יחסי ישראל–צ'ילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי ישראל–צ'ילה
ישראלישראל צ'ילהצ'ילה

לחצו כדי להקטין חזרה

רוסיהיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתמונגוליההרפובליקה העממית של סיןטאיוואןהפיליפיניםמלזיהאינדונזיהפפואה גינאה החדשהאוסטרליהניו זילנדאיי שלמהקלדוניה החדשהפיג'יוייטנאםלאוסקמבודיהתאילנדמיאנמרבנגלדשבהוטןנפאלהודוסרי לנקהפקיסטןאפגניסטןאיראןקזחסטןאוזבקיסטןטורקמניסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרבחרייןכוויתעיראקירדןסוריהישראללבנוןקפריסיןאזרבייג'ןארמניהגאורגיהטורקיהמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיאתיופיהסומליהקניהאוגנדההרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהבורקינה פאסוחוף השנהבליביריהסיירה לאוןגינאהסנגלגמביהכף ורדהגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגוטנזניהבורונדירואנדהאנגולהזמביהמלאווימוזמביקמדגסקרזימבבואהבוטסואנהנמיביהאסוואטינידרום אפריקהלסוטומאוריציוספינלנדשוודיהנורווגיהנורווגיהדנמרקהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתאירלנדפורטוגלספרדצרפתצרפתאיטליהאיטליהאיטליהמלטהשווייץבלגיההולנדגרמניהפוליןבלארוסליטאלטביהאסטוניהאוקראינהמולדובהרומניהבולגריהיווןאלבניהמקדוניה הצפוניתסרביהמוטנגרובוסניה והרצגובינהקרואטיהסלובניהאוסטריהצ'כיהסלובקיההונגריהאיסלנדגרינלנדקנדהארצות הבריתארצות הבריתמקסיקוקובההקריבייםבליזגואטמלההונדורסאל סלוודורניקרגואהקוסטה ריקהפנמהקולומביהונצואלהגיאנהסורינאםגיאנה הצרפתיתברזילאורוגוואיאקוודורפרובוליביהפרגוואיארגנטינהצ'ילהאיי פוקלנדChile Israel Locator.svg
אודות התמונה
ישראל צ'ילה
שטחקילומטר רבוע)
22,072 743,532
אוכלוסייה
9,210,100 19,116,201
תמ"ג (במיליוני דולרים)
317,100 452,100
תמ"ג לנפש (בדולרים)
34,430 23,650
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה פרלמנטרית

יחסי ישראל–צ'ילה מתייחסים לקשר ההיסטורי והנוכחי בין צ'ילה לישראל. צ'ילה הכירה בעצמאותה של ישראל בפברואר 1949 ושתי המדינות הקימו יחסים דיפלומטיים ב-16 במאי 1950, כשישראל שלחה את השגריר הראשון שלה בתאריך זה וצ'ילה שלחה שגרירה הראשון ב-16 ביוני 1952. לצ'ילה יש שגרירות בתל אביב וישראל מחזיקה שגרירות בסנטיאגו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי הקונגרס הלאומי של צ'ילה, יו"ר בית הנבחרים אאוג'ניו באלסטרוס (ספ') (ימין) ונשיא הסנאט של צ'ילה תומאס רייס ויקוניה (ספ') (שמאל), משוחחים עם חברות הכנסת דבורה נצר וטובה סנהדראי בטקס חנוכת משכן הכנסת בירושלים, אוגוסט 1966

נציג צ'ילה נמנע בהצבעה על תוכנית החלוקה. בינואר 1949 הודיע שר החוץ של צ'ילה על כוונת צ'ילה להכיר בישראל[1] ובמרץ 1949 הודיע שארצו תתמוך בבקשת ישראל להתקבל לארגון האומות המאוחדות[2]. בדצמבר 1949 הצביעה צ'ילה בוועדה המדינית עם ישראל נגד ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים[3], ובעצרת הכללית היא נמנעה[4]. צ'ילה במקביל קיבלה כמה אלפי פליטים פלסטינים. מאחר שהייתה שם כבר קהילה גדולה של פלסטינים נוצרים, שהגיעו בעיקר מבית לחם, בית ג'אלה ובית סחור[5].

