יחסי החוץ של יפן
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של יפן |
אגפים מנהליים
נושאים קשורים
|
| יפן המדינות אשר מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים עם יפן |
יחסי החוץ של יפן הם מערכת יחסי הגומלין שבין יפן לבין שאר מדינות, ישויות, וארגוני העולם. משרד החוץ היפני (ביפנית: 日本の国際関係) הוא סוכנות ממשלתית האחראית על ניהול יחסי החוץ של יפן. מבין חברות האומות המאוחדות בנוסף לקוסובו, קוריאה הצפונית היא היחידה שיפן לא מקיימת איתה יחסים.
היחסים הדיפלומטיים הראשוניים ביותר של יפן עם מדינות העולם אירעו במאה ה-7. באותה המאה, יפן שלחה עשרות משלחות דיפלומטיות למדינות אסיה דוגמת סין, קוריאה והפיליפינים. למרות היחסים הפוריים עם מדינות אסיה, רק במחצית המאה ה-16, ראשוני האירופאים הגיעו ליפן. מיסיונרים רבים שהיגרו ליפן על מנת לנצר את התושבים גרמו לתרבות היפנית להתפורר ולהישכח. בעקבות כך, יפן סגרה עצמה בפני העולם החיצון וניתקה את כל קשרי המסחר שלה עם מדינות העולם למעט סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית. ביולי 1853 הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו). הופעתם של האמריקאים גרמה למהומה בחצר שוגונות אדו מתוך חשש ממלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין שוגונות אדו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. פתיחתה של יפן אל העולם המערבי בשנית גרמה לצמיחה חסרת תקדים של הכלכלה היפנית. לאחר רסטורציית מייג'י, היפנים שינו את מדיניות החוץ שלהם למדיניות חוץ מערבית ומודרנית. במאה ה-19, יפן נכנסה למרוץ האימפריאליסטי ביבשת אסיה ונחלה קרבות ומלחמות רבות מול מעצמות עולמיות כמו סין, ארצות הברית ורוסיה., יפן הכפילה את שטחה פי 5.5 משטחה כיום בעת מלחמת העולם השנייה. היא כבשה אזורים כמו מנצ'וריה, קוריאה, איי הודו המזרחיים ההולנדים, טאיוואן והודו-סין הצרפתית. בשלהי מלחמת העולם השנייה יפן נכבשה על ידי ארצות הברית, ואיבדה את כל נכסיה הכלכליים והטריטוריאליים מעבר לים. בשנת 1951, כאשר יפן קיבלה עצמאות מהאמריקאים, המדיניות הדיפלומטית שלה התבססה על קשרי ידידות, סחר, צבא, בריאות ותרבות עם שאר מדינות העולם. במהלך תקופה זו הפכה יפן לאחת מהמעצמות הכלכליות החזקות בעולם; עם הכלכלה השלישית בגודלה (לאחר ארצות הברית וסין בהתאמה),[1] ההוצאה הצבאית השמינית בגודלה בעולם,[2] הכוח הצבאי השישי בגודלו,[3] והרביעית בדירוג התמ"ג.[4] בשנות התשעים, יפן השתתפה בכמה פעולות לשמירה על השלום במסגרת האו"ם, ושלחה כוחות סיוע נרחבים לקמבודיה, מוזמביק, מזרח טימור וגבול ישראל-סוריה.[5]
יפן חברה ב-79 ארגונים בינלאומיים, דוגמת האומות המאוחדות,[6] G7,[7] G-20,[8] APEC,[9] הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח,[10] OECD,[11] הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה והארגון למניעת הפצת נשק כימי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתקופת אסוקה עד תקופת אדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת אסוקה, יפן ניהלה יחסים חזקים עם סין. בין השנים 600 ל-659 נשלחו לסין 7 שליחויות דיפלומטיות רשמיות מיפן. גם היחסים בין יפן לממלכות הקוריאניות התחממו ונחלו חילופי משלחות דיפלומטיות בשטחן.[12] במחצית המאה ה-9 קשרי המסחר של העם היפני עם סין וקוריאה הופסקו כמעט לחלוטין בעקבות היחלשותו של שושלת טאנג הסינית. בשנת 1268, כוחם של המונגולים בסין התחזק ומנהיג המונגולים, קובלאי חאן דרש מהיפנים להכיר בשושלתו כמעצמה חדשה באזור.[13] היפנים סירבו לדרישתו של החאן וכתגובה, המונגולים ניסו לפלוש ליפן פעמיים ובשתיהן נכשלו. תקופה זו היא ציון דרך משמעותי עבור יפן, מדינה צעירה בעלת צבא קטן שהצליחה להביס את צבא האימפריה המונגולית.[14] היחסים בין יפן לסין כוננו מחדש בתחילת תקופת אשיקאגה. בעקבות חידוש קשרי המסחר עם סין, כלכלת יפן החלה לצמוח ולצבור התעניינות רבה מצד מדינות המערב. לקראת סופה של תקופת אשיקאגה ראשוני האירופאים הגיעו ליפן; ספינות פורטוגזיות עגנו לראשונה באי טנגשימה, דרומית לאי קיושו ב-1543, ותוך שנתיים החלו הפורטוגלים להגיש בקשות לקבלת זכויות הפעלת נמלים בקיסרות.[15][16][17] אחרי הפורטוגזים הגיעו גם הספרדים ב-1587 ולאחריהם ההולנדים ב-1609.[18] עם בואן של מדינות אירופה ליפן, היפנים החלו להיפתח לתרבות המערב ולפתח קשרי מסחר בנשק חם עם מדינות המערב.
בסוף המאה ה-16, בתקופת שלטונו של הדאימיו, טויוטומי הידיושי, יפן ניהלה שתי מערכות כושלות נגד קוריאה ואף התכוונה לפלוש לסין. בתחילת תקופת אדו היפנים הקימו לעצמם מערך ספינות מסחר, "ספינות החותם האדום", שאפשרו ליפן לקיים קשרי מסחר חזקים יותר עם מעצמות אירופה ועם יבשת העל אמריקה. הקמתן של ספנות החותם האדום נחשבת לתקופה בה קשרי המסחר של יפן עם מדינות העולם היו חזקים מתמיד. עם זאת, פיתוח קשרי המסחר עם אירופה הזיק במידה רבה לתרבות היפנית, בעקבות הפצת הנצרות על ידי מיסיונרים ישועים דוגמת פרנסיסקו חאווייר.[19] לאחר מרד שימאברה בשנים 1637–1638, יפן סגרה את עצמה בפני העולם החיצון, וכל קשרי המסחר שלה עם אירופה הופסקו, למעט קשרי המסחר עם סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית.[20][21]
כאשר הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו) ביולי 1853, החלה מהומה רבתי בחצר שוגונות אדו מתוך חשש מלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין יושב ראש מועצת הזקנים של שוגונות אדו, אבה משהירו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. במרץ 1854 נחתם "חוזה השלום והידידות האמריקאי–יפני" (חוזה קאנאגוואה) אשר פתח שני נמלים ביפן לסחר עם האמריקאים, הבטיח יחס הוגן לניצולי ספינות אמריקאים שיגיעו לחופי יפן והתיר שליחת קונסול אמריקאי לשימודה, נמל קטן בחצי האי איזו, מדרום מערב לטוקיו, שהייתה אז בשם אדו. חמש שנים מאוחר יותר נחתם חוזה מסחרי נוסף שפתח תחומי מסחר נוספים לאמריקאים ביפן.
מרסטורציית מייג'י עד 1945
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת מייג'י, יפן שלחה משלחות דיפלומטיות אל מדינות שונות בעולם, כדי לחקור את העולם המערבי וללמוד ממנו. באותה תקופה יפן החלה לבסס עצמה בתחום הדיפלומטי באמצעות חתימה על מספר הסכמים בילטרליים עם מעצמות שונות דוגמת האימפריה הצרפתית, הקיסרות הגרמנית, האימפריה ההולנדית והאימפריה הבריטית. גם עם המעצמה האמריקאית נחתמו מספר הסכמים שייסדו ארבע ערים חדשות באדמת יפן ואת נמל "קנגאווה", מה שהגדיל את קשרי המסחר בין שתי המדינות.[22] בעת משטרתו של מייג'י סכום הסחר הדו-צדדי בין יפן למדינות העולם הכפיל עצמו פי תשעה ביחס לתקופת אדו.
השאיפות האימפריאליסטיות המודרניות של יפן התממשו במלחמת סין–יפן הראשונה. באותה המלחמה יפן כבשה טאיוואן, איי פנגחו וחצי האי ליאדונג והכניסה את חצי האי הקוריאני תחת אזור ההשפעה שלה.[23] בסיום המלחמה יפן הפכה למדינה האסייתית הראשונה שמנהלת קולוניה מודרנית מעבר לים (טאיוואן).[24] מעצמות העולם ראו את חוזקה של המעצמה האזורית החדשה וחיזקו את היחסים הדיפלומטיים שלהם עמה. הניצחון היפני במלחמת רוסיה–יפן הפתיע את העולם כולו. הצאר ניקולאי השני, ניהל את המלחמה בציפייה לניצחון רוסי, וכשיפן הוכיחה אחרת עם צבא קטן אך מיומן היטב, ניקולאי השני המשיך להילחם נגד יפן כדי לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". בשנת 1915, היחסים בין יפן לארצות הברית ולבריטניה התערערו בעקבות עשרים ואחת התביעות - דרישות שהוגשו לממשלת סין על ידי יפן שמטרתן הייתה להרחיב את חוג ההשפעה היפני במנצ'וריה. האמריקאים והבריטים התנגדו בתוקף לדרישות ופתחו חרם צרכנים על יפן.[25][26] יפן זכתה בחלק מן הדרישות שלה אך איבדה את אמונן של מעצמות העולם.
ב-1931, לאחר שהממשלה האזרחית ביפן נפלה ובמקומה החל משטר צבאי ביפן, צבא יפן כבש את מנצ'וריה והקים בה ממשלת בובות חדשה, "מנצ'וקוו".[27][28] הבריטים והצרפתים דרשו ממדינות העולם שלא להכיר בממשלת הבובות שהוקמה במנצ'וריה על ידי יפן וטענו כי יש להחזיר את האזור חזרה לסין. כדי להמשיך ולהגשים את החזון האימפריאליסטי של יפן, בזמן מלחמת העולם השנייה יפן נלחמה לצד מדינות הציר. ניתן לחלק את המישור הדיפלומטי של יפן במלחמת העולם השנייה לשני חלקים. מחד גיסא, יפן טיפחה ופיתחה קשרים דיפלומטיים עם מדינות הציר דוגמת המדינה האימפריאלית של איראן, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ממלכת רומניה ותאילנד. מאידך, רוב מדינות העולם ניתקו את כל קשרי המסחר והדיפלומטיה עם יפן ואף חלקן הכריזו מלחמה על יפן. יפן הפכה ממדינה מוערכת בקרב מדינות העולם, למדינה מנותקת, אימפריאליסטית, צבאנית ופשיסטית.[29] אחד האירועים הזכורים לשמצה במלחמת העולם השנייה היה טבח ננקינג, אירוע רצח ואונס אשר בוצעו על ידי צבא יפן בעיר ננקינג שבסין. הטבח זעזע את מדינות העולם ועד היום הוא זכור כדבר שלא ייעשה באף מלחמה עתידית.[30][31] הניתוק הדיפלומטי של יפן ממדינות העולם הכניס את יפן למשבר כלכלי חמור ולמחסור בנפט, ששימש כדלק לכלי המלחמה של צבא יפן. ב-2 בספטמבר 1945, האימפריה היפנית נכנעה באופן רשמי ובכך סיימה את מלחמת העולם השנייה. יפן איבדה את יוקרתה בפני מעצמות העולם ונכנסה למשבר דיפלומטי עמוק שהסתיים רק לאחר חתימת חוזה סן פרנסיסקו, חוזה השלום בין יפן למדינות העולם. כיום, למרות כמה הצהרות התנצלות שפורסמו על ידי ממשלת יפן, הסינים טוענים כי הם מחכים להתנצלות רשמית ואמיתית מממשלת יפן.[32]
שנות ה-50 של המאה ה-20–הווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תום מלחמת העולם השנייה, יפן נכבשה במלואה על ידי ארצות הברית בראשותו של הגנרל דאגלס מקארתור. באותה תקופה, חלה עלייה חדה בין היחסים בין יפן לארצות הברית. בעקבות המכה הקשה שיפן ספגה במלחמת העולם השנייה עד כי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלה, והרצון האמריקאי לבלום את הקומוניזם הסובייטי שהתפשט ברחבי אסיה, ליפנים ולאמריקאים היה אינטרס משותף לשמור על היחסים בין שתי המדינות חזקים ככל הניתן.[33] בזמן הכיבוש האמריקאי על יפן, כל היחסים הדיפלומטיים של יפן עם מדינות העולם נותקו, ואזרחי יפן לא הורשו לעבור את גבולות המדינה.[34] כדי להרחיק את האיום הקומוניסטי מיפן, ארצות הברית החלה להשריש את הדמוקרטיה ברחבי יפן.
במהלך מלחמת קוריאה, כשהיפנים עוד היו תחת שלטון אמריקאי, כלכלת יפן צמחה באופן חסר תקדים ויפן החלה לבסס את עצמה הן במישור הכלכלי והן במישור הדיפלומטי. ארצות הברית, בריטניה וצרפת (שלחמו לצד קוריאה הדרומית) השתמשו ביפן כבסיס צבאי–כלכלי.[35] ממשלת יפן דרבנה את הפיתוח התעשייתי היפני באמצעות פרוטקציוניזם והרחבת קשרי המסחר של יפן עם שאר מדינות העולם. בשנת 1952, הופסק הכיבוש האמריקאי ביפן וב-19 בדצמבר 1956, יפן הפכה לחברה ה-80 באומות המאוחדות.[36] בשנת 1968, יפן הפכה למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית). בשנת 2011, היפנים הודחו המקום השני כתוצאה מצמיחתה של הכלכלה הסינית.
