יחסי הולנד–יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי הולנד–יפן
הולנדהולנד יפןיפן
Japan Netherlands Locator.svg
הולנד יפן
שטחקילומטר רבוע)
41,543 377,915
אוכלוסייה
17,151,228 126,168,156
תמ"ג (במיליוני דולרים)
924,400 5,443,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
53,897 43,141
משטר
מונרכיה חוקתית מונרכיה חוקתית

יחסי הולנד–יפןיפנית: 日蘭関係, בהולנדית: Japans-Nederlandse betrekkingen) הם היחסים הדיפלומטיים שבין ממלכת הולנד לבין יפן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המדינות קיימו לראשונה מגעים בשנת 1609 כאשר החלו ההולנדים לקיים יחסי מסחר עם כל אזור אסיה שממזרח ומדרום לסין בתיווך המלח האנגלי ויליאם אדמס. כשגילו ההולנדים את אינדונזיה בשנת 1602 הם הקימו את חברת הודו המזרחית ההולנדית וכאשר החלו לסחור עם יפן, זו נכנסה לתחום האחריות שלה. ההולנדים סחרו בעיקר בהיראדו בשנותיהם הראשונות במעורבות ביפן. הסחורות העיקריות שנסחרו באותה התקופה בין שתי המדינות היו תבלינים, טקסטיל, חרסינה ומשי.

כאשר עמים נוצרים רבים ביפן החלו למרוד בשנת 1637 במסגרת מרד שימבארה, תמכה הולנד בשוגונות טוקוגאווה, הצד האנטי-נוצרי. הצבא המאוחד של שוגונות טוקוגאווה הגיע לטירת הארה שבנגסאקי והטיל עליה מצור. הכוחות היפניים הקטנים ביקשו את עזרת ההולנדים בהפחדה ודיכוי המרד. ההולנדים נתנו להם בתחילה אבק שריפה, ולאחר מכן אף תותחים. בסופו של דבר, לבקשת השוגון, שלחו ההולנדים אף ספינת מלחמה, שעגנה מול הטירה. לאחר מכן פתחו היפנים וההולנדים בהרעשה ארטילרית על הטירה במשך 15 ימים, אך המטרה לא הושגה, והטירה לא נפלה. לאחר מצור בן שבועיים נסוגה הספינה ההולנדית, לבקשת היפנים, שראו בבקשת העזרה ממדינה זרה בדיכוי מרידה פנימית פגיעה בכבודם, וגם מכיוון שמן הטירה הגיע מכתב שזילזל באומץ לבם של החיילים היפנים.[1] לאחר לחימה נוספת שוחררה יפן וחיילי השוגון הוציאו להרג את כל המורדים, וגירשו את כל הנוצרים הזרים, כולל הפורטוגלים, אויבם המושבעים של ההולנדים.

לאחר המרד השתלטו ההולנדים על עמדות מסחר נחשקות באזור אדו ונגסאקי, הגדולה שבהן היא האי המלאכותי דג'ימה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות היפניים מגיעים לאי האינדונזי ג'אווה, אז בשליטת הולנד

לאחר תקופת זמן של שקט, פרצה מלחמת העולם השנייה, ושתי המדינות נלחמו בקרב איי הודו המזרחיים.

ב-8 בדצמבר 1941, בעקבות ההתקפה על פרל הארבור, הכריזה הולנד מלחמה על יפן. היפנים ניצלו את כיבוש מלאיה כקרש קפיצה להתקפה על איי הודו המזרחיים, וב-16 בדצמבר פתחו במתקפה על האי בורנאו הבריטי. גנרל היסאיצ'י טראוצ'י הוביל את "קבוצת ארמיות המשלוח השנייה" לנחיתה בעיר הצפונית מירי, שהייתה מרכז לזיקוק נפט. בהגיעם לאזור נוכחו לדעת כי הבריטים הנסוגים העלו באש את שדה הנפט. עם זאת, המשיכו היפנים להנחית כוחות בבורנאו, בסרייה (Seria), קוצ'ינג (Kuching), ג'סלטון (כיום קוטה קינבאלו) וסנדקן (Sandakan), שם נכנעו הכוחות הבריטים ב-19 בינואר 1942. כעת פנו היפנים לכיבוש האיים השטחים ההולנדיים.

