יחסי גרמניה–צ'ילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גרמניה–צ'ילה
גרמניהגרמניה צ'ילהצ'ילה
Chile Germany Locator.png
גרמניה צ'ילה
שטחקילומטר רבוע)
357,022 756,102
אוכלוסייה
80,457,737 17,925,262
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,199,000 452,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,189 25,221
משטר
רפובליקה פדרלית חוקתית רפובליקה נשיאותית

יחסי גרמניה–צ'ילה הם יחסי החוץ בין גרמניה לבין צ'ילה. בסביבות 12,300 ק"מ מפרידים בין צ'ילה וגרמניה, אך שתי המדינות עדיין חולקות מגוון רחב של יחסים דו-צדדיים. במהלך 150 השנים האחרונות גרמנים רבים התיישבו בצ'ילה מכמה סיבות שונות. ובכיוון ההפוך, כמה אלפי צ'יליאנים חיפשו מקלט בגרמניה במהלך הדיקטטורה של פינושה.

את הקשרים הראשונים בין גרמניה המודרנית לצ'ילה ניתן לייחס למאה ה-16, כאשר המתיישבים הגרמנים הראשונים הגיעו להתנחלויות שהוקמו באותה העת. בשנת 1810, כאשר צ'ילה נעשתה עצמאית מספרד, הייתה המבורג אחת הערים הראשונות שעסקו בסחר אינטנסיבי עם ולפראיסו. במהלך המהפכות בגרמניה בשנת 1848, כאשר צ'ילה עודדה את הגרמנים להגר, הגיעו עוד ועוד מתנחלים גרמנים לצ'ילה.

במערכת היחסים של ימינו, הצ'יליאנים רואים את גרמניה בצורה חיובית, ובצורה דומה, הגרמנים אף הם רואים את צ'ילה באורח חיובי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ילהאוס בהמבורג

מקור העלייה המאסיבית של גרמנים (כולל פולנים עקב חלוקת פולין) לצ'ילה נמצא במה שמכונה "חוק הגירה סלקטיבית" משנת 1845. המטרה של "החוק" הייתה להביא אנשים מהמעמד הבינוני והעליון למושבות ואזורים בדרום צ'ילה, בין ואלדיביה לפוארטו מונט. יותר מ-6,000 משפחות הגיעו לצ'ילה בתקופה זו בלבד.[1]

המהגרים הגרמנים הצליחו ליצור כפרים וקהילות נמרצים באזורים כמעט בלתי מיושבים, תוך שינוי מוחלט של הנוף של אזורי הדרום. קרלוס אנוונדטר השאיר עדויות לרוח הבנייה הגדולה הזו והצהיר בשם המתיישבים: "נהיה צ'יליאנים, מכובדים ועמלנים ככל הניתן, נגן על מדינתנו המאמצת מאוחדים בשורות בני-ארצנו החדשים, כנגד כל דיכוי זר, ובנחישותו וחוסנו של האיש המגונן על ארצו, משפחתו והאינטרסים שלו. מדינה זו שאימצה אותנו כבנים לעולם לא תהיה לה סיבה להתחרט על מחוותה הנאורה, האנושית והנדיבה ..." (18 בנובמבר 1851).

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוקרתה של גרמניה והתרבות הגרמנית בצ'ילה נותרה ברמה גבוהה אף לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך היא לא התאוששה לרמה שהייתה לפני המלחמה.[2][3] אכן בצ'ילה המלחמה סיימה את תקופת ההשפעה המדעית והתרבותית בגרמנית שהסופר אדוארדו דה לה בארה כינה "הביזיון הגרמני".[4]

השנים לאחר מכן הביאו גל חדש, גדול של מהגרים גרמנים שהתיישבו ברחבי הארץ, בעיקר בטמוקו, סנטיאגו דה צ'ילה ובאזורי המסחר העיקריים במדינה. במהלך מלחמת העולם השנייה התיישבו יהודים גרמנים רבים, אשר נמלטו מאימת השואה, בצ'ילה. לאחר המלחמה, מנהיגים ומשתפי פעולה רבים מגרמניה הנאצית ביקשו למצוא מקלט באזור דרום המדינה, ונמלטו מהתביעה נגדם. פאול שפר אפילו ייסד את ויה באוויירה (עיירת בוואריה), מובלעת גרמנית במחוז מאולה, שם בוצעו הפרות זכויות אדם.

