יהודה בן מרדכי הורביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד השער הראשון של "עמודי בית יהודה", אמשטרדם 1765, (מקור: אוצר החכמה)

יהודה בן מרדכי הלוי הורביץ (נקרא גם: יהודה בן מרדכי הורוויץ, 1734 וילנה1797 גרודנו) היה רופא, איש רוח וסופר עברי, מראשוני המשכילים היהודיים. כתב ספרים רבים, שדנים במחשבת ישראל, באפולוגטיקה יהודית, בהלכות, במוסר, במנהגים, וכדומה. חלקם הגדול נכתב בסגנון של פרוזה מחורזת. ספרו הידוע ביותר הוא "עמודי בית יהודה". רוב שנותיו הוקע על ידי נציגים מהאליטה הרבנית, אשר חששו שהשילוב בספריו בין תחומי ההשכלה והנאורות, לבין ההלכה והאמונה היהודית, עלול להביא לכפירה. הורביץ וספריו אכן נשכחו כמעט מלב, וחזרו אל התודעה במחקר שהחל במחצית השנייה של המאה ה-20.[1]

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביוגרפיה של הורביץ לוקה בפערי מידע לגבי מספר צמתים בחייו. הוא נולד בשנת 1734, כנראה בווילנה, בירת ליטא, אך יש הסוברים שנולד בפדובה אשר באיטליה.[1][2] בנו של רב ממשפחת הורביץ המסועפת ותלמיד חכם בעצמו, שידיעותיו בתחום היהדות וההלכה מוכחות בספרים שכתב.  הורביץ אף נהג לקשור לעצמו כתרים של בקיאות בהקדמות וב"הסכמות" הרבות שצירף לכתביו.

בסוף שנות החמישים של המאה ה-18, יצא הורביץ ללמוד רפואה, ומקובל לחשוב שלמד רפואה באוניברסיטת פדובה, כפי שעשו מספר משכילים, אלא ששמו לא נמצא ברשימת הבוגרים של הפקולטה לרפואה. ניתן בקלות להתרשם מכתביו, שאכן היה לו רקע השכלתי וניסיוני בתחום, והוא מעיד על עצמו בספריו ששמו "יהודה הלוי הרופא... אסיא [רופא] דק"ק [דקהילת קודש] וילנא יע"א [יכוננה עליון אמן]". מקצוע הרפואה, אומר שמואל פיינר, זכה ליחס של כבוד והערכה מצד אחד, אך גם לחשדות וספיקות לגבי היחשפותו של הרופא לתורות זרות שמחוץ ליהדות.[1]

בספרו, "מגילת סדרים", יש רמזים אוטוביוגרפים ברורים, כפי שגילה לראשונה שמואל ורסס.[3] מסופר על אב, ידידיה הלוי, ששלח את שלושת בניו, עובדיה, חשביה והודיה לחפש את עתידם. שמות שני הבנים הראשונים מעידים על מגמתם.  הראשון עובד את ה' באהבה והוא מייצג את החסידים, חשביה מייצג את המתנגדים שמייגעים את מוחם ומחשבתם בתורתו של הבורא, ואילו הבן השלישי, שנסע ללמוד רפואה (כיהודה הורביץ בשעתו) מייצג את החכמה, הנאורות. כדי להסוות קמעה את הזיהוי של יהודה הורביץ עצמו בבן השלישי, נעזר הסופר בשיכול אותיות, והפך את יהודה להודיה, מסבירה אידלסון-שיין.[2] ואכן, כשחזר הודיה ממסעיו נתקל בכעס וחשדות של אחיו, שמא פגעה ההשכלה שרכש באמונתו, אך עד מהרה נוכחו כולם שהיא רק חיזקה בכמה דרגות את יהדותו. הרמזים האוטוביוגרפים ברורים. הספר משקף את גישתו של יהודה הורביץ לשלושת הזרמים של היהדות: החסידים, המתנגדים והמשכילים. מסקנתו היא, שיש למזג בין כל האסכולות כדי ליצור הרמוניה פורייה ולחדול מהפילוג.