העשור האבוד ביפן (ביפנית: 失われた10年) הוא התקופה שלאחר קריסתה של בועת הנדל"ן ביפן שגרמה לקריסתה של כלכלת יפן. המונח מתייחס במקור לשים 1991 עד 2000,[37] אך לעיתים שימוש בו כולל את העשור הראשון של המאה ה-21. בין השנים 1995–2007 התמ"ג היפני ירד מ-5.33 טריליון דולר ל-4.66 טריליון דולר, השכר הריאלי ירד ב-5% והמדינה חוותה קיבעון ברמת המחירים. המדינה הצליחה להתאושש מהמשבר רק בעשור השני של המאה ה-21. במהלך שיקום כלכלת יפן, מדינות רבות דוגמת ישראל, ארצות הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה שלחו סיוע כספי ליפן. בשנת 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה שפגעה קשות בכלכלה העולמית, כלכלנים יפנים רבים חוששים כי העשור האבוד יכול לחזור בעשור השלישי של המאה ה-21 ויש להתכונן אליו בהתאם. כיום, יפן מארחת כ-153 שגרירויות ומאות קונסוליות ונציגויות דיפלומטיות בדרגים שונים של מדינות רבות. כמו כן, ליפן יש מספר רב של נציגויות דיפלומטיות מעבר לים.
אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-60 של המאה ה-19, יפן החלה בתהליך מודרני שחיזק אותה בתחום התעשייה, כלכלה, דיפלומטיה וצבא וביטחון. היכולות הצבאיות החדשות של יפן איפשרו לה לפלוש ולהתפשט לקוריאה, סין, טאיוואן ואיים נוספים באוקיאניה.[38] יפן ראתה בעצמה כמתחרה חדשה במירוץ האימפריאליסטי באסיה. בשל הרצון העז של יפן לשלוט על מנצ'וריה, קוריאה וטאיוואן, בין השנים 1894–1895, יפן נלחמה נגד סין במלחמת סין–יפן הראשונה, ונגד רוסיה בין השנים 1904–1905 במלחמת רוסיה-יפן. המלחמה נגד סין הפכה את יפן לאימפריה המזרחית הראשונה בעולם, והמלחמה עם רוסיה הוכיחה כי כוחות הצבא של יפן מסוגלים להביס מעצמה מערבית כמו רוסיה. בעקבות שתי המלחמות הללו, יפן הפכה לכוח הדומיננטי ביותר במזרח הרחוק עם תחום השפעה המשתרע על דרום מנצ'וריה וקוריאה, שסופחה רשמית לאימפריה היפנית בשנת 1910.[39]
המלחמה עם סין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 של המאה ה-19 נוצרו סכסוכים רבים בין יפן לשושלת צ'ינג סביב תביעת ריבונות יפנית על איי ריוקיו, ועל קוריאה. לאחר שיפן בנתה לעצמה מערכת פוליטית וכלכלית יציבה עם צבא קטן אך מאומן היטב, ניצחה את שושלת צ'ינג בקלילות, במלחמת סין–יפן הראשונה ב-1894. במסגרת חתימת הסכם שימונוסקי סין חויבה לשלם ליפן פיצויים, לוותר ולספח את האי פורמוזה וחצי-האי ליאודונג ליפן ולקבל את התנאי היפני להכיר בעצמאותה של קוריאה. בנוסף, סין הקימה חמש ערי-נמל חדשות לצורכי מסחר, ואפשרה ליפן (ולמעצמות מערביות נוספות) להקים מפעלים בערים הללו. רוסיה, צרפת וגרמניה ראו בהסכם כמקור להיחלשות הכוח שלהם במזרח הרחוק ולכן אילצו את יפן להחזיר את חצי האי ליאודונג חזרה לסין. התוצאה החיובית היחידה עבור סין הייתה כאשר המפעלים הרבים שהיפנים הקימו בסין הובילו לתהליך תיעוש משמעותי שהשפיע על כלכלת סין כיום.[40]
- כיבוש מנצ'וריה
בספטמבר 1931, הצבא היפני הקיסרי, שפעל ללא אישור ממשלת יפן, כבש את אזור מנצ'וריה בצפון סין. יפן הקימה במנצ'וריה ממשלת בובות (מנצ'וקוו) שנשלטה על ידי שליט הבובה, קיסר סין האחרון, פויי. כיבוש מנצ'וריה גרם להגירה גדולה של יפנים לאזור. היפנים ראו במנצ'וריה כאזור מפתח לחיזוק הכלכלה היפנית, ומרבית היפנים שגרו במנצ'וריה היו מנהלי חברות גדולות. ב-1932 הממלכה המאוחדת וצרפת שהיו מן המדינות המייסדות של חבר הלאומים, פרסמו את דו"ח "ליטון" אשר דורש לא להכיר בממשלת הבובות שיפן הקימה במנצ'וריה וכי יפן פלשה "בטעות" למנצ'וריה ויש להחזירו לסינים. בעקבות הדו"ח יפן פרשה מחבר הלאומים. מזכיר המדינה של ארצות הברית אמר כי הוא לא יכיר בכיבוש היפני בעוד שגרמניה בירכה על המעשה.[41][42] מבחינה אסטרטגית, מנצ'וריה הייתה מחוץ לטווח המפציצים האמריקאים, ולכן היפנים ראו באזור כבית לאלפי מפעלים. המפעלים היפניים שהוקמו המשיכו את תפוקתם עד החזרת מנצ'וריה לסין ב-1945.[28]
הממשלה היפנית ניסתה למזער את הנזקים הדיפלומטיים שגרם הצבא היפני בעקבות הפלישה לסין והודיעה שהיא נסוגה מסין. בניגוד להצהרת הממשלה, הצבא (אשר לא היה נתון לשליטת הממשלה) השלים את הכיבוש היפני במנצ'וריה. בעקבות המשך הכיבוש הצבאי במנצ'וריה, ממשלת יפן התפרקה. ראש הממשלה החדש, אינוקאי צויושי, ניהל משא ומתן עם סין השכנה ובעקבות כך, נרצח בניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932. לימים, ניסיון ההפיכה נחשב לתחילת העידן הלאומני–יפני ולסיום התקופה הדמוקרטית ביפן.[43]
- טאיוואן
בשנת 1623 ההולנדים כבשו את האי טאיוואן על מנת לפתח אותו כבסיס מסחר עם השכנות, יפן וסין. חברת הודו המזרחית ההולנדית בנתה את העיר פורט זילנדיה, ועד מהרה ההולנדים שלטו בילידים המקומיים ושיעבדו אותם לצורכי בנייה ותחזוקה של המקום. בשנות ה-60 של המאה ה-19, העם הסיני התחיל להגר לטאיוואן ועד שנות ה-90 של המאה ה-19, מספר המהגרים הסינים שהיגרו לטאיוואן עמד על 2.3 מיליון סינים. לאחר הניצחון היפני על סין במלחמת סין–יפן הראשונה, הוסכם כי האי הטאיוואני יעבור לריבונותה של יפן. טאיוואן הייתה הקולוניה הראשונה של יפן מעבר לים.[24]
תועלת הכיבוש היפני הייתה קטנה יחסית למה שהיפנים ציפו, ובפועל קיבלה הטבות מזעריות על הכיבוש. יפן הבינה כי בסיס האם שלה מסוגל להוות כבסיס משאבים מוגבל, והיא קיוותה שטאיוואן תוציא את יפן ממחסור במשאבי הטבע שלה. עד שנת 1905, יפן הפירה תועלת רבה מטאיוואן, אך אט אט השלטון היפני על טאיוואן הפך למעמסה על השלטונות היפנים בייחוד בעת המלחמה עם סין במלחמת העולם השנייה. במהלך הכיבוש היפני בטאיוואן, יפן ניסתה לקדם את התרבות והשפה היפנית לשאר המזרח הרחוק, בעזרת הקמת בתי ספר, מוזיאוני תרבות ואנדרטאות יפניות. יפן הקימה בטאיוואן משטר קפדני ויסודי אשר עזר לה לפתח את החוקה היפנית בטאיוואן. בשנת 1945, יפן הובסה במלחמת העולם השנייה, וטאיוואן הוחזרה לריבונותה של סין.[44]
- כיבוש קוריאה
בשנת 1905 חתמו האימפריה היפנית והאימפריה הקוריאנית על "אמנת יולסה", שהכניסה את קוריאה לאזור ההשפעה של האימפריה היפנית. חוזה יולסה הוביל לחתימת "אמנת 1907" בין יפן לקוריאה, אשר הבטיחה כי קוריאה תפעל תחת ממשלת יפן, ועניינים פנימיים של קוריאה יהיו בשליטה יפנית. לבסוף, בשנת 1910, נחתמה אמנת הסיפוח הרשמית של קוריאה ליפן.[23]
המלחמה עם רוסיה (1904–1905)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף המאה ה-19, יפן זעמה על תוכניותיה של רוסיה ליצור אזור השפעה בקוריאה ובמנצ'וריה. כפשרה, יפן הציעה להכיר בדומיננטיות הרוסית במנצ'וריה בתמורה להכרה רוסית ביפן כשליטה היחידה של קוריאה. רוסיה סירבה להצעה ודרשה מקוריאה להיות אזור נייטרלי בין יפן לרוסיה. ממשלת יפן הכריזה מלחמה על רוסיה כדי להפסיק את האיום הרוסי על תוכניותיה של יפן להפוך לאימפריה במזרח הרחוק. אף על פי שהתקיים משא ומתן בין רוסיה ליפן ב-1904, חיל הים היפני תקף את הצי המזרחי הרוסי בפורט ארתור שבסין, ובכך הכריז רשמית על מלחמה. רוסיה ספגה הפסדים רבים בעת הלחימה מול יפן. הצאר, ניקולאי השני, המשיך להילחם נגד יפן בציפייה לניצחון רוסי במלחמה, וכאשר יפן הוכיחה אחרת, ניקולאי השני נלחם לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". המלחמה הסתיימה בעת חתימת הסכם פורטסמות', בתיווכו של נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט. הניצחון היפני על המעצמה הרוסית שינה את מערכת יחסי הכוחות באסיה, וערער את שאר מעצמות העולם.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פיתוח מדיניות "אסיה לאסייתים"
מדיניות "אסיה לאסייתים" (או מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי) הייתה מדיניות שייצגה את האנטי-מערביות היפני בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדיניות קבעה כי היפנים רצו ליצור גוש של מדינות אסייתיות, בהנהגת יפן, החופשי מהתערבות מערבית של המעצמות ששלטו ביבשת אסיה. המדיניות קידמה את האחדות הכלכלית והתרבותית של מדינות אסיה. המדיניות הוצגה באופן רשמי ב-29 ביוני 1940 על ידי שר החוץ היפני, האצ'ירו אריטה.[45] המושג "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" פותח לראשונה על ידי קיושי מיקי, פילוסוף אנליטי של בית הספר "קיוטו". הרעיון המקורי היה מעין משאלה אידיאליסטית לשחרר את אסיה משלטון המעצמות המערביות, אך כמה לאומנים יפנים האמינו כי ניתן להשתמש בגוש האסייתי שירקם לאינטרסים האישיים של המעצמה היפנית, דוגמת השגת משאבי טבע חיוניים ליפן, ואף נמשכו אליו כאידיאל.[46][47] פומימרו קונואה, ראש ממשלת יפן באותה העת, תכנן שהגוש אסייתי יורכב בעזרת כרזות תעמולה וקירוב התושבים לתרבות היפנית.
האידאולוגיה של השאיפות האימפריאליסטיות של יפן הכילה שתי גישות סותרות. מחד גיסא, הקמת האימפריה היפנית הביאה לאחדותם של גזעי אסיה תחת שלטון יפני ולהשמדת השלטונות האירופיות והאמריקאיות באסיה. גישה זו הביאה לידי ביטוי את הערכים הרוחניים של המזרח בניגוד למטריאליזם המערבי.[48] ומאידך, האימפריה היפנית נתפסה כאימפריה הרסנית, משעבדת בני אדם וצורכת בצורה מסיבית משאבי טבע חיוניים.[29]
- הפלישה לסין והגשמת החזון היפני
בשנת 1937, יפן פלשה בשנית לסין, דבר שגרם לסנקציות כלכליות קשות שהוטלו על יפן ממדינות אירופה. האימפריה ההולנדית הקפיאה את כל הנכסים היפנים שפעלו בשטחה, וביטלה את כל קשרי המסחר שלה עם יפן.[49] מאידך, ארצות הברית פגעה בתחום הנפט והפלדה, שהיו חיוניים ליפן להמשך המלחמה, באמצעות הקפאת כל קשרי המסחר בין שתי המדינות. בשנת 1939 יפן כבשה את כל מחוז מנצ'וריה ואת מרבית חופי סין, אך בעלות הברית סירבו בתוקף להכיר בכיבושים היפנים.[50] כיבוש מנצ'וריה יצר גבול רחב היקפים בין ברית המועצות לבין יפן. הסובייטים הצליחו להדוף את האיום היפני מהגבול ולבסוף, העימותים הצבאיים בגבול בקיץ 1939 הסתיימו בניצחון סובייטי.