לישראל הייתה נציגות דיפלומטית בצ'ילה בתחילת שנת 1950[6], ובמאי 1950 הגיש יעקב צור, שגריר ישראל בארגנטינה ואורוגוואי את כתב האמנתו כציר בצ'ילה[7]. ביולי 1951 הודיעה צ'ילה על כוונתה למנות ציר בישראל[8] וביוני 1952 הגיש הציר את כתב האמנתו[9].

באפריל 1953 ביקר משה שרת בצ'ילה וחתם איתה הסכמי מסחר[10] ותרבות[11].

בשנת 1958 שודרגה הנציגות הישראלית בצ'ילה ומונה בה שגריר קבוע, אליעזר דורון[12], בהתאם להסכם בין המדינות על שדרוג צירותיהן לשגרירויות[13]. במרץ 1961 מינתה צ'ילה שגריר בישראל[14].

ביוני 1966 ביקר נשיא מדינת ישראל, זלמן שזר בצ'ילה[15].

בתקופת שלטונו של איינדה, תואר יחסו לישראל בעיתון דבר כ"הוגן בהחלט"[16]. בתחילת 1972 הגיע אחד משרי ממשלת איינדה לישראל והביע עמדה שאין מניעה לשיתוף פעולה בין המדינות[17]. ב-1979 ביקר סגן שר הביטחון מרדכי צפורי בצ'ילה בכדי לדון במכירת נשק[18]. ממשלת החונטה גינתה את הטבח במעלות[19].

בנובמבר 1983 ביקר שר החוץ הצ'יליאני מיגל וולטרס בישראל.

במרץ 2005 נערך ביקורו הרשמי הראשון בישראל, של שר החוץ הצ'יליאני איגנסיו ווקר.

במרץ 2011 ביקר נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה בישראל[20]. ביוני 2019, ביקר שוב בישראל, אך משרד החוץ נזף בשגריר צ'ילה בעקבות ביקורו של הנשיא בהר הבית בליווי פלסטינים[21].

קשרים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק משגרירות צ'ילה בישראל פועלים גם נספח צבא צ'ילה, נספח הצי הצ'יליאני ונציג משרד ההגנה בצ'ילה, אלה מבקשים לשמור ולהגדיל את הקשרים עם צה"ל כדי להתרשם מהניסיון הישראלי בתחומי צבא ולשתף במידע, הכשרה וניסיון אפשרי ולהגדיל את הקשרים בין משרד ההגנה לבין עמיתו הישראלי.

בתקופת הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה, בשנים 1973 עד 1990, סיפקה מדינת ישראל נשק, אימנה והכשירה את ארגוני הביטחון הצ'יליאנים. בעקבות בקשות חופש מידע נחשפו לראשונה מסמכים רבים, על הקשרים הקרובים בין ישראל לדיקטטורה הצבאית[22]. ב-2015, פנו ליועץ המשפטי לממשלה אם ובתה, אזרחיות ישראליות בהווה שהגיעו לארץ מצ'ילה, לאחר שנרדפו בשנות ה-70 על ידי הדיקטטורה במדינה, שגם חטפה עינתה והעלימה את אב המשפחה, בדרישה כי יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד הגורמים המעורבים במשרדי החוץ והביטחון, בצה"ל ובקרב סוחרי נשק ישראלים בגין סיוע בפשעים נגד האנושות, שביצע הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה בראשותו אוגסטו פינושה[23]. היועץ המשפטי סירב לפתוח בחקירה[24]. בשנות ה-80 תת-אלוף במילואים אברהם ברעם שימש כתווך בעסקאות עם צ'ילה[25]. בשנת 1997 ביקר פינושה בישראל, אז בתפקיד המפקד העליון של הצבא, בכדי לדון בעסקאות נשק[26]

בין הציוד שרכשה הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה מישראל היו ספינות טילים[27] מחיל הים הישראלי שהוצאו משימוש בישראל, כמו כן ספינות דבור שהיו בשימוש חיל הים וכאלה חדשים שיוצרו בישראל. חברת תעשיות רכב נצרת עילית מכרה לצ'ילה רכבי שטח[26].

