יחסי החוץ של יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמל יפן
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של יפן

  יפן
  המדינות אשר מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים עם יפן
בניין משרד החוץ היפני

יחסי החוץ של יפן הם מערכת יחסי הגומלין שבין יפן לבין שאר מדינות, ישויות, וארגוני העולם. משרד החוץ היפנייפנית: 日本の国際関係) הוא סוכנות ממשלתית האחראית על ניהול יחסי החוץ של יפן. מבין חברות האומות המאוחדות בנוסף לקוסובו, קוריאה הצפונית היא היחידה שיפן לא מקיימת איתה יחסים.

היחסים הדיפלומטיים הראשוניים ביותר של יפן עם מדינות העולם אירעו במאה ה-7. באותה המאה, יפן שלחה עשרות משלחות דיפלומטיות למדינות אסיה דוגמת סין, קוריאה והפיליפינים. למרות היחסים הפוריים עם מדינות אסיה, רק במחצית המאה ה-16, ראשוני האירופאים הגיעו ליפן. מיסיונרים רבים שהיגרו ליפן על מנת לנצר את התושבים גרמו לתרבות היפנית להתפורר ולהישכח. בעקבות כך, יפן סגרה עצמה בפני העולם החיצון וניתקה את כל קשרי המסחר שלה עם מדינות העולם למעט סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית. ביולי 1853 הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו). הופעתם של האמריקאים גרמה למהומה בחצר שוגונות אדו מתוך חשש ממלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין שוגונות אדו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. פתיחתה של יפן אל העולם המערבי בשנית גרמה לצמיחה חסרת תקדים של הכלכלה היפנית. לאחר רסטורציית מייג'י, היפנים שינו את מדיניות החוץ שלהם למדיניות חוץ מערבית ומודרנית. במאה ה-19, יפן נכנסה למרוץ האימפריאליסטי ביבשת אסיה ונחלה קרבות ומלחמות רבות מול מעצמות עולמיות כמו סין, ארצות הברית ורוסיה., יפן הכפילה את שטחה פי 5.5 משטחה כיום בעת מלחמת העולם השנייה. היא כבשה אזורים כמו מנצ'וריה, קוריאה, איי הודו המזרחיים ההולנדים, טאיוואן והודו-סין הצרפתית. בשלהי מלחמת העולם השנייה יפן נכבשה על ידי ארצות הברית, ואיבדה את כל נכסיה הכלכליים והטריטוריאליים מעבר לים. בשנת 1951, כאשר יפן קיבלה עצמאות מהאמריקאים, המדיניות הדיפלומטית שלה התבססה על קשרי ידידות, סחר, צבא, בריאות ותרבות עם שאר מדינות העולם. במהלך תקופה זו הפכה יפן לאחת מהמעצמות הכלכליות החזקות בעולם; עם הכלכלה השלישית בגודלה (לאחר ארצות הברית וסין בהתאמה),[1] ההוצאה הצבאית השמינית בגודלה בעולם,[2] הכוח הצבאי השישי בגודלו,[3] והרביעית בדירוג התמ"ג.[4] בשנות התשעים, יפן השתתפה בכמה פעולות לשמירה על השלום במסגרת האו"ם, ושלחה כוחות סיוע נרחבים לקמבודיה, מוזמביק, מזרח טימור וגבול ישראל-סוריה.[5]

יפן חברה ב-79 ארגונים בינלאומיים, דוגמת האומות המאוחדות,[6] G7,[7] G-20,[8] APEC,[9] הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח,[10] OECD,[11] הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה והארגון למניעת הפצת נשק כימי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת אסוקה עד תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של ספינת החותם האדום היפנית, 1634
ציור של המשלחת היפנית לסין

בתקופת אסוקה, יפן ניהלה יחסים חזקים עם סין. בין השנים 600 ל-659 נשלחו לסין 7 שליחויות דיפלומטיות רשמיות מיפן. גם היחסים בין יפן לממלכות הקוריאניות התחממו ונחלו חילופי משלחות דיפלומטיות בשטחן.[12] במחצית המאה ה-9 קשרי המסחר של העם היפני עם סין וקוריאה הופסקו כמעט לחלוטין בעקבות היחלשותו של שושלת טאנג הסינית. בשנת 1268, כוחם של המונגולים בסין התחזק ומנהיג המונגולים, קובלאי חאן דרש מהיפנים להכיר בשושלתו כמעצמה חדשה באזור.[13] היפנים סירבו לדרישתו של החאן וכתגובה, המונגולים ניסו לפלוש ליפן פעמיים ובשתיהן נכשלו. תקופה זו היא ציון דרך משמעותי עבור יפן, מדינה צעירה בעלת צבא קטן שהצליחה להביס את צבא האימפריה המונגולית.[14] היחסים בין יפן לסין כוננו מחדש בתחילת תקופת אשיקאגה. בעקבות חידוש קשרי המסחר עם סין, כלכלת יפן החלה לצמוח ולצבור התעניינות רבה מצד מדינות המערב. לקראת סופה של תקופת אשיקאגה ראשוני האירופאים הגיעו ליפן; ספינות פורטוגזיות עגנו לראשונה באי טנגשימה, דרומית לאי קיושו ב-1543, ותוך שנתיים החלו הפורטוגלים להגיש בקשות לקבלת זכויות הפעלת נמלים בקיסרות.[15][16][17] אחרי הפורטוגזים הגיעו גם הספרדים ב-1587 ולאחריהם ההולנדים ב-1609.[18] עם בואן של מדינות אירופה ליפן, היפנים החלו להיפתח לתרבות המערב ולפתח קשרי מסחר בנשק חם עם מדינות המערב.

בסוף המאה ה-16, בתקופת שלטונו של הדאימיו, טויוטומי הידיושי, יפן ניהלה שתי מערכות כושלות נגד קוריאה ואף התכוונה לפלוש לסין. בתחילת תקופת אדו היפנים הקימו לעצמם מערך ספינות מסחר, "ספינות החותם האדום", שאפשרו ליפן לקיים קשרי מסחר חזקים יותר עם מעצמות אירופה ועם יבשת העל אמריקה. הקמתן של ספנות החותם האדום נחשבת לתקופה בה קשרי המסחר של יפן עם מדינות העולם היו חזקים מתמיד. עם זאת, פיתוח קשרי המסחר עם אירופה הזיק במידה רבה לתרבות היפנית, בעקבות הפצת הנצרות על ידי מיסיונרים ישועים דומגת פרנסיסקו חאווייר.[19] לאחר מרד שימאברה בשנים 16371638, יפן סגרה את עצמה בפני העולם החיצון, וכל קשרי המסחר שלה עם אירופה הופסקו, למעט קשרי המסחר עם סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית.[20][21]

כאשר הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו) ביולי 1853, החלה מהומה רבתי בחצר שוגונות אדו מתוך חשש מלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין יושב ראש מועצת הזקנים של שוגונות אדו, אבה משהירו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. במרץ 1854 נחתם "חוזה השלום והידידות האמריקאי–יפני" (חוזה קאנאגוואה) אשר פתח שני נמלים ביפן לסחר עם האמריקאים, הבטיח יחס הוגן לניצולי ספינות אמריקאים שיגיעו לחופי יפן והתיר שליחת קונסול אמריקאי לשימודה, נמל קטן בחצי האי איזוּ, מדרום מערב לטוקיו, שהייתה אז בשם אדו. חמש שנים מאוחר יותר נחתם חוזה מסחרי נוסף שפתח תחומי מסחר נוספים לאמריקאים ביפן.

מרסטורציית מייג'י עד 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרלים סיניים בפיונגיאנג, נכנעים ליפנים במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה, אוקטובר 1894.

בתקופת מייג'י, יפן שלחה משלחות דיפלומטיות אל מדינות שונות בעולם, בכדי לחקור את העולם המערבי וללמוד ממנו. באותה תקופה יפן החלה לבסס עצמה בתחום הדיפלומטי באמצעות חתימה על מספר הסכמים בילטרליים עם מעצמות שונות דוגמת האימפריה הצרפתית, הקיסרות הגרמנית, האימפריה ההולנדית והאימפריה הבריטית. גם עם המעצמה האמריקאית נחתמו מספר הסכמים שייסדו ארבע ערים חדשות באדמת יפן ואת נמל "קנגאווה", מה שהגדיל את קשרי המסחר בין שתי המדינות.[22] בעת משטרתו של מייג'י סכום הסחר הדו-צדדי בין יפן למדינות העולם הכפיל עצמו פי תשעה ביחס לתקופת אדו.

השאיפות האימפריאליסטיות המודרניות של יפן התממשו במלחמת סין–יפן הראשונה. באותה המלחמה יפן כבשה טאיוואן, איי פנגחו וחצי האי ליאדונג והכניסה את חצי האי הקוריאני תחת אזור ההשפעה שלה.[23] בסיום המלחמה יפן הפכה למדינה האסייתית הראשונה שמנהלת קולוניה מודרנית מעבר לים (טאיוואן).[24] מעצמות העולם ראו את חוזקה של המעצמה האזורית החדשה וחיזקו את היחסים הדיפלומטיים שלהם עמה. הניצחון היפני במלחמת רוסיה–יפן הפתיע את העולם כולו. הצאר ניקולאי השני, ניהל את המלחמה בציפייה לניצחון רוסי, וכשיפן הוכיחה אחרת עם צבא קטן אך מיומן היטב, ניקולאי השני המשיך להילחם נגד יפן בכדי לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". בשנת 1915, היחסים בין יפן לארצות הברית ולבריטניה התערערו בעקבות עשרים ואחת התביעות- דרישות שהוגשו לממשלת סין על ידי יפן שמטרתן הייתה להרחיב את חוג ההשפעה היפני במנצ'וריה. האמריקאים והבריטים התנגדו בתוקף לדרישות ופתחו חרם צרכנים על יפן.[25][26] יפן זכתה בחלק מן הדרישות שלה אך איבדה את אמונן של מעצמות העולם.

גנרל מקארתור חותם על הסכם הכניעה של יפן

ב-1931, לאחר שהממשלה האזרחית ביפן נפלה ובמקומה החל משטר צבאי ביפן, צבא יפן כבש את מנצ'וריה והקים בה ממשלת בובות חדשה, "מנצ'וקוו".[27][28] הבריטים והצרפתים דרשו ממדינות העולם שלא להכיר בממשלת הבובות שהוקמה במנצ'וריה על ידי יפן וטענו כי יש להחזיר את האזור חזרה לסין. בכדי להמשיך ולהגשים את החזון האימפריאליסטי של יפן, בזמן מלחמת העולם השנייה יפן נלחמה לצד מדינות הציר. ניתן לחלק את המישור הדיפלומטי של יפן במלחמת העולם השנייה לשני חלקים. מחד גיסא, יפן טיפחה ופיתחה קשרים דיפלומטיים עם מדינות הציר דוגמת המדינה האימפריאלית של איראן, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ממלכת רומניה ותאילנד. מאידך, רוב מדינות העולם ניתקו את כל קשרי המסחר והדיפלומטיה עם יפן ואף חלקן הכריזו מלחמה על יפן. יפן הפכה ממדינה מוערכת בקרב מדינות העולם, למדינה מנותקת, אימפריאליסטית, צבאנית ופשיסטית.[29] אחד האירועים הזכורים לשמצה במלחמת העולם השנייה היה טבח ננקינג, אירוע רצח ואונס אשר בוצעו על ידי צבא יפן בעיר ננקינג שבסין. הטבח זעזע את מדינות העולם ועד היום הוא זכור כדבר שלא ייעשה באף מלחמה עתידית.[30][31] הניתוק הדיפלומטי של יפן ממדינות העולם הכניס את יפן למשבר כלכלי חמור ולמחסור בנפט, ששימש כדלק לכלי המלחמה של צבא יפן. ב-2 בספטמבר 1945, האימפריה היפנית נכנעה באופן רשמי ובכך סיימה את מלחמת העולם השנייה. יפן איבדה את יוקרתה בפני מעצמות העולם ונכנסה למשבר דיפלומטי עמוק שהסתיים רק לאחר חתימת חוזה סן פרנסיסקו, חוזה השלום בין יפן למדינות העולם. כיום, למרות כמה הצהרות התנצלות שפורסמו על ידי ממשלת יפן, הסינים טוענים כי הם מחכים להתנצלות רשמית ואמיתית מממשלת יפן.[32]

שנות ה-50 של המאה ה-20–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל יפן תחת הכיבוש האמריקאי

עם תום מלחמת העולם השנייה, יפן נכבשה במלואה על ידי ארצות הברית בראשותו של הגנרל דאגלס מקארתור. באותה תקופה, חלה עלייה חדה בין היחסים בין יפן לארצות הברית. בעקבות המכה הקשה שיפן ספגה במלחמת העולם השנייה עד כי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלה, והרצון האמריקאי לבלום את הקומוניזם הסובייטי שהתפשט ברחבי אסיה, ליפנים ולאמריקאים היה אינטרס משותף לשמור על היחסים בין שתי המדינות חזקים ככל הניתן.[33] בזמן הכיבוש האמריקאי על יפן, כל היחסים הדיפלומטיים של יפן עם מדינות העולם נותקו, ואזרחי יפן לא הורשו לעבור את גבולות המדינה.[34] בכדי להרחיק את האיום הקומוניסטי מיפן, ארצות הברית החלה להשריש את הדמוקרטיה ברחבי יפן.

במהלך מלחמת קוריאה, כשהיפנים עוד היו תחת שלטון אמריקאי, כלכלת יפן צמחה באופן חסר תקדים ויפן החלה לבסס את עצמה הן במישור הכלכלי והן במישור הדיפלומטי. ארצות הברית, בריטניה וצרפת (שלחמו לצד קוריאה הדרומית) השתמשו ביפן כבסיס צבאי–כלכלי.[35] ממשלת יפן דרבנה את הפיתוח התעשייתי היפני באמצעות פרוטקציוניזם והרחבת קשרי המסחר של יפן עם שאר מדינות העולם. בשנת 1952, הופסק הכיבוש האמריקאי ביפן וב-19 בדצמבר 1956, יפן הפכה לחברה ה-80 באומות המאוחדות.[36] בשנת 1968, יפן הפכה למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית). בשנת 2011, היפנים הודחו המקום השני כתוצאה מצמיחתה של הכלכלה הסינית.