כתוצאה ממחסור הנפט החמור, ששימש את צבא האימפריה היפנית לתדלוק כלי הלחימה שברשותם, היפנים החליטו לפלוש לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים ולמושבות הבריטיות באוקיינוס השקט כדי להתגבר על מחסור הנפט בעוד שראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה, האמין כי הפלישה דרומה תוביל את יפן לתבוסה, הצבא האמין כי ברגע שהם יכו את ארצות הברית מכת נוקאאוט שתשמיד את הצי האמריקאי בפרל הארבור, ארצות הברית תביא עצמה לשולחן המשא ומתן עם יפן.[51][52][53] ב-7 בדצמבר 1941, היפנים הפציצו את נמל פרל הארבור וגרמו לארצות הברית, האימפריה הבריטית והולנד להכריז מלחמה על יפן. מספר מדינות נוספות ששמרו על עמדה נייטרלית במהלך המלחמה, דוגמת פרו, אקוודור ובוליביה, ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם יפן.
לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי והכרזת המלחמה של ברית המועצות נגד יפן, ב-15 באוגוסט 1945 היפנים הכריזו את כניעתם לבעלות הברית ועל סיום המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. ב-2 בספטמבר באותה השנה, נחתם הסכם הכניעה באופן רשמי, והאזורים שהאימפריה היפנית כבשה הוחזרו למדינותיהם.
הכיבוש האמריקאי ביפן–הווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת הכיבוש האמריקאי ביפן (1945–1952), היחסים הדיפלומטיים של יפן עם שאר מדינות העולם נותקו ואזרחי יפן לא הורשו לטוס מעבר לגבולות יפן.[34] גנרל הצבא האמריקאי, דאגלס מקארתור, שהיה הנציב העליון של ארצות הברית ביפן, פעל למען השרשת הדמוקרטיה ביפן, הפסקת הצבאנות, והשמדת תאגידים מונופוליסטיים. מדיניות ממשלת יפן תחת הכיבוש האמריקאי הייתה למקד את האנרגיות היפניות לבנייתה הכלכלית החדשה של יפן, תוך שהיא מסתמכת באופן מוחלט על ארצות הברית שתטפל במדיניות ההגנה והחוץ. בשנת 1951 נחתמה אמנת סן פרנסיסקו, הסכם השלום בין יפן לבין 47 מדינות חברות בעלות הברית (למעט ברית המועצות וסין). הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים רשמית באפריל 1952.[54] הדיפלומט האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, מהוגי אמנת סן פרניסיקו, טען כי בניגוד לחוזה ורסאי, שקבע כי גרמניה תשלם פיצויים כספיים למדינות ההסכמה, יפן איננה צריכה לשלם פיצויים לבעלות הברית. לאחר מאמצים דיפלומטיים שדאלס השקיע יפן לא חויבה לשלם פיצויים לאף מדינה.[55]
בשנות ה-50 של המאה ה-20 יפן ביססה את עצמה מבחינה פוליטית וכלכלית. יפן שימשה כבסיס לוגיסטי צבאי לקוריאה הדרומית וארצות הברית בעת מלחמת קוריאה (1950–1953). בעזרת כוחה הכלכלי של יפן, יפן פיתחה את קשרי החוץ שלה עם מדינות העולם. יפן החלה לבסס השקעות מעבר לים, לסייע למדינות עולם שלישי בפיתוח תשתיות, לגנות סכסוכים ולפעול למען שמירת השלום בין מדינות העולם. על אף השינוי הדמוקרטי של יפן, היחסים עם שכונותיה נשארו מתוחים עקב אירועי מלחמת העולם השנייה; ב-1 ביולי 2019, עיריית טוקיו הטילה מגבלות ייצוא על חומרי תעשייה לקוריאה הדרומית. המגבלות הוטלו לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון של סיאול, בירת קוריאה הדרומית, לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה במהלך הכיבוש היפני על קוריאה. המצב הוביל לסיבוך של מכלול היחסים בין סיאול לטוקיו, המפלגות פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה (סיאול הבטיחה לעשות זאת בתחילת אוגוסט, כאשר טוקיו הטילה סנקציות דומות) - מספטמבר, לחברות יפניות העובדות עם קוריאה הדרומית צריכות להמתין 15 יום להשלמת כל ההליכים.
אינדונזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–יפן
היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין אינדונזיה לבין יפן כוננו רשמית בשנת 1958. על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC שנערך בשנת 2014, 70% מהאינדונזים רואים את השפעתה של יפן על השוק האינדונזי באופן חיובי, כאשר 14% מביעים עמדה שלילית על יפן, מה שהופך את אינדונזיה לאחת המדינות הפרו-יפניות ביותר בעולם.[56]
- בתקופת השלטון ההולנדי על אינדונזיה
הרשומות ההולנדיות על איי הודו המזרחיים ההולנדיים משנת 1896 העידו כי 614 אזרחי יפן התגוררו באינדונזיה (166 גברים, 448 נשים).[57] בשנת 1909 הוקמה בעיר האינדונזית טאיטה, נציגות יפנית ראשונה באינדונזיה בדרג הקונסולרי. בשנת 1938 מספר התושבים היפנים שחיו באינדונזיה זינק ל-6,349 נפשות.[58]
לאחר הקרב על איי הודו המזרחיים שאירע בשנת 1942 בין יפן להולנד, היפנים כבשו את אינדונזיה. היפנים ראו באינדונזיה כמקור נפט חשוב והחלו להשתלט על בארות הנפט בערים בורנאו, ג'אווה וסומטרה. היפנים עודדו את התפשטות הלאומנות בקרב העם האינדונזי ותמכו בעצמאותם באמצעות ייסוד מוסדות חינוך ובריאות אינדונזים. האימפריה היפנית החלה לטפח את התנועה הלאומנית האינדונזית וסיפקה לבני נוער אינדונזיים אימונים צבאיים וכלי נשק. בנוסף, הקימה צבא מתנדבים מקומי בשם PETA. ב-29 באפריל 1945 הקים הצבא היפני את BPUPKI - ועדה יפנית שמטרתה להכין את האיים האינדונזיים לקבלת העצמאות.[59] אך עם תבוסתה של יפן, הוועדה לא קיימה את הבטחתה וב-17 באוגוסט 1945 הכריזה אינדונזיה על עצמאותה בראשותו של סוקרנו באופן עצמאי וללא תמיכה רשמית של יפן.[60]
- היחסים לאחר עצמאות אינדונזיה
לאחר סיום הכיבוש היפני על אינדונזיה, כ-3,000 חיילים מהצבא היפני בחרו להישאר באינדונזיה ולהילחם לצד התושבים המקומיים נגד הכוחות ההולנדיים במלחמת העצמאות של אינדונזיה; בערך כחצי נהרגו, שרבים מהם קבורים בבית הקברות לגיבורים צבאיים בקליבתה, ואילו החצי נוסף בחר להישאר באינדונזיה לאחר תום הלחימה. חלקם עוטרו כגיבורי עצמאות אינדונזיה.[61][62] בשנות ה-70 של המאה ה-20 יפנים רבים היגרו לאינדונזיה לצורכי עבודה והקמת מפעלים.
אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[63] אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[64] סאפורו[65] ואוסקה.[66] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בג'קרטה, בירת המדינה.[67] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזקה בערים מדן,[68] דנפסאר,[69] סורביה[70] ומקאסאר.[71]
הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי הודו–יפן
למרות כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמי בין הודו ליפן שנערך ב-28 באפריל 1952, היחסים בין שתי המדינות קיימים כבר מראשית המאה ה-6. הבודהיזם ההודי שהתפשט בעקיפין ביפן דרך סין וקוריאה, הפך לסמל התרבות של היחסים בין שתי המדינות. הודו היא שוק גדול עבור חברות יפניות דוגמת טויוטה וסוזוקי מוטור. הידידות בין יפן להודו מכונה לעיתים קרובות "אחווה יפנית-הודית".[72] על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC ב–2013, 42% מהיפנים חושבים כי ההשפעה הבינלאומית של הודו חיובית בעיקר, כאשר 4% חושבים שהיא שלילית.[73]
- היסטוריה מוקדמת
אף על פי שההינדואיזם הוא דת עם מעט השפעה ביפן, עדיין היה לה תפקיד משמעותי אך עקיף בהיווצרות התרבות היפנית, בשל אמונות ומסורות בודהיסטיות רבות (שחולקות שורש משותף עם ההינדואיזם) שהתפשטו ליפן מסין דרך חצי האי הקוריאני במאה השישית. היסטוריונים רבים כתבו ספרים ומחקרים על עבודת האלילים ההינדים ביפן.[74] גם כיום, יפן מעודדת מחקר מעמיק של אלים הינדים באמצעות תוכניות חילופי סטודנטים עם האוניברסיטאות ההינדיות.
במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות ביפן בשנת 1596, נוצרים יפנים רבים ברחו למושבה גואה בהודו. בראשית המאה ה-17 הייתה קהילה של סוחרים יפנים בגואה בנוסף לעבדים יפניים שהובאו על ידי אוניות פורטוגזיות מיפן.
- מלחמת העולם השנייה
מכיוון שהודו הייתה תחת שלטון בריטי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היא הצטרפה למלחמה בצד בעלות הברית. למעלה משני מיליון הודים השתתפו במלחמה; רבים שירתו בקרב נגד היפנים שכבשו את בורמה והגיעו לגבול הודו. למרות השתייכותה של הודו לבעלות הברית, יפן העניקה חסות לצבא הלאומי ההודי (INA), ארגון שמטרתו הייתה להפיל את השלטון הבריטי בהודו. היפנים החזירה ל-INA את שבויי המלחמה שנחטפו על ידי יפן בקרב בגבול בורמה–הודו.
- יחסים מודרניים
במהלך המלחמה הקרה, בניגוד ליפן שהייתה בעלת בריתה של ארצות הברית, הודו ניהלה מדיניות חוץ נייטרלית שמעת לעת תמכה בברית המועצות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עלייה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות בעקבות מאמצים משותפים, וב-1986 יפן הפכה לשותפת הסיוע הגדולה ביותר של הודו. בשנת 1998, יפן הפעילה סנקציות על הודו והשהתה את כל קשרי המסחר שלה עם הודו בעקבות ניסוי בנשק גרעיני שנערך במדינה ההינדית. לאחר שלוש שנים של ניתוק, ממשלת יפן הסירה את הסנקציות והיחסים בין שתי המדינות חזרו להיות חזקים והדוקים.[75] ליפן והודו אינטרס משותף - דיכוי הכלכלה הסינית באזור ומניעת ביסוסה של הרפובליקה העממית של סין כמעצמה עולמית. לשתי המדינות יש סכסוכים טריטוריאליים וכלכליים עם הרפובליקה העממית של סין, מה שמגביר את שיתופי הפעולה שבין שתי המדינות.
בשנת 2014 ביקר ביפן ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי. מאז כניסתו של מודי לממשלת הודו, מודי שמר על קשרים טובים עם ראש הממשלה היפני שינזו אבה. ביקורו ב-2014 חיזק עוד יותר את הקשרים בין המדינות והביא למספר הסכמי מפתח, כולל הקמת "שותפות גלובלית אסטרטגית מיוחדת".[76]
הודו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[77][78] הודו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.[79] יפן מיוצגת בהודו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בניו דלהי, בירת המדינה.[80] יפן מיוצגת בהודו בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים בנגלור,[81] צ'נאי,[82] קולקטה[83] ומומבאי.[84]
הפיליפינים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
- ערך מורחב – יחסי הפיליפינים–יפן
היחסים הראשוניים ביותר בין היפנים לפיליפינים אירעו לראשונה במחצית המאה ה-16, תקופה בה היפנים הקימו מעין מובלעת יפנית הנקראת "דילאו" אשר נתמכה על ידי שלטונות הספרדיים באי לוזון. במאה ה-17 היפנים והפיליפינים קיימו קשרי מסחר אינטנסיביים, דרך מערכת האוניות היפנית – "ספינות החותם האדום". בנוסף באותה העת, היפנים הובילו מרד בדילאו כנגד האימפריה הספרדית מה שגרם לירידה חדה במספר המתיישבים היפניים בפיליפינים. באמצע המאה ה-17 יפן החילה את מדיניות הסגר - הסאקוקו, שקובעת כי שום נתין זר מלבד סינים או אנשי חברת הודו המזרחית ההולנדית (תחת הגבלות חמורות) לא יוכלו לסחור עם יפן ולא יוכלו להגיע ליפן. בעקבות כך, היחסים בין יפן לפיליפינים הושעו עד לשנת 1854.
בשנת 1905 חתמה יפן בעל כורחה על הסכם עם ארצות הברית שבו היא מכירה בשלטון האמריקני על הפיליפינים. במהלך השלטון האמריקאי במקום, הקשרים הכלכליים שבין הפיליפינים ליפן גדלו באופן חסר תקדים ובשנת 1929 הייתה יפן שותפת הסחר הגדולה ביותר של הפיליפינים אחרי המדינה השולטת, ארצות הברית.[85]
במהלך מלחמת העולם השנייה, הכוחות היפנים פלשו במהירות לפיליפינים והתגברו על הכוחות האמריקנים ועל הכוחות המקומיים. בשנת 1943, הוקמה ממשלת בובות בפיליפינים, הרפובליקה הפיליפינית השנייה, אך זו לא זכתה לתמיכה מצד האזרחים, בעיקר בעקבות היחס הברוטלי של הצבא היפני לאוכלוסייה הפיליפינית האזרחית. במהלך הכיבוש היפני והקרבות עם האמריקנים שניסו לכבוש חזרה את המדינה נהרגו יותר ממיליון פיליפינים, דבר שהגביר את הסנטימנט האנטי-יפני במדינה. איכות החיים בפיליפינים ירדה משמעותית לאחר המלחמה - מהמדינה השנייה העשירה ביותר באסיה (אחרי יפן עצמה), היא הפכה למדינת עולם שלישי.[86][87][88]
בשנת 1946 הפיליפינים קיבלו עצמאות מארצות הברית ובשנת 1951 ממשלת הפיליפינים חתמה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום בין יפן לחלק מן בעלות הברית. למרות חתימת ההסכם, רק בשנת 1956 היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כוננו מחדש. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו חברות יפניות ומשקיעים בודדים לחזור לפיליפינים.
