יחסי גרמניה–ליטא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי גרמניה–ליטא
גרמניהגרמניה ליטאליטא
Germany Lithuania Locator.png
גרמניה ליטא
שטחקילומטר רבוע)
357,022 65,300
אוכלוסייה
80,457,737 2,793,284
תמ"ג (במיליוני דולרים)
4,199,000 91,470
תמ"ג לנפש (בדולרים)
52,189 32,746
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין ליטא הם יחסים היסטוריים שתחילתם במהלך ימי הביניים, ובמהלך השנים ידעו עליות ומורדות. לאחר קריסת ברית המועצות ואיחוד גרמניה מחדש, התחזקו קשרי המדינות, וכיום שתי המדינות חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי, ומקיימות ביניהם קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בשלל תחומים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1230, האבירים הטבטונים, מסדר צבאי נוצרי, עבר לקולמרלנד ושיגר את מסע הצלב הפרוסי כנגד השבטים הפגאניים הפרוסיים. עם תמיכה מהאפיפיור ומהאימפריה הרומית הקדושה, הטבטונים כבשו והמירו את הפרוסים לנצרות עד 1280, ולאחר מכן והעבירו את תשומת לבם לדוכסות הגדולה של ליטא הפגאנית. במשך מאה שנים פשטו האבירים על האדמות הליטאיות, במיוחד על מחוז סמוגיטיה, מאחר שהוא הפריד בין האבירים מפרוסיה לבין האבירים מליבוניה. המחוזות שגבלו בטבטונים הפכו לאזורי פרא לא מיושבים, אולם האבירים השיגו מעט מאוד טריטוריה. תחילה ויתרו הליטאים על סמוגיטיה במהלך מלחמת האזרחים הליטאית (13811384) בחוזה דוביסה.

בשנת 1385 יוגאילה, הדוכס הגדול של ליטא, הסכים להינשא לידוויגה, מלכת פולין באיחוד של קרבו. יוגאילה המיר את דתו לנצרות והוכתר כמלך פולין, ובכך יצר את האיחוד בין ממלכת פולין לדוכסות הגדולה של ליטא. ההמרה הרשמית של הליטאים לנצרות בעצם הסירה את העילה לפעילות המסדר הטבטוני באזור[1]. המגיסטר של המסדר הטבטוני, קונרד זולנר פון רותנשטיין, בתמיכת זיגמונד, מלך הונגריה, העלו ספקות בקשר לאמינות ההמרה של יוגאילה בבית הדין של האפיפיורות[1]. הוויכוח הטריטוריאלי על סמוגיטיה שהייתה בידי האבירים מאז חוזה השלום בשנת 1404 נמשך. לפולין היו גם תביעות טריטוריאליות על דובז'ין ודנציג (כיום גדנסק) שהיו בשליטת האבירים, אך שני הצדדים היו במצב של שלום לאחר חוזה קליסז (1343)[2]. סיבה נוספת לסכסוך הייתה על הסחר: האבירים שלטו על שלושת הנהרות הגדולים (נימן, ויסלה ודווינה המערבית) בפולין וליטא[3].

במאי 1409 החלה התקוממות בסמגוטיה שבשליטת הטבטונים. ליטא תמכה בהתקוממות והמסדר הטבטוני בתגובה, איים לפלוש לשטחה. פולין מצידה הכריזה על תמיכתה בליטאים ואיימה לפלוש לפרוסיה כתגובה להתערבות טבטונית. בזמן שחיילים טבטוניים פינו את סמגוטיה, הכריז אולריך פון יוגינגן, המגיסטר של המסדר הטבטוני, מלחמה על ממלכת פולין ועל דוכסות ליטא ב-6 באוגוסט 1409[4]. הטבטונים, שקיוו להביס את פולין וליטא בנפרד, פתחו בפלישה למערב פולין ולקויאוויה, והפתיעו את הפולנים, שלא היו מוכנים לכך[5]. הם שרפו את הטירה בדוברין (כיום דובז'ין על נהר ויסלה), כבשו את בוברווינקי לאחר ארבעה עשר ימי מצור, כבשו את בידגושץ', ובזזו מספר ערים נוספות[6]. הפולנים ארגנו התקפת נגד וכבשו את בידגושץ' בחזרה[7]. הסמגוטים תקפו את קלייפדה[5].

