת האימפריה שב לכפרו בסוריה. הוא סלד ממוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי ותמך בביצוע פעולות גרילה נגדם. בשנת 1920 דנוהו הצרפתים למוות (שלא בנוכחותו) והוא נאלץ להימלט. בשנת 1921 הגיע לחיפה, בשנת 1922 הוא מונה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של "מסגד אל-אסתקלאל" הנמצא בשכונת ואדי סאליב, שם החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית, תוך שהוא שוטח את משנתו הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני ערביי חיפה והגליל התחתון. אל-קסאם היה ממייסדי הסניף החיפאי של "אגודת הצעירים המוסלמים" שהוקמה בשנת 1928. בשנת 1929 מונה לתפקיד רשם הנישואין של בית הדין השרעי בחיפה. תפקידו זה איפשר לו, תחת מסווה של איש דת, לבקר בכפרים ולהמשיך להטיף לתורתו.[1]

כנופיות עז א-דין אל-קסאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 הקים אל-קסאם בחשאי מספר חוליות לוחמה, בשנת 1930 הקים גוף נוסף בשם "כנופיית היד השחורה" (בערבית: אל-כף אל-אסווד)[2], הידועה גם בשם "כנופיית עז א-דין אל-קסאם", תוך שהוא דואג לקבל צידוק דתי לפעולותיו האלימות בדמות פתווה שחיברו שייח'ים סורים בכירים. המעבר לטרור נועד להגשים את תוכניתו של אל-קסאם לבטל את השלטון הבריטי בארץ ישראל ואגב כך את היישוב היהודי, להחליף את ההנהגה הערבית הלאומית בארץ, שהוכיחה חוסר יכולת להוביל את הערבים לקראת מאבק מזוין, להכין את הערבים למרד אלים, וליצור בריתות עם אויבותיה של בריטניה על מנת לחזק את ארגונו.[3].

חסידיו של אל-קסאם היו ברובם איכרים עניים, מובטלים וחסרי השכלה, חלקם היו אריסים על אדמות שנמכרו ליהודים ולפיכך איבדו את האדמה אותה עיבדו, וחלקם נדחקו משוק העבודה על ידי יהודים או מהגרים ממדינות שכנות. הם תקפו מדי פעם יישובים יהודיים וחקלאים יהודים, מתוך תפיסה שבכך הם מקיימים את מצוות ה"ג'יהאד" נגד היישוב היהודי והבריטים. הכנופיה ביצעה פעולות רצח וחבלה באזור חיפה והגליל, מדי כמה חודשים יצאו חברי הכנופיה לפעולות. הם רצחו כשמונה יהודים בבלפוריה, בכפר חסידים, בכפר יחזקאל ובנהלל בין השנים 1931-1933.[4] לאחר חקירה מאומצת של הרצח בנהלל ב-15 בדצמבר 1932 שבו מצאו את מותם אב ובנו הצעיר (דוד ויוסף יעקבי), התגלו שניים מהרוצחים והוצאו להורג.[5] אולם החוקרים לא הגיעו אל החוליה כולה.

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי של חיפה, שהוקם על ידי הווקף ב-1934 בלב שכונת הפועלים של נשר.

לאחר שלוש שנות הפסקה חזר אל-קסאם לפעילות לוחמנית בשנת 1935.

ב-7 בנובמבר 1935 עקב סמל משטרת המנדט הבריטי, משה רוזנפלד, אחר אנשי "היד השחורה" שגנבו פירות ובקר מעין-חרוד ומיישובי הסביבה. הגנבים, מכנופיית עז אד-דין אל קסאם, רצחו את הסמל ליד הר הגלבוע. בעקבות הרצח, פתחו הבריטים במצוד נרחב אחרי אל-קסאם ולוחמיו, והם אותרו וכותרו סמוך לכפר יעבד. ביום 20 בנובמבר 1935, כוח בריטי שכלל 150 אנשים החל בקרב כנגד הכנופיה. בכוח השתתף גם מטוס סיור. לכוח של קסאם היו רובים ופצצות שזרקו על השוטרים. הקרב נמשך כשעתיים. אל-קסאם נהרג יחד עם ארבעה מחבורתו. במבצע נתפסו 9 רובים, אקדח אוטומטי וכמות גדולה של כדורים.[6] שמונה נוספים נלכדו ונדונו למאסר.[7] מכיוון שבית הקברות המוסלמי בחיפה היה מלא, הוחלט לקבור את עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי החדש של חיפה.[8][9] זה הוקם בשנת 1934 על ידי הווקף בלב היישוב נשר, אז מקום משכנם של צריפי הפועלים של בית חרושת נשר. הווקף המוסלמי הוציא הוראת פינוי בהתראה של שבוע לחוכרי השטח, דיירי הצריפים. כל הפניות לווקף לא לבנות בית קברות זה בלב יישוב יהודי ולהעבירו סמוך לחיפה לא נענו.[10] בית הקברות קיים עד היום בתחום שיפוטה של העיר נשר.