- היחסים בעת המודרנית
בנובמבר 1986 נשיאת הפיליפינים, קורסון אקינו ערכה ביקור רשמי ביפן ובמסגרתו נפגשה עם הקיסר הירוהיטו. במהלך הפגישה הקיסר התנצל על פשעי המלחמה היפניים שנעשו בפיליפינים בזמן מלחמת העולם השנייה. בנוסף, נחתמו מספר הסכמים בילטרליים בין שתי המדינות. אקינו חזרה ליפן בשנת 1989 להלווייתו של הירוהיטו וביקרה אף פעם נוספת במדינה בשנת 1990 להכתרתו של אקיהיטו לקיסר החדש של יפן.
בשנת 1993 הנשיא ראמוס נפגש עם קיאיצ'י מיזאווה, ראש ממשלת יפן, במהלך הפגישה חזר מיזאווה על התנצלותו של הקיסר הירוהיטו על פשעי המלחמה היפניים שנעשו באדמת הפיליפינים, וטען כי צריך לשקול את הדרך הטובה ביותר בהתייחסות לנושא. ממשל ראמוס תמך במכרז היפני להיות חבר קבע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יחד עם גרמניה.[89]
הפיליפינים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[90] הפיליפינים מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בנגויה,[91] נהה,[92] אוסקה,[93] וסאפורו.[94] יפן מיוצגת בפיליפינים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במנילה, בירת המדינה.[95] יפן מיוצגת בפיליפינים גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בסבו סיטי,[96] ובדבאו סיטי.[97]
טורקיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי טורקיה–יפן
בשנת 1890, פריגטה עות'מאנית טבעה ליד חופי וואקיאמה מול הקיסר מוצוהיטו. הקיסר שלח את המלחים שטבעו חזרה לאיסטנבול, שם נפגש עם סולטאן האימפריה העות'מאנית וכונן עימו יחסים דיפלומטיים רשמיים. כמו כן, במקום הטביעה, הוקמה אנדרטה לזכרם של ההורגים. בנוסף, במלאת 125 שנים למקרה, משרד החוץ היפני וממשלת טורקיה הפיקו סרט תיעודי על המקרה בשם "125 שנה". לאימפריה העות'מאנית וליפן הייתה אויבת משותפת, האימפריה הרוסית, מה שגרם לחיזוק היחסים בין שתי המדינות ועל מספר רב של שיתופי פעולה צבאיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היפנים והעות'מאנים, שהשתייכו לצדדים שונים, נאלצו להכריז מלחמה אחת על השנייה. אולם, הכרזת המלחמה הייתה סמלית בלבד, ואף פעם לא נוצר בין האימפריה העות'מאנית ליפן עימות ישיר.
לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הטורקית הוקמה. היחסים הדיפלומטיים בין טורקיה לבין יפן כוננו ב-1924, ושנה לאחר מכן, המדינות ביצעו חילופי שגרירים הדדיים.[98] במהלך מלחמת העולם השנייה, טורקיה שמרה על מדיניות נייטרלית, אך בשלהי המלחמה, טורקיה הכריזה מלחמה על יפן. בדומה להכרזה במלחמת העולם הראשונה, גם ההכרזה הו הייתה סמלית בלבד.[99]
- בזמן המודרני
בשנת 1985, מעט יותר מ-100 שנה לאחר הצלת מלחי הארטוגול מול חופי יפן, טורקיה שלחה מטוס לחלץ את 215 אזרחי יפן שהתגוררו באותה עת בטהראן, זאת בשעה שהתנהלה מלחמת איראן–עיראק. ממשלת טורקיה פרסמה אז הודעה: "לא שכחנו את הצלת מלחי הארטוגול. אם כן, לאחר ששמענו שיש אזרחים יפנים שזקוקים לעזרה, הלכנו להציל אותם". יפן לא העניקה מעמד פליט לאף אדם שברח מכורדיסטן הטורקית, בשל הרדיפות שבצעו הטורקים.[100]
טורקיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[101] יפן מיוצגת בטורקיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באנקרה, בירת טורקיה.[102] יפן מיוצג מיוצגת בטורקיה באמצעות קונסוליה רשמית בעיר איסטנבול.[103]
הרפובליקה העממית של סין
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
- ערכים מורחבים – יחסי יפן–סין, מלחמת סין-יפן הראשונה, מלחמת סין-יפן השנייה
יפן הושפעה רבות מסין בתחומים רבים בהם שפה, אדריכלות, תרבות, דת, פילוסופיה ומשפט. באמצע המאה ה-19, כאשר יפן החלה להיפתח למערב היא ראתה בסין כציוויליזציה מיושנת שאיננה מסוגלת להגן על עצמה מטכנולוגיות צבאיות מערביות. במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה לחמו שתי המדינות על השליטה בחצי האי הקוריאני, ולאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.[104]
תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים. מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגבר כוחם של החוגים המיליטנטיים ביפן, ובעקבות כך אירעו תקריות רבות במנצ'וריה בצפון מזרח סין אשר הייתה בשליטת יפן, אשר הביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה, אשר התרחשה במקביל לאירועי מלחמת העולם השנייה.
לדברי ממשלת סין, היחסים בין סין ליפן מתוחים לעיתים בעקבות סירובה של יפן להכיר בעברה בזמן מלחמת העולם השנייה.[105][106] עם זאת, על פי ממשלת יפן, התרחבות צבא השחרור העממי ופעולות התקפיות שלו הזיקו ליחסים בין שתי המדינות. הערות רוויזיוניסטיות שנאמרו על ידי עובדי ציבור יפנים בולטים וכמה ספרי לימוד יפניים על טבח ננקינג משנת 1937 היו מושא למחלוקות. היחסים בין סין ויפן התחממו במידה ניכרת לאחר מינויו של שינזו אבה לראשות ממשלת יפן בספטמבר 2006, ומחקר היסטורי משותף שנערך על ידי סין ויפן פרסם דו"ח בשנת 2010, אשר הצביע על הסכמה חדשה בנושא מעשי זוועה שנעשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם זאת, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, היחסים הידרדרו עוד יותר, כאשר יפן האשימה את סין בהטלת מגבלות יצוא יסודות נדירים הנמצאים בשטחה.[107][108] המחלוקת על איי סנקאקו גרמה למספר היתקלויות עוינות בים סין המזרחי, שימוש ברטוריקה חריפה ולמהומות אנטי-יפניות ברפובליקה העממית של סין.[109]
למרות הקונפליקטים, סין ויפן משפרות בהתמדה את מערכות היחסים שלהן. שני הצדדים מציינים שהם יתמקדו בפיתוח קשרים בריאים לשם "התחלה חדשה". שתי המדינות החלו לשתף פעולה בתחומים רבים, כולל הגברת הסחר העולמי והפעילות הכלכלית של אסיה, עבודה יד ביד על חגורה אחת, דרך אחת והקמת מערכת תחבורה ימית ואווירית ענפה. בשנת 2018 התחייבו שתי המדינות להעמיק את הקשרים ולחלוק קרקע משותפת למלחמת הסחר, כאשר שינזו אבה אמר כי "יחסי יפן-סין נעים בכיוון של שיפור משמעותי".
הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות השנייה והשלישית בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי. כמו כן, הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות הראשונה והרביעית בגודלן בעולם בהתבסס על שווי כוח הקנייה. הסחר בין סין ליפן גדל ל-266.4 מיליארד דולר, עלייה של 12.5% ב-2007, מה שהפך אותן לשותפות סחר מובילות. סין הייתה גם היעד הגדול ביותר ליצוא היפני בשנת 2009.
יפן מיוצגת בסין בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבייג'ינג, בירת המדינה.[110][111] יפן מיוצגת בסין בדרג הקונסולרי באמצעות שבע קונסוליות רשמיות בערים דאליין,[112] גואנגג'ואו,[113] צ'ינגדאו,[114] שנגחאי,[115] שן-יאנג,[116] הונג קונג[117] וצ'ונגצ'ינג.[118] סין מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[119][120] סין מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות חמש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[121] נגסאקי,[122] נגויה,[123] אוסאקה[124] וסאפורו.[125]
קוריאה הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי יפן–קוריאה הדרומית
בשנת 1965, שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בתיווך של ארצות הברית. ההסכם כלל גם כינון יחסי סחר, הגדרת מעמדם של המיעוט הקוריאני ביפן, תוכן על ההיסטוריה בין שתי המדינות בספרי הלימוד בבתי הספר המקומיים וכינון יחסים כלכלים ותרבותיים בין טוקיו לסיאול. לאחר מלחמת קוריאה, יפן הקדישה תשומת לב רבה לבניית יחסים עם שתי הקוריאות, מכיוון שהיא מכירה בחשיבותה של מדיניות זו ביטחון ליציבות באסיה, כמו גם לביטחונה שלה. יפן היא אחת מארבע המדינות העיקריות (יחד עם ארצות הברית, רוסיה וסין) שלחמו לצד קוריאה מסוימת במלחמה, הן הצפונית והן הדרומית. עם זאת, השתתפותה של יפן בפתרון סוגיות מדיניות וביטחון בחצי האי הקוריאני מוגבלת יותר מהשתתפותן של שלוש המדינות האחרות. בשנים 1910–1945 נשלטה קוריאה על ידי יפן, מה שמשפיע לרעה על היחסים הנוכחיים של יפן עם קוריאה הדרומית ועם קוריאה הצפונית. סקרים של האוכלוסייה שלאחר המלחמה ביפן ובדרום קוריאה הראו כי לאנשים במדינות אלה יש סלידה עמוקה זה מזה.[126] על פי סעיף 9 לחוקת יפן, המנסח את עקרון הסירוב ליצור כוחות צבאיים ולנהל פעולות צבאיות ממלכתיות, יפן לא קיימה שיתופי פעולה צבאיים בינה לבין קוריאה הדרומית. עם זאת, יפן ניסתה לסייע לקוריאה הדרומית בדרכים אחרות: במקרה של התקפה של קוריאה הצפונית על קוריאה הדרומית, סיפקה יפן את שטחה לעקירת הכוחות המזוינים של ארצות הברית. יפן פעלה גם כמתווכת במגעים בין קוריאה הדרומית ובין סין, ובכך תרמה להרחבת היחסים בין השתיים בשנות ה-80.[126] בשנת 1988, שר החוץ היפני הכריז כי ארצו מוכנה לסייע לסיאול באירוח המשחקים האולימפיים לאותה השנה. בשנות התשעים, טוקיו וסיאול חתמו על הסכם שיתוף פעולה בתחום הבטיחות והחירום הימי.[127]
- התקררות היחסים
בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] חלה התקררות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות, עקב תביעות טריטוריאליות עבור סלעי ליאנקור, ביקורים של ראשי ממשלה יפניים במקדש יסוקוני, השקפות שונות על מדיניותה של יפן הקיסרית ביחס לקוריאה הקולוניאליתוסירובה של יפן להתנצל ולפצות על ההתעללות בנשים קוריאניות במלחמת העולם השנייה. בסקר שנערך על ידי ה-BBC עולה כי 13% מהיפנים בעלי דעה חיובית כלפי קוריאה הדרומית ו-37% הם בעלי דעה שלילית, בעוד ש-15% מהדרום קוריאנים הם בעלי דעה חיובית כלפי יפן ו-79% הם בעלי דעה שלילית, מה שהופך את קוריאה הדרומית לאחת המדינות שלאזרחיה דעה שלילית כלפי יפן.[128]
ב-1 ביולי 2019 הטילה טוקיו מגבלות ייצוא על חומרים אסטרטגיים לקוריאה הדרומית. הטלת הסנקציות נבעה כתוצאה מהחלטת בית המשפט העליון של סיאול לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה בדאגה למפעלים במהלך הכיבוש היפני בין השנים 1910–1945. המצב הוביל לקירור של היחסים בין סיאול לטוקיו, הערים פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט באותה השנה, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה.
בינואר 2021, בית המשפט המחוזי המרכזי בסיאול פסק כי על יפן לפצות שתים עשרה נשים שהוכרחו לספק שירותי מין לחיילים יפנים במהלך מלחמת העולם השנייה בכ-90 אלף דולר אמריקאי. יפן דחתה את פסק הדין וראש ממשלתה יושיהידה סוגה אמר כי "זה בלתי מקובל לחלוטין" ובנוסף גם אמר: "אני דוחק בממשלת דרום קוריאה לנקוט צעדים לתקן את הפרת החוק הבינלאומי הזו". יפן גם זימנה את השגריר הדרום קוריאני בטוקיו לשיחת נזיפה.[129]
תאילנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי יפן–תאילנד
כמדינות אסייתיות, יפן ותאילנד חולקות קשר היסטורי עמוק. הסחר היפני בתאילנד הוא משמעותי מאוד עבור כלכלת תאילנד. כיום, ישנם קהילות יפניות נרחבות באדמת תאילנד, אשר מתרכזות בעיקר בבנגקוק, קו פה נגאן וסוראט טהאני.