ב-15 ביולי 1410 נערך קרב גרונוולד, כחלק ממלחמת פולין-ליטא נגד מדינת המסדר הטבטוני (אנ'). הקרב הסתיים בניצחון מכריע של הצבא המאוחד של ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקוד המלך ולדיסלב השני יגיילו והדוכס הגדול ויטאוטאס, על הצבא הטבטוני בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן, ובהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הטבטוני, שמרבית מפקדיו נהרגו או נלקחו בשבי. למרות התבוסה בקרב, הצליחו הטבטונים להחזיק בבירתם, מרינבורג, ואיבדו רק שטחים מועטים במסגרת הסכם טורון (1411). המחלוקות הטריטוריאליות בין הטבטונים לברית הפולנית-ליטאית נמשכו עד חתימת הסכם מלנו ב-1422. המסדר הטבטוני לא הצליח מעולם להתאושש מהמכה הצבאית, שספג בקרב גרונוולד, והעול הכלכלי, כתוצאה מהפיצויים שנאלץ לשלם בעקבות תבוסתו במלחמה, החליש עוד יותר את כוחו. בעקבות המפלה נאלצו הטבטונים בסופו של דבר לוותר על מדינתם העצמאית ולהתמזג בנסיכות הבוחר מברנדנבורג. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור[8]. בשנת 1569 הוקם האיחוד הפולני-ליטאי, אולם בסוף המאה ה-18 חולקה פולין על ידי האימפריה הרוסית, ממלכת פרוסיה וממלכת הבסבורג, וליטא עברה לשליטת האימפריה הרוסית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה ליטא בשנת 1915 על ידי צבא האימפריה הגרמנית, והיא צורפה לשטחי האובר אוסט - השטחים הכבושים על ידי גרמניה במזרח. ב-4 ביוני 1918 הזמינה מועצת ליטא את וילהלם קרל, דוכס אוראך להיות מלך ליטא, ואכן וילהלם קרל הסכים, וב-11 ביולי הוא נבחר למלך בשם מינדאוגאס השני, מלך ליטא. אולם, בחירתו של וילהלם קרל הייתה שנויה במחלוקת, וממשלת גרמניה סירבה אף היא להכיר בבחירתו. וילהלם קרל לא ביקר מעולם בליטא, והוא נשאר בטירת ליכטנשטיין מדרום לשטוטגרט, שם החל ללמוד את השפה הליטאית, אולם ב-2 בנובמבר אותה שנה, כשניכר בבירור תבוסת האימפריה הגרמנית במלחמה, ביטלה מועצת ליטא את ההחלטה על המלכתו, והכריזה על המדינה כרפובליקה. לאחר המלחמה החליט חבר הלאומים על צירוף עיר הנמל ממל לליטא. מלבד הבעיה של אזור ממל, היחסים בין גרמניה ליטא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחו באופן חיובי למדי, ולשתי המדינות היה סלידה מפולין, בשל דרישות טריטוריאליות.

לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 התחדשו המתחים בין המדינות, שהגיעו לשיא בפברואר 1934, כאשר ממשלת ליטא עצרה עשרות פעילים פרו-נאצים. במרץ 1939 נאלצה ליטא להחזיר את שטחי ממל לגרמניה הנאצית, ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה הוכרה ליטא כחלק מאזור ההשפעה הגרמני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שונו תנאי ההסכם, גרמניה קיבלה חלקים ממזרח פולין, ואילו ליטא הוענקה לברית המועצות, אשר סיפחה אותה ב-15 ביוני 1940, והקימה את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית ב-21 ביולי אותה שנה. בקיץ 1941 נכבשה ליטא על ידי הוורמאכט במהלך מבצע ברברוסה וצורפה לשטחי נציבות הרייך אוסטלנד, והובאו אליה אלפי מתיישבים גרמנים שתפסו את אדמותיהם של החקלאים המקומיים. תוך זמן קצר הוקמו במדינה שתי תנועות התנגדות – האחת שלחמה עבור עצמאותה של ליטא והשנייה, שכללה בעיקר לוחמים רוסים, בלארוסים ויהודים, לחמה עבור השבתה של ליטא לתוך ברית המועצות. המחתרת הפולנית (ארמייה קריובה) פעלה אף היא בשטחי ליטא, שכן הפולנים האמינו כי לאחר המלחמה ישוב אזור וילנה להיות תחת שלטון פולני. הארמייה קריובה פעלה לא רק נגד הנאצים אלא גם נגד המשטרה המקומית הפרו-נאצית, כוח ההגנה הטריטוריאלי הליטאי, ונגד הפרטיזנים הסובייטים. היחסים בין המחתרות השונות לא היו טובים והורעו עם התמשכות המלחמה. ליטאים רבים שיתפו פעולה עם הכוחות הנאצים. כוחות שיטור מקומיים רבים התאחדו ליצור משטרה חשאית ופלוגות משטרה לאומיות שכללו יותר מ-8000 איש בשנת 1942. פלוגות אלו השתתפו במעשי טבח רבים באוכלוסייה היהודית ברחבי ליטא וצפון בלארוס והיו אחראים לרציחתם של עשרות אלפי יהודים. למרות זאת, ליטאים רבים התנגדו למשטר הנאצי במדינתם ורבים אף סיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים. 504 תושבים ליטאים נכללים ברשימת חסידי אומות עולם. בשנת 1944 כבש הצבא האדום בחזרה את ליטא, ואלפי גרמנים גורשו לעבר גרמניה.

במהלך המלחמה הקרה היחסים בין ליטא לגרמניה המערבית היו מוגבלים מאוד, וכמעט לא היה קשר בין המדינות. בשנת 1986 הכריז מיכאיל גורבצ'וב על פרסטרויקה, וב-11 במרץ 1990 הכריזה ליטא על עצמאותה. ב-27 באוגוסט 1991 אסטוניה, לטביה וליטא הוכרו על ידי המדינות החברות באיחוד האירופי, וכך גם על ידי גרמניה. בתקופה שלאחר מכן נעה המדיניות הגרמנית כלפי ליטא בין הרצון והמחויבות לשלב את המדינות הבלטיות במוסדות האירופיים, לבין החשש להכעיס את רוסיה או להפריע להתקרבותה עם אירופה. בשנת 2004 הצטרפה ליטא הן לאיחוד האירופי והן לנאט"ו. היחסים הגרמניים-ליטאים אינטנסיביים וידידותיים כיום, ומתפתחים הן במישור הבין-צדדי והן הרב-צדדי במסגרת הארגונים הנזכרים.

יחסים דיפלומטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה מחזיקה בליטא שגרירות בווילנא, וקונסוליה כללית בקלייפדה. מאידך, ליטא מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-7 קונסוליות בדרזדן, דיסלדורף, ארפורט, פרנקפורט, המבורג, קינצלזאו ומינכן[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי גרמניה–ליטא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Stone, pp 16
  2. ^ Urban, pp 132
  3. ^ Kiaupa, pp 137
  4. ^ Turnbull, pp 20
  5. ^ 5.0 5.1 Ivinskis, pp 336
  6. ^ Urban, pp 130
  7. ^ Kuczynski, pp 614
  8. ^ Ekdhal, pp 175
  9. ^ אתר על יחסי מדינות