ב-1988 ממשלת צ'ילה יחד עם ממשלת ישראל ומשרד החוץ האמריקני מנעו את רכישת מטוסי קרב F5 מצ'ילה לאיראן[דרוש מקור].

ב-1993 התעשייה האווירית מכרה את מערכת הפאלקון לחיל האוויר הצ'יליאני[28].

בשנת 2000, מערכות של רפא"ל ואלביט ששולבו במטוסי אף-16 שסופקו לחיל האוויר הצ'יליאני[29]. בשנת 2002 חברת ‎ראדא תעשיות אלקטרוניות הישראלית סיפקה מערכות תחקור מתקדמות עבור מטוסי ה-F-16[30].

בשנת 2011, אלביט מערכות סיפקה כלי טיס בלתי מאוישים לידי חיל האוויר הצ'יליאני[31].

הסוגיה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת תמיכה בישראל בעיר סנטיאגו דה צ'ילה בעת מבצע עופרת יצוקה בינואר 2009

בשנת 2006 מספר פוליטיקאים צ'יליאנים הצהירו כי הם "מגנים בחריפות את התוקפנות הישראלית נגד העם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית" וקראו לממשלת צ'ילה להחזיר את השגריר מתל אביב עד שהתוקפנות תסתיים. מנהיג הגוש הסוציאליסטי בפרלמנט הצ'יליאני, אלחנדרו נבארו, אמר כי "אמריקה הלטינית צריכה להגיב בקול אחד כנגד מה שקורה בשטחים הפלסטיניים הכבושים". מר נבארו גם הצהיר כי בכוונתו לארגן משלחת של אנשי בית המחוקקים הצ'יליאני שישמשו כמשקיפים בינלאומיים בשטח הפלסטיני הכבוש תוך הבעת סולידריות עם העם הפלסטיני. עורך דין מוביל לזכויות אדם בצ'ילה וחבר המפלגה הקומוניסטית בצ'ילה, הוגו גוטיירז, תיאר את ישראל כ"מדינת טרור" ודרש מהאו"ם "לפעול בשם החוק הבינלאומי להפסקת הטבח ולסייע לפלסטינים להשיג ריבונות בארצם".

בינואר 2011 ממשלת צ'ילה החליטה להכיר בקיומה של מדינת פלסטין כמדינה עצמאית וריבונית. פקיד ישראלי בכיר הגיב באומרו כי "זוהי מחווה חסרת תועלת וריקה מתוכן כי זה לא ישנה דבר, ההודעה הצ'יליאנית, כמו אלה שקדמו לה באמריקה הלטינית, לא תעודד את הפלסטינים לנהל משא ומתן". נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, אמר כי "בדרך זו אנו תורמים לכך שבמזרח התיכון תתקיימנה שתי מדינות, מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל וכך יהיה ניתן לחיות בשלום בגבולות מוכרים תחת שגשוג ועם גבולות בטוחים".

בתגובה, גבריאל זליאסניק, נשיא הקהילה היהודית בצ'ילה, טען כי משרד החוץ של ישראל עשה טעות. זליאסניק אמר כי בסופו של דבר עצם ההכרה של ממשלת צ'ילה בעצמאות פלסטינית, תוך הכרה בזכותה של ישראל לביטחון, הוא "לא כישלון דיפלומטי כפי שניסו לצייר את זה, אלא למעשה ניצחון".

ביוני 2019 נזף משרד החוץ הישראלי בשגריר צ'ילה, בעקבות ביקור הנשיא סבסטיאן פיניירה בהר הבית בליווי בכירי הרשות הפלסטינית.