הורביץ שימש כרופא בווילנה בתחילת שנות השישים, ואחר יצא למסעותיו באירופה כדי להדפיס את ספריו ולאסוף הסכמות. הוא ביקר בגרמניה, שם פגש את משה מנדלסון ולא הסתיר את התפעלותו ממנו. בשנת 1765 הגיע לאמסטרדם ופרסם שם את ספרו החשוב ביותר: "עמודי בית יהודה". כאן גם פגש את הסופר והמשורר נפתלי הרץ וייזל.

בסוף שנות השישים חזר הורביץ מזרחה ושימש כרופא בנסיכות הבלטית הגרמנית קורלנד ולאחר מכן חזר לוילנה עירו. כפי שנרמז בספר "מגילת סדרים", פרסומו של הספר הקודם, "עמודי בית יהודה", גרם לתגובות קשות בקהילה, והוא נאלץ לעזוב את וילנה ולעבור לגרודנו, שם נפטר בשנת 1797.

מלחמת הכפירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל פיינר מביא את חוויותיו של הסופר, אברהם בער גוטלובר, כדוגמה ליחס שזכה לו הורביץ. גוטלובר סיפר שלאחר שנמצא בכליו ספרו של הורביץ "עמודי בית יהודה" הוא נאלץ לגרש את אשתו מכיוון ש"נחשף" כאפיקורוס.[1] מתנגדי הורביץ כתבו עליו: "הוא נראה כמו גלח [ כומר קתולי ] מגולח וללא שער [...] הוא לא חתול ולא דג, לא יהודי ולא נוצרי [...] עוד מעט יסע לברלין שם יש הרבה מסוגו. אסור לאף אחד לקרוא בספרו מפני שיש בו דברי מינות". ובמקום אחר: "הוא מגדל זקן קצר בלבד, מתהלך בבגדים אופנתיים, אינו מתפלל ואינו מניח תפילין..."[4]

הדברים ששם הורביץ בפיו של ידידיה האב בספר "מגילת סדרים" (ראו לעיל) חושפים במקצת את תסכוליו ורגשותיו הפגועים, לצד המלצותיו שלו[2] :

התעדן באמרי בניו, ויותר בסיפור בן זקוניו, כי הטה אליו לבבו ואזניו, והתבונן שהוא ירא אלוהים, מרבים אשר לנסתרות תואבים, ולתורה מראים את עצמם כאוהבים, בלי פנות נפשם אל הלהבים, אשר מאשי היראה מתלהבים, לעורר את נר"ן [נפש, רוח נשמה] למצות ולמדות המחויבות, מצד הטבע והשכל המיוסדות, בתורת אבי האבות.

מגילת סדרים, לא ע"ב

לאמיתו של דבר, טוענים החוקרים, נלחם יהודה הורביץ עצמו בספריו בכופרים, בשבתאים, בפרנקיסטים, במשכילים הקיצוניים, בקבליסטים הקיצוניים, ובעיקר בבורות ובכסילות. קרוב לוודאי שהאנטגוניזם של האורתודוקסיה כלפי הורביץ לא הסתמך על קריאה בכתביו, אלא היווה תולדה של רתיעתם הגדולה ממי שנחשב בעיניהם לאויבם הגדול ביותר: משה מנדלסון, אותו הוא מכנה: "החכם והשר, ראש חסידי הפילוסופים". שמו היה חתום על אחת ההסכמות שב "עמודי בית יהודה".[1]

עמודי בית יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער השני של "עמודי בית יהודה", אמשטרדם 1765, (מקור: אוצר החכמה)

"עמודי בית יהודה" היה ספרו הראשון של הורביץ, והוא גם זה שהטביע את חותמו על דמותו של המחבר בעיני המתנגדים לו. הספר אמנם פותח במספר מכובד של "הסכמות" של טובי הרבנים באירופה, אך הן לא יכלו להעלים את שתי "ההסכמות" האחרונות לספר; של נפתלי הרץ וייזל ושל משה מנדלסון, מראשי ההשכלה היהודית ומייסדיה.