צ'יליאנים ידועים ממוצא גרמני הם המפקד פרננדו מת'י אאובל, האדריכל מתיאס קלוץ, הטניסאים גבריאל זילברשטיין והנס גילדמייסטר, הספורטאים סבסטיאן קייטל ומרלן ארנס אוסטרטג, המוזיקאים פטריסיו מאנס ואמיליו קרנר, הכלכלן ארנסטו שפלביין, הפוליטיקאים מיגל קסט ואוולין מת'י, היזמים יורגן פאולמן וקרלוס הלר, הציירים אובה גרומן ורוסי אלקרקרס, מגישים בטלוויזיה קרן דוגנוויילר ומרגוט קהל, הסופר ססאר מולר והשחקנים גלוריה מינשמאייר, אנטוניה זגרס, אלין קופנהיים ובסטיאן בודנהופר.

מאז 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה של אוגוסטו פינושה נגד נשיא צ'ילה סלבדור איינדה ב-11 בספטמבר 1973 עוררה את גל הנדידה הגדול ביותר בתולדות צ'ילה. אף שההגירה לעבר ספרד הייתה יותר גדולה, ניתן לייחס זאת לקשרים תרבותיים קרובים יותר של צ'יליאנים לספרד כמדינה אירופאית עדיפה לנדוד אליה בבואם לבחור את יעדם.

בערך 7,000 צ'יליאנים הגיעו לגרמניה. כ-4,000 התקבלו על ידי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בעוד גרמניה המזרחית הקומוניסטית העניקה מקלט מדיני ל-3,000 צ'יליאנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהחברה הגרמנית בשתי המדינות באה במגע עם קבוצה גדולה של גולים מאמריקה הלטינית.

מספר קבוצות סולידריות צ'יליאניות צצו בשתי המדינות הגרמניות. חלקם חשבו שיוכלו להמשיך במאבק ולהפיל את משטר פינושה מגרמניה. בערי מערב גרמניה הייתה קהילה צ'יליאנית פעילה פוליטית בשנות השבעים והשמונים, הקשורה לכנסייה האוונגלסטית. חלק מהפליטים הפוליטיים אפילו עברו אימונים צבאיים במזרח גרמניה הקומוניסטית. חלקם אף נשלחו לקובה להמשך אימונים. צ'ילה החלה את המעבר לדמוקרטיה בשנת 1990, בראשות הנשיא פטריסיו איילווין. זו הייתה תחילתה של הגירה הפוכה, כאשר הרוב המכריע של הגולים חזרו לצ'ילה.

אולם גרמניה עדיין נותרה בית לקהילה צ'יליאנית, הקבוצה הגדולה ביותר בה מאמריקה הלטינית אחרי הברזילאים והקובנים. בערך 10,000 צ'יליאנים חיים בגרמניה, מרוכזים בעיקר בערים ברלין, המבורג, קלן ומינכן. זה כולל את הצ'יליאנים מהדור השני - ילידי גרמניה להורים צ'יליאנים.

כיום לא פליטים פוליטיים בן מי שעושים את דרכם מצ'ילה לגרמניה. לדברי פליפה רמירס, הקונסול הכללי של צ'ילה במינכן, ההגירה הצ'יליאנית הנוכחית מורכבת בעיקר מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות גרמניות, צ'יליאנים ששותפיהם גרים בגרמניה, והגירה זמנית של אנשי מקצוע העובדים בחברות גרמניות.[5]

קשרי תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכים הגרמנים השפיעו על התרבות הצ'יליאנית ועל ההתפתחות הכלכלית ולהפך. לדוגמה:

  • הקמת בתי מסחר ועסקי שילוח גרמניים בוולפראיסו.
  • הקמת המועדון הגרמני בשנת 1838.
  • חקר הפטגוניה על ידי הגרמני ברנרדו פיליפי, והשתתפותו ברשות הצ'יליאנית של מיצר מגלן.
  • ההגירה הגרמנית לדרום צ'ילה לאחר מלחמת העולם השנייה.
  • קולוניזציה ופיתוח של העיר ולדיביה והפרברים.
  • ניצול שדות החנקה.
  • היחסים ההדוקים בין נמלי ולפראיסו והמבורג.
  • הקמת מספר חברות כיבוי אש צ'יליאניות-גרמניות. (כמעט 20)
  • הגירת גרמנים אתניים לצ'ילה מארגנטינה בראשית המאה העשרים.
  • לצבא הפרוסי הייתה השפעה רבה על צבא צ'ילה. בסוף המאה ה-19, צ'ילה אימצה את המסורת הצבאית הפרוסית, ובמיוחד לאחר מלחמת האזרחים הצ'יליאנית בשנת 1891. מדריך צבאי גרמני, אמיל קרנר, מונה למפקד הצבא הצ'יליאני בשנת 1900. גם כיום הצבא הצ'יליאני משתמש בשטאהלהלם לצרכים טקסיים, ואילו בית הספר הצבאי הצ'יליאני עדיין משתמש בפיקלהאובה כחלק מהמדים טקסיים.
  • הרפואה הצ'יליאנית הושפעה מד"ר מקס וסטנהפר, מדען, רופא ופתולוג גרמני מאוניברסיטת ברלין הנחשב למייסד הפתולוגיה האנטומית בצ'ילה. פרופ' וסטנהפר הפך לחבר סגל קבוע באוניברסיטת צ'ילה, ונהיה לדמות חשובה בסביבה הצ'יליאנית האינטלקטואלית.[6]

בגרמניה ניתן למצוא גם עדויות על הקשרים בין צ'ילה לגרמניה. הבניין צ'ילהאוס (בית צ'ילה) בנמל המבורג מסמל את יחסי הסחר בעבר בין המדינות. המבנה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית, הוקם במאה העשרים ותוכנן בצורת חרטום ספינה.

חוזים ושיתוף פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין גרמניה וצ'ילה קיימות מספר אמנות. החל מאמנות ידידות, סחר, השקעות ועבודות, הסכמי חילופי בתי ספר ועד אמנות למחקר משותף.

יחסי סחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה היא שותפת הסחר העיקרית של צ'ילה בתוך האיחוד האירופי, והיא מדורגת במקום החמישי ברחבי העולם בקרב ספקי היבוא הצ'יליאני. בשנת 2013 ייצאה גרמניה בשווי 3.2 מיליארד דולר לצ'ילה, וצ'ילה ייצאה סחורות לגרמניה בשווי 2.1 מיליארד דולר, וצפוי כי הסחר בין שתי המדינות ימשיך לגדול.[7]

הייצוא העיקרי של גרמניה לצ'ילה הוא מטוסים, אוניות, רכבות ומכוניות, מוצרי הנדסה מפעלים ומכניים, ציוד לייצור והפצה של חשמל, מוצרי חשמל, ציוד רפואי וצילומי, טכנולוגיית מדידה ובקרה, מוצרים כימיים ומוצרי מתכת לא יקרים.

נחושת ומוצרים נלווים הם היצוא העיקרי של צ'ילה לגרמניה. גרמניה מייבאת גם מצ'ילה כמויות ניכרות של פירות, מזון ומיצי שימורים, יין, דגים ומוצרי דגים מעובדים, בשר ומזון שמקורם בבעלי חיים, תאית, עץ ומוצרים כימיים.

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ילה מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-6 קונסוליות בברמן, קלן, פרנקפורט, המבורג, מינכן ושטוטגרט. מאידך, גרמניה מחזיקה בצ'ילה שגרירות בסנטיאגו ו-9 קונסוליות באנטופגסטה, אריקה, קונספסיון, לה סרנה, פוארטו מונט, פונטה ארנס, טמוקו, ולדיוויה וולפראיסו.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גרמניה–צ'ילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]