אירועים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2009 כדור נורה לעבר מכוניתו של שגריר ישראל בצ'ילה, דוד דדון וניפץ את השמשה הקדמית[32]. דדון לא היה במכונית, ואף אחד לא נפצע, אך האבטחה סביבו התהדקה.

סיוע ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות רעידת האדמה בצ'ילה ב-1965, ממשלת ישראל הציעה ציוד רפואי ואספקה. בעקבות רעידת האדמה בצ'ילה (2010), ממשלת ישראל פרסמה הצהרה לפיה "ישראל עומדת לצד ממשלת צ'ילה ועמה ומבקשת לשלוח את תנחומיה ​​לקורבנות" המשפחות. ממשלת ישראל הציעה סיוע רפואי והנדסה לצ'ילה. החברה הישראלית רפא"ל, העוסקת בפיתוח מערכות נשק מתקדמות השאילה לחיל האוויר הצ'יליאני שני כלי טיס בלתי מאוישים כדי לסייע להעריך את הנזק שנגרם מרעידת האדמה[33].

הסכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ישנם הסכמים שונים שנחתמו ביניהן:

  • ההסכם על חילופי תרבות (1953)
  • הסכם לשיתוף פעולה מדעי וטכני (1965)
  • הסכם לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום (1965)
  • הסדר שירותי אוויר בתוך ומעבר לגבולות בהתאמה (1982)
  • הסכם שיתוף פעולה מסחרי וכלכלי (1982)
  • תוכנית ניהול חילופי תרבות (1983)
  • הסכם הקרן הקיימת לישראל על הסכם לשיתוף פעולה וסיוע טכני לטיפות ביערות (1983)
  • הסכם לשיתוף פעולה תיירותי (1986)
  • הסכם פטור מוויזה (1994)
  • הסכם לשיתוף פעולה תרבותי, מדעי וטכני (1995)
  • הוועדה המשותפת לתרבות, שנערכה בירושלים (1996)
  • הסכם לפעילויות גמול עבור קרובי משפחה של סגל דיפלומטי או קונסולרי ייצוגי (2007)
  • מזכר הבנות לכינון התייעצות בילטרלית בין משרדי החוץ של צ'ילה וישראל (2007)
  • הסכם שיתופי בענייני ייעור (1993)