עלילת הספר נסובה על שני רעים: איתי הגיתי וחושי הארכי, (שניהם נמנו במקרא על יועציו של דוד המלך) שקצה נפשם בכסילות השוררת בעם, ובכתות המתנגחות שקמו בקרבו ויצרו שני מחנות: המחנה האחד הוא של המינים העוסקים בקבלה בקלות דעת, והמחנה השני הוא של האפיקורסים, שעוסקים בביקורת רדיקלית של הדת ומוצגים כמעין סופיסטים. שני המחנות מייצגים את שתי הסכנות שאורבות ליהדות אליבא דהורביץ: המיסטיציזם הקבלי, שכולל את השבתאות ואת הפרנקיסטים במחנה האחד, והפילוסופיה הרדיקלית שכוללת את הליברטיניזם והספקנות הדתית במחנה השני. וכדי להקדים תרופה למכת התגובות הצפויה משני המחנות מקדים הורביץ ואומר:

אל יחשוב הרואה בעיני בשר ובלא לב, שכוונותינו כוללת חס וחלילה את כל חסידי המקובלים וחכמי המחקרים, אשר מימיהם אנו שותים בצמא, ומפיהם אנו חיים בדעת ובחכמה. אך כוונותינו על המתפלספים, בתעתועים וזיופים, ועל המקובלים, אשר ימיהם מבלים בסכלות והבלים, ואומרים שהמה משכילים, וחכמים גדולים...

עמודי בית יהודה, מן ההקדמה
עמודי בית יהודה
מאת יהודה בן מרדכי הורביץ

ויאמר עירי: אף אם לדבריך ראוי לכל איש בית,
מה לכם בהיכלי עונג המחופים בעצי זית?
ומה לכם כי עליתם בגבהות הבניינים על במותי העננים?
ואת האדמה הארורה בניתם חומה ושורה,
יסדתם את החומות על התהומות,
והעליתם את הבמות על גפי מרומות,
כאילו תחיו חיי עולמות.
האם תחשבו לעשות מכפר ומים את רקיע השמים?
וכוכבי מרום אם יוכל איש למנות -
כן מספר החלונות.
וכתמונות מאורות הגדולים,
כן מראה המגדלים.
כאילו אתם חיים וקיימים,
וכסאכם נכון בשמי מרומים.
אי עם ה',
האם אין טוב לכם עשות בתי המידות,
ובתי נפשות החמודות בחכמות וסודות,
ולשכון בסוכות ובאוהלים מלעשות מגדלים?

עירא היערי מתאר את ביתו של האדם המודרני (פרק ו', ויכוח י"ח)

שני החברים מחליטים, אפוא, לברוח אל היער, ושם הם פוגשים פרא עירום, שאינו יודע לדבר כלל, ואין לו רקע ציוויליזציוני כלשהו. תוך זמן קצר הם מלמדים אותו שפה (עברית) ואת עיקרי היהדות והמנהגים, וחוזרים עמו אל העיר ממנה הגיעו. הפרא האציל, שנקרא בפיהם עירא היערי (על שם עירא היאירי, גם הוא אחד מהמקורבים לדוד. עם זאת, שמו גזור משם של חמור, רמז לעברו) אינו חדל מלהעלות שאלות וסוגיות לדיון בתחום היהדות, הדת, המנהגים, התנ"ך, אלוהים וכדומה. עיקרו של הספר הוא הדיאלוג המשולש בין הרעים ובין שאלותיו הנוקבות של הפרא המתורבת. הפורמט של סיפור המסגרת היה מקובל כבר בספר הכוזרי של יהודה הלוי ובשמונה פרקים לרמב"ם. זהו מעין מבוא אל העיסוק התמים לכאורה בשאלות של דת ומוסר. גם השימוש בפרא האציל אינו זר לתקופת הנאורות ולנושא החזרה אל הטבע שרוסו היה אחד ממבשריו. החידוש של הורביץ הוא בדרך העיסוק בדת. לאורך כל השיחה המשולשת בין איתי, חושי והפרא הסקרן, עירא היערי, שואף המחבר להסביר בדרך רציונלית, הגיונית את הדת היהודית, המצוות שלה, המסורת, והמנהגים הנלווים.