- בעת העתיקה
הקשרים הראשוניים בין שתי המדינות, מתועדים על ידי כתובות ממסעותיהן של ספינות הסחר היפניות, ספינות החותם האדום. בין השנים 1604–1635, תועדו 56 מסעות מסחר של ספינות החותם האדום.[130] בשנת 1620, היפנים הפכו לשותפי הסחר הגדולים ביותר של ממלכת סיאם.[131] היפנים מכרו לתאים חרסינות, בדים ואורז, ואילו התאים מכרו ליפנים ציורים, פירות ותבלינים. בנוסף, במהלך תקופה זו, נשלחו מספר רב של משלחות דיפלומטיות הדדיות. מלך סיאם אף ביקר בטוקיו, בירתה של יפן. הקהילה היפנית ברובע של איוטהאיה, "באן ייפון", מנתה כ-1,500 תושבים יפנים. בראש הקהילה, עמד נציב יפני שמונה על ידי ממשלת סיאם.[132]
לאחר מותו של יאמאדה נגמאסה, הרפתקן יפני בעל חוג השפעה נרחב בחלק הצפוני של ממלכת סיאם, פרסט חוטיני, מלך סיאם, שלח כ-4,000 חיילים לקהילה היפנית בבאן ייפון, במטרה להשמיד אותם. רובם המוחלט של התושבים הספיקו לברוח לקמבודיה הסמוכה, אך אלו שלא, מצאו את מותם. כתגובה, השוגון היפני ניתק את קשרי המסחר והפסיק את כל מסעות המסחר של ספינות החותם האדום. בשנת 1636, ממלכת סיאם שלחה ליפן משלחת דיפלומטית במטרה לחדש את הסחר ביניהן. באותה העת, כחלק ממדיניות הסאקוקו, יפן סגרה עצמה מפני העולם החיצון, וכן כל קשרי המסחר שלה נותקו (כולל עם ממלכת סיאם; פרט לסין וחברת הודו המזרחית ההולנדית). עם סיום המדיניות, מספר רב של ג'ונקות סיאמיות פקדו את נמלי יפן. על פי רשומות של נמל העיר נגאסאקי, בין השנים 1647–1700 נרשמו כ-130 ג'ונקות סיאמיות.[133]
- המאה ה-19–הווה
ב-26 בספטמבר 1887, נחתמה אמנת הסחר בין שתי המדינות, וקשרי הסחר התחדשו במלואם.
במלחמת העולם השנייה, יפן ותאילנד נלחמו זו לצד זו נגד בעלות הברית. ב-8 בדצמבר 1941, האימפריה היפנית פלשה לממלכת תאילנד. ב-21 בדצמבר 1941, נחתמה ברית בין שתי המדינות וב-25 בינואר 1942, תאילנד הכריזה מלחמה על ארצות הברית והממלכה המאוחדת.[134][135] בקרב נגד בורמה, נשלחו כ-2,000 חיילים תאים כדי לסייע ליפנים. ב-26 בדצמבר 1942, מפציצי חיל האוויר העשירי של ארצות הברית, שהתבססו בהודו, הפציצו את בנגקוק ומספר יעדים נוספים.[136] בהפצצה נספו כמה אלפי תאים. לאחר הפצצה, החל מרד תאי כנגד היפנים. העם התאי דחה את פלק פיבונסונגרם, ונלחם לצד סין ובעלות הברית. במרץ 1944, תאילנד הכריזה מלחמה על יפן ובכך סיימה את הברית ארוכת השנים.[137]
כיום, יפן היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של תאילנד. השוק התאי נשען רבות על כלי הרכב היפנים, דוגמת מיצובישי, טויוטה וניסאן. בשנת 2007, נחתה אמנת סחר חופשי בין שתי המדינות. יפן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית היא מחזיקה בבנגקוק.[138] יפן מיוצגת בתאילנד בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית בעיר צ'יאנג מאי. תאילנד מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[139] תאילנד מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.
מדינות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מדינה | תאריך התחלת היחסים | פרטים |
|---|---|---|
 אוזבקיסטן
|
26 בינואר 1992 |
|
 איחוד האמירויות הערביות
|
דצמבר 1971 |
|
 איראן
|
1926 |
|
 אפגניסטן
|
1931 |
|
 בהוטן
|
28 במרץ 1986 |
|
 בחריין
|
1972 |
|
 בנגלדש
|
10 בפברואר 1972 |
|
 ברוניי
|
2 באפריל 1984 |
|
 הונג קונג
|
.jpg)
| |
 המלדיביים
|
1967 |
|
 וייטנאם
|
| |
 טאיוואן
|
| |
 טג'יקיסטן
|
2 בפברואר 1992 |
|
 טורקמניסטן
|
אפריל 1992 |
|
 ירדן
|
1954 |
|
 כווית
|
דצמבר 1961 |
|
 לאוס
|
1955 |
|
 לבנון
|
נובמבר 1954 |
|
 מונגוליה
|
24 בפברואר 1972 |
|
 מזרח טימור
|
ספטמבר 2002 |
|
 מיאנמר
|
נובמבר 1954 | .svg)
לאחר שהבורמזים הבינו כי יפן לא תיתן עצמאות "אמיתית" למיאנמר, מנהיג הבורמזים, אונג סן, הקים ארגון שמטרתו להפיל את השלטון היפני במדינה. הארגון הצליח לתקשר בעקיפין עם האימפריה הבריטית ולתכנן את המרד הגדול שנערך ב-27 במרץ 1945, בבירת מיאנמר, יאנגון. המרד הצליח, וממשלת הבובות של בורמה נפלה ובמקומה אונג סן תפס את השלטון.
|
 מלזיה
|
31 באוגוסט 1957 | 
|
 נפאל
|
1956 |
|
 סינגפור
|
1966 |
|
 סוריה
|
1953 |
|
 סרי לנקה
|
1952 | 
|
 עומאן
|
1972 |
|
 עיראק
|
1939 |
|
 ערב הסעודית
|
1938 |
|
 פקיסטן
|
אפריל 1952 |
|
 קוריאה הצפונית
|
| |
 קזחסטן
|
26 בינואר 1992 |
|
 קטר
|
1972 |
|
 קירגיזסטן
|
26 בינואר 1992 |
|
 קמבודיה
|
| |
 תימן
|
25 במאי 1990 |
|
אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפריקה מהווה אזור בעל חשיבות רבה ליפן בתחומי המסחר וההשקעות.[239][240][241][242] בשנת 1989, יפן הרחיבה את היקפי משלחות הסיוע לאפריקה והכריזה על תוכנית מענקים של 600 מיליון דולר לשלוש השנים הבאות.[243] בשנת 1998, 2.5% (4.6 מיליארד דולר) מההשקעות היפניות מעבר לים הושקעו באפריקה, כאשר ההשקעה הגדולה ביותר הייתה בליבריה, שם הושקעו 3.6 מיליארד דולר.
אתיופיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי אתיופיה–יפן
- לפני מלחמת העולם השנייה
בשנת 1930 שתי המדינות חתמו על חוזה ידידות ומסחר. בשנה שלאחר מכן, החלה אתיופיה לגשש לעבר בעלת בריתה האפשרית מאסיה, כאשר שר החוץ האתיופי הרוי וולדה סלאסי ביקר ביפן, והציג את הפירות שיכולה להניב ברית כלכלית וצבאית. הוא התקבל באהדה מצד משרדי הממשלה היפנים ואזרחי יפן, ובפרט מצד האולטרה-לאומנים היפנים שהיו מעוניינים בברית של "העמים הצבעוניים" בעולם, והאמינו כי אתיופיה תמלא תפקיד מכריע בברית כזו. בשנת 1933, אתיופיה פתחה קונסוליה ביפן.
למרות התקוות לברית בין שני העמים, ערב המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בחרה ממשלת יפן לסייע לאיטליה, בעלת בריתה לברית מדינות הציר. שגריר יפן באיטליה, סוגימורה יוטארו, אמר ב-16 ביולי 1935 כי לארצו אין אינטרסים פוליטיים באתיופיה וכי תשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה. דבריו עוררו זעם ביפן, שבה הייתה חיבה לאימפריה האפריקאית. בהמשך, בקשתה של אתיופיה ב-2 באוגוסט לסיוע נדחתה, וכך גם הבקשה להכרזה לפיה יפן עומדת לצידה של אתיופיה.
- אחרית דבר
בשנת 1955 שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים מחדש לאחר נתק בעקבות מלחמת העולם השנייה. עד המהפכה האתיופית בשנת 1974, יפן השקיעה רבות בתחומים כלכליים שונים באתיופיה דוגמת תעשיית הטקסטיל.
אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[244] אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים אוסאקה ונגויה. יפן מיוצגת באתיופיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באדיס אבבה, בירת המדינה.[245]
דרום אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה–יפן
בשנת 1898, פורויה קומהי, איש העסקים היפני, פתח את העסק היפני בדרום אפריקה. החנות בקייפטאון נקראה "Mikado Shōten" (בעברית: חנות הקיסר). החנות נותרה פתוחה עד החרמתה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1918, היפנים פתחו קונסוליה רשמית בקייפטאון.
בשנת 2017 ייצאה יפן לדרום אפריקה סחורות ובעיקרן מכונות וחלקי חילוף למכוניות בשווי 281.6 מיליארד ין, וייבאה סחורות ובעיקרן מכוניות ומתכות יקרות בשווי 542.6 מיליארד. נכון לדצמבר 2016 קיימות השקעות יפניות בשווי 115.5 מיליארד ין בכלכלת דרום אפריקה. נכון לאוקטובר 2017 מתגוררים בדרום אפריקה 1,505 אזרחי יפן. לעומתם, נכון ליוני 2018 מתגוררים ביפן 918 אזרחי דרום אפריקה.[246]
יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפרטוריה, בירת המדינה.[247] יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג הקונסולרי, באמצעות קונסוליה רשמית אחת בקייפטאון, בירת המדינה. דרום אפריקה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[248]
מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי יפן–מצרים
יפן ומצרים כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1922, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מצרים.[249] ראשי המדינות ערכו מספר רב של ביקורים הדדים לאחר מועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשנת 1995, ביקר ראש ממשלת יפן, טומיאיצ'י מוריאמה במצרים. נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ, ביקר ביפן מספר פעמים בין השנים 1983–1999.[250][251][252]
בין השנים 1998–2002 הלוותה יפן למצרים כ-3.5 מיליארד דולר.[253] בשנת 2002 שווי הסחר בין שתי המדינות היה מעל למיליארד דולר.[253] יפן מחשיבה את מצרים כמדינה אסטרטגית במזרח התיכון, אשר ידוע בתמיכתה ביפן בנוגע לתהליך השלום באזור כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.[254]
יפן מיוצגת במצרים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקהיר, בירת המדינה.[255] מצרים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[256]
מרוקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי יפן–מרוקו
יפן ומרוקו מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים שבין שתי המדינות כוננו בשנת 1965, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מרוקו. במחצית העשור הראשון של המאה ה-21, חלה התקרבות משמעותית בין שתי המדינות,[257] בעקבות ביקורו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, בטוקיו, בירת יפן.[258][259][260] כל שנתיים, שתי המדינות מקיימות את "הועידה המרוקאית–יפנית" בה דנים על אינטרסים ושיתופי פעולה ששתי המדינות יוכלו לבצע בעתיד.
בחודש יוני 2013, ד"ר סעד דיין אל עות'מאני, שר החוץ המרוקאי, נסע ליוקוהמה כדי להשתתף בכנס הבינלאומי של יפן בנושא פיתוח אפריקה, שנערך מ-1 ביוני עד 3 ביוני. בימים הנותרים לביקור ביפן נפגש השר עם מספר שרים יפניים, בהם פומו קשידה, שר החוץ של יפן. בחודש מרץ 2014, כחלק מהועידה המרוקאית-יפנית, שר החוץ של יפן, נובו קישי, ביקר במרוקו ונפגש עם שר החוץ ושיתופי הפעולה המרוקאי.
יפן מיוצגת במרוקו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית ברבאט, בירת המדינה.[261] יפן מיוצגת במרוקו גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה בקזבלנקה. מרוקו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בטוקיו, בירת המדינה.[262] מרוקו מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות בערים מאבאשי, גיפו, אוסאקה ונגאסאקי.
מדינות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מדינה | תאריך התחלת היחסים | פרטים |
|---|---|---|
 אוגנדה
|
1962 |
|
 אנגולה
|
ספטמבר 1976 |
|
 אסוואטיני
|
מאי 1971 |
|
 אריתריאה
|
מאי 1993 |
|
 בוטסואנה
|
ספטמבר 1966 |
|
 בורונדי
|
1 ביולי 1962 |
|
 בורקינה פאסו
|
1 ביולי 1960 |
|
 בנין
|
1 באוגוסט 1960 |
|
 גאנה
|
6 במרץ 1957 |
|
 גבון
|
17 באוגוסט 1960 |
|
 ג'יבוטי
|
27 ביוני 1977 |
|
 גינאה
|
15 בנובמבר 1958 |
|
 גינאה ביסאו
|
1 באוגוסט 1974 |
|
 גינאה המשוונית
|
12 בנובמבר 1968 |
|
 גמביה
|
| |
 דרום סודאן
|
11 ביוני 2011 | 
|
 זימבבואה
|
18 באפריל 1980 |
|
 זמביה
|
אוקטובר 1964 |
|
 חוף השנהב
|
7 באוגוסט 1960 |
|
 טוגו
|
27 באפריל 1960 |
|
 טנזניה
|
| |
 כף ורדה
|
11 ביולי 1975 |
|
 ליבריה
|
ספטמבר 1961 |
|
 לסוטו
|
| |
 מאוריטניה
|
1960 |
|
 מאוריציוס
|
12 במרץ 1968 |
|
 מאלי
|
1960 |
|
 מדגסקר
|
5 ביולי 1960 | 
|
 מוזמביק
|
ינואר 1977 |
|
 מלאווי
|
יולי 1964 |
|
 הרפובליקה המרכז-אפריקאית
|
1960 |
|
 ניגריה
|
1 באוקטובר 1960 | 
|
 ניז'ר
|
1960 |
|
 נמיביה
|
21 במרץ 1990 | 
|
 סאו טומה ופרינסיפה
|
22 ביולי 1975 |
|
 סודאן
|
6 בינואר 1959 |
|
 סומליה
|
יולי 1960 |
|
 סיירה לאון
|
27 באפריל 1961 |
|
 סיישל
|
1976 | 
|
 סנגל
|
4 באוקטובר 1960 |
|
 צ'אד
|
1960 |
|
 קומורו
|
14 בנובמבר 1977 |
|
 הרפובליקה של קונגו
|
18 באוגוסט 1960 |
|
 הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
|
30 ביוני 1960 |
|
 קמרון
|
1960 |
|
 קניה
|
1963 | 
|
 רואנדה
|
1 ביולי 1962 |
|
אמריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמריקה נחשבת למקור כלכלי גדול וחשוב ליפן. יפן שירתה את אמריקה בתחום החקלאות באמצעות פיתוח של החקלאות התעשייתית וגידול של צמחים אסייתים.[362] בעשור האחרון חלה עלייה ביחסים הכלכליים בין היבשת לבין יפן בעקבות צמיחתן הכלכלית של מדינות אמריקה הדרומית.[363]
אוקיאניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרם מלחמת העולם השנייה, בעוד שחלק מאיי האוקיינוס השקט היו תחת מנדט יפני, צבא יפן החל לבנות מספר שדות תעופה, ביצורים, מערות ותעלות מילוט באיים. אותם מבנים שימשו את הצי הקיסרי היפני להילחם בבעלות הברית בחזית הדרומית של האוקיינוס השקט.