העשור האבוד ביפן (ביפנית: 失われた10年) הוא התקופה שלאחר קריסתה של בועת הנדל"ן ביפן שגרמה לקריסתה של כלכלת יפן. המונח מתייחס במקור לשים 1991 עד 2000,[37] אך לעיתים שימוש בו כולל את העשור הראשון של המאה ה-21. בין השנים 19952007 התמ"ג היפני ירד מ-5.33 טריליון דולר ל-4.66 טריליון דולר, השכר הריאלי ירד ב-5% והמדינה חוותה קיבעון ברמת המחירים. המדינה הצליחה להתאושש מהמשבר רק בעשור השני של המאה ה-21. במהלך שיקום כלכלת יפן, מדינות רבות דוגמת ישראל, ארצות הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה שלחו סיוע כספי ליפן. בשנת 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה שפגעה קשות בכלכלה העולמית, כלכלנים יפנים רבים חוששים כי העשור האבוד יכול לחזור בעשור השלישי של המאה ה-21 ויש להתכונן אליו בהתאם. כיום, יפן מארחת כ-153 שגרירויות ומאות קונסוליות ונציגויות דיפלומטיות בדרגים שונים של מדינות רבות. כמו כן, ליפן יש מספר רב של נציגויות דיפלומטיות מעבר לים.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-19, יפן החלה בתהליך מודרני שחיזק אותה בתחום התעשייה, כלכלה, דיפלומטיה וצבא וביטחון. היכולות הצבאיות החדשות של יפן איפשרו לה לפלוש ולהתפשט לקוריאה, סין, טאיוואן ואיים נוספים באוקיאניה.[38] יפן ראתה בעצמה כמתחרה חדשה במירוץ האימפריאליסטי באסיה. בשל הרצון העז של יפן לשלוט על מנצ'וריה, קוריאה וטאיוואן, בין השנים 18941895, יפן נלחמה נגד סין במלחמת סין–יפן הראשונה, ונגד רוסיה בין השנים 19041905 במלחמת רוסיה-יפן. המלחמה נגד סין הפכה את יפן לאימפריה המזרחית הראשונה בעולם, והמלחמה עם רוסיה הוכיחה כי כוחות הצבא של יפן מסוגלים להביס מעצמה מערבית כמו רוסיה. בעקבות שתי המלחמות הללו, יפן הפכה לכוח הדומיננטי ביותר במזרח הרחוק עם תחום השפעה המשתרע על דרום מנצ'וריה וקוריאה, שסופחה רשמית לאימפריה היפנית בשנת 1910.[39]

המלחמה עם סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים יפנים בעת המלחמה

בשנות ה-70 של המאה ה-19 נוצרו סכסוכים רבים בין יפן לשושלת צ'ינג סביב תביעת ריבונות יפנית על איי ריוקיו, ועל קוריאה. לאחר שיפן בנתה לעצמה מערכת פוליטית וכלכלית יציבה עם צבא קטן אך מאומן היטב, ניצחה את שושלת צ'ינג בקלילות, במלחמת סין–יפן הראשונה ב-1894. במסגרת חתימת הסכם שימונוסקי סין חויבה לשלם ליפן פיצויים, לוותר ולספח את האי פורמוזה וחצי-האי ליאודונג ליפן ולקבל את התנאי היפני להכיר בעצמאותה של קוריאה. בנוסף, סין הקימה חמש ערי-נמל חדשות לצורכי מסחר, ואפשרה ליפן (ולמעצמות מערביות נוספות) להקים מפעלים בערים הללו. רוסיה, צרפת וגרמניה ראו בהסכם כמקור להיחלשות הכוח שלהם במזרח הרחוק ולכן אילצו את יפן להחזיר את חצי האי ליאודונג חזרה לסין. התוצאה החיובית היחידה עבור סין הייתה כאשר המפעלים הרבים שהיפנים הקימו בסין הובילו לתהליך תיעוש משמעותי שהשפיע על כלכלת סין כיום.[40]

כיבוש מנצ'וריה
חיילים יפנים פולשים לעיר קיקיהן במנצ'וריה

בספטמבר 1931, הצבא היפני הקיסרי, שפעל ללא אישור ממשלת יפן, כבש את אזור מנצ'וריה בצפון סין. יפן הקימה במנצ'וריה ממשלת בובות (מנצ'וקוו) שנשלטה על ידי שליט הבובה, קיסר סין האחרון, פויי. כיבוש מנצ'וריה גרם להגירה גדולה של יפנים לאזור. היפנים ראו במנצ'וריה כאזור מפתח לחיזוק הכלכלה היפנית, ומרבית היפנים שגרו במנצ'וריה היו מנהלי חברות גדולות. ב-1932 הממלכה המאוחדת וצרפת שהיו מן המדינות המייסדות של חבר הלאומים, פרסמו את דו"ח "ליטון" אשר דורש לא להכיר בממשלת הבובות שיפן הקימה במנצ'וריה וכי יפן פלשה "בטעות" למנצ'וריה ויש להחזירו לסינים. בעקבות הדו"ח יפן פרשה מחבר הלאומים. מזכיר המדינה של ארצות הברית אמר כי הוא לא יכיר בכיבוש היפני בעוד שגרמניה בירכה על המעשה.[41][42] מבחינה אסטרטגית, מנצ'וריה הייתה מחוץ לטווח המפציצים האמריקאים, ולכן היפנים ראו באזור כבית לאלפי מפעלים. המפעלים היפניים שהוקמו המשיכו את תפוקתם עד החזרת מנצ'וריה לסין ב-1945.[28]

הממשלה היפנית ניסתה למזער את הנזקים הדיפלומטיים שגרם הצבא היפני בעקבות הפלישה לסין והודיעה שהיא נסוגה מסין. בניגוד להצהרת הממשלה, הצבא (אשר לא היה נתון לשליטת הממשלה) השלים את הכיבוש היפני במנצ'וריה. בעקבות המשך הכיבוש הצבאי במנצ'וריה, ממשלת יפן התפרקה. ראש הממשלה החדש, אינוקאי צויושי, ניהל משא ומתן עם סין השכנה ובעקבות כך, נרצח בניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932. לימים, ניסיון ההפיכה נחשב לתחילת העידן הלאומני–יפני ולסיום התקופה הדמוקרטית ביפן.[43]

טאיוואן

בשנת 1623 ההולנדים כבשו את האי טאיוואן על מנת לפתח אותו כבסיס מסחר עם השכנות, יפן וסין. חברת הודו המזרחית ההולנדית בנתה את העיר פורט זילנדיה, ועד מהרה ההולנדים שלטו בילידים המקומיים ושיעבדו אותם לצורכי בנייה ותחזוקה של המקום. בשנות ה-60 של המאה ה-19, העם הסיני התחיל להגר לטאיוואן ועד שנות ה-90 של המאה ה-19, מספר המהגרים הסינים שהיגרו לטאיוואן עמד על 2.3 מיליון סינים. לאחר הניצחון היפני על סין במלחמת סין–יפן הראשונה, הוסכם כי האי הטאיוואני יעבור לריבונותה של יפן. טאיוואן הייתה הקולוניה הראשונה של יפן מעבר לים.[24]

תועלת הכיבוש היפני הייתה קטנה יחסית למה שהיפנים ציפו, ובפועל קיבלה הטבות מזעריות על הכיבוש. יפן הבינה כי בסיס האם שלה מסוגל להוות כבסיס משאבים מוגבל, והיא קיוותה שטאיוואן תוציא את יפן ממחסור במשאבי הטבע שלה. עד שנת 1905, יפן הפירה תועלת רבה מטאיוואן, אך אט אט השלטון היפני על טאיוואן הפך למעמסה על השלטונות היפנים בייחוד בעת המלחמה עם סין במלחמת העולם השנייה. במהלך הכיבוש היפני בטאיוואן, יפן ניסתה לקדם את התרבות והשפה היפנית לשאר המזרח הרחוק, בעזרת הקמת בתי ספר, מוזיאוני תרבות ואנדרטאות יפניות. יפן הקימה בטאיוואן משטר קפדני ויסודי אשר עזר לה לפתח את החוקה היפנית בטאיוואן. בשנת 1945, יפן הובסה במלחמת העולם השנייה, וטאיוואן הוחזרה לריבונותה של סין.[44]

כיבוש קוריאה

בשנת 1905 חתמו האימפריה היפנית והאימפריה הקוריאנית על "אמנת יולסה", שהכניסה את קוריאה לאזור ההשפעה של האימפריה היפנית. חוזה יולסה הוביל לחתימת "אמנת 1907" בין יפן לקוריאה, אשר הבטיחה כי קוריאה תפעל תחת ממשלת יפן, ועניינים פנימיים של קוריאה יהיו בשליטה יפנית. לבסוף, בשנת 1910, נחתמה אמנת הסיפוח הרשמית של קוריאה ליפן.[23]

המלחמה עם רוסיה (1904–1905)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים יפנים בעת המלחמה

בסוף המאה ה-19, יפן זעמה על תוכניותיה של רוסיה ליצור אזור השפעה בקוריאה ובמנצ'וריה. כפשרה, יפן הציעה להכיר בדומיננטיות הרוסית במנצ'וריה בתמורה להכרה רוסית ביפן כשליטה היחידה של קוריאה. רוסיה סירבה להצעה ודרשה מקוריאה להיות אזור נייטרלי בין יפן לרוסיה. ממשלת יפן הכריזה מלחמה על רוסיה בכדי להפסיק את האיום הרוסי על תוכניותיה של יפן להפוך לאימפריה במזרח הרחוק. אף על פי שהתקיים משא ומתן בין רוסיה ליפן ב-1904, חיל הים היפני תקף את הצי המזרחי הרוסי בפורט ארתור שבסין, ובכך הכריז רשמית על מלחמה. רוסיה ספגה הפסדים רבים בעת הלחימה מול יפן. הצאר, ניקולאי השני, המשיך להילחם נגד יפן בציפייה לניצחון רוסי במלחמה, וכאשר יפן הוכיחה אחרת, ניקולאי השני נלחם לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". המלחמה הסתיימה בעת חתימת הסכם פורטסמות', בתיווכו של נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט. הניצחון היפני על המעצמה הרוסית שינה את מערכת יחסי הכוחות באסיה, וערער את שאר מעצמות העולם.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח מדיניות "אסיה לאסייתים"
כרזת תעמולה ממנצ'וקוו משנת 1935 התומכת ברעיון מרחב השגשוג המשותף. הכרזה מציגה ילד יפני (במרכז) כאשר לשמאלו עומדת ילדה ממנצ'וקוו ומימינו עומד ילד מסין.

מדיניות "אסיה לאסייתים" (או מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי) הייתה מדיניות שייצגה את האנטי-מערביות היפני בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדיניות קבעה כי היפנים רצו ליצור גוש של מדינות אסייתיות, בהנהגת יפן, החופשי מהתערבות מערבית של המעצמות ששלטו ביבשת אסיה. המדיניות קידמה את האחדות הכלכלית והתרבותית של מדינות אסיה. המדיניות הוצגה באופן רשמי ב-29 ביוני 1940 על ידי שר החוץ היפני, האצ'ירו אריטה.[45] המושג "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" פותח לראשונה על ידי קיושי מיקי, פילוסוף אנליטי של בית הספר "קיוטו". הרעיון המקורי היה מעין משאלה אידיאליסטית לשחרר את אסיה משלטון המעצמות המערביות, אך כמה לאומנים יפנים האמינו כי ניתן להשתמש בגוש האסייתי שירקם לאינטרסים האישיים של המעצמה היפנית, דוגמת השגת משאבי טבע חיוניים ליפן, ואף נמשכו אליו כאידיאל.[46][47] פומימרו קונואה, ראש ממשלת יפן באותה העת, תכנן שהגוש אסייתי יורכב בעזרת כרזות תעמולה וקירוב התושבים לתרבות היפנית.

האידאולוגיה של השאיפות האימפריאליסטיות של יפן הכילה שתי גישות סותרות. מחד גיסא, הקמת האימפריה היפנית הביאה לאחדותם של גזעי אסיה תחת שלטון יפני ולהשמדת השלטונות האירופיות והאמריקאיות באסיה. גישה זו הביאה לידי ביטוי את הערכים הרוחניים של המזרח בניגוד למטריאליזם המערבי.[48] ומאידך, האימפריה היפנית נתפסה כאימפריה הרסנית, משעבדת בני אדם וצורכת בצורה מסיבית משאבי טבע חיוניים.[29]

הפלישה לסין והגשמת החזון היפני

בשנת 1937, יפן פלשה בשנית לסין, דבר שגרם לסנקציות כלכליות קשות שהוטלו על יפן ממדינות אירופה. האימפריה ההולנדית הקפיאה את כל הנכסים היפנים שפעלו בשטחה, וביטלה את כל קשרי המסחר שלה עם יפן.[49] מאידך, ארצות הברית פגעה בתחום הנפט והפלדה, שהיו חיוניים ליפן להמשך המלחמה, באמצעות הקפאת כל קשרי המסחר בין שתי המדינות. בשנת 1939 יפן כבשה את כל מחוז מנצ'וריה ואת מרבית חופי סין, אך בעלות הברית סירבו בתוקף להכיר בכיבושים היפנים.[50] כיבוש מנצ'וריה יצר גבול רחב היקפים בין ברית המועצות לבין יפן. הסובייטים הצליחו להדוף את האיום היפני מהגבול ולבסוף, העימותים הצבאיים בגבול בקיץ 1939 הסתיימו בניצחון סובייטי.

כתוצאה ממחסור הנפט החמור, ששימש את צבא האימפריה היפנית לתדלוק כלי הלחימה שברשותם, היפנים החליטו לפלוש לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים ולמושבות הבריטיות באוקיינוס השקט כדי להתגבר על מחסור הנפט בעוד שראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה, האמין כי הפלישה דרומה תוביל את יפן לתבוסה, הצבא האמין כי ברגע שהם יכו את ארצות הברית מכת נוקאאוט שתשמיד את הצי האמריקאי בפרל הארבור, ארצות הברית תביא עצמה לשולחן המשא ומתן עם יפן.[51][52][53] ב-7 בדצמבר 1941, היפנים הפציצו את נמל פרל הארבור וגרמו לארצות הברית, האימפריה הבריטית והולנד להכריז מלחמה על יפן. מספר מדינות נוספות ששמרו על עמדה נייטרלית במהלך המלחמה, דוגמת פרו, אקוודור ובוליביה, ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם יפן.

כניעת האימפריה היפנית

לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי והכרזת המלחמה של ברית המועצות נגד יפן, ב-15 באוגוסט 1945 היפנים הכריזו את כניעתם לבעלות הברית ועל סיום המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. ב-2 בספטמבר באותה השנה, נחתם הסכם הכניעה באופן רשמי, והאזורים שהאימפריה היפנית כבשה הוחזרו למדינותיהם.

הכיבוש האמריקאי ביפן–הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הכיבוש האמריקאי ביפן (1945–1952), היחסים הדיפלומטיים של יפן עם שאר מדינות העולם נותקו ואזרחי יפן לא הורשו לטוס מעבר לגבולות יפן.[34] גנרל הצבא האמריקאי, דאגלס מקארתור, שהיה הנציב העליון של ארצות הברית ביפן, פעל למען השרשת הדמוקרטיה ביפן, הפסקת הצבאנות, והשמדת תאגידים מונופוליסטיים. מדיניות ממשלת יפן תחת הכיבוש האמריקאי הייתה למקד את האנרגיות היפניות לבנייתה הכלכלית החדשה של יפן, תוך שהיא מסתמכת באופן מוחלט על ארצות הברית שתטפל במדיניות ההגנה והחוץ. בשנת 1951 נחתם אמנת סן פרנסיסקו, הסכם השלום בין יפן לבין 47 מדינות חברות בעלות הברית (למעט ברית המועצות וסין). הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים רשמית באפריל 1952.[54] הדיפלומט האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, מהוגי אמנת סן פרניסיקו, טען כי בניגוד לחוזה ורסאי, שקבע כי גרמניה תשלם פיצויים כספיים למדינות ההסכמה, יפן איננה צריכה לשלם פיצויים לבעלות הברית. לאחר מאמצים דיפלומטיים שדאלס השקיע יפן לא חויבה לשלם פיצויים לאף מדינה.[55]

בשנות ה-50 של המאה ה-20 יפן ביססה את עצמה מבחינה פוליטית וכלכלית. יפן שימשה כבסיס לוגיסטי צבאי לקוריאה הדרומית וארצות הברית בעת מלחמת קוריאה (19501953). בעזרת כוחה הכלכלי של יפן, יפן פיתחה את קשרי החוץ שלה עם מדינות העולם. יפן החלה לבסס השקעות מעבר לים, לסייע למדינות עולם שלישי בפיתוח תשתיות, לגנות סכסוכים ולפעול למען שמירת השלום בין מדינות העולם. על אף השינוי הדמוקרטי של יפן, היחסים עם שכונותיה נשארו מתוחים עקב אירועי מלחמת העולם השנייה; ב-1 ביולי 2019, עיריית טוקיו הטילה מגבלות ייצוא על חומרי תעשייה לקוריאה הדרומית. המגבלות הוטלו לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון של סיאול, בירת קוריאה הדרומית, לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה במהלך הכיבוש היפני על קוריאה. המצב הוביל לסיבוך של מכלול היחסים בין סיאול לטוקיו, המפלגות פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה (סיאול הבטיחה לעשות זאת בתחילת אוגוסט, כאשר טוקיו הטילה סנקציות דומות) - מספטמבר, לחברות יפניות העובדות עם קוריאה הדרומית צריכות להמתין 15 יום להשלמת כל ההליכים.

אינדונזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות אינדונזיה ביפן

יפןיפןאינדונזיהאינדונזיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–יפן

היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין אינדונזיה לבין יפן כוננו רשמית בשנת 1958. על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC שנערך בשנת 2014, 70% מהאינדונזים רואים את השפעתה של יפן על השוק האינדונזי באופן חיובי, כאשר 14% מביעים עמדה שלילית על יפן, מה שהופך את אינדונזיה לאחת המדינות הפרו-יפניות ביותר בעולם.[56]

בתקופת השלטון ההולנדי על אינדונזיה
שגרירות יפן (מימין) בג'קרטה

הרשומות ההולנדיות על איי הודו המזרחיים ההולנדיים משנת 1896 העידו כי 614 אזרחי יפן התגוררו באינדונזיה (166 גברים, 448 נשים).[57] בשנת 1909 הוקמה בעיר האינדונזית טאיטה, נציגות יפנית ראשונה באינדונזיה בדרג הקונסולרי. בשנת 1938 מספר התושבים היפנים שחיו באינדונזיה זינק ל-6,349 נפשות.[58]

לאחר הקרב על איי הודו המזרחיים שאירע בשנת 1942 בין יפן להולנד, היפנים כבשו את אינדונזיה. היפנים ראו באינדונזיה כמקור נפט חשוב והחלו להשתלט על בארות הנפט בערים בורנאו, ג'אווה וסומטרה. היפנים עודדו את התפשטות הלאומנות בקרב העם האינדונזי ותמכו בעצמאותם באמצעות ייסוד מוסדות חינוך ובריאות אינדונזים. האימפריה היפנית החלה לטפח את התנועה הלאומנית האינדונזית וסיפקה לבני נוער אינדונזיים אימונים צבאיים וכלי נשק. בנוסף, הקימה צבא מתנדבים מקומי בשם PETA. ב-29 באפריל 1945 הקים הצבא היפני את BPUPKI - ועדה יפנית שמטרתה להכין את האיים האינדונזיים לקבלת העצמאות.[59] אך עם תבוסתה של יפן, הוועדה לא קיימה את הבטחתה וב-17 באוגוסט 1945 הכריזה אינדונזיה על עצמאותה בראשותו של סוקרנו באופן עצמאי וללא תמיכה רשמית של יפן.[60]

היחסים לאחר עצמאות אינדונזיה

לאחר סיום הכיבוש היפני על אינדונזיה, כ-3,000 חיילים מהצבא היפני בחרו להישאר באינדונזיה ולהילחם לצד התושבים המקומיים נגד הכוחות ההולנדיים במלחמת העצמאות של אינדונזיה; בערך כחצי נהרגו, שרבים מהם קבורים בבית הקברות לגיבורים צבאיים בקליבתה, ואילו החצי נוסף בחר להישאר באינדונזיה לאחר תום הלחימה. חלקם עוטרו כגיבורי עצמאות אינדונזיה.[61][62] בשנות ה-70 של המאה ה-20 יפנים רבים היגרו לאינדונזיה לצורכי עבודה והקמת מפעלים.

אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[63] אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[64] סאפורו[65] ואוסקה.[66] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בג'קרטה, בירת המדינה.[67] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזקה בערים מדן,[68] דנפסאר,[69] סורביה[70] ומקאסאר.[71]

הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה נרנדרה מודי מהודו וראש הממשלה שינצה אבה מיפן, במהלך ביקורו ביפן, 2014.

יפןיפןהודוהודו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הודו–יפן

למרות כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמי בין הודו ליפן שנערך ב-28 באפריל 1952, היחסים בין שתי המדינות קיימים כבר מראשית המאה ה-6. הבודהיזם ההודי שהתפשט בעקיפין ביפן דרך סין וקוריאה, הפך לסמל התרבות של היחסים בין שתי המדינות. הודו היא שוק גדול עבור חברות יפניות דוגמת טויוטה וסוזוקי מוטור. הידידות בין יפן להודו מכונה לעיתים קרובות "אחווה יפנית-הודית".[72] על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC ב–2013, 42% מהיפנים חושבים כי ההשפעה הבינלאומית של הודו חיובית בעיקר, כאשר 4% חושבים שהיא שלילית.[73]

היסטוריה מוקדמת

אף על פי שההינדואיזם הוא דת עם מעט השפעה ביפן, עדיין היה לה תפקיד משמעותי אך עקיף בהיווצרות התרבות היפנית, בשל אמונות ומסורות בודהיסטיות רבות (שחולקות שורש משותף עם ההינדואיזם) שהתפשטו ליפן מסין דרך חצי האי הקוריאני במאה השישית. היסטוריונים רבים כתבו ספרים ומחקרים על עבודת האלילים ההינדים ביפן.[74] גם כיום, יפן מעודדת מחקר מעמיק של אלים הינדים באמצעות תוכניות חילופי סטודנטים עם האוניברסיטאות ההינדיות.

במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות ביפן בשנת 1596, נוצרים יפנים רבים ברחו למושבה גואה בהודו. בראשית המאה ה-17 הייתה קהילה של סוחרים יפנים בגואה בנוסף לעבדים יפניים שהובאו על ידי אוניות פורטוגזיות מיפן.

מלחמת העולם השנייה
שגרירות הודו ביפן

מכיוון שהודו הייתה תחת שלטון בריטי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היא הצטרפה למלחמה בצד בעלות הברית. למעלה משני מיליון הודים השתתפו במלחמה; רבים שירתו בקרב נגד היפנים שכבשו את בורמה והגיעו לגבול הודו. למרות השתייכותה של הודו לבעלות הברית, יפן העניקה חסות לצבא הלאומי ההודי (INA), ארגון שמטרתו הייתה להפיל את השלטון הבריטי בהודו. היפנים החזירה ל-INA את שבויי המלחמה שנחטפו על ידי יפן בקרב בגבול בורמה–הודו.

יחסים מודרניים

במהלך המלחמה הקרה, בניגוד ליפן שהייתה בעלת בריתה של ארצות הברית, הודו ניהלה מדיניות חוץ נייטרלית שמעת לעת תמכה בברית המועצות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עלייה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות בעקבות מאמצים משותפים, וב-1986 יפן הפכה לשותפת הסיוע הגדולה ביותר של הודו. בשנת 1998, יפן הפעילה סנקציות על הודו והשהתה את כל קשרי המסחר שלה עם הודו בעקבות ניסוי בנשק גרעיני שנערך במדינה ההינדית. לאחר שלוש שנים של ניתוק, ממשלת יפן הסירה את הסנקציות והיחסים בין שתי המדינות חזרו להיות חזקים והדוקים.[75] ליפן והודו אינטרס משותף - דיכוי הכלכלה הסינית באזור ומניעת ביסוסה של הרפובליקה העממית של סין כמעצמה עולמית. לשתי המדינות יש סכסוכים טריטוריאליים וכלכליים עם הרפובליקה העממית של סין, מה שמגביר את שיתופי הפעולה שבין שתי המדינות.

בשנת 2014 ביקר ביפן ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי. מאז כניסתו של מודי לממשלת הודו, מודי שמר על קשרים טובים עם ראש הממשלה היפני שינזו אבה. ביקורו ב-2014 חיזק עוד יותר את הקשרים בין המדינות והביא למספר הסכמי מפתח, כולל הקמת "שותפות גלובלית אסטרטגית מיוחדת".[76]

הודו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[77][78] הודו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.[79] יפן מיוצגת בהודו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בניו דלהי, בירת המדינה.[80] יפן מיוצגת בהודו בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים בנגלור,[81] צ'נאי,[82] קולקטה[83] ומומבאי.[84]

הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר אקיהיטו, והקיסרית מיצ'יקו במהלך ביקור רשמי במנילה, בירת הפיליפינים, 2016

יפןיפןהפיליפיניםהפיליפינים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הפיליפינים–יפן

היחסים הראשוניים ביותר בין היפנים לפיליפינים אירעו לראשונה במחצית המאה ה-16, תקופה בה היפנים הקימו מעין מובלעת יפנית הנקראת "דילאו" אשר נתמכה על ידי שלטונות הספרדיים באי לוזון. במאה ה-17 היפנים והפיליפינים קיימו קשרי מסחר אינטנסיביים, דרך מערכת האוניות היפנית – "ספינות החותם האדום". בנוסף באותה העת, היפנים הובילו מרד בדילאו כנגד האימפריה הספרדית מה שגרם לירידה חדה במספר המתיישבים היפניים בפיליפינים. באמצע המאה ה-17 יפן החילה את מדיניות הסגר - הסאקוקו, שקובעת כי שום נתין זר מלבד סינים או אנשי חברת הודו המזרחית ההולנדית (תחת הגבלות חמורות) לא יוכלו לסחור עם יפן ולא יוכלו להגיע ליפן. בעקבות כך, היחסים בין יפן לפיליפינים הושעו עד לשנת 1854.

בשנת 1905 חתמה יפן בעל כורחה על הסכם עם ארצות הברית שבו היא מכירה בשלטון האמריקני על הפיליפינים. במהלך השלטון האמריקאי במקום, הקשרים הכלכליים שבין הפיליפינים ליפן גדלו באופן חסר תקדים ובשנת 1929 הייתה יפן שותפת הסחר הגדולה ביותר של הפיליפינים אחרי המדינה השולטת, ארצות הברית.[85]

במהלך מלחמת העולם השנייה, הכוחות היפנים פלשו במהירות לפיליפינים והתגברו על הכוחות האמריקנים ועל הכוחות המקומיים. בשנת 1943, הוקמה ממשלת בובה בפיליפינים, הרפובליקה הפיליפינית השנייה, אך זו לא זכתה לתמיכה מצד האזרחים, בעיקר בעקבות היחס הברוטלי של הצבא היפני לאוכלוסייה הפיליפינית האזרחית. במהלך הכיבוש היפני והקרבות עם האמריקנים שניסו לכבוש חזרה את המדינה נהרגו יותר ממיליון פיליפינים, דבר שהגביר את הסנטימנט האנטי-יפני במדינה. איכות החיים בפיליפינים ירדה משמעותית לאחר המלחמה - מהמדינה השנייה העשירה ביותר באסיה (אחרי יפן עצמה), היא הפכה למדינת עולם שלישי.[86][87][88]

בשנת 1946 הפיליפינים קיבלו עצמאות מארצות הברית ובשנת 1951 ממשלת הפיליפינים חתמה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום בין יפן לחלק מן בעלות הברית. למרות חתימת ההסכם, רק בשנת 1956 היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כוננו מחדש. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו חברות יפניות ומשקיעים בודדים לחזור לפיליפינים.

היחסים בעת המודרנית

בנובמבר 1986 נשיאת הפיליפינים, קורסון אקינו ערכה ביקור רשמי ביפן ובמסגרתו נפגשה עם הקיסר הירוהיטו. במהלך הפגישה הקיסר התנצל על פשעי המלחמה היפניים שנעשו בפיליפינים בזמן מלחמת העולם השנייה. בנוסף, נחתמו מספר הסכמים בילטרליים בין שתי המדינות. אקינו חזרה ליפן בשנת 1989 להלוויתו של הירוהיטו וביקרה אף פעם נוספת במדינה בשנת 1990 להכתרתו של אקיהיטו לקיסר החדש של יפן.

בשנת 1993 הנשיא ראמוס נפגש עם קיאיצ'י מיזאווה, ראש ממשלת יפן, במהלך הפגישה חזר מיזאווה על התנצלותו של הקיסר הירוהיטו על פשעי המלחמה היפניים שנעשו באדמת הפיליפינים, וטען כי צריך לשקול את הדרך הטובה ביותר בהתייחסות לנושא. ממשל ראמוס תמך במכרז היפני להיות חבר קבע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יחד עם גרמניה.[89]

הפיליפינים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[90] הפיליפינים מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בנגויה,[91] נהה,[92] אוסקה,[93] וסאפורו.[94] יפן מיוצגת בפיליפינים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במנילה, בירת המדינה.[95] יפן מיוצגת בפיליפינים גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בסבו סיטי,[96] ובדבאו סיטי.[97]

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפןיפןטורקיהטורקיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טורקיה–יפן
שגרירות טורקיה בטוקיו, יפן

בשנת 1890, פריגטה עות'מאנית טבעה ליד חופי וואקיאמה מול הקיסר מוצוהיטו. הקיסר שלח את המלחים שטבעו חזרה לאיסטנבול, שם נפגש עם סולטאן האימפריה העות'מאנית וכונן עימו יחסים דיפלומטיים רשמיים. כמו כן, במקום הטביעה, הוקמה אנדרטה לזכרם של ההורגים. בנוסף, במלאת 125 שנים למקרה, משרד החוץ היפני וממשלת טורקיה הפיקו סרט תיעודי על המקרה בשם "125 שנה". לאימפריה העות'מאנית וליפן הייתה אויבת משותפת, האימפריה הרוסית, מה שגרם לחיזוק היחסים בין שתי המדינות ועל מספר רב של שיתופי פעולה צבאיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היפנים והעות'מאנים, שהשתייכו לצדדים שונים, נאלצו להכריז מלחמה אחת על השנייה. אולם, הכרזת המלחמה הייתה סמלית בלבד, ואף פעם לא נוצר בין האימפריה העות'מאנית ליפן עימות ישיר.

לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הטורקית הוקמה. היחסים הדיפלומטיים בין טורקיה לבין יפן כוננו ב-1924, ושנה לאחר מכן, המדינות ביצעו חילופי שגרירים הדדיים.[98] במהלך מלחמת העולם השנייה, טורקיה שמרה על מדיניות נייטרלית, אך בשלהי המלחמה, טורקיה הכריזה מלחמה על יפן. בדומה להכרזה במלחמת העולם הראשונה, גם ההכרזה הו הייתה סמלית בלבד.[99]

בזמן המודרני

בשנת 1985, מעט יותר מ-100 שנה לאחר הצלת מלחי הארטוגול מול חופי יפן, טורקיה שלחה מטוס לחלץ את 215 אזרחי יפן שהתגוררו באותה עת בטהראן, זאת בשעה שהתנהלה מלחמת איראן–עיראק. ממשלת טורקיה פרסמה אז הודעה: "לא שכחנו את הצלת מלחי הארטוגול. אם כן, לאחר ששמענו שיש אזרחים יפנים שזקוקים לעזרה, הלכנו להציל אותם". יפן לא העניקה מעמד פליט לאף אדם שברח מכורדיסטן הטורקית, בשל הרדיפות שבצעו הטורקים.[100]

טורקיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[101] יפן מיוצגת בטורקיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באנקרה, בירת טורקיה.[102] יפן מיוצג מיוצגת בטורקיה באמצעות קונסוליה רשמית בעיר איסטנבול.[103]

הרפובליקה העממית של סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת יפן, שינזו אבה עם שי ג'ינפינג, נובמבר 2017

יפןיפןהרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחסי יפן–סין, מלחמת סין-יפן הראשונה, מלחמת סין-יפן השנייה

יפן הושפעה רבות מסין בתחומים רבים בהם שפה, אדריכלות, תרבות, דת, פילוסופיה ומשפט. באמצע המאה ה-19, כאשר יפן החלה להיפתח למערב היא ראתה בסין כציוויליזציה מיושנת שאיננה מסוגלת להגן על עצמה מטכנולוגיות צבאיות מערביות. במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה לחמו שתי המדינות על השליטה בחצי האי הקוריאני, ולאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.[104]

תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים. מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגבר כוחם של החוגים המיליטנטיים ביפן, ובעקבות כך אירעו תקריות רבות במנצ'וריה בצפון מזרח סין אשר הייתה בשליטת יפן, אשר הביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה, אשר התרחשה במקביל לאירועי מלחמת העולם השנייה.

לדברי ממשלת סין, היחסים בין סין ליפן מתוחים לעיתים בעקבות סירובה של יפן להכיר בעברה בזמן מלחמת העולם השנייה.[105][106] עם זאת, על פי ממשלת יפן, התרחבות צבא השחרור העממי ופעולות התקפיות שלו הזיקו ליחסים בין שתי המדינות. הערות רוויזיוניסטיות שנאמרו על ידי עובדי ציבור יפנים בולטים וכמה ספרי לימוד יפניים על טבח ננקינג משנת 1937 היו מושא למחלוקות. היחסים בין סין ויפן התחממו במידה ניכרת לאחר מינויו של שינזו אבה לראשות ממשלת יפן בספטמבר 2006, ומחקר היסטורי משותף שנערך על ידי סין ויפן פרסם דו"ח בשנת 2010, אשר הצביע על הסכמה חדשה בנושא מעשי זוועה שנעשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם זאת, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, היחסים הידרדרו עוד יותר, כאשר יפן האשימה את סין בהטלת מגבלות יצוא יסודות נדירים הנמצאים בשטחה.[107][108] המחלוקת על איי סנקאקו גרמה למספר היתקלויות עוינות בים סין המזרחי, שימוש ברטוריקה חריפה ולמהומות אנטי-יפניות ברפובליקה העממית של סין.[109]

למרות הקונפליקטים, סין ויפן משפרות בהתמדה את מערכות היחסים שלהן. שני הצדדים מציינים שהם יתמקדו בפיתוח קשרים בריאים לשם "התחלה חדשה". שתי המדינות החלו לשתף פעולה בתחומים רבים, כולל הגברת הסחר העולמי והפעילות הכלכלית של אסיה, עבודה יד ביד על חגורה אחת, דרך אחת והקמת מערכת תחבורה ימית ואווירית ענפה. בשנת 2018 התחייבו שתי המדינות להעמיק את הקשרים ולחלוק קרקע משותפת למלחמת הסחר, כאשר שינזו אבה אמר כי "יחסי יפן-סין נעים בכיוון של שיפור משמעותי".

הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות השנייה והשלישית בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי. כמו כן, הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות הראשונה והרביעית בגודלן בעולם בהתבסס על שווי כוח הקנייה. הסחר בין סין ליפן גדל ל-266.4 מיליארד דולר, עלייה של 12.5% ב-2007, מה שהפך אותן לשותפות סחר מובילות. סין הייתה גם היעד הגדול ביותר ליצוא היפני בשנת 2009.

יפן מיוצגת בסין בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבייג'ינג, בירת המדינה.[110][111] יפן מיוצגת בסין בדרג הקונסולרי באמצעות שבע קונסוליות רשמיות בערים דאליין,[112] גואנגג'ואו,[113] צ'ינגדאו,[114] שנגחאי,[115] שן-יאנג,[116] הונג קונג[117] וצ'ונגצ'ינג.[118] סין מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[119][120] סין מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות חמש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[121] נגסאקי,[122] נגויה,[123] אוסאקה[124] וסאפורו.[125]

קוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפןיפןקוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קוריאה הדרומית

בשנת 1965, שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בתיווך של ארצות הברית. ההסכם כלל גם כינון יחסי סחר, הגדרת מעמדם של המיעוט הקוריאני ביפן, תוכן על ההיסטוריה בין שתי המדינות בספרי הלימוד בבתי הספר המקומיים וכינון יחסים כלכלים ותרבותיים בין טוקיו לסיאול. לאחר מלחמת קוריאה, יפן הקדישה תשומת לב רבה לבניית יחסים עם שתי הקוריאות, מכיוון שהיא מכירה בחשיבותה של מדיניות זו ביטחון ליציבות באסיה, כמו גם לביטחונה שלה. יפן היא אחת מארבע המדינות העיקריות (יחד עם ארצות הברית, רוסיה וסין) שלחמו לצד קוריאה מסוימת במלחמה, הן הצפונית והן הדרומית. עם זאת, השתתפותה של יפן בפתרון סוגיות מדיניות וביטחון בחצי האי הקוריאני מוגבלת יותר מהשתתפותן של שלוש המדינות האחרות. בשנים 1910–1945 נשלטה קוריאה על ידי יפן, מה שמשפיע לרעה על היחסים הנוכחיים של יפן עם קוריאה הדרומית ועם קוריאה הצפונית. סקרים של האוכלוסייה שלאחר המלחמה ביפן ובדרום קוריאה הראו כי לאנשים במדינות אלה יש סלידה עמוקה זה מזה.[126] על פי סעיף 9 לחוקת יפן, המנסח את עקרון הסירוב ליצור כוחות צבאיים ולנהל פעולות צבאיות ממלכתיות, יפן לא קיימה שיתופי פעולה צבאיים בינה לבין קוריאה הדרומית. עם זאת, יפן ניסתה לסייע לקוריאה הדרומית בדרכים אחרות: במקרה של התקפה של קוריאה הצפונית על קוריאה הדרומית, סיפקה יפן את שטחה לעקירת הכוחות המזוינים של ארצות הברית. יפן פעלה גם כמתווכת במגעים בין קוריאה הדרומית ובין סין, ובכך תרמה להרחבת היחסים בין השתיים בשנות ה-80.[126] בשנת 1988, שר החוץ היפני הכריז כי ארצו מוכנה לסייע לסיאול באירוח המשחקים האולימפיים לאותה השנה. בשנות התשעים, טוקיו וסיאול חתמו על הסכם שיתוף פעולה בתחום הבטיחות והחירום הימי.[127]

התקררות היחסים

בשנים האחרונות חלה התקררות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות, עקב תביעות טריטוריאליות עבור סלעי ליאנקור, ביקורים של ראשי ממשלה יפניים במקדש יסוקוני, השקפות שונות על מדיניותה של יפן הקיסרית ביחס לקוריאה הקולוניאליתוסירובה של יפן להתנצל ולפצות על ההתעללות בנשים קוריאניות במלחמת העולם השנייה. בסקר שנערך על ידי ה-BBC עולה כי 13% מהיפנים בעלי דעה חיובית כלפי קוריאה הדרומית ו-37% הם בעלי דעה שלילית, בעוד ש-15% מהדרום קוריאנים הם בעלי דעה חיובית כלפי יפן ו-79% הם בעלי דעה שלילית, מה שהופך את קוריאה הדרומית לאחת המדינות שלאזרחיה דעה שלילית כלפי יפן.[128]

ב-1 ביולי 2019 הטילה טוקיו מגבלות ייצוא על חומרים אסטרטגיים לקוריאה הדרומית. סטלת הסנקציות נבעה כתוצאה מהחלטת בית המשפט העליון של סיאול לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה בדאגה למפעלים במהלך הכיבוש היפני בין השנים 1910–1945. המצב הוביל לקירור של היחסים בין סיאול לטוקיו, הערים פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט באותה השנה, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה.

בינואר 2021, בית המשפט המחוזי המרכזי בסיאול פסק כי על יפן לפצות שתים עשרה נשים שהוכרחו לספק שירותי מין לחיילים יפנים במהלך מלחמת העולם השנייה בכ-90 אלף דולר אמריקאי. יפן דחתה את פסק הדין וראש ממשלתה יושיהידה סוגה אמר כי "זה בלתי מקובל לחלוטין" ובנוסף גם אמר: "אני דוחק בממשלת דרום קוריאה לנקוט צעדים לתקן את הפרת החוק הבינלאומי הזו". יפן גם זימנה את השגריר הדרום קוריאני בטוקיו לשיחת נזיפה.[129]

תאילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפןיפןתאילנדתאילנד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–תאילנד
השגרירות היפנית בבנגקוק
השגרירות התאית בטוקיו

כמדינות אסייתיות, יפן ותאילנד חולקות קשר היסטורי עמוק. הסחר היפני בתאילנד הוא משמעותי מאוד עבור כלכלת תאילנד. כיום, ישנם קהילות יפניות נרחבות באדמת תאילנד, אשר מתרכזות בעיקר בבנגקוק, קו פה נגאן וסוראט טהאני.

בעת העתיקה

הקשרים הראשוניים בין שתי המדינות, מתועדים על ידי כתובות ממסעותיהן של ספינות הסחר היפניות, ספינות החותם האדום. בין השנים 16041635, תועדו 56 מסעות מסחר של ספינות החותם האדום.[130] בשנת 1620, היפנים הפכו לשותפי הסחר הגדולים ביותר של ממלכת סיאם.[131] היפנים מכרו לתאים חרסינות, בדים ואורז, ואילו התאים מכרו ליפנים ציורים, פירות ותבלינים. בנוסף, במהלך תקופה זו, נשלחו מספר רב של משלחות דיפלומטיות הדדיות. מלך סיאם אף ביקר בטוקיו, בירתה של יפן. הקהילה היפנית ברובע של איוטהאיה, "באן ייפון", מנתה כ-1,500 תושבים יפנים. בראש הקהילה, עמד נציב יפני שמונה על ידי ממשלת סיאם.[132]

לאחר מותו של יאמאדה נגמאסה, הרפתקן יפני בעל חוג השפעה נרחב בחלק הצפוני של ממלכת סיאם, פרסט חוטיני, מלך סיאם, שלח כ-4,000 חיילים לקהילה היפנית בבאן ייפון, במטרה להשמיד אותם. רובם המוחלט של התושבים הספיקו לברוח לקמבודיה הסמוכה, אך אלו שלא, מצאו את מותם. כתגובה, השוגון היפני ניתק את קשרי המסחר והפסיק את כל מסעות המסחר של ספינות החותם האדום. בשנת 1636, ממלכת סיאם שלחה ליפן משלחת דיפלומטית במטרה לחדש את הסחר ביניהן. באותה העת, כחלק ממדיניות הסאקוקו, יפן סגרה עצמה מפני העולם החיצון, וכן כל קשרי המסחר שלה נותקו (כולל עם ממלכת סיאם; פרט לסין וחברת הודו המזרחית ההולנדית). עם סיום המדיניות, מספר רב של ג'ונקות סיאמיות פקדו את נמלי יפן. על פי רשומות של נמל העיר נגאסאקי, בין השנים 16471700 נרשמו כ-130 ג'ונקות סיאמיות.[133]

המאה ה-19–הווה

ב-26 בספטמבר 1887, נחתמה אמנת הסחר בין שתי המדינות, וקשרי הסחר התחדשו במלואם.

במלחמת העולם השנייה, יפן ותאילנד נלחמו זו לצד זו נגד בעלות הברית. ב-8 בדצמבר 1941, האימפריה היפנית פלשה לממלכת תאילנד. ב-21 בדצמבר 1941, נחתמה ברית בין שתי המדינות וב-25 בינואר 1942, תאילנד הכריזה מלחמה על ארצות הברית והממלכה המאוחדת.[134][135] בקרב נגד בורמה, נשלחו כ-2,000 חיילים תאים בכדי לסייע ליפנים. ב-26 בדצמבר 1942, מפציצי חיל האוויר העשירי של ארצות הברית, שהתבססו בהודו, הפציצו את בנגקוק ומספר יעדים נוספים.[136] בהפצצה נספו כמה אלפי תאים. לאחר הפצצה, החל מרד תאי כנגד היפנים. העם התאי דחה את פלק פיבונסונגרם, ונלחם לצד סין ובעלות הברית. במרץ 1944, תאילנד הכריזה מלחמה על יפן ובכך סיימה את הברית ארוכת השנים.[137]