באוקטובר 2010, הזמין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את הנשיא הצ'יליאני סבסטיאן פיניירה לישראל לצורך חתימת הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל–צ'ילה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צ'ילי החליטה עקרונית, על המשמר, 30 בינואר 1949
  2. ^ צ'ילי תתמוך בנו, חרות, 17 במרץ 1949
  3. ^ אושרה התכנית לבינאום מלא של ירושלים, חרות, 8 בדצמבר 1949
  4. ^ בהחלטת העצרת לבינאום סכנה לסמכות או"ם, דבר, 11 בדצמבר 1949
  5. ^ מאות אלפי פלסטינים חיים בשלווה בצ'ילה. לכאן הם לא מתכוונים לחזור, באתר הארץ
  6. ^ כיצד מיוצגת מדינת ישראל בחו"ל, דבר, 24 בינואר 1950
  7. ^ צירנו בצ'ילה יגיש כתב האמנה, הצופה, 16 במאי 1950
    צור הגיש כתב אמנה בצ'לה, הצופה, 19 במאי 1950
  8. ^ צ'ילי תמנה ציר בישראל, על המשמר, 23 ביולי 1951
  9. ^ ציר צ'ילי הגיש את כתב האמנתו, חרות, 17 ביוני 1952
  10. ^ נחתם הסכם מסחר בין ישראל לצ'ילי, על המשמר, 26 באפריל 1953
  11. ^ חוזה־תרבות נחתם ביו ישוראל לצ'ילי, על המשמר, 27 באפריל 1953
  12. ^ א. דורון נתמנה שגריר בצ'ילי, דבר, 10 בספטמבר 1958
    מנחם מתניה, שגרירות ישראלית חדשה, דבר, 19 באפריל 1959
  13. ^ צירויות ישראל וצ'ילי לדרגת שגרירויות, למרחב, 22 בספטמבר 1958
  14. ^ צ'ילי מינתה שגריר בישראל, דבר, 31 במרץ 1961
  15. ^ ביקור הנשיא בצ'ילה, מעריב, 22 ביוני 1966
    שזר נאם לפני בית הנבחרים של צ'ילה, הצופה, 29 ביוני 1966
    הנשיא סיים ביקור בצ'ילה, מעריב, 1 ביולי 1966
  16. ^ משה רון, ימים סוערים בצ'ילי, דבר, 22 באוקטובר 1972
  17. ^ אין מניעה לשיתוף בין צ'ילי לישראל, דבר, 21 בפברואר 1972
  18. ^ ציפורי מציע נשק ישראלי לשתי יריבות, מעריב, 25 בינואר 1979
  19. ^ שלמה בכרך, ממשלת צ'ילה גינתה את רוצחי הילדים במעלות: "חייל אינו משתמש בילדים כבני-ערובה", מעריב, 3 ביוני 1974
  20. ^ שלמה פפירבלט, סנטיאגו, צ'ילה, נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, מתאר כיצד ארצו נולדה מחדש, באתר הארץ, 3 במרץ 2011
  21. ^ ג'קי חורי ויונתן גורודישר, משרד החוץ נזף בשגריר צ'ילה בעקבות ביקור של הנשיא בהר הבית בליווי פלסטינים, באתר הארץ, 26 ביוני 2019
  22. ^ קשרי החוץ והדיפלומטיה של ממשלת ישראל עם משטר פינושה בצי'לה, באתר חופש המידע 14 בינואר 2016
    לראשונה: מסמכים ישראלים חושפים את הסחר בנשק של ישראל עם משטר פינושה בצ'ילה, באתר הארץ, 22 ביוני 2017
  23. ^ איילת שני, לילי טראובמן: לא אשקוט עד שאגרום לישראל להודות בקשרים עם משטר פינושה, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2015
  24. ^ ג'ון בראון, פנייה ליועמ"ש: חקור ספקי נשק ישראלי לצ'ילה בחשד לפשעים נגד האנושות, באתר "שיחה מקומית", 28 בפברואר 2017
  25. ^ נחום ברנע, מגש הכסף, כותרת ראשית, 29 באפריל 1986
  26. ^ 1 2 פינושה, רודן צ'ילה לשעבר, הוזמן לארץ לשיחות על רכש צבאי, באתר גלובס, 18 בנובמבר 1997
  27. ^ בהם הספינות: רשף, קשת, רומח, תרשיש, חנית, חץ.
  28. ^ פליקס פריש, ‏התעשייה האווירית מציעה לקוריאה 4 מטוסי "פאלקון" ב-1.7 מיליארד ד', באתר גלובס, 21 ביוני 2004
  29. ^ מאת דרור מרום, ‏מערכות של רפא"ל ואלביט ישולבו במטוסי אף-16 שיסופקו לחיל האוויר של צ'ילה, באתר גלובס, 3 באפריל 2000
  30. ^ דרור מרום, ‏ראדא תספק מערכות לתיחקור למטוסי אף-16 של צ'ילה ב-3 מיליון דולר, באתר גלובס, 26 במאי 2002
  31. ^ יובל אזולאי, ‏אלביט מוכרת לראשונה את מל"ט הדגל שלה בחו"ל - בעשרות מיליוני דולרים, באתר גלובס, 6 ביוני 2011
  32. ^ יונתן ובר ורוני סופר, אש נורתה אל מכוניתו של שגריר ישראל בצ'ילה, באתר ynet, 14 באוקטובר 2009
  33. ^ ישראל הציעה לצ'ילה סיוע הנדסי ורפואי בעקבות רעש האדמה