בשנות התשיעים של המאה ה-20, המעורבות היפנית וקשרי המסחר בין יפן לאיים באוקיאניה גברו עקב אינטרסים מסחריים ואסטרטגים. בשנת 1989, יפן תרמה 98.5 מיליון דולר לדרום האוקיינוס השקט, ובכך הפכה לתורמת הרביעית בגודלה לדרום האוקיינוס השקט באותה השנה אחרי צרפת, אוטרליה וארצות הברית בהתאמה. תרומתה האדירה של יפן אף עקפה את התרומות השנתיות של ניו זילנד והממלכה המאוחדת. חברות יפניות רבות החלו לפתוח מפעלים בדרום האוקיינוס השקט, ופיתחו את תחום התיירות באזור.
ארגונים בינלאומיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יפן חברה בארגונים הבינלאומיים הבאים:[364]
- AfDB - הבנק לפיתוח אפריקה
- ADB - הבנק לפיתוח אסיה
- APEC - הפורום לשיתוף פעולה כלכלי אסיה - האוקיינוס השקט
- APT - קהילת התקשורת באסיה–האוקיינוס השקט
- ASEAN - איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה
- MECR - קבוצת אוסטרליה
- BIS - הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים
- תוכנית קולומבו
- CE - מועצת אירופה (כמשקיפה)
- EAS - פסגת מזרח אסיה
- EBRD - הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח
- CERN - המרכז הגדול בעולם לחקר חלקיקים (כמשקיפה)
- FAO - ארגון המזון והחקלאות
- G4
- G7 - ארגון המדינות המתועשות
- G10 - ארגון עשר המדינות המתועשות ביותר
- G-20 - עשרים הכלכלות הגדולות בעולם
- IDB - הבנק הבין-אמריקאי לפיתוח
- IAEA - הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית
- IBRD - הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח
- ICC - לשכת המסחר הבינלאומית
- ICAO - הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית
- ICCt - בית הדין הפלילי הבינלאומי
- אינטרפול
- IDA - האיגוד הבינלאומי לפיתוח
- IEA - סוכנות האנרגיה הבינלאומית
- IFC - תאגיד הכספים הבינלאומי
- IFAD - הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאי
- IHO - ארגון ההידרוגרפיה הבינלאומי
- ILO - ארגון העבודה הבינלאומי
- IMO - ארגון הימאות הבינלאומי
- IMF - קרן המטבע הבינלאומית
- IOC - הוועד האולימפי הבינלאומי
- IOM - ארגון ההגירה הבינלאומי
- ISO - ארגון התקינה הבינלאומי
- הצלב האדום
- ITU - איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי
- ITUC - קונפדרצית איגודי העובדים הבינלאומית
- IPU - האיגוד הבין-פרלמנטרי
- NEA - הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית
- OECD - הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי
- OSCE - הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (כמשקיפה)
- OPCW - הארגון למניעת הפצת נשק כימי
- OAS - ארגון מדינות אמריקה (כמשקיפה)
- מועדון פריז
- SAARC - הארגון הדרום-אסיאתי לשיתוף פעולה אזורי (כמשקיפה)
- UN - האו"ם
- UNCTAD - ועידת האו"ם לסחר ופיתוח
- UNDOF - אונדו"ף
- UNESCO - אונסק"ו
- UNHCR - נציבות האו"ם לפליטים
- UNITAR - מכון האומות המאוחדות להדרכה ולמחקר
- UNRWA - אונר"א
- UPU - איגוד הדואר העולמי
- WCO - ארגון המכס העולמי
- WFTU - הפדרציה העולמית של איגודי העובדים
- WHO - ארגון הבריאות העולמי
- OMPI - הארגון העולמי לקניין רוחני
- WMO - הארגון המטאורולוגי העולמי
- UNWTO - ארגון התיירות העולמי
- WTO - ארגון הסחר העולמי
סכסוכים בינלאומיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליפן יש מספר סכסוכים טריטוריאליים עם שכונותיה אשר נוגעות לתביעת שליטה באיים מסוימים.
יפן תובעת את שליטתה על האיים הקוריליים שנמצאים תחת ריבונות רוסית. יפן טוענת שברית המועצות כבשה מיפן את האיים הללו בשנת 1945, וכתוצאה מפירוק ברית המועצות שאירע בשנת 1992 יש להחזיר את האיים לשליטה יפנית. יפן טוענת לריבונותה על סלעי ליאנקור שנמצאים תחת השלטון של קוריאה הדרומית. יפן שולטת על איי סנקאקו, אך טאיוואן וסין טוענות לריבונותיהם על האיים הללו. הטענה היפנית אומרת כי שליטת האיים עברה מארצות הברית ליפן כבר בשנת 1971. מאידך, סין טוענת כי היא גילתה את האיים האלו כבר בראשית המאה ה-14, טענה בה יפן אינה מכירה. עוד שטח שנוי מחלוקת בין סין ליפן היא שונית האלמוגים, "אוקינוטורישימה".
נציגויות דיפלומטיות זרות ביפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות ביפן
ביפן פועלות 153 שגרירות ועשרות קונסוליות זרות. רוב המדינות שאינן מיוצגות ביפן בדרג השגרירות האמינו את שגרירותן בבייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.
נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- היסטוריה של יפן
- יחסי ארצות הברית–יפן
- יחסי יפן–ישראל
- כלכלת יפן
- נציגויות דיפלומטיות ביפן
- נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם
- פוליטיקה של יפן
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאמרים נוספים על יחסי החוץ של יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Barnhart, Michael A. Japan and the World since 1868 (1995) excerpt
- Buckley, Roger. US-Japan Alliance Diplomacy 1945–1990 (1992)
- Duus, Peter, ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 6: The Twentieth Century (1989).
- Hook, Glenn D. et al. Japan's international relations: Politics, economics and security (3rd ed. 2011), covers 1945–2010.
- Kibata, Y. and I. Nish, eds. The History of Anglo-Japanese Relations, 1600–2000: Volume I: The Political-Diplomatic Dimension, 1600–1930 (2000) excerpt, first of five topical volumes also covering social, economic and military relations between Japan and Great Britain.
- Inoguchi, Takashi. Japan's Foreign Policy in an Era of Global Change (2013).
- Iriye, Akira. Japan and the wider world: from the mid-nineteenth century to the present (1997)
- Lafeber, Walter. The Clash: A History of U.S.-Japan Relations (1997), a standard scholarly history
- Malafaia, Thiago Corrêa. "Japanese International Relations: an assessment of the 1971–2011 period." Brazilian Political Science Review 10.1 (2016). online in English
- Scalapino, Robert A. The Foreign Policy of Modern Japan (1977) online
- Shimamoto, Mayako, Koji Ito and Yoneyuki Sugita, eds. Historical Dictionary of Japanese Foreign Policy (2015) excerpt
- Flaviu Vasile, Rus, ed. The cultural and diplomatic relations between Romania and Japan. 1880-1920, Cluj-Napoca, Mega Publishing, 2018.
- Togo, Kazuhiko. Japan's Foreign Policy 1945–2003 (Brill, 2005) online
מאמרים על היסטוריית יחסי החוץ של יפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Akagi, Roy Hidemichi. Japan's Foreign Relations 1542-1936: A Short History (1936) online 560pp
- Barnhart, Michael A. Japan and the World since 1868 (1995) excerpt
- Beasley, William G. Japanese Imperialism, 1894–1945 (1987)
- Best, Antony. British intelligence and the Japanese challenge in Asia, 1914-1941 (Palgrave Macmillan, 2002).
- Bix, Herbert. Hirohito and the Making of Modern Japan (2000).
- Borg, Dorothy, ed. Pearl Harbor as History: Japanese American Relations, 1931–1941 (1973).
- Buckley, Roger. US-Japan Alliance Diplomacy 1945-1990 (1992)
- Dickinson, Frederick R. War and National Reinvention: Japan in the Great War, 1914-1919 (1999).
- Dower, John W. Empire and aftermath: Yoshida Shigeru and the Japanese experience, 1878-1954 (1979) for 1945–54.
- Dower, John W. "Occupied Japan as History and Occupation History as Politics." Journal of Asian Studies 34#2 (1975): 485–504.
- Duus, Peter, ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 6: The Twentieth Century (1989).
- Finn, Richard B. Winners in peace: MacArthur, Yoshida, and postwar Japan (1992). online free
- Gordon, David M. "The China-Japan War, 1931–1945" The Journal of Military History (Jan 2006) v 70#1, pp 137–82. Historiographical overview of major books
- Hook, Glenn D. et al. Japan's international relations: Politics, economics and security (3rd ed. 2011), covers 1945–2010.
- Kibata, Y. and I. Nish, eds. The History of Anglo-Japanese Relations, 1600-2000: Volume I: The Political-Diplomatic Dimension, 1600-1930 (2000) excerpt, first of five topical volumes also covering social, economic and military relations between Japan and Great Britain.
- Flaviu Vasile, Rus, ed. The cultural and diplomatic relations between Romania and Japan. 1880-1920, Cluj-Napoca, Mega Publishing, 2018.
- Inoguchi, Takashi. Japan's Foreign Policy in an Era of Global Change (2013).
- Iriye, Akira. Japan and the wider world: from the mid-nineteenth century to the present (1997)
- Iriye, Akira, ed. Pearl Harbor and the Coming of the Pacific War: A Brief History with Documents and Essays (1999)
- Jansen, Marius B. Japan and China: From War to Peace, 1894-1972 (1975)
- Jansen, Marius B. ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 5: The Nineteenth Century (1989)
- Jones, F.C., Hugh Borton and B.R. Pearn. The Far East 1942-1946; Survey of International Affairs, 1939-1946 (1955), detailed coverage of Japanese policies in each country
- Kajima, Morinosuke. A brief diplomatic history of modern Japan (19650 online free to borrow
- Kowner, Rotem. "‘Lighter than Yellow, but not Enough’: Western Discourse on the Japanese ‘Race’, 1854–1904." Historical Journal 43.1 (2000): 103–131. online
- LaFeber, Walter. The Clash: A History of U.S.-Japan Relations (1997), a standard scholarly history
- Langer, William L. The diplomacy of imperialism: 1890-1902 (2nd ed. 1951), world diplomatic history
- Malafaia, Thiago Corrêa. "Japanese International Relations: an assessment of the 1971-2011 period." Brazilian Political Science Review 10.1 (2016). online in English
- Matray, James I. Japan's Emergence as a Global Power (2001) online at Questia
- Morley, James William, ed. Japan's foreign policy, 1868-1941: a research guide (Columbia UP, 1974), Chapters by international experts who cover military policy, economic policy, cultural policy, and relations with Britain, China, Germany, Russia, and the United States; 635pp
- Nish, Ian. Japanese Foreign Policy, 1869-1942: Kasumigaseki to Miyakezaka (1977)
- Nish, Ian. Japanese Foreign Policy in the Interwar Period (2002) covers 1912–1946 online
- Nish, Ian. "An Overview of Relations between China and Japan, 1895–1945." China Quarterly (1990) 124: 601–623. online
- O'Brien, Phillips Payson. The Anglo-Japanese Alliance, 1902-1922 (2004).
- Overy, Richard. The road to war (4th ed. 1999), covers 1930s; pp. 301–346.
- Paine, S.C. The Japanese Empire: Grand Strategy from the Meiji Restoration to the Pacific War (2017) excerpt
- Preussen, Ronald W. John Foster Dulles: The Road to Power (1982) pp. 432–98.
- Sansom, George Bailey. The Western World and Japan, a Study in the Interaction of European and Asiatic Cultures. (1974)
- Saveliev, Igor R., et al. "Joining the world powers: Japan in the times of building alliances, 1897–1910." Japan Forum 28#3 (2016).