כיום, יפן היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של תאילנד. השוק התאי נשען רבות על כלי הרכב היפנים, דוגמת מיצובישי, טויוטה וניסאן. בשנת 2007, נחתה אמנת סחר חופשי בין שתי המדינות. יפן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית היא מחזיקה בבנגקוק.[138] יפן מיוצגת בתאילנד בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית בעיר צ'יאנג מאי. תאילנד מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[139] תאילנד מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה תאריך התחלת היחסים פרטים
אוזבקיסטןאוזבקיסטן אוזבקיסטן 26 בינואר 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אוזבקיסטן–יפן
  • אוזבקיסטן ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-26 בינואר 1992, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של אוזבקיסטן לאחר התפרקות ברית המועצות. בשנת 2018 קשרי הסחר בין שתי המדינות הסתכמו ב-58.679 מיליארד ין.
  • אוזבקיסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[140] אוזבקיסטן מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.[141] יפן מיוצגת באוזבקיסטן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטשקנט, בירת המדינה.[142]
איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות דצמבר 1971
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איחוד האמירויות הערביות–יפן
  • איחוד האמירויות הערביות ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בדצמבר 1971, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של איחוד האמירויות. בשנת 2017 ייצאה יפן סחורות בשווי 7.2 מיליארד דולר, וייבאה בשווי 20.7 מיליארד. עיקר הסחורות שיצאו מיפן היו מכוניות, מכונות ומוצרים חשמליים. הסחורות שיובאו ליפן היו בעיקר נפט, גז טבעי נוזלי ואלומיניום.
  • איחוד האמירויות הערביות מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בטוקיו, בירת המדינה.[143] יפן מיוצגת באיחוד האמירויות הערביות בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באבו דאבי, בירת המדינה.[144] יפן מיוצגת באיחוד האמירויות הערביות בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר דובאי.[145]
איראןאיראן איראן 1926
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין איראן לבין יפן כוננו בשנת 1926.על פי סקר שנערך בשנת 2012 על ידי ה־BBC, רק ארבעה אחוזים מאזרחי יפן ראו את איראן באור חיובי; 52 אחוזים הביעו דעה שלילית על איראן שלאחר המהפכה.[146] בשנת 1939 שתי המדינות חתמו על אמנת ידידות ביניהן. הדבר הבטיח את תמיכתה של איראן באימפריה היפנית בזמן מלחמת העולם השנייה. היפנים שמרו על יחסים דיפלומטיים חזקים וארוכי טווח עם איראן, אך בשנת 1942 היחסים בין שתי המדינות נותקו בשל הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן. לאחר חתימת חוזה סן פרנסיסקו, היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו.[147] שתי המדינות משתפות פעולה במדיניות החוץ במזרח התיכון, דוגמת שיקום ופיתוח התעשייה באפגניסטן וגישור בסכסוך הישראלי-פלסטיני.[148]
  • איראן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[149] יפן מיוצגת באיראן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטהראן, בירת המדינה.[150]
אפגניסטןאפגניסטן אפגניסטן 1931
פסל אפגני עתיק מהתקופה הבודהיסטית במוזיאון הלאומי בטוקיו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אפגניסטן–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן לבין יפן כוננו לראשונה בשנת 1931. בשנת 1914, שנים אחדות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים באופן רשמי, מלך אפגניסטן חביבאללה ח'אן תרם סיוע כספי למאמצי השיקום היפנים לאחר רעידות אדמה שהתרחשו במדינה באותה העת. במלחמת העולם השנייה אפגניסטן שמרה על נייטרליות. למרות הלחץ שהופעל על אפגניסטן מצד בעלות הברית, האפגנים לא סגרו את הנציגויות הדיפלומטיות של מדינות הציר (וביניהן יפן) באדמתם. ביוני 2010 אמר נשיא אפגניסטן חאמיד כרזאי כי יפן תקבל עדיפות בחקר המינרלים באפגניסטן, בתמורה לסיוע שהעניקה יפן למדינה מאז שנת 2002.
  • אפגניסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[151] יפן מיוצגת באפגניסטן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקאבול, בירת המדינה.[152]
בהוטןבהוטן בהוטן 28 במרץ 1986
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בהוטן–יפן
  • בשנת 2011, מלך בהוטן, ג'יגמה קיזר נאמגייל ואנגצ'וק ובת זוגו, המלכה ג'טסון פמה ערכו ביקור רשמי ביפן לחמישה ימים. ביוני 2017, מאקו, נסיכת אקישנו, ערכה ביקור רשמי בבהוטן.[153][154] בהוטן נחשבת ליעד אטרקטיבי בעיני התיירים היפנים. בשנת 2011, ביקרו בבהוטן כ-7,000 תיירים יפנים.
  • יפן איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבניו דלהי, בירת הודו הסמוכה על בהוטן.[155] יפן תכננה לפתוח שגרירות רשמית בטהימפהו, בירת בהוטן כבר ב-2014 על מנת להילחם בהשפעה הסינית על השוק הבהוטני. בהוטן איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. בהוטן מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות בערים טוקיו, אוסאקה וקגושימה.[156]
בחרייןבחריין בחריין 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בחריין–יפן
  • בחריין ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1972 לאחר כשנה מקבלת העצמאות של בחריין. יפן היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של בחריין; כבר משנת 1934 החלו קשרי המסחר בין יפן לממלכה הפרסית.
  • בחריין מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[157] יפן מיוצגת בבחריין בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במנאמה, בירת המדינה.[158]
בנגלדשבנגלדש בנגלדש 10 בפברואר 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בנגלדש–יפן
  • יפן ובנגלדש כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-10 בפבראור 1972, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של בנגלדש.[159] סקר שנערך על ידי ה-BBC קובע כי 71% מהבנגלים רואים את ההשפעה היפנית בבנגלדש באופן חיובי, מה שהופך את בנגלדש לאחת המדינות הפרו-יפניות הגדולות בעולם.[160]
  • בנגלדש מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[161] בנגלדש מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים נגויה וקובה.[156] יפן מיוצגת בבנגלדש בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדאקה, בירת המדינה.[162]
ברונייברוניי ברוניי 2 באפריל 1984
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ברוניי–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין ברוניי לבין יפן כוננו ב-2 באפריל 1984. שתי המדינות מקיימות קשרי מסחר אינטנסיביים בעיקר בתחומי התחבורה והטכנולוגיה.[163] בנוסף, שתי המדינות ערכו שיתופי פעולה בתחום האנרגיה המתחדשת ובחסכון אנרגטי.[164]
  • ברוניי מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[165] יפן מיוצגת בברוניי בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבנדר סרי בגוואן, בירת המדינה.[166]
הונג קונגהונג קונג הונג קונג
חזית החנות AEON אחת מחנויות הקמעונאיות היפניות הגדולות ביותר בהונג קונג
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הונג קונג–יפן
  • בשלהי תקופת אדו, עם סיומה של מדיניות החוץ הבדלנית של יפן, החלו מסעות שיט סדירים וקבועים בין יפן להונג קונג הבריטית ושנגחאי, סוחרים ויצאניות יפניות החלו להתיישב בהונג קונג וקשרי המסחר בין יפן למושבה הבריטית התחזקו והרקיעו שחקים.[167] הקונסול היפני בהונג קונג וממשלת בריטניה ניסו לדכא את תופעת הזנות שהולכת וגוברת בהונג קונג על ידי תקנות ואיסורים חדשים אשר מקשים על היצאניות. למרות ניסיונם לדכא את הזנות בהונג קונג, הקהילה היפנית בהונג קונג התנגדה בתוקף למהלכים נגד הזונות היפניות והתחילו לסחור באופן לא חוקי ולא מתועד בנשים העוסקות במקצוע.[168]
  • בעקבות הפלישה היפנית למנצ'וריה, התושבים הסיניים בהונג קונג פתחו במספר מהומות אלימות בעיר בלהט המהומות נרצחה משפחה יפנית בת חמש נפשות על ידי גבר סיני חמוש.[169] הרוצח דקר את חמשת בני המשפחה, ההורים נפטרו במקום ומותם של הסבתא ושני הילדים נקבע מאוחר יותר בבית החולים. כתוצאה מרצח המשפחה, הכריזה ממשלת בריטניה, אשר שלטה בהונג קונג, על מצב חירום בעיר.
  • במלחמת העולם השנייה, ב-8 בדצמבר 1941, פלשה האימפריה היפנית להונג קונג וכבשה אותה מידי הבריטים. בניגוד לכיבוש היפני במנצ'וריה, התושבים היפנים באזור לא תמכו בצבא היפני הקיסרי בעת הפלישה. העיתון "הונג קונג ניוז", אשר הודפס בשלוש שפות, אנגלית, מנדרינית ויפנית, הפסיק לכתוב את הגרסה היפנית כמחאה על הכיבוש היפני של הונג קונג.
  • עם כניעתה של יפן לבעלות הברית, הונג קונג הוחזרה לשלטון הבריטי, ויפן נאלצה להוריד השקעות רבות שנעשו על ידי ממשלת יפן בהונג קונג כתוצאה מקריסת הכלכלה היפנית. לאחר שיקום כלכלת יפן, בין השנים 19811999 הקהילה היפנית בהונג קונג שילשה את עצמה. באותן השנים כמות אוכלוסיית היפנים באזור עמדה על 23,480 אזרחים יפנים. בהתאם לגידול זה, מספר החברות היפניות אשר פעלו בהונג קונג זינק גם הוא והגיע למספר שיא של 2,197 חברות יפניות פעילות. ממשלת יפן אף הקימה בית ספר יפני שמשרת את הקהילה היפנית בהונג קונג.[170]
  • השגרירות היפנית בבייג'ינג אמונה על הונג קונג מעצם היותה אחראית על כל הרפובליקה העממית של סין.[110] בנוסף לכך, מחזיקה יפן קונסוליה כללית בהונג קונג.[117] הונג קונג מיוצגת ביפן על ידי משרד סחר רשמי שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[171]
המלדיבייםהמלדיביים המלדיביים 1967
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי המלדיביים–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין המלדיביים לבין יפן כוננו בשנת 1967.
  • המלדיביים מיוצגים ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהם מחזיקים בטוקיו, בירת המדינה.[172] יפן מיוצגת במלדיביים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במאלה, בירת המדינה.[173]
וייטנאםוייטנאם וייטנאם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי וייטנאם–יפן
  • במאה ה-16, קשרי המסחר בין היפנים לווייטנאמים היו חזקים ולבביים. היפנים השתמשו בספינות החותם האדום על מנת לסחור עם העם הווייטנאמי. היפנים ראו בווייטנאם כמקור למוצרים בסיסיים דוגמת משי, סוכר ותבלינים.
  • בזמן מלחמת העולם השנייה, יפן כבשה את האזור הצפוני של הקולוניה הצרפתית הודו-סין (טונקין). מבחינה אסטרטגית, כיבוש וייטנאם שירת את האימפריה היפנית בלחימה מול סין באמצעות יצירה של זירת קרב חדשה מול סין. לטווח הארוך, כיבוש וייטנאם היה צעד נוסף למטרה ולחזון האימפריאליסטי של יפן במלחמת העולם השנייה. בזמן הכיבוש היפני בווייטנאם יפן שמרה על המדיניות הצרפתית באזור, ואף המשיכה בלימוד השפה הצרפתית בבתי הספר בווייטנאם. בעקבות ההתחזקות הצבאית של ארצות הברית, ב-9 במרץ 1945, יפן החליטה לכבוש את כל הודו-סין הצרפתית. עם כניעתה של האימפריה היפנית באוגוסט 1945, הקולוניה הוחזרה לשלטון הצרפתי, למרות הכרזת העצמאות הווייטנאמית של ארגון הוייט מין.
  • בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, וייטנאם נקלעה למשבר צבאי חמור בעקבות הלחימה שלה מול לאוס. באותה העת, יפן העניקה לווייטנאם סיוע כספי בסך של 370 מיליון דולר. בשנת 2007, יפן הפכה לתורמת הגדולה ביותר של וייטנאם; וב-2012 יפן שלחה לווייטנאם סיוע כספי בסך של 3 מיליארד דולר.
  • וייטנאם מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בטוקיו, בירת המדינה.[174] וייטנאם מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות בערים אוסאקה, פוקואוקה, קושירו ונגויה.[156] יפן מיוצגת בווייטנאם בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בהאנוי, בירת המדינה.[175] יפן מיוצגת בווייטנאם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר הו צ'י מין סיטי[176]
טאיוואןטאיוואן טאיוואן
נציג בית הנבחרים היפני עם נשיאת טאיוואן צאי אינג-ון, 2016
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טאיוואן–יפן
  • במהלך העשור הראשון של המאה ה-17 התקיים סחר אינטנסיבי בין יפן לבין האי טאיוואן. ההולנדים יישבו את טאיוואן בשנת 1624 והשתמשו באי כבסיס לסחר עם יפן. יפן ראתה בטאיוואן כבסיס סחר במשאבי טבע, ובכך טאיוואן הפכה לאחת משותפות הסחר הגדולות ביותר של יפן באותה העת. כסף יפני היה תקף לתשלום בטאיוואן במהלך אותה התקופה וסוחרים יפנים הורשו לחיות בעיר ג'ילונג. לאחר שהחלה תקופת הסגר ביפן - סאקוקו, הפך הסחר עם טאיוואן לפחות משמעותי.
  • עם הניצחון היפני על שושלת צ'ינג במלחמת סין-יפן הראשונה, טאיוואן הועברה תחת ריבונתה של יפן. השליטה היפנית בטאיוואן הפכה את יפן למדינה האסייתית הראשונה שמנהלת קולוניה מודרנית מעבר לים, מה שהגביר את התעניינות המערב ביפן. טאיוואן נשלטה על ידי האימפריה היפנית עד שנת 1945, אז הועברה לידי סין הלאומית, שהייתה על סף הפסד במלחמת האזרחים הסינית ובסופו של דבר השתמשה באי כמושב לממשלה הגולה שלה.
  • במהלך הכיבוש האמריקאי ביפן, בכירי הממשל היפני ביקשו לקיים יחסים עם הרפובליקה העממית של סין אך אנשי ארצות הברית טרפדו את המגעים ואיימו על יפן כי הריבונות שלה לא תוחזר אם ינהלו יחסים עם הרפובליקה העממית של סין. בסופו של דבר יפן נכנעה ללחצים האמריקניים ופנתה לקיום יחסים עם הרפובליקה הסינית. כאשר הרפובליקה העממית של סין החילה את מדיניות סין האחת, הייתה יפן בעלת ברית משמעותית עבור טאיוואן, אך כוחות פוליטיים עולמיים לחצו על יפן לשנות את עמדתה ולתמוך ברפובליקה העממית של סין. לאחר ההכרה האמריקנית ברפובליקה העממית של סין וביקור ריצ'רד ניקסון במדינה, החליטה המפלגה הליברלית-דמוקרטית היפנית לכונן יחסים דיפלומטיים רשמיים עם הרפובליקה העממית של סין. כבר לפני כן התקיימו יחסי סחר איתנים עם הרפובליקה העממית של סין ללא הכרה דיפלומטית רשמית. בשנת 1972, נחתם מזכר הבנות בין יפן לרפובליקה העממית של סין אשר מדגיש את ההכרה הדיפלומטית של יפן ברפובליקה העממית של סין כסין היחידה.
  • בשנת 1998 חתמו יפן והרפובליקה העממית של סין על הכרזה משותפת של שתיהן, בנוגע לבניית ידידות, שיתוף פעולה ושלום בין שני המשטרים. ההכרזה התייחסה גם למדיניות סין האחת ונכתב בה כי יפן ממשיכה לשמור על עמדתה בנושא טאיוואן ככתוב במזכר ההבנות המשותף של הרפובליקה העממית של סין ויפן והיא מדגישה כי יש רק "סין אחת", הרפובליקה העממית של סין. יפן הרחיבה והכריזה כי תמשיך בסחר ובידידות עם טאיוואן אולם במגזר הפרטי ובצורה לא רשמית. בשנת 2020 קיבלה יפן תרומות רבות של ציוד רפואי להתמודדות עם מגפת הקורונה כחלק מהמדיניות הטאיוואנית של סיוע רפואי בתנאי משבר. יותר מ-2 מיליון מסיכות פנים נמסרו ליפן באמצע חודש אפריל.[177]
  • טאיוואן מיוצגת ביפן באמצעות משרד ייצוגי שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[178] טאיוואן מיוצגת ביפן גם באמצעות משרדי סחר שהיא מחזיקה בערים פוקואוקה,[179] נהה,[180] ויוקוהמה.[181] יפן מיוצגת בטאיוואן באמצעות שני משרדים ייצוגיים שהיא מחזיקה בגאושיונג,[182] ובטאיפיי, בירת המדינה.[183]
טג'יקיסטןטג'יקיסטן טג'יקיסטן 2 בפברואר 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טג'יקיסטן–יפן
  • טג'יקיסטן ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-2 בפברואר 1992. באוקטובר 2017, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביפן פרסמה כי באותה העת חיו בטג'יקיסטן שלושים ושישה אזרחים יפניים.
  • טג'יקיסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[184] יפן מיוצגת בטג'יקיסטן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדושנבה.[185]
טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן אפריל 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טורקמניסטן–יפן
  • טורקמניסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[186] יפן מיוצגת בטורקמניסטן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באשגבאט, בירת המדינה.[187]
ירדןירדן ירדן 1954
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–ירדן
  • יפן וירדן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1954, ומאז הם שומרים על קשרי מסחר ותרבות הדוקים מאוד. במהלך השנים נחתמו ארבעה הסכמים בילטרליים דוגמת הסכם המבטל את הצורך בוויזה בין שתי המדינות וההסכם לשיתוף פעולה בשימוש למטרות שלום באנרגיה גרעינית.
  • יפן מיוצגת בירדן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בעמאן, בירת המדינה.[188] ירדן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[189]
כוויתכווית כווית דצמבר 1961
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–כווית
לאוסלאוס לאוס 1955
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–לאוס
  • יפן ולאוס כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-1955.[192] במרץ 2012, ראש ממשלת לאוס, ת'ונגינג תאמוונג, ערך ביקור רשמי ביפן שם נפגש עם יושיהיקו נודה, ראש ממשלת יפן באותה העת.[193]
  • יפן מיוצגת בלאוס בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה שהיא בויינטיאן, בירת המדינה.[194] לאוס מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[195] לאוס מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות חמש קונסוליות רשמיות בערים נגויה, הקודאטה, קיוטו, פוקואוקה ונהה.[156]
לבנוןלבנון לבנון נובמבר 1954
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–לבנון
  • יפן ולבנון כוננו יחסים דיפלומטיים בנובמבר 1954. מלבד תוכנית מלגות והכשרת מומחים, מעניקה יפן מענקי תרבות. כאחד מהפרויקטים התרבותיים של שגרירויות יפן, נערך "יום יפן" בצור בנובמבר 2016. במרץ 2017 נערך מפגש היכרות עם הקראטה היפני. באוקטובר 2018 נערך בביירות קונצרט משותף של הקונסרבטוריון למוזיקה גבוהה והמתופפים של טייקו בשיתוף קרן יפן וגופים ציבוריים נוספים. כמו כן, בנובמבר אותה שנה התקיימה תערוכת תמונות יפנית.
  • יפן מיוצגת בלבנון בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בביירות, בירת המדינה.[196] לבנון מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[197]
מונגוליהמונגוליה מונגוליה 24 בפברואר 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחסי יפן–מונגוליה, הפלישה המונגולית ליפן
סמוראים יפנים עולים על ספינות מונגוליות ב-1281. מוֹקוֹ שוּּראי אקוטובה (蒙古襲来絵詞) בערך 1293
  • קובלאי חאן מונה להיות חאן האימפריה המונגולית בשנת 1960. במטרה להרחיב את גבולות האימפריה המונגולית, קובלרי שלח ליפן שליחים על מנת לאלץ את היפנים להיכנע לאימפריה. לאחר שניסיונות ההידברות בין השניים כשלו, החליט החאן לפלוש ליפן. צבא מונגוליה פלש ליפן ב-1274 וב-1281 ונכשל בשתי הפעמים לפרוץ את קווי ההגנה היפנים. לימים, הפלישות הללו נחשבו לאירוע היסטורי ביפן, שכן בהן הצליח הצבא היפני החלש לסלק מארצו אויב כביר ממדים.
  • במלחמת העולם השנייה, מונגוליה (שנכבשה על ידי הצבא האדום) הייתה בעלת ברית של ברית המועצות ובכך פעלה נגד יפן במלחמה. לאחר פלישת ברית המועצות למנצ'וריה היפנית במבצע סערת אוגוסט, נלוותה אליה מונגוליה והכריזה מלחמה על יפן ב-10 באוגוסט 1945.
  • לאחר המלחמה, יפן ומונגוליה כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-24 בפברואר 1972. לאחר התפרקות ברית המועצות היחסים בין שתי המדינות התחממו והיפנים עזרו למונגולים לעבור לכלכלת שוק באמצעות מימון מכרות ומסילות רכבת.[198]
  • יפן מיוצגת במונגוליה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באולן בטור.[199] מונגוליה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[200] מונגוליה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שבע קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה, נגויה, ניאיגטה, אוסאקה, סאגאמיהרה, טוקושימה וסאפורו.
מזרח טימורמזרח טימור מזרח טימור ספטמבר 2002
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מזרח טימור
  • היחסים בין שתי המדינות כוננו באופן לא רשמי ב-20 במאי 2002. יפן היא תורמת חבילות הסיוע השלישית בגודלה למזרח טימור אחרי סין ואינדונזיה.[201] היחסים הדיפלומטיים בין יפן לבין מזרח טימור כוננו באופן רשמי בספטמבר 2002.
  • יפן מיוצגת במזרח טימור בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדילי, בירת המדינה.[202] מזרח טימור מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.
מיאנמרמיאנמר מיאנמר נובמבר 1954
דגל מדינת בורמה, מדינת הבובה היפנית במיאנמר (1943–1945)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מיאנמר
  • לפני מלחמת העולם השנייה, מיאנמר (בורמה) הייתה חלק מהמושבות הבריטיות מעבר לים. עם תחילתן של שנות ה-30 של המאה ה-20, הוקמה במיאנמר מחתרת אזרחית לאומית למען עצמאות המדינה והתנתקותה מהשלטון הבריטי. יפן מצידה, החלה את המאה ה-20 בברית עם האימפריה הבריטית, שזכתה לשם הברית האנגלו-יפנית. הברית נחתמה ב-1902, הוארכה ב-1905 ו-1911 ובוטלה באופן רשמי בשנת 1923. עליית כוחם של אנשי הצבא ביפן, כמו גם השאיפות האימפריאליות של המדינה וההתייצבות של האימפריה הבריטית ויפן בשני צדדים שונים במלחמת העולם השנייה, פתחו פתח לשיתוף פעולה בין המחתרת הבורמזית לבין יפן.
  • האימפריה היפנית פלשה למיאנמר בינואר 1942. מטרתה העיקרית של הפלישה הייתה לחסום את דרך בורמה שדרכה בעלות הברית העבירו כחות סיוע לסין בזמן מלחמת סין-יפן השנייה. בנוסף, היפנים קיוו להשתלט על משאבי הטבע במדינה, וכן לספק בסיס איתן להגנה על השטחים הכבושים במלאיה ובאיי הודו המזרחיים. ביחד עם צבא המתנדבים של המחתרת הלאומית במיאנמר, יפן הצליחה לכבוש את אדמת בורמה וב-1943 אף הקימה מדינת בובות בורמזית של יפן, מדינת בורמה.

