יחסי גרמניה–פורטוגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גרמניה–פורטוגל
גרמניהגרמניה פורטוגלפורטוגל
Germany Portugal Locator.png
גרמניה פורטוגל
שטחקילומטר רבוע)
357,022 92,090
אוכלוסייה
80,457,737 10,355,493
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,199,000 314,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,189 30,332
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין רפובליקת פורטוגל הם היחסים הבילטרליים בין המדינות. שתי המדינות חברות האיחוד האירופי, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, ה-OECD, נאט"ו, סוכנות החלל האירופית, גוש האירו ואזור שנגן.

באמצע שנת 2013 חיו בפורטוגל כ-25,000 אזרחים גרמנים, במיוחד באלגארבה. בשנת 2015 חיו בגרמניה 133,929 אזרחים פורטוגזים, כאשר הקבוצה הגדולה שמונה כ-9,000 פורטוגזים חיים בעיר המבורג.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עד 1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-5 פלשו שבטים גרמאנים לחצי האי האיברי, והסואבים התיישבו באזור של פורטוגל המודרנית. צלבנים גרמנים סייעו לאפונסו אנריקס במאבקו נגד הערבים, ובמיוחד במצור על ליסבון בשנת 1147, שבו מילא היינריך מבון תפקיד חשוב. בשנת 1452 התחתנה הנסיכה לאונור מפורטוגל עם פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

לאחר גירוש יהודי פורטוגל במהלך המאה ה-16, התיישבו יהודים רבים בהמבורג, כמו כן היגרו פורטוגזים רבים באותה העת לגרמניה, והתיישבו אף הם בהמבורג. בשנת 1652 התחתן פדרו השני, מלך פורטוגל עם הנסיכה הגרמנייה, מריה סופיה מנויבורג. בשנת 1762 סייע וילהלם, רוזן שאומבורג-ליפה לפורטוגל, במלחמתה כנגד הפלישה הספרדית שנערכה כחלק ממלחמת שבע השנים, ולאחר מכן הוא נשאר שם עוד שנה על מנת לסייע בשיקום הצבא הפורטוגזי. בשנת 1815 ייצג הרוזן הגרמני פדרו דה סואוזה-הולשטיין, דוכס פאלמלה הראשון את פורטוגל, במהלך קונגרס וינה.

בשנת 1829 התחתן פדרו הרביעי, מלך פורטוגל עם הנסיכה הגרמנייה אמלי מלויכטנברג, ובשנת 1836 התחתנה מריה השנייה, מלכת פורטוגל עם הנסיך הגרמני פרדיננד, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה. בשנת 1858 התחתן פדרו החמישי, מלך פורטוגל עם סטפני, נסיכת הוהנצולרן-זיגמרינגן, ואילו בשנת 1861 התחתן אחיה לאופולד, נסיך הוהנצולרן עם אנטוניה, נסיכת פורטוגל.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביקשה פורטוגל לשמור על נייטרליות. אולם ספינותיה סבלו מהתקפות צוללות במסגרת מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה. כמו כן הוטרדה מושבתה אנגולה על ידי שכנתה, דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה). שגריר גרמניה בליסבון, באותה עת היה ד"ר פרידריך רוזן.

ב-23 בפברואר 1916 התבקשה ממשלת פורטוגל על ידי ממשלת בריטניה לעצור בנמליה ספינות גרמניות, כענישה על הפעלת צוללות כנגד הצי הבריטי מול חופיה. ממשלת פורטוגל נענתה לעתירה, דבר שגרר הכרזת מלחמה של האימפריה הגרמנית על פורטוגל ב-9 במרץ[1]. לפורטוגל היה אינטרס נוסף להשתתף במלחמה בשל תביעתה לשחרור נמל קיונגה (Kionga) במוזמביק, שנכבש על ידי גרמניה ב-1894.