התוכנית לכיבוש איי הודו המזרחיים ההולנדיים קבעה כי המתקפה תערך משלושה כיוונים שונים, על ידי שלושה כוחות. "הכוח המזרחי" ינוע מהאי ג'ולו (Jolo) ומדבאו (Davao) שבפיליפינים דרומה, וישתלט על האיים סולאווסי, אמבון וטימור, בעודו מחפה על אגפו המזרחי של "הכוח המרכזי". הכוח המרכזי היה אמון על כיבוש האי טאראקאן (Tarakan) הסמוך לבורנאו, והעיר באליקפאפאן (Balikpapan) בבורנאו עצמו, וכמו כן על סיוע ל"כוח המערבי," ויחדיו ישתלטו על האי פלמבאנג (Palembang), על שדות הנפט ושדות התעופה שבו. המתקפה נפתחה ב-11 בינואר, עם כיבוש האי טאראקאן.

על מנת להתמודד עם המתקפה היפנית, התאחדו האמריקאים, האוסטרלים, הבריטים וההולנדים תחת מפקדה אחת, בפיקודו של פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול, ב-15 בינואר. אולם, כל צד במפקדה הציב מטרות שונות: הבריטים ראו בהגנה על סינגפור, בתור שער הכניסה לאוקיינוס ההודי, המקום החשוב ביותר באזור; האמריקאים והאוסטרלים ראו בהתקדמות היפנית דרומה כסכנה לאוסטרליה ולתוכניות למתקפת-נגד, ואילו ההולנדים ראו בסומטרה ובג'אווה את ביתם השני, שם חיו וסחרו במשך מעל לשלוש מאות שנה באמצעות חברת הודו המזרחית ההולנדית.

על אף איחוד הכוחות של בעלות הברית, עדיין נהנו היפנים מיתרון מספרי. הצי היפני שהשתתף בכיבוש איי הודו המזרחיים כלל את נושאות המטוסים היריו, אקאגי, קאגה סוריו וריוג'ו, ארבע אוניות מערכה, חמש סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ועשרים ושלוש משחתות. מולם, עמדו לרשות בעלות הברית שתי סיירות כבדות, שבע סיירות קלות, עשרים ושתיים משחתות, עשרים וחמש צוללות אמריקאיות ושש עשרה צוללות הולנדיות (שחסרו חלקי חילוף).

ב-28 בינואר, נפלה גם באליקפאפאן לידי היפנים, אך גם כאן העלו באש ההולנדים הנסוגים את שדות הנפט. אולם, עם התקדמותם דרומה, השתמשו היפנים בבסיסים שכבשו כבסיסי אוויר להוצאת מתקפות אוויריות על היעדים הבאים, וכך המשיכו בהתקדמותם. בתחילת פברואר, נפלה גם סומטרה לידי היפנים.

בימים שלאחר מכן, נחתו כוחות יפניים על האי ג'אווה, והחלו לסגור על הערים בטאוויה (כיום ג'קרטה), בה שכנה המפקדה המאוחדת, ובאנדונג, כמעט ללא התנגדות. כתוצאה מכך, ב-1 במרץ, התפרקה המפקדה המאוחדת של בעלות הברית, פחות מחודשיים מהקמתה. מפקד הכוחות ההולנדים הנותרים בשטח ידע כי לוחמת גרילה אינה אפשרית, שכן האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת כלפי שליטיהם-לשעבר ההולנדיים,[2] ועל כן, ב-8 במרץ, הורה לחייליו להניח את נשקם.

כניעת יפן ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר הפסידה יפן במלחמה והולנד כבשה מחדש את אינדונזיה, עמדת המסחר החשובה ביותר שלה בדרום מזרח אסיה, למרות זאת, עד מהרה קיבלה אינדונזיה עצמאות בלחץ ארצות הברית על ההולנדים. ב-24 באוגוסט 2009 הוציאו היפנים הדפס חדש למטבע 5 אירו כדי לחגוג 400 שנים ליחסים בין שתי המדינות.[3]

ייצוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הולנד מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[4] הולנד מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות 3 קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים: נגסאקי,[5] נאגויה,[6] ואוסקה.[7]
  • יפן מיוצגת בהולנד בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בהאג, בירת המדינה האדמיניסטרטיבית.[8] יפן מיוצגת בהולנד גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים: אמסטרדם (הבירה החוקתית),[9] ורוטרדם.[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי הולנד–יפן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]