לאחר שהבורמזים הבינו כי יפן לא תיתן עצמאות "אמיתית" למיאנמר, מנהיג הבורמזים, אונג סן, הקים ארגון שמטרתו להפיל את השלטון היפני במדינה. הארגון הצליח לתקשר בעקיפין עם האימפריה הבריטית ולתכנן את המרד הגדול שנערך ב-27 במרץ 1945, בבירת מיאנמר, יאנגון. המרד הצליח, וממשלת הבובות של בורמה נפלה ובמקומה אונג סן תפס את השלטון.

  • יפן ומיאנמר כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בנובמבר 1954. קיימת קהילה בורמזית בולטת ביפן, וקיימת קהילה יפנית במיאנמר. בין שתי המדינות מתקיים סחר משמעותי בקנה מידה של מיליארדי דולרים מדי שנה.
  • יפן מיוצגת במיאנמר בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה ביאנגון.[203] מיאנמר מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[204] מיאנמר מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים קובה, פוקואוקה ונגויה.
מלזיהמלזיה מלזיה 31 באוגוסט 1957
אנדרטת המלחמה היפנית של טוואו בטאו, סבאח.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מלזיה
  • במהלך המאה ה-15 היפנים ניהלו קשרי מסחר אינטנסיביים עם ממלכת מלאקה. על פי תיעוד רשמי של הרקידאי הואן, היפנים ערכו 10 מסעות מסחר עם הממלכה המלאית בין השנים 14241630.
  • עם ניצחונה של האימפריה היפנית בקרב מלאיה, במלחמת העולם השנייה, מלזיה נכבשה על ידי יפן. הכיבוש היפני גרם לתנועה אנטי-יפנית חזקה במלאיה, המונעת מהכעס שלהם בשל הפלישה היפנית לסין. המלאים אף הקימו צבא שנלחם נגד היפנים בזמן מלחמת העולם השנייה (MPAJA). למרות הקמת הצבא האנטי-יפני, חלק מהאוכלוסייה המקומית של מלזיה, הקימה מספר תנועות אשר תומכות ביפנים ומציגות אותם כמושיעי תושבי המקום מהשלטון הבריטי, דוגמת האיחוד המלאי הצעיר שפעל עם הצבא היפני הקיסרי.[205] המלאים האמינו בהשקפה "אסיה לאסייתים", השקפה שאומרת כי הזכות על יבשת אסיה היא בלעדית לעמים האסייתים באזור. על אף תמיכתן של המלאים ביפנים, הרשויות היפניות לא אישרו בקשות לעצמאות מצד האוכלוסייה המקומית. בסוף מלחמת העולם השנייה, הבריטים הצליחו לכבוש בחזרה את מלזיה. אחרי העצמאות המלאית מהבריטים ב-31 באוגוסט 1957 כוננה מלזיה (אז בתור פדרציית מלאיה) יחסים דיפלומטיים עם יפן. השגרירות היפנית הוקמה בקואלה לומפור ב-9 בספטמבר 1957.
  • ב-8 בפברואר 1982, ראש ממשלת מלזיה הרביעי, מאהאטיר מוחמד הכריז על המדיניות הכלכלית החדשה של מלזיה, "מדיניות הביטו מזרחה". המדיניות ביקשה ללמוד מיפן ומדרום קוריאה, הנחשבות כמעצמות-על של המזרח, את מוסר העבודה, הפרקטיקות והמדיניות שסייעו לשתי המדינות להתקדם במגזרים תעשייתיים וכלכליים שונים לעיתים הרבה יותר ממקביליה המערביים. בכהונתו השנייה של מאהאטיר, הוא החיה את מדיניות "מבט למזרח" ומפציר בעוד מלזים ללמוד ביפן, ובמקביל הוא מברך על כל אוניברסיטאות יפניות בראשות אזרחים יפנים לפתוח את סניפיה במלזיה למלזים. סטודנטים שאינם יכולים להרשות לעצמם עלות מגורים ביפן.[206][207]
  • יפן מיוצגת במלזיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקואלה לומפור.[208] יפן מיוצג במלזיה בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים ג'ורג' טאון,[209] קוטה קינבאלו.[210] מלזיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[211]
נפאלנפאל נפאל 1956
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–נפאל
  • על אף שיחסים רשמיים כוננו רק ב-1956, מגעים תרבותיים בין יפן לנפאל קיימים כבר מהמאה ה-19. בשנת 1899 החלו נזירים בודהיסטים מיפן לנהור לנפאל כדי לאסוף כתבים בודהיסטים מטיבט. ב-1902 שלח ראש ממשלת נפאל צ'אנדרה שאמשל 8 סטודנטים נפאלים ללימודים אקדמאים ביפן.
  • יפן מיוצגת בנפאל בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקטמנדו.[212] נפאל מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[213] נפאל מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה ואוסאקה.
סינגפורסינגפור סינגפור 1966
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סינגפור
  • יפן מיוצגת בסינגפור בדרג השגרירות באמצעות שגרירותה במדינה.[214] סינגפור מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[215] סינגפור מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה באוסאקה ונגויה.
סוריהסוריה סוריה 1953
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סוריה
  • יפן וסוריה כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1953. בין השנים 1996 עד 2013, שלחה יפן חיילים לכוח אונדו"ף שהוצב בגבול רמת הגולן עם ישראל. נכון לשנת 2012, יפן ייצאה לסוריה בעיקר כלי רכב ומכונות בשווי 9 מיליארד ין, וייבאה מסוריה סחורות ובהן כותנה וסבון בשווי 210 מיליון ין.
  • יפן מיוצגת בסוריה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדמשק, בירת המדינה.[216] סוריה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.
סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה 1952
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סרי לנקה
  • במלחמת העום השנייה, ב-5 באפריל 1942, פלשה האימפריה היפנית פלישה אווירית על קולומבו, בירת סרי לנקה. באותה העת סרי לנקה הייתה תחת שלטון האימפריה הבריטית. תקיפות אלה בוצעו כדי לפגוע להחליש את הצי המזרחי הבריטי באוקיינוס ההודי. הטינה לבריטים בקרב הסינהלים גברה, והם הובילו מרידות כנגד הצבא הבריטי והשיגו תמיכה עממית בשביל ניצחון יפני והפלת המשטר הבריטי בסרי לנקה. מנהיג הסינהילים, ג'וניוס ג'אייווארדנה אף קיים מספר שיחות סודיות עם האימפריה היפנית בנוגע להפלת השלטון הבריטי על האי הסינהלי. לבסוף, האימפריה היפנית כשלה בקרב על סרי לנקה, וסרי לנקה קיבלה עצמאות רשמית מבריטניה ב-1948.
  • יפן היא אחת משותפות הסחר הגדולות ביותר של סרי לנקה. על פי סקר שנערך בשנת 2005 על ידי ה-BBC, כ-50% מאוכלוסיית סרי לנקה רואים את השפעתה של יפן בסרי לנקה באופן חיובי, בעוד ש-4% מביעים דעה שלילית.[217]
  • יפן מיוצגת בסרי לנקה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקולומבו, בירת המדינה.[218] סרי לנקה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[219] סרי לנקה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים מאבאשי, מיטו, נגויה ואוסאקה.
עומאןעומאן עומאן 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–עומאן
  • יפן ועומאן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1972.
  • יפן מיוצגת בעומאן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במסקט, בירת המדינה.[220] עומאן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[221] עומאן מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.
עיראקעיראק עיראק 1939
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–עיראק
  • יפן ועיראק כוננו יחסים דיפלומטיים בשנת 1939. בעקבות מלחמת המפרץ, יפן פינתה את כל הדיפלומטים היפניים שלה מאדמת עיראק.
  • יפן מיוצגת בעיראק בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בבגדאד, בירת המדינה.[222] יפן מיוצגת בעיראק בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר ארביל.[223] עיראק מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית 1938
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–ערב הסעודית
  • הקשרים הרשמיים הראשונים בין שתי המדינות החלו ב-1938 כשהשליח הסעודי לבריטניה, חאפז ווהבה ביקר ביפן לכבוד פתיחת מסגד טוקיו. במלחמת העולם השנייה, שתי המונרכיות ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים, ובמרץ 1945, ערב הסעודית אף הכריזה מלחמה על יפן וגרמניה הנאצית.
  • בשנת 1953 ממשלת יפן שלחה משלחת לבריטניה ושם נחתם הסכם הנורמליזציה בין יפן לערב הסעודית. בשנת 1957 יפן קיבלה את הזיכיון לחפש נפט ולהקמת חברת הנפט היפנית-ערבית. בשנת 2015, יפן הפכה הפכה יפן לשותפת הסחר השלישית בגודלה של ערב הסעודית, כשייבאה סחורות בשווי כולל של 45.4 מיליארד דולר שעיקרן נפט וייצאה סחורות בשווי 7.5 מיליארד דולר בעיקר של מוצרים מוגמרים.
  • יפן מיוצגת בערב הסעודית בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בריאד, בירת המדינה.[224] יפן מיוצגת בערב הסעודית בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר ג'דה.[225] ערב הסעודית מיוצגת ביפן בדרג השגרירת באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.
פקיסטןפקיסטן פקיסטן אפריל 1952
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–פקיסטן
  • יפן הייתה למדינות הראשונות אשר הכירו בעצמאותה ב-14 באוגוסט 1947. היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין שי המדינות כוננו רשמית באפריל 1952, לאחר הכיבוש האמריקאי ביפן.[226] פקיסטן הייתה למדינות אשר ויתרו ליפן בתשלומי פיצויי המלחמה, ובכך סייעה רבות לשיקום הכלכלה היפנית. נכון לשנת 2018, הקהילה היפנית בפקסיטן מונה 1,048 אזרחים יפניים, ואילו הקהילה הפקסיטנית ביפן מונה 18,362 אזרחים פקיסטנים, נכון לשנת 2019.[226] בשנת 2015, הסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות הסתכם בכ-1.9 מיליארד דולר.
קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית קוריאה הצפונית
שער הניצחון בפיונגיאנג, בירתה של קוריאה הצפונית, הוא שער ניצחון המנציח את ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קוריאה הצפונית
  • בשנת 1876 נחתם "הסכם גנגווה", הסכם מסחר בין יפן לקוריאה, שמטרתו הייתה לפתוח את השוק הקוריאני לסחר במוצרים יפניים. קוריאה הייתה זירת התנגשות במלחמת סין-יפן הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן בין יפן לאויבותיה, ששתיהן הסתיימו בניצחון האימפריה היפנית. ב-22 באוגוסט 1910 נחתם הסכם סיפוחה של קוריאה ליפן. ההסכם המביך נחשב בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו, והיום בו הוא נחתם מכונה בקוריאה "יום ההשפלה הלאומי". ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני בקוריאה לאורך כל תקופת שלטונם של היפנים. היפנים ניסו להשריש את התרבות היפנית בעם הקוריאני ואף איסרו לדבר בשפה הקוריאנית בבתי הספר ובכלי התקשורת. במהלך מלחמת העולם השנייה קוריאנים רבים הוכרחו להילחם תחת צבא יפן כנגד בעלות הברית.
  • בזמן מלחמת קוריאה, בעוד שיפן הייתה עדיין תחת שלטון אמריקאי, חיילים אמריקאים רבים ששהו ביפן הוטסו לקוריאה הדרומית על מנת לסייע לה ולהילחם נגד קוריאה הצפונית וברית המועצות.
  • בתחילת שנות התשעים, ניהלה יפן משא ומתן ממושך עם קוריאה הצפונית בנוגע לכינון יחסים דיפלומטיים, תוך שימור יחסי יפן עם קוריאה הדרומית. בין הצדדים התגלעו נקודות מחלוקת, יפן דרשה לקבל מידע על חיילים יפנים שהושמו בשבי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה; בעוד שקוריאה הצפונית דרשה לקבל פיצויים עקב הנזקים שנגרמו לה בתקופת הכיבוש היפני בקוריאה. לבסוף, סבב השיחות סביב כינון היחסים הדיפלומטיים נכשל.
  • נכון לשנת 2017, לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים בין יפן לקוריאה הצפונית. יחד עם צרפת, קוריאה הדרומית וטאיוואן יפן לא הכירה הכרה דיפלומטית בקוריאה הצפונית. לפי סקר שבוצע על ידי ה-BBC בשנת 2014 91% מאזרחי יפן מחזיקים בעמדה שלילית כלפי קוריאה הצפונית, בעוד אחוז בודד מחזיק בעמדה חיובית, מה שהופך את יפן למדינה עם שיעור התמיכה הנמוך ביותר בקוריאה הצפונית בעולם.[227]
קזחסטןקזחסטן קזחסטן 26 בינואר 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קזחסטן
  • יפן וקזחסטן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-26 בינואר 1992. בין השנים 19752018 הושקעו 417 מיליון ין ביחסים התרבותיים בין המדינות.
  • יפן מיוצגת בקחסטן ברג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בנור-סולטן, בירת המדינה.[228] קזחסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[229] קזחסטן מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה, נגויה ואוסאקה.
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קטר
  • יפן וקטר כוננו יחסים דיפלומטיים בשנת 1972.[230]
  • יפן מיוצגת בקטר בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדוחה, בירת המדינה.[231] קטר מיוצגת בקטר בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[232]
קירגיזסטןקירגיזסטן קירגיזסטן 26 בינואר 1992
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קירגיזסטן
  • יפן וקירגיזסטן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-26 בינואר 1992, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של קירגיזסטן.
  • יפן מיוצגת בקירגיזסטן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבישקק, בירת המדינה.[233] קירגיזסטן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[234] קירגיזסטן מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר איבוסוקי.
קמבודיהקמבודיה קמבודיה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קמבודיה
  • בכדי להרחיב את הרווחים הטריטוריאליים של יפן במלחמת העולם השנייה, ב-1945 האימפריה היפנית כבשה את קמבודיה שהייתה באותה העת תחת שלטון צרפת. הכיבוש היפני בקמבודיה נחשב לשפל היחסים בין שתי המדינות. לאחר כניעתה של יפן לבעלות הברית, קמבודיה הוחזרה לשלטונות צרפת וב-6 במאי 1947 קיבלה עצמאות. בשנת 2008, היפנים מימנו את הקמת "הבנק המסחרי של פנום פן". יפן מחזיקה שגרירות בפנום פן ואילו קמבודיה מחזיקה שגרירות בטוקיו.
  • יפן מיוצגת בקמבודיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפנום פן, בירת המדינה.[235] קמבודיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[236] קמבודיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות בערים נגויה, פוקואוקה, סנדאי ואוסאקה.
תימןתימן תימן 25 במאי 1990
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–תימן
  • יפן ותימן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-25 במאי 1990. במהלך מלחמת האזרחים בתימן שהתקיימה משנת 2015, הוציאה יפן מספר הצהרות וגינתה את התקפות החות'ים על אתרים בדרום ערב הסעודית.
  • יפן מיוצגת בתימן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בצנעא, בירת המדינה.[237] תימן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[238]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה מהווה אזור בעל חשיבות רבה ליפן בתחומי המסחר וההשקעות.[239][240][241][242] בשנת 1989, יפן הרחיבה את היקפי משלחות הסיוע לאפריקה והכריזה על תוכנית מענקים של 600 מיליון דולר לשלוש השנים הבאות.[243] בשנת 1998, 2.5% (4.6 מיליארד דולר) מההשקעות היפניות מעבר לים הושקעו באפריקה, כאשר ההשקעה הגדולה ביותר הייתה בליבריה, שם הושקעו 3.6 מיליארד דולר.

אתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות אתיופיה בטוקיו, יפן

יפןיפןאתיופיהאתיופיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אתיופיה–יפן
לפני מלחמת העולם השנייה

בשנת 1930 שתי המדינות חתמו על חוזה ידידות ומסחר. בשנה שלאחר מכן, החלה אתיופיה לגשש לעבר בעלת בריתה האפשרית מאסיה, כאשר שר החוץ האתיופי הרוי וולדה סלאסי ביקר ביפן, והציג את הפירות שיכולה להניב ברית כלכלית וצבאית. הוא התקבל באהדה מצד משרדי הממשלה היפנים ואזרחי יפן, ובפרט מצד האולטרה-לאומנים היפנים שהיו מעוניינים בברית של "העמים הצבעוניים" בעולם, והאמינו כי אתיופיה תמלא תפקיד מכריע בברית כזו. בשנת 1933, אתיופיה פתחה קונסוליה ביפן.

למרות התקוות לברית בין שני העמים, ערב המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בחרה ממשלת יפן לסייע לאיטליה, בעלת בריתה לברית מדינות הציר. שגריר יפן באיטליה, סוגימורה יוטארו, אמר ב-16 ביולי 1935 כי לארצו אין אינטרסים פוליטיים באתיופיה וכי תשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה. דבריו עוררו זעם ביפן, שבה הייתה חיבה לאימפריה האפריקאית. בהמשך, בקשתה של אתיופיה ב-2 באוגוסט לסיוע נדחתה, וכך גם הבקשה להכרזה לפיה יפן עומדת לצידה של אתיופיה.

אחרית דבר

בשנת 1955 שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים מחדש לאחר נתק בעקבות מלחמת העולם השנייה. עד המהפכה האתיופית בשנת 1974, יפן השקיעה רבות בתחומים כלכליים שונים באתיופיה דוגמת תעשיית הטקסטיל.

אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[244] אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים אוסאקה ונגויה. יפן מיוצגת באתיופיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באדיס אבבה, בירת המדינה.[245]

דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות דרום אפריקה בטוקיו, יפן

יפןיפןדרום אפריקהדרום אפריקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה–יפן

בשנת 1898, פורויה קומהי, איש העסקים היפני, פתח את העסק היפני בדרום אפריקה. החנות בקייפטאון נקראה "Mikado Shōten" (בעברית: חנות הקיסר). החנות נותרה פתוחה עד החרמתה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1918, היפנים פתחו קונסוליה רשמית בקייפטאון.

בשנת 2017 ייצאה יפן לדרום אפריקה סחורות ובעיקרן מכונות וחלקי חילוף למכוניות בשווי 281.6 מיליארד ין, וייבאה סחורות ובעיקרן מכוניות ומתכות יקרות בשווי 542.6 מיליארד. נכון לדצמבר 2016 קיימות השקעות יפניות בשווי 115.5 מיליארד ין בכלכלת דרום אפריקה. נכון לאוקטובר 2017 מתגוררים בדרום אפריקה 1,505 אזרחי יפן. לעומתם, נכון ליוני 2018 מתגוררים ביפן 918 אזרחי דרום אפריקה.[246]

יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפרטוריה, בירת המדינה.[247] יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג הקונסולרי, באמצעות קונסוליה רשמית אחת בקייפטאון, בירת המדינה. דרום אפריקה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[248]

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות מצרים בטוקיו, יפן

יפןיפןמצריםמצרים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מצרים

יפן ומצרים כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1922, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מצרים.[249] ראשי המדינות ערכו מספר רב של ביקורים הדדים לאחר מועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשנת 1995, ביקר ראש ממשלת יפן, טומיאיצ'י מוריאמה במצרים. נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ, ביקר ביפן מספר פעמים בין השנים 1983–1999.[250][251][252]

בין השנים 1998–2002 הלוותה יפן למצרים כ-3.5 מיליארד דולר.[253] בשנת 2002 שווי הסחר בין שתי המדינות היה מעל למיליארד דולר.[253] יפן מחשיבה את מצרים כמדינה אסטרטגית במזרח התיכון, אשר ידוע בתמיכתה ביפן בנוגע לתהליך השלום באזור כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.[254]

יפן מיוצגת במצרים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקהיר, בירת המדינה.[255] מצרים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[256]

מרוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות מרוקו בטוקיו

יפןיפןמרוקומרוקו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מרוקו

יפן ומרוקו מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים שבין שתי המדינות כוננו בשנת 1965, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מרוקו. במחצית העשור הראשון של המאה ה-21, חלה התקרבות משמעותית בין שתי המדינות,[257] בעקבות ביקורו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, בטוקיו, בירת יפן.[258][259][260] כל שנתיים, שתי המדינות מקיימות את "הועידה המרוקאית–יפנית" בה דנים על אינטרסים ושיתופי פעולה ששתי המדינות יוכלו לבצע בעתיד.

בחודש יוני 2013, ד"ר סעד דיין אל עות'מאני, שר החוץ המרוקאי, נסע ליוקוהמה בכדי להשתתף בכנס הבינלאומי של יפן בנושא פיתוח אפריקה, שנערך מ-1 ביוני עד 3 ביוני. בימים הנותרים לביקור ביפן נפגש השר עם מספר שרים יפניים, בהם פומו קשידה, שר החוץ של יפן. בחודש מרץ 2014, כחלק מהועידה המרוקאית-יפנית, שר החוץ של יפן, נובו קישי, ביקר במרוקו ונפגש עם שר החוץ ושיתופי הפעולה המרוקאי.