ב-7 באוגוסט אישר הפרלמנט של פורטוגל הקמת חיל משלוח של 55,000 לוחמי חיל רגלים ו-1,000 תותחנים, ועד מהרה נשלח הכוח לצרפת. הכוח הפורטוגלי נשלח להחזיק בקו חפירות בחזית איפר, שהה בו במהלך החורף של 1917–1918 וסבל שחיקה מתמשכת. עד ראשית אפריל נפגעו 10% מהחיילים, המורל בקרב החיילים היה נמוך ביותר ונשמעו קולות של מרד כנגד הפיקוד הבריטי, שלא היה אהוד על החיילים. ב-4 באפריל החליט הפיקוד הבריטי להחזיר את הדיוויזיות הפורטוגליות לרענון בעורף. אולם ב-9 באפריל 1918, היום בו תוכננה החלפתם, תקפו את הגזרה כוחות גרמניים עדיפים (כ-100,000 חיילים גרמניים מול 20,000 פורטגלים) במסגרת מבצע "ג'ורג'ט" של מתקפת האביב הגרמנית (נקרא גם "קרב איפר הרביעי" ו"קרב ליס").

בשל הנחיתות המספרית והמורל הנמוך ניסו הפורטוגלים להחזיק בקווי ההגנה, אך לא יכלו לגלי התקפה גרמניים ונכנעו. בכך, העיר ההיסטוריון באזיל לידל הארט, עצרו את המומנטום של המתקפה הגרמנית (שנאלצה להתמודד עם אלפי שבויים) והצילו את בעלי-בריתם[2].‏ 6,500 חיילים פורטוגלים נלקחו בשבי ו-400 נהרגו באותו יום. גיבור היום היה הטוראי אניבל מילהיש (Aníbal Milhais), שהפך לגיבור לאומי בארצו. הוא חיפה לבדו באמצעות מקלע לואיס על נסיגת חבריו ועמד מול גדוד אופנוענים גרמני. בהמשך הצליח לברוח מהשבי הגרמני וחזר ללחום בשורות הצבא הבריטי[3].

לאחר קרב זה, נשלח רוב הכוח הפורטוגלי לעורף ודיוויזיה אחת המשיכה בלחימה תוך שילובה בארמייה החמישית של הצבא הבריטי, ולחמה עמה עד סוף המלחמה.

כמו כן, ב-1916 כבשו כוחות פורטוגל את משולש קיונגה מידי הגרמנים אך ב-25 בנובמבר 1917 פלש כוח גרמני בפיקודו של הגנרל פאול אמיל פון לטו-פורבק (Paul Emil von Lettow-Vorbeck) ממזרח אפריקה הגרמנית למוזמביק. הכוח הגרמני החזיק בצפון המושבה הפורטוגלית כבסיס אספקה לצורך פשיטותיו על רודזיה הצפונית.

פורטוגל קיבלה ייצוג בועידת השלום בפריז (1919) ובחוזה ורסאי. לפי תביעתה נסוגו כל הכוחות הגרמניים ממוזמביק ועיר הנמל קיונגה חזרה לשליטת פורטוגל.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה סיפקה פורטוגל לגרמניה הנאצית טונגסטן לייצור נשק. בשנת 1941, יצאו כ-150 מתנדבים פורטוגזים להילחם לצד הדיוויזיה הכחולה הספרדית בצד גרמניה הנאצית. הם היו בעיקר חברים לשעבר ב- Legion Viriato, ונלחמו בחזית המזרחית.

בשלוש השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה גורשו פורטוגזים למחנות ריכוז גרמנים, בעיקר מצרפת הכבושה, וכמה עשרות מהם מתו שם.

אחרי 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 נחתם הסכם הגיוס בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לפורטוגל, אשר היווה את הבסיס לעובדים פורטוגזים זמניים בגרמניה. משנת 1965 ועד סוף 1993 שמרו כוחות הצבא הפדרליים הגרמניים על פיקוד האימונים הטקטיים של חיל האוויר בפורטוגל, שהוצב בשדה התעופה של בז'ה שבדרום אלנטז'ו .

גרמניה תמכה בהצטרפותה של פורטוגל לאיחוד האירופי בשנת 1986. לאחר האיחוד הגרמני ב-1990, תמכה פורטוגל באיחוד המדינות למדינה אחת. גרמניה ופורטוגל עמדו בקריטריוני ההתכנסות של האיחוד האירופי להכנסת האירו בשנת 1999, ושתי המדינות עברו להשתמש בו בשנת 2002.