הלווייתו של קסאם החלה במסגד אל-ג'רינה המשיכה לכוון כיכר פייסל שבדרך העצמאות ומשם המשיכה לבית הקברות ליד בית החרושת נשר. ההלוויה לוותה בהתקפות וזריקת אבנים על שוטרים שליוו את מסע ההלוויה. כמה מהם נפצעו, ואוטובוס עם נוסעים יהודים נפגע מזריקת אבנים.[11] מותו והלווייתו של אל-קסאם היו לאירועים מכוננים ומעצבים בהלך-הרוח של ערביי האזור, ותרמו להקצנה הגוברת בקרב ציבור זה.[12]

ב-4 במאי 1936, העריך ברל כצנלסון בוועדה הפוליטית שהריגת אל-קסאם היא "עניין רע" ומוטב היה להשאירו בחיים, והמעיט בנזק שהיה נגרם על ידו במקרה כזה: "מה היה עושה? (לכל היותר) היה הורג עשרה יהודים". ב-29 בספטמבר 1936, אמר דוד בן-גוריון במרכז מפא"י על הקרב בו נהרג אל-קסאם שזו הייתה תל־חי ערבית ותיאר את האיש כלוחם קנאי המוכן למסור את נפשו על "קידוש השם". ב-6 ביולי 1938 אמר במרכז מפא"י על הלוחמים ממשיכי דרכו של אל-קסאם כי "מאחוריהם עומד העם הערבי".[13]

סביב דמותו של אל-קסאם נוצר מיתוס רב-משמעות, בבחינת מופת והשראה לפלסטינים הלוחמים בישראל. בשנת 1973 כתבה בספרה חוטפת המטוסים לילה חאלד כי מאבקה הוא המשך מאבקו של אל-קסאם: "דורו החל במהפכה, דורי מתכוון לסיים אותה".[13] ביטוי לאהדה שרוחשים הפלגים הקיצוניים בחברה הפלסטינית לאל-קסאם ניתן כבר בזמן האינתיפדה הראשונה, אז נטל הפלג הצבאי של תנועת חמאס את שמו (גדודי עז א-דין אל-קסאם). רקטות "קסאם", בהן נעשה שימוש נרחב במהלך האינתיפאדה השנייה, קרויות אף הן על שמו.

קברו של אל-קאסם הפך בתקופה מאוחרת לסמל בסכסוך הישראלי-פלסטיני: ב־1995 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי קורבנות טרור להרוס או לשנות את כיתוב המצבה שעל קברו של אל-קאסם, בטענה שהיא מעודדת טרור, אך העתירה נדחתה[14]. הקבר הושחת מספר פעמים על ידי קיצונים יהודיים במהלך השנים[15]. במקביל, הקבר מרכז סביבו אירועים בעלי גוון לאומי של ערביי ישראל, כדוגמת הנחת זרים על ידי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת במהלך אירועי יום הנכבה ב־2016[16], ואירועים נוספים[17].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עז א-דין אל-קסאם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק קליין,"הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט", בתוך חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 בעריכת מרדכי נאור ויוסי בן ארצי, עידן, הוצאת יד בן צבי, 1989 , עמ' 123-122
  2. ^ מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900-1967, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 117-119.
  3. ^ נחמן טל, עבודת מוסמך מאוניברסיטת חיפה, שנת 1995 עמ' 37.
  4. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 126
  5. ^ פסק דין במשפט רצח יעקבי ובנו, דבר, 6 באוקטובר 1933
  6. ^ איך נתפסה כנופית הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935
    קרב דמים בין המשטרה וחבורת הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935
  7. ^ משפט חבורת אל קסאם, דבר, 20 באוקטובר 1936
  8. ^ מדברי יגאל גרייבר, העמותה לתולדות חיפה בהרצאה שנשא ב-18/3/2010 בנושא: שייח' עז א-דין אל-קסם וראשית הטרור הפלסטיני המאורגן.
  9. ^ לוית הרוצחים-הטרוריסטים, דבר, 22 בנובמבר 1935
  10. ^ הייבנה בית קברות מוסלמי בתוך יישוב עברי, דבר, 21 בנובמבר 1934
  11. ^ Arab Terrorists Buried, פלסטיין פוסט, 22 בנובמבר 1935
  12. ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978, עמ' 105.
  13. ^ 13.0 13.1 תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, 1999, פרק 17, עמ' 296-295; הערות 5, 8-7, עמ' 497.
  14. ^ בג"ץ דחה עתירה למחיקת כיתוב על קבר עז א-דין אל-קאסם, באתר גלובס, 26 בדצמבר 2000
  15. ^ בינואר 2000 הושחת קברו בידי אלמונים, (עתי"ם), ‏קבר עז א-דין אל-קסאם הושחת ע"י "החברים של ברוך גולדשטיין", באתר גלובס, 4 בינואר 2000, ושוב ב־2014, אלי אשכנזי, פשע שנאה בצפון: חולל קברו של עז א-דין אל-קסאם, באתר הארץ, 2 במאי 2014
  16. ^ דיווח על האירוע באתר Panet
  17. ^ אבי כפירי, כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של חמאס, באתר nrg‏, 28 בנובמבר 2014