- Scalapino, Robert A. The Foreign Policy of Modern Japan (1977) online
- Shimamoto, Mayako, Koji Ito and Yoneyuki Sugita, eds. Historical Dictionary of Japanese Foreign Policy (2015) excerpt
- Szpilman, Christopher W. A., Sven Saaler. "Japan and Asia" in Routledge Handbook of Modern Japanese History (2017) online
- Takeuchi, Tatsuji. War and diplomacy in the Japanese Empire (1935); a major scholarly history online free in pdf
- Togo, Kazuhiko. Japan's Foreign Policy 1945-2003 (Brill, 2005) online
- Treat, Payson J.H. The Far East, a Political and Diplomatic History (1935)
- Beasley, W. G. ed. Select Documents on Japanese Foreign Policy 1853-1868 (1960) online
- Buhite, Russell, ed. The Dynamics of World Power. A Documentary History of US Foreign Policy 1945-1973: Vol. 4, The Far East, Part I. (1973). pp 3–100, 762–69. ISBN 0877542635, Arthur Schlesinger Jr., general editor
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל יפן | ||
יפן, יחסי-חוץ, דף שער בספרייה הלאומית- אתר משרד החוץ היפני
- יפן: זריחה כלכלית מחודשת
- הידוק ביחסי המסחר בין יפן לישראל
- מדוע יחסי המסחר בין ישראל ליפן רופפים?
- יפן: הזריחה המחודשת של ארץ השמש
- על רקע השפל ביחסים בין שתי המדינות: יפן ודרום קוריאה מציינות יובל לכינון היחסים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The Top 20 Economies in the World, קיילב סילבר, 18 במרץ 2020
- ^ The world's most expensive armed forces
- ^ This is how the US and Iran rank among the world's 25 most powerful militaries, אלן לאונס, 7 בינואר 2020
- ^ דירוג תמ"ג, - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ (United Nations Peacekeeping Operations (PKO, אתר משרד החוץ היפני (ביפנית)
- ^ אתר האומות המאוחדות, Japan (באנגלית)
- ^ G7 (באנגלית)
- ^ אתר משרד החוץ האוסטרלי, The G20 (באנגלית)
- ^ APEC, Member Economies - Asia-Pacific Economic Cooperation (באנגלית)
- ^ אתר הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח, Japan: EBRD shareholder profile (באנגלית)
- ^ שלושים מדינות
- ^ Early Japan (until 710), מדריך יפן
- ^ The Mongol Invasions of Japan, 1274 & 1281 CE, מארק קרטוורייט, 2 ביולי 2019
- ^ History and Memory: The Mongol Invasions of Japan, קתרין מיין, אנתוני רובינס ודייוויד קולי
- ^ Muromachi Period (1333 - 1573), מדריך יפן
- ^ Arrival of a Portuguese ship, אתר אנובריסטת החאן
- ^ Portuguese Presence in Japan (1543–1600), כריסטינה קסטל-ברנקו וגוידא קרבאליו
- ^ Dutch-Japanese relations, אתר משרד החוץ ההולנדי
- ^ Tokugawa period _ Definition & Facts _ Britannica, בריטניקה
- ^ Edo Period (1603 - 1868), מדריך יפן
- ^ Edo Period: Pre-conditions for Industrialization
- ^ Harris Treaty, ENCYCLOPÆDIA BRITANNICA (באנגלית)
- ^ 1 2 הילרי קונרוי, " The Japanese seizure of Korea, 1868-1910: a study of realism and idealism in international relations"
- ^ 1 2 ג'ונתן מנטורפה, "Forbidden Nation: A History of Taiwan" עמודים 10–12, 2008
- ^ לה פבר, "Clash", עמודים 16–109
- ^ רוי הידמיצ'י אקאגי, "Japan's Foreign Relations 1542-1936", עמודים 56–335, 1936
- ^ פרדריק וו. מוט, "ממשלות בחסות יפן בסין, 1937–1945" (1954).
- ^ 1 2 מרגרט ס. קלבר, "מנצ'וריה: בסיס האספקה של יפן", עמודים 160–163. לצפייה
- ^ 1 2 רונלד ספקטור, "נשר נגד השמש: המלחמה האמריקאית ביפן" (1985) עמודים 42, 62–64.
- ^ דם השמש העולה: לחשוף את האכזריות היפנית במלחמת העולם השנייה, ירון אביטוב, 24 בפברואר 2020
- ^ בניסיון להבין את "טבח ננג'ינג": השאלות הגדולות, רותם קוונר, שנת 2009
- ^ התיירים הסינים נוהרים ליפן - אבל עדיין מחכים להתנצלות, כלכליסט, 8 ביוני 2018
- ^ כשהנכבש מסרב להיפרד מהכובש, ישי קימלמן
- ^ 1 2 ג'ון וו. דאוור, (2002) Embracing Defeat: Japan in the Wake of World War II עמודים 23–25.
- ^ מתנת האלים: השפעות מלחמת קוריאה על עיצוב דמותה של יפן המודרנית, עילי זלצמן
- ^ תולדות יפן המודרנית, גילי חסקין
- ^ שנות ה-90 ביפן: עשור אבוד
- ^ pp. 9–53 on Japan's expansion, אנדי דיילי, 2015
- ^ The Russo-Japanese War in Global Perspective: World War Zero, דייוויד וולף, 2007
- ^ China's Last Empire: The Great Qing
- ^ דייוויד ון-וויי צ'אנג, "המעצמות המערביות והתוקפנות של יפן בסין: חבר הלאומים ודו"ח ליטון" (2003): 43–63. לקריאה
- ^ שינאיצ'י יאמאמורו "מנצ'וריה תחת שלטון יפני" (2006) 109–114 לקריאה
- ^ Modern Japan: An Encyclopedia of History, Culture, and Nationalism, ג'יימס הופמן, עמוד 143
- ^ ג'ונתן מנטורפה, "Forbidden Nation: A History of Taiwan" עמוד 13, 2008
- ^ דה בארי, ויליאם טי "Sources of East Asian Tradition: The modern period", עמוד 622 (2008)
- ^ ג'ון טולנד, "השמש העולה: דעיכתה ונפילתה של האימפריה היפנית", 1936–1945 (1970)
- ^ ג'יימס אל.מקליין, "יפן: היסטוריה מודרנית", עמוד 494
- ^ ג'ון דוידאן, "יחסים טרנס-פסיפיים: אמריקה, אירופה ואסיה במאה העשרים" (2003) עמודים 21–43.
- ^ קונרד טוטמן, "היסטוריה של יפן" (2005). עמודים 554–556.
- ^ הרברט פייס, "סבך סין: המאמץ האמריקני בסין מפרל הארבור למשימת מרשל" (1953)
- ^ דורותי בורג ושומפי אוקאמוטו, "פרל הארבור כהיסטוריה: יחסי יפן-אמריקה, 1931–1941" (1973).
- ^ הרברט פייס, "הדרך לפרל הארבור: בואה של המלחמה בין ארצות הברית ויפן" (1950) עמודים 78–277
- ^ מייקל א. ברנהארט, "יפן מתכונן למלחמה טוטאלית: החיפוש אחר ביטחון כלכלי, 1919–1941" (1987) עמודים 234, 262
- ^ גיי.וו דוואר, "אימפריה ואחריו: יושידה שיגרו והחוויה היפנית, 1878–1954" (1988) עמודים 70–369.
- ^ סייגן מיאסאטו, "ג'ון פוסטר דאלס והסכם השלום עם יפן" (1990) עמודים: 189–212.
- ^ 2014 World Service Poll BBC
- ^ Shiraishi & Shiraishi 1993, p. 8
- ^ Fukihara 2007, p. 27
- ^ Kusuma, A.B.; Elson, R.E. (2011), "A note on the sources for the 1945 constitutional debates in Indonesia" (PDF), Bijdragen tot de Taal-, Land - en Volkenkunde, 167 (2–3): 196–209, doi:10.1163/22134379-90003589, ISSN 0006-2294
- ^ Inomata, Aiko Kurasawa (1997). "Indonesia Merdeka Selekas-lekasnya: Preparations for Independence in the Last Days of Japanese Occupation". In Abdullah, Taufik (ed.). The Heartbeat of Indonesian Revolution. PT Gramedia Pustaka Utama. pp. 97–113. ISBN 978-979-605-723-8.
- ^ Hatakeyama & Hosaka 2004
- ^ "秋篠宮ご夫妻、英雄墓地に献花 ジャカルタ", Sankei Shimbun, 2008-01-19, אורכב מ-המקור ב-2009-01-09, נבדק ב-2010-04-21
- ^ EMBASSY OF INDONESIA IN TOKYO, JAPAN
- ^ CONSULATE OF INDONESIA IN FUKUOKA, JAPAN
- ^ CONSULATE OF INDONESIA IN SAPPORO, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF INDONESIA IN OSAKA, JAPAN
- ^ EMBASSY OF JAPAN IN JAKARTA, INDONESIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN MEDAN, INDONESIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DENPASAR, INDONESIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SURABAYA, INDONESIA
- ^ CONSULATE OF JAPAN IN MAKASSAR, INDONESIA
- ^ "Employment News". employmentnews.gov.in.
- ^ "2013 World Service Poll" (PDF), BBC
- ^ Chaudhuri, Saroj Kumar. Hindu Gods and Goddesses in Japan. (New Delhi, 2003) ISBN 81-7936-009-1.
- ^ Mansingh, Lalit. "India-Japan Relations" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 ביוני 2007. נבדק ב-11 בנובמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Iain Marlow (3 בספטמבר 2014). "India's Modi maintains warm ties with Japan's Abe". The Globe and Mail.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ EMBASSY OF INDIA IN TOKYO, JAPAN
- ^ Embassy of India, Tokyo, Japan, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE GENERAL OF INDIA IN OSAKA, JAPAN
- ^ EMBASSY OF JAPAN IN NEW DELHI, INDIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN BANGALORE, INDIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN CHENNAI, INDIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN KOLKATA, INDIA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN MUMBAI, INDIA
- ^ "Japan's Foreign Relations in Asia", עמודים 312–328, ג'יימס די.ג'יי בראון וג'ף קינגסטון (2018)
- ^ "World War II and the Japanese in the Prewar Philippines", עמודים 64–81 (1996), לידיה אן. יו-ג'וס לצפייה
- ^ דניס די.טרינידד, Domestic Factors and Strategic Partnership: Redefining PhilippinesJapan Relations in the 21st Century (עמ' 613-635), 2017 (באנגלית)
- ^ "Towards Strategic Partnership: Philippines-Japan Relations After Seventy Years", דניס די.טרינידד, עמודים 186-1986
- ^ Philippines-Japan Relations, 2003
- ^ EMBASSY OF THE PHILIPPINES IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN NAGOYA, JAPAN, אתר הקונסוליה
- ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN NAHA CITY, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN OSAKA, JAPAN
- ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN SAPPORO, JAPAN
- ^ EMBASSY OF JAPAN IN MANILA, PHILIPPINES
- ^ CONSULATE OF JAPAN IN CEBU CITY, PHILIPPINES
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DAVAO CITY, PHILIPPINES
- ^ יחסי טורקיה ויפן, משרד החוץ של טורקיה
- ^ הכרזת המלחמה של טורקיה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה
- ^ Japan's Kurds often in limbo, despite significant community, The Japan Times, 3 בספטמבר 2015
- ^ REPUBLIC OF TURKEY EMBASSY OF THE REPUBLIC OF TURKEY
- ^ Japonya Büyükelçiliği, Türkiye
- ^ Consulate-General of Japan in Istanbul
- ^ אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, בעיקר עמ' 101–111.
- ^ בן עמי שילוני, יפן המודרנית, בעיקר עמ' 210–214.
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השניה, פרקים: 5, 16–17, 23, 30, 37, 45, 50.
- ^ וואנג דונג-ואן וליאת סוזנה, עופרות נדירות: המלחמה השקטה, 18 ביולי 2011 (ארכיון)
- ^ יואב וולנסקי, המערב לסין: ייצאו יותר משאבי טבע, 2 באוגוסט 2012 (ארכיון)
- ^ ynet, פגיעה ביחסי סין-יפן בגלל מאבק על שרשרת איים, באתר ynet, 20 בספטמבר 2010
- ^ 1 2 EMBASSY OF JAPAN IN BEIJING, CHINA
- ^ Embassy of Japan in China, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE OF JAPAN IN DALIAN, CHINA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN GUANGZHOU, CHINA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN QINGDAO, CHINA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SHANGHAI, CHINA
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SHENYANG, CHINA
- ^ 1 2 CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN HONG KONG
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN CHONGQING, CHINA
- ^ EMBASSY OF CHINA IN TOKYO, JAPAN
- ^ Embassy of China in Japan, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN FUKUOKA, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN NAGASAKI, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN NAGOYA, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN OSAKA, JAPAN
- ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN SAPPORO, JAPAN
- ^ 1 2 http://countrystudies.us/japan/134.htm
- ^ South Korea - Relations with Japan
- ^ "BBC World Service Poll : Views of China and India Slide While UK's Ratings Climb: Global Poll
- ^ בית דין בדרום קוריאה: על יפן לפצות נשים ששימשו שפחות מין במלחמת העולם השנייה, באתר גלובס, 10 בינואר 2021
- ^ According to Boxer (p.264) 37 read seal passports are known for Siam, plus a few other ones for the states of Patani and Pahang.
- ^ Tarling, p. 7.
- ^ Ishii Yoneo. "Siam and Japan in pre-modern times: a note on mutual images". In Denoon, p. 154.
- ^ Pombejra, Dhivarat na. "Ayutthaya at the end of the seventeenth century: was there a shift to isolation?" In Reid, p. 266.
- ^ Kratoska, p. 197.
- ^ Kratoska, p. 203.
- ^ Stearn, Duncan (30 במאי 2003). "Allies attack Thailand, 1942–1945". Pattaya Mail. Pattaya. נבדק ב-26 באוקטובר 2011.
On 26 December 1942 bombers of the United States’ Tenth Air Force, based in India, launched the first major strike
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kratoska, p. 209.
- ^ Embassy of Japan in Thailand
- ^ Royal Thai Embassy, Tokyo
- ^ Embassy of the Republic of Uzbekistan in Japan, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE OF UZBEKISTAN IN OSAKA, JAPAN
- ^ Embassy Of Japan In Tashkent, Uzbekistan, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF THE UAE IN TOKYO, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the United Arab Emirates, אתר השגרירות
- ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DUBAI, UNITED ARAB EMIRATES, אתר הקונסוליה
- ^ Opinion of Iran
- ^ Kodansha Encyclopedia of Japan, pp.623
- ^ "Iran, Japan Ready to Cooperate in Afghan, Palestinian Issues". People's Daily. 2002-05-05.