פורטוגל נכנסה למשבר כלכלי קשה בשנת 2007 כחלק מהמשבר הכלכלי העולמי. גרמניה הייתה אחת הדוברות הנחושות ביותר לצעדי צנע קשים, כאשר אמצעים שבפיקוח הטרויקה האירופית הובילו לקיצוצים בשכר, העלאות מיסים וקיצוצים חברתיים עמוקים בפורטוגל, אשר עד למשבר היה יחס החוב הממשלתי נמוך יותר מאשר בארצות הברית ובגרמניה. לאחר מכן הועלו קולות בפורטוגל המבקרים את הפוליטיקה הגרמנית, ובמיוחד את הקנצלרית אנגלה מרקל ושר האוצר וולפגנג שויבלה, והאשימו אותם במדיניות כוחנית אנטי-חברתית שהכבידה על אנשים באופן חד צדדי לטובת המגזר הפיננסי שהיה בעצמו הגורם למשבר.

כתוצאה מעליית האבטלה בעקבות המשבר הכלכלי בפורטוגל, ההגירה מפורטוגל לגרמניה עלתה גם היא שוב, במיוחד מאז העשור הראשון של המאה ה-21. בניגוד לדור הראשון של שנות ה-60, הגיעו בגל ההגירה הזה, בעיקר אנשים בעלי הכשרה גבוהה כמהנדסים ורופאים, שתרו אחר מקומות עבודה פנויים.

כלכלה ותיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחר ועסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 נוסדה לשכת המסחר והתעשייה הגרמנית-פורטוגזית של AHK. היקף סחר החוץ של פורטוגל עם גרמניה הוא 13 אחוז מהייבוא ​​והייצוא, מה שהופך את גרמניה לשותפה השנייה בחשיבותה של סחר החוץ בפורטוגל אחרי ספרד. מכון Fraunhofer הנודע בפורטו מתאם גם את היחסים הדו-צדדיים של הלקוחות בשתי המדינות. מאז 2016, נערכת פסגת ועידת האינטרנט בארנה אלטיס בליסבון, ובשנת 2017 השתתפו 60,000 מבקרים מעל 160 מדינות.

שלוש חברות גרמניות הן בין עשרת היצואנים המובילים בפורטוגל. חברת פולקסווגן מחזיקה בפורטוגל כמה ממפעלי הרכב שלה, ובין החברות הגרמניות הרבות האחרות בפורטוגל קיימות גם בוש, סימנס, אאודי, מרצדס ועוד.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטוגל היא יעד חופשה פופולרי בקרב תיירים גרמנים, וההתיירים הגרמנים בפורטוגל נמצאים במקום השלישי, לאחר התיירים הבריטים והספרדים. בשנת 2012 היו אלה 813,248 תיירים, המהווים עלייה של 9.9 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת. העלייה הכוללת בתיירים הייתה 3.9 אחוזים. רוב התיירים הגרמנים ביקרו באלגרבה, ואחריה ליסבון ומדיירה.

בקרב התיירים הפורטוגזים מדורגת גרמניה במקום השישי מבין היעדים הפופולריים ביותר, עם נתח שוק של 5 אחוזים. היעד הפופולרי ביותר הוא ברלין (65,445 לינות בשנת 2014). אחריה פרנקפורט (28,887) ומינכן (27,108), אשר נובעת גם מכמות הולכת וגוברת של מטיילים עסקיים ומבקרי יריד סחר.

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מחזיקה בפורטוגל שגרירות בליסבון, ו-3 קונסוליות בפונטה דלגדה, פורטימאו, ופורטו. מאידך, פורטוגל מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-4 קונסוליות בדיסלדורף, פרנקפורט, המבורג ושטוטגרט[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המלחמה החדשה, הצפירה, 12 במרץ 1916
  2. ^ Liddell Hart, B. H. (1997). History of the First World War. Papermac. ISBN 0333582616 p. 401
  3. ^ על הגיבור הלאומי של פורטוגל
  4. ^ אתר על יחסי מדינות