השימוש בפרא האציל, שמקבל על עצמו את היהדות, מדגיש את גישתו האוניברסלית של הורביץ לנושא התאולוגי: בכל אחד יש נטייה והבנה דתית. אלוהים, אומר הורביץ, נטע בכולם את היכולת להאמין בו. "הישרה האלוקית סיפקה לנו די להעלות את כל נפש משפל מצבה לנצחיות עולם הבא"[5][2]

עידן הנאורות הטביע את חותמו גם על ספרו של הורביץ. יחסו אל האחר, אל הפרא, איננו מעמדה של עליונות חברתית, ועצתו של חושי הארכי לאמץ את הפרא כמשרת לא טובה בעיניו של איתי, שמייצג את הורביץ. הקטע הבא משקף בצורה ברורה את גישתו אל האחר של הורביץ מחד גיסא, ואת כישורי הכתיבה שלו, מאידך גיסא. הלשון העשירה, ההרמזים האינטרטקסטואליים, המטפורות הקולעות והחריזה – מעידות על היותו של יהודה הורביץ סופר. או כפי שהתבטא שמואל פיינר: "עמודי בית יהודה [...] הוא חיבור ספרותי שמעלה ויכוח דתי במטרה להוקיע את הכפירה לסוגיה".[1]

ויען איתי ויאמר: לא טובה עצת חושי זאת הפעם, ליקח איש נוכרי לעבוד מעם. ואם העני הזה בא להסתפח בנחלתינו, לא נגרשהו מעמנו, ולא נקחהו לעובד לנו. אך לבי חושב ודעתי גומר, לעשות מיציר חומר דבש תמר, ולהוציא מתוק ממר, ומן הסלע הזה אוציא מים, להאיר את העיניים, עיני עברים העוורים, אשר מאנו לכת בדרכי הישרים, ואולי אעשה צרי מאיש המדברי, לחבוש בו את העברי, אשר הלך בקרי עם ה' צורי. ובהימולי את בשר ערלת לבבו, נגילה ונשמחה בו, והיה האיש הזה למופת, אל אנשי התופת, אשר בין גיא ובן הינום יתמו חטאים ואינם: בראותם אדם פרא את אלוקים ירא ולומד מדבר, בחכמה ובמוסר מדבר, ובזה אולי יגהה את מזורם, ויחבוש את מכתם, ויהי רפואת מעלה למשובתם וחטאתם

עמודי בית יהודה, פרק א'

כדי להוקיע את הכופרים, אם כן, לא הסתפק הורביץ בטיעונים שמקורם רק בדת היהודית ותרבותה, הוא הושפע גם מעידן הנאורות ויחסה אל האחר, משימושים ספרותיים בפרא האציל והחזרה אל הטבע ומהמגמה האוניברסלית הכללת של העידן. יש להניח שהשראה זו האופפת, מבלי משים כמעט, את "עמודי בית יהודה" שעוסק לכאורה בהוקעת הכסילים והכופרים בתורת ה' – היא זו שהרתיעה את רבני התקופה.

רשימת ספרים של יהודה הורביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עמודי בית יהודה
  • מגילת סדרים
  • צל המעלות
  • חיי הנפש ונצחיותה
  • בית מידות
  • היכל עונג
  • שדה תבונה
  • מחברת חיי הנפש ונצחיותה
  • קוץ יהודה
  • הלכות וענייני פסח ושבועות
  • כרם עין גדי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 שמואל פיינר, "בין 'ענני הסכלות' ל'אור המושכלות': יהודה הורוויץ, משכיל מוקדם במאה ה-18", בתוך: במעגלי חסידים, ירושלים 1999, עמ' 111 - 160
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ·       Iris Idelson-Shein,  Difference of a Different Kind: Jewish Constructions of Race During the Long Eighteenth Century,(Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2014), 13-54.
  3. ^ שמואל ורסס, "הטפה משכילית במחלצות של פרוזה מחורזת" בתוך מחקרי ירושלים בספרות עברית; כר' לזכרו של דן פגיס. י – י"א, תשמ"ז – תשמ"ח, עמ' 253 - 270
  4. ^ שמואל פיינר, שורשי החילון : מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז זלמן שזר, תשע"א, עמ' 181
  5. ^ יהודה בן מרדכי הורביץ, עמודי בית יהודה, עמ' 27 ב' - עמ' 28 א'