- ^ EMBASSY OF IRAN IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Iran, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF AFGHANISTAN IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Islamic Republic of Afghanistan, אתר השגרירות
- ^ hermesauto, Japan's Princess Mako to visit Bhutan, The Straits Times, 2017-05-10 (באנגלית)
- ^ "Princess Mako begins a nine-day official visit to Bhutan". The Japan Times Online (באנגלית אמריקאית). 2017-05-31. ISSN 0447-5763. נבדק ב-2020-03-14.
- ^ Embassy of Japan in Bhutan, אתר השגרירות
- ^ 1 2 3 4 Embassies and Consulates in Japan, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of the Kingdom of Bahrain in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Bahrain, אתר השגרירות
- ^ Japan-Bangladesh Relations, Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
- ^ 1615 L. St NW, Suite 800Washington, DC 20036USA202-419-4300 | Main202-857-8562 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, How Asians View Each Other, Pew Research Center's Global Attitudes Project, 2014-07-14 (באנגלית)
- ^ Embassy of Bangladesh Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Bangladesh, אתר השגרירות
- ^ Brunei-Japan Trade Relations, web.archive.org, 2014-03-08
- ^ J.T. Quigley – The Diplomat, thediplomat.com
- ^ Embassy of Brunei Darussalam in Japan
- ^ Embassy of Japan in Brunei Darussalam
- ^ ליו ג'יאנהו, Japan Open to Continental Asia, מרץ 2001
- ^ ביל מיהאלופולוס, Women, Overseas Sex Work and Globalization in Meiji Japan, אוגוסט 2012
- ^ הואיי-יינג קואו, Chinese bourgeois nationalism in Hong Kong and Singapore in the 1930s, מאי 2017
- ^ Japanese International School, אתר בית הספר
- ^ Hong Kong Economic and Trade Office in Tokyo, אתר ממשלת הונג קונג
- ^ Embassy of Maldives, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Maldives, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Socialist Republic of VietNam in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan, אתר השגרירות
- ^ Consulate General of Japan in Ho Chi Minh City
- ^ Japan receives 2 million face masks donated by Taiwan to combat COVID-19, ג'פאן טיימס, 21 באפריל 2020
- ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF TAIWAN IN TOKYO, JAPAN
- ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN FUKUOKA, JAPAN
- ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN NAHA CITY, JAPAN
- ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN YOKOHAMA, JAPAN
- ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF JAPAN IN KAOHSIUNG, TAIWAN
- ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF JAPAN IN TAIPEI, TAIWAN
- ^ Embassy of Tajikistan in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Tajikistan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Turkmenistan in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Turkmenistan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Jordan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Jordan in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the State of Kuwait, אתר השגרירות
- ^ KUWAIT EMBASSY/TOKYO, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Lao PDR - The Lao-Japan Public and Private Sectors Joint Dialogues : the Third Meeting, www.la.emb-japan.go.jp
- ^ Joint Press Statement on Japan-Lao PDR Summit Meeting (Speeches and Statements by Prime Minister) | Prime Minister of Japan and His Cabinet, japan.kantei.go.jp (באנגלית)
- ^ Embassy of Japan in the Lao PDR, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF LAOS IN JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Lebanon, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Lebanon in Japan - Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Far East Affairs: Mongolia and Japan, מגזין "הדיפלומט"
- ^ Embassy of Japan in Ulaanbaatar, Mongolia, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Mongolia in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
- ^ "Japan - Timor-Leste Relations (Archives)"
- ^ Embassy of Japan in Timor-Leste, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF JAPAN IN YANGON, MYANMAR
- ^ EMBASSY OF MYANMAR IN TOKYO, JAPAN
- ^ Peter N. Stearns; Mary Reilly (2001). "b. Peninsular and Island Southeast Asia". Houghton Mifflin Company. Encyclopedia of World History. אורכב מ-המקור ב-18 בדצמבר 2002. נבדק ב-18 באפריל 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Mahathir welcomes setting up of Japanese varsities in M'sia". Bernama. Daily Express. 9 באוגוסט 2019. נבדק ב-23 באוגוסט 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Takashi Nakano (18 באוגוסט 2019). "Malaysia's 'Look East' revival rekindles student interest in Japan". Nikkei Asian Review. נבדק ב-23 באוגוסט 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Embassy of Japan in Malaysia, אתר השגרירות
- ^ Consulate-General of Japan in Penang, Malaysia, אתר הקונסוליה
- ^ Consular Office of Japan in Kota Kinabalu, אתר הקונסוליה
- ^ EMBASSY OF MALAYSIA, TOKYO, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Nepal, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF NEPAL IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Singapore
- ^ Embassy of the Republic of Singapore in Tokyo
- ^ Embassy of Japan in the Syrian Arab Republic, אתר השגרירות
- ^ BBC Poll: Attitudes towards Countries, 2007
- ^ Embassy of Japan in Sri Lanka, אתר השגרירות
- ^ The Embassy of Sri Lanka in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Sultanate of Oman, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Sultanate of Oman - Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Iraq, אתר השגרירות
- ^ Consular Office of Japan in Erbil, אתר הקונסוליה
- ^ Embassy of Japan in Saudi Arabia, אתר השגרירות
- ^ Consulate-General of Japan in Jeddah, אתר הקונסוליה
- ^ 1 2 Japan-Pakistan Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ סקר השירות העולמי 2014, מאת ה-BBC
- ^ Embassy of Japan in the Republic of Kazakhstan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Kazakhstan in Japan, אתר השגרירות
- ^ מידע בסיסי על יחסי החוץ עם קטר במשרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in the State of Qatar, אתר השגרירות
- ^ Embassy of The State of Qatar in Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Kyrgyzstan, אתר השגרירות היפנית בקירגיזסטן
- ^ Embassy of Kyrgyzstan in Japan, אתר השגרירות הקירגיזית ביפן
- ^ Embassy of Japan in Cambodia, אתר השגרירות
- ^ Royal Embassy of Cambodia in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Yemen, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Yemen to Japan, אתר השגרירות
- ^ Japanese Aid Diplomacy in Africa : An Historical Analysis, מאקוטו סאטו, 2006
- ^ Japan’s Pivot to Africa, ג'יי ברקשייר מילר, 16 בספטמבר 2016
- ^ Jumping to Conclusions: Reassessing Japan’s Approach to African Relations, אוסובי סאקו, 31 באוגוסט 2018
- ^ How Japan is evolving and deepening its soft power in Africa, פברואר 2018
- ^ The evolution of Japan-Africa relations through TICAD, חדשות יפן
- ^ Embassy of Ethiopia in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Ethiopia, אתר השגרירות
- ^ Japan-Republic of South Africa Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in South Africa, אתר השגרירות
- ^ Enbassy of South Africa in Japan, אתר השגרירות
- ^ "Egyptian Japanese Relations: The Year of Egypt Tourism Promotion in Japan 2009". Mainichi Daily News. אורכב מ-המקור ב-17 במאי 2009. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Japan-Egypt Relations". Ministry of Foreign Affairs of Japan. אורכב מ-המקור ב-24 במאי 2009. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ [1] Retrieved May 4, 2009.
- ^ "Egyptian-Japanese Relations - Kaoru Ishikawa". 24 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-14 ביוני 2009. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 MEO Research Center (5 ביוני 2002). "Egyptian–Japanenese Trade Exchange Hits $1B". Asia Africa Intelligence Wire. נבדק ב-9 באפריל 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Egypt, Japan for delay in Palestinian state declaration, resuming deadlocked peace talks". Arabic News. 13 באפריל 1999. אורכב מ-המקור ב-14 בפברואר 2012. נבדק ב-4 במאי 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Embassy of Japan in Egypt, אתר השגרירות
- ^ The embassy of Egypt in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
- ^ Maroc / Japon : Entre Histoire commune et potentiel inexploité, יוני 2016
- ^ Japan-Morocco Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Visit to Japan of His Majesty the King Mohammed VI, King of Morocco, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Reload this Page Moroccan King State Visit to Japan November 27, 2005 - November 30, 2005
- ^ Ambassade du Japon au Maroc, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Kingdom of Morocco, אתר השגרירות
- ^ Japan-Uganda Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of the Republic of Uganda, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Uganda, אתר השגרירות
- ^ "龍谷大学とアゴスティーニョ ネト大学（アンゴラ共和国）が大学間協定を締結！ アンゴラ共和国としてはアジア初！ ＜調印式＞ 1月21（月） 駐日アンゴラ共和国大使館". Ryukoku University.
- ^ Embassy of the Republic of Angola in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embaixada do Japão na República de Angola, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Eswatini, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the State of Eritrea, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the State of Eritrea, Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Botswana, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Botswana, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Burundi, אתר השגרירות
- ^ Japan-Burkina Faso Relations, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in Burkina Faso, אתר השגרירות
- ^ Japan-Benin Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ EMBASSY OF BENIN TO JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Benin, אתר השגרירות
- ^ Japan-Ghana Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Ghana in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Ghana, אתר השגרירות
- ^ Japan-Gabon Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in Gabon, אתר השגרירות
- ^ Japan-Djibouti Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Martin, Alex (2011-07-02). "First overseas military base since WWII to open in Djibouti". The Japan Times Online (באנגלית אמריקאית). ISSN 0447-5763. נבדק ב-2018-07-09.
- ^ Embassy of the Republic of Djibouti in Japa, אתר השגרירות
- ^ Japanese Embassy in Djibouti, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Guinea, אתר השגרירות
- ^ Embaixada da Japao na Guinea-Bissau, אתר השגרירות
- ^ Japan-Equatorial Guinea Relations, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Ambassade du Japon en Guinée Equatoriale, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Gambia, אתר השגרירות
- ^ Statement by the Minister for Foreign Affairs of Japan on the Independence of the Republic of South Sudan, אתר משרד החוץ של יפן, 9 ביולי 2011
- ^ Establishment of Diplomatic Relations with the Republic of South Sudan, אתר משרד החוץ של יפן, 11 ביולי 2011
- ^ Embassy of Japan in South Sudan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Zimbabwe, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Republic of Zambia, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Zambia in Tokyo, אתר השגרירות
- ^ Ambassade du Japon en Côte d'Ivoire, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Côte d´Ivoire in Japan, אתר השגרירות
- ^ Japan-Togo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Togo in Japan, אתר השגרירות
- ^ Ambassade du Japon au Togo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the United Republic of Tanzania - Tokyo, Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Tanzania, אתר השגרירות
- ^ Embaixada da Japao na Cabo Verde, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF THE REPUBLIC OF LIBERIA, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Liberia, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Kingdom of Lesotho, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Lesotho, אתר השגרירות
- ^ Japan-Mauritania Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ EMBASSY OF MAURITANIA IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Mauritania, אתר השגרירות
- ^ Japan-Mauritius Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in Mauritius, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Mali, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Mali to Japan, אתר השגרירות
- ^ Japan-Madagascar Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ madagascar Japanese Embassy in Madagascar, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Madagascar in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Mozambique, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Mozambique in Tokyo, אתר השגרירות
- ^ The Embassy of Japan in Malawi, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Malawi in Japan, אתר השגרירות
- ^ Japan-Central African Republic Relations, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in the Central African Republic, אתר השגרירות
- ^ Nigeria flag Japan-Nigeria Relations Japan flag, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in Nigeria, אתר השגרירות
- ^ EMBASSY OF NIGERIA IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Ambassade du Japon au Niger, אתר השגרירות
- ^ Namibia gains Independence, South African History Online
- ^ Foreign Representatives, Heads of Missions and Accompanying Persons at the Ceremony of the Enthronement of the Emperor at the Seiden, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Japan hits Namibia, China firms with sanctions over North Korea, חדשות 24, 25 באוגוסט 2017
- ^ INTERNATIONAL COOPERATION, אתר אוניברסיטת נמיביה
- ^ Embassy of Japan in Namibia, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Namibia in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Gabon, אתר שגרירות יפן בגבון
- ^ Embassy of Japan in Sudan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Sudan in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Somalia, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Sierra Leone, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Seychelles, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Senegald, אתר השגרירות
- ^ Ambassade du Sénégal au Japon, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Republic of Chad
- ^ Embassy of Japan in the Comoros, אתר השגרירות
- ^ Japan-Republic of Congo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ The Embassy of Japan in the Republic of the Congo, אתר השגרירות
- ^ Japan-Democratic Republic of the Congo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
- ^ Embassy of Japan in the Democratic Republic of Congo, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in the Republic of Cameroon, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Cameroon in Japan, אתר השגרירות
- ^ Kenya donates Kshs 82 million to assist Japanese quake victims, ממשלת קניה
- ^ Kenya: Japan-Africa Relations On the Rise - Prime Minister Abe's Visit to Africa, חדשות אפריקה, 11 בינואר 2014
- ^ Toyota Kenya opens Sh500m bus assembly plant in Mombasa, פברואר 2013
- ^ Honda unveils local partner in Sh450m motorcycle plant, אפריל 2013
- ^ Embassy of Japan in Kenya, אתר השגרירות
- ^ Embassy of the Republic of Kenya in Japan, אתר השגרירות
- ^ Embassy of Japan in Rwanda, אתר השגרירות
- ^ RWANDA EMBASSY TOKYO - JAPAN, אתר השגרירות
- ^ Japan-Latin America and the Caribbean Relations, אתר משרד החוץ היפני
- ^ Global Insider: Japan-Latin America Relations, אוקטובר 2011
- ^ EAST ASIA/SOUTHEAST ASIA :: JAPAN, CIA World Fact Book