יפן מיוצגת במרוקו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית ברבאט, בירת המדינה.[261] יפן מיוצגת במרוקו גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה בקזבלנקה. מרוקו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בטוקיו, בירת המדינה.[262] מרוקו מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות בערים מאבאשי, גיפו, אוסאקה ונגאסאקי.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה תאריך התחלת היחסים פרטים
אוגנדהאוגנדה אוגנדה 1962
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אוגנדה–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין אוגנדה לבין יפן כוננו רשמית בשנת 1962. יוורי מוסווני, נשיא אוגנדה, ערך ביקורים רשמיים בשנים 2013 ו-2015 ביפן על מנת למנף את היחסים בין שתי המדינות.[263]
  • אוגנדה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[264] אוגנדה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה. יפן מיוצגת באוגנדה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקמפלה, בירת המדינה.[265]
אנגולהאנגולה אנגולה ספטמבר 1976
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אנגולה–יפן
  • אנגולה ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בספטמבר 1976. בתחום החינוך, יפן הפכה למדינה הראשונה באסיה שניהלה שותפות חינוכית עם בית ספר באנגולה ב-21 בינואר 2013, כאשר אוניברסיטת ריוקוקו היפנית (קיוטו סיטי) ואוניברסיטת אגוסטינהו נטו באנגולה חתמו על הסכם שיתופי פעולה למחקר סטודנטים.[266]
  • אנגולה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[267] יפן מיוצגת באנגולה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בלואנדה, בירת המדינה.[268]
אסוואטיניאסוואטיני אסוואטיני מאי 1971
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אסוואטיני–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים בין אסוואטיני ליפן כוננו רשמית במאי 1971.
  • אסוואטיני איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. אסוואטיני האמינה את שגרירותה שבקואלה לומפור, בירת מלזיה הסמוכה, על יפן. יפן איננה מיוצגת באסוואטיני הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבפרטוריה, בירת דרום אפריקה הסמוכה, על אסוואטיני.[269]
אריתריאהאריתריאה אריתריאה מאי 1993
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אריתריאה–יפן
  • אריתריאה ויפן כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים במאי 1993. רק לאחר עשור, בשנת 2003, נפתחה הנציגות האריתריאית הראשונה ביפן בדרג השגרירות.
  • יפן איננה מיוצגת באריתריאה בדרג השגרירות. יפן מיוצגת באריתריאה בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה באסמרה, בירת המדינה. יפן האמינה את שגרירותה שבניירובי, בירת קניה הסמוכה, על אריתריאה.[270] אריתריאה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[271]
בוטסואנהבוטסואנה בוטסואנה ספטמבר 1966
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בוטסואנה–יפן
  • בוטסואנה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[272] יפן מיוצגת בבוטסואנה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בגאבורון, בירת המדינה.[273]
בורונדיבורונדי בורונדי 1 ביולי 1962
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בורונדי–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין בורונדי לבין יפן כוננו רשמית ב-1 ביולי 1962, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של בורונדי.
  • יפן איננה מיוצגת בבורונדי, הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבקיגאלי, בירת רואנדה הסמוכה, על בורונדי.[274] בורונדי אינה מיוצגת ביפן, הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. בורונדי האמינה את שגרירותה שבבייג'ינג, בירת הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.
בורקינה פאסובורקינה פאסו בורקינה פאסו 1 ביולי 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בורקינה פאסו–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין בורקינה פאסו ליפן כוננו ב-1 ביולי 1960, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של בורקינה פאסו. בלז קומפאורה, נשיא בורקינה פאסו לשעבר ערך שישה ביקורים רשמיים בין השנים 1993–2013.[275]
  • בורקינה פאסו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. בורקינה פאסו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר נגויה. יפן מיוצגת בבורקינה פאסו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בואגאדוגו, בירת המדינה.[276]
בניןבנין בנין 1 באוגוסט 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי בנין–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין רפובליקת בנין לבין יפן כוננו באופן רשמי לראשונה ב-1 באוגוסט 1960 עם הכרתה של יפן בעצמאותה של בנין.[277]
  • בנין מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[278] יפן מיוצגת בבנין בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקוטונו, בירת המדינה.[279]
גאנהגאנה גאנה 6 במרץ 1957
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גאנה–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין גאנה ליפן כוננו ב-6 במרץ 1957, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של גאנה. בשנת 2010, נאהוריטו, קיסר יפן, ביקר לראשונה בגאנה.[280]
  • גאנה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[281] גאנה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת שהיא מחזיקה בעיר פוקואוקה. יפן מיוצגת בגאנה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באקרה, בירת המדינה.[282]
גבוןגבון גבון 17 באוגוסט 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גבון–יפן
  • הרפובליקה הגבונית ויפן כוננו את יחסיהן ב-17 באוגוסט 1960, עם הכרת יפן בעצמאותה של גבון מצרפת. גבון כוננה את שגרירותה בטוקיו בשנת 1968.[283]
  • גבון מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן מיוצגת בגבון בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בליברוויל, בירת המדינה.[284]
ג'יבוטיג'יבוטי ג'יבוטי 27 ביוני 1977
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ג'יבוטי–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים בין יפן לבין ג'יבוטי כוננו רשמית ב-27 ביוני 1977, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של ג'יבוטי.[285] כוח ההגנה הימי של יפן פועל בג'יבוטי מאז 2009 למען שמירת השלום באזור כחלק מכנית האו"ם, ומאז 2011 הכוח מחזיק בסיס צבאי שכולל מספר אוניות ליווי במפרץ עדן וים סוף.[286]
  • יפן מיוצגת בג'יבוטי בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בג'יבוטי, בירת המדינה.[287] ג'יבוטי מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו.[288]
גינאהגינאה גינאה 15 בנובמבר 1958
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גינאה–יפן
  • יפן מיוצגת בגינאה בדרג השגרירות באמצעות שגרירותה בקונאקרי, בירת המדינה.[289] גינאה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירותה בטוקיו, בירת המדינה.
גינאה ביסאוגינאה ביסאו גינאה ביסאו 1 באוגוסט 1974
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גינאה ביסאו–יפן
  • גינאה ביסאו איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. גינאה ביסאו האמינה את שגרירותה שבבייג'ינג, בירת הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן. יפן אינה מיוצגת בגינאה ביסאו, הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבדקר, בירת סנגל הסמוכה, על גינאה ביסאו.[290]
גינאה המשווניתגינאה המשוונית גינאה המשוונית 12 בנובמבר 1968
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גינאה המשוונית–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין רפובליקת גינאה המשוונית לבין יפן כוננו ב-12 בנובמבר 1968, עם הכרתה הרשמית של יפן בעצמאותה של גינאה המשוונית. בשנת 2006, נשיא גינאה המשוונית, תאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו, ערך ביקור רשמי ביפן שם נפגש עם ראש ממשלת יפן, שינזו אבה.[291]
  • יפן איננה מיוצגת בגינאה המשוונית הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבליברוויל, בירת גבון הסמוכה, על גינאה המשוונית.[292] גינאה המשוונית איננה מיוצגת ביפן הן בדרגה השגרירות והן בדרג הקונסולרי. גינאה המשוונית האמינה את שגרירותה שבבייג'ינג, בירת הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, אמונה על יפן.
גמביהגמביה גמביה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גמביה–יפן
  • יפן איננה מיוצגת בגמביה בדרג השגרירות. יפן האמינה את שגרירותה שבדקר, בירת סנגל הסמוכה, על גמביה.[293] יפן מיוצגת בגמביה בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בבנג'ול, בירת המדינה. גמביה איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי.
דרום סודאןדרום סודאן דרום סודאן 11 ביוני 2011
הכוחות היפנים בדרום סודאן כחלק מתוכנית שמירת השלום של האו"ם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי דרום סודאן–יפן
  • ב-9 ביוני 2011, דרום סודאן הכריזה על עצמאותה מסודאן. יפן הכירה בעצמאותה של דרום סודאן ב-11 ביוני באותה השנה, יומיים לאחר הכרזתה.[294][295] יפן שלחה חיילים לכוח שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות שנשלח לאזור דרום סודאן כשעוד נשלטה על ידי רפובליקת סודאן.
  • יפן מיוצגת בדרום סודאן בדרג השגרירות באמצעות שגרירותה בג'ובה, בירת המדינה.[296] דרום סודאן איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי.
זימבבואהזימבבואה זימבבואה 18 באפריל 1980
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי זימבבואה–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים שבין זימבבואה ליפן כוננו ב-18 באפריל 1980, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של זימבבואה.
  • זימבבואה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן מיוצגת בזימבבואה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזירה בהארארה, בירת המדינה.[297]
זמביהזמביה זמביה אוקטובר 1964
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי זמביה–יפן
  • יפן מיוצגת בזמביה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בלוסקה, בירת המדינה.[298] זמביה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[299]
חוף השנהבחוף השנהב חוף השנהב 7 באוגוסט 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי חוף השנהב–יפן
  • יפן מיוצגת בחוף השנהב בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באביג'אן, בירת המדינה.[300] חוף השנהב מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירותה בטוקיו, בירת המדינה.[301]
טוגוטוגו טוגו 27 באפריל 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טוגו–יפן
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה הטוגולזית לבין יפן כוננו ביום הכרת יפן בעצמאותה של טוגו, 27 באפריל 1960.[302]
  • טוגו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[303] יפן איננה מיוצגת בטוגו הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבאביג'אן, בירת חוף השנהב הסמוכה, על טוגו.[304]
טנזניהטנזניה טנזניה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי טנזניה–יפן
  • טנזניה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[305] טנזניה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסקה. יפן מיוצגת בטנזניה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדאר א-סלאם, בירת המדינה.[306]
כף ורדהכף ורדה כף ורדה 11 ביולי 1975
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–כף ורדה
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין יפן לרפובליקה של קאבו ורדה כוננו באופן רשמי ב-11 ביולי 1975, עם הכרת יפן בעצמאותה של כף ורדה. בשנת 2019 ראש ממשלת כף ורדה, אוליסש קורייה א סילבה ונשיא כף ורדה, ז'ורז'ה קרלוש פונסקה ערכו ביקור רשמי ביפן.
  • יפן איננה מיוצגת בכף ורדה הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבדקר, בירת סנגל הסמוכה, על כף ורדה.[307] כף ורדה איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. כף ורדה האמינה את שגרירותה שבבייג'ינג, בירת הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.
ליבריהליבריה ליבריה ספטמבר 1961
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–ליבריה
  • היחסים הדיפלומטיים שבין יפן לבין רפובליקת ליבריה כוננו באופן רשמי בחודש ספטמבר 1961. חוזה שלום סמלי בין יפן לבין ליבריה נכנס לתוקפו ב-29 בדצמבר 1952, לאחר שאלו לקחו צד נגדי למדינה השנייה במלחמת העולם השנייה.
  • ליבריה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[308] יפן איננה מיוצגת בליבריה הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבאקרה, בירת גאנה הסמוכה, על ליבריה.[309]
לסוטולסוטו לסוטו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–לסוטו
  • לסוטו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[310] יפן איננה מיוצגת בלסוטו הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבפרטוריה, בירת דרום אפריקה הסמוכה, על לסוטו.[311]
מאוריטניהמאוריטניה מאוריטניה 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מאוריטניה
  • בין יפן לבין הרפובליקה האסלאמית של מאוריטניה מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים בין שתי המדינות כוננו בשנת 1960.[312]
  • מאוריטניה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[313] יפן מיוצגת במאוריטניה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בנואקשוט, בירת המדינה.[314]
מאוריציוסמאוריציוס מאוריציוס 12 במרץ 1968
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מאוריציוס
  • היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין יפן לרפובליקת מאוריציוס כוננו ב-12 במרץ 1968, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של מאוריציוס.[315]
  • מאוריציוס איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. מאוריציוס מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן מיוצגת במאוריציוס בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפור לואי, בירת המדינה.[316]
מאלימאלי מאלי 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מאלי
  • יפן מיוצגת במאלי בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבמקו, בירת המדינה.[317] מאלי מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[318]
מדגסקרמדגסקר מדגסקר 5 ביולי 1960
שגרירות מדגסקר בטוקיו, בירת יפן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מדגסקר
  • בין מדגסקר לבין יפן מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים. שתי המדינות מקיימות יחסים דיפלומטיים מאז 5 ביולי 1960, עת הכירה יפן בעצמאות מדגסקר. בשנת 2018 הסתכם ייצוא הסחורות ליפן בשווי 26.9 מיליארד ין, ובהן ניקל, קובלט, מזון ימי וביגוד, ושווי הסחורות שיובאו מיפן למדגסקר עמד על 1.7 מיליארד עיקרן מכוניות, ציוד רפואי וצמיגים.[319]
  • יפן מיוצגת במדגסקר בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באנטננריבו, בירת המדינה.[320] מדגסקר מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[321]
מוזמביקמוזמביק מוזמביק ינואר 1977
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מוזמביק
  • יפן מיוצגת במוזמביק בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במפוטו, בירת המדינה.[322] מוזמביק מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[323]
מלאווימלאווי מלאווי יולי 1964
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–מלאווי
  • יפן מיוצגת במלאווי בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בלילונגווה, בירת המדינה.[324] מלאווי מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[325]
הרפובליקה המרכז-אפריקאיתהרפובליקה המרכז-אפריקאית הרפובליקה המרכז-אפריקאית 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הרפובליקה המרכז-אפריקאית–יפן
  • הרפובליקה המרכז-אפריקאית ויפן מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה המרכז-אפריקאית לבין יפן כוננו בשנת 1960. בשנת 2019, פאוסטן-ארשאנז' טואדרה, נשיא הרפובליקה המרכז-אפריקאית ערך ביקור רשמי ביפן.[326]
  • הרפובליקה המרכז-אפריקאית איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. הרפובליקה המרכז-אפריקאית מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי, באמצעות קונסוליה רשמית אחת בבירה טוקיו, בירת המדינה. יפן איננה מיוצגת ברפובליקה המרכז-אפריקאית הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שביאונדה, בירת קמרון הסמוכה, על הרפובליקה המרכז-אפריקאית.[327]
ניגריהניגריה ניגריה 1 באוקטובר 1960
שגרירות ניגריה בטוקיו, יפן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–ניגריה
  • היחסים הדיפלומטיים שבין יפן לניגריה כוננו ב-1 באוקטובר 1960, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של ניגריה.[328] מבחינה כלכלית, ניגריה משמשת את יפן כמקום אסטרטגי להשקעות בעיקר בתחום הנפט, אשר מתפתח בניגריה. על פי הלשכה המרכזית הניגרית לסטטיסטיקה, ביפן חיים למעלה מ-2,700 אזרחי ניגריה. רובם מתגוררים בבירה טוקיו ובעיר קיוטו.
  • יפן מיוצגת בניגריה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באבוג'ה, בירת המדינה.[329] ניגריה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[330]
ניז'רניז'ר ניז'ר 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–ניז'ר
  • יפן איננה מיוצגת בניז'ר הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבאביג'אן, בירת חוף השנהב הסמוכה, על ניז'ר.[331] ניז'ר איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. ניז'ר האמינה את שגרירותה שבבייג'ינג, בירת הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.
נמיביהנמיביה נמיביה 21 במרץ 1990
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–נמיביה
  • יפן ונמיביה כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-21 במרץ 1990, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של נמיביה.[332] באותה השנה, כחלק מטקס הכתרתו של אקיהיטו לקיסר יפן, נמיביה שלחה את שר החוץ הנמיבי, ת'יאו בן גורירב ובת זוגו, להשתתף בטקס שנערך בארמון הקיסרי של טוקיו.[333] ב-25 באוגוסט 2017, ממשלת יפ הקפיאה את נכסיה של שתי חברות נמיביות ביפן על כך שסחרו עם קוריאה הצפונית.[334] בתחום החינוך, לאוניברסיטה של נמיביה יש קשר רציף עם האוניברסיטה של טוקיו למדע ימי וטכנולוגיה ואוניברסיטת קוגקוין.[335]
  • יפן מיוצגת בנמיביה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בוינדהוק, בירת המדינה.[336] נמיביה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[337]
סאו טומה ופרינסיפהסאו טומה ופרינסיפה סאו טומה ופרינסיפה 22 ביולי 1975
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סאו טומה ופרינסיפה
  • יפן איננה מיוצגת בסאו טומה ופרינסיפה הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירות שבליברוויל, בירת גבון הסמוכה, על סאו טומה ופרינסיפה.[338] סאו טומה ופרינסיפה איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי.
סודאןסודאן סודאן 6 בינואר 1959
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סודאן
  • יפן מיוצגת בסודאן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בח'רטום, בירת המדינה.[339] סודאן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[340]
סומליהסומליה סומליה יולי 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סומליה
  • יפן איננה מיוצגת בסומליה הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבניירובי, בירת קניה הסמוכה על סומליה.[341] סומליה איננה מיוצגת ביפן הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי.
סיירה לאוןסיירה לאון סיירה לאון 27 באפריל 1961
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סיירה לאון
  • בין יפן לבין הרפובליקה של סיירה לאון מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין יפן לבין הרפובליקה של סיירה לאון כוננו ב-27 באפריל 1961, יום הכרתה של יפן בעצמאות סיירה לאון.
  • יפן איננה מיוצגת בסיירה לאון בדרג השגרירות. יפן מיוצגת בסיירה לאון בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בפריטאון, בירת המדינה. יפן האמינה את שגרירותה שבאקרה, בירת גאנה הסמוכה, על סיירה לאון.[342] סיירה לאון איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. סיירה לאון מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.
סיישלסיישל סיישל 1976
נשיא סיישל ג'יימס מישל נפגש עם שגריר יפן טצוהי טרדה, 2014
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סיישל
  • בין יפן לבין הרפובליקה של סיישל מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין יפן לבין הרפובליקה של סיישל כוננו עם עצמאותה של סיישל ב-1976. בין השנים 2008 ל-2013, נשיא סיישל, ג'יימס מישל, ערך ביקור רשמי ביפן.
  • סיישל אינה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. סיישל מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן מיוצגת בסיישל בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בויקטוריה, בירת המדינה.[343]
סנגלסנגל סנגל 4 באוקטובר 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–סנגל
  • יפן ורפובליקת סנגל מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים שבין יפן לסנגל כוננו ב-4 באוקטובר 1960, יום הכרתה של יפן עצמאותה של סנגל.
  • יפן מיוצגת בסנגל בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בדקר, בירת המדינה.[344] סנגל מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[345] סנגל מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים קיטקיושו ואוסאקה.
צ'אדצ'אד צ'אד 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–צ'אד
  • יפן איננה מיוצגת בצ'אד הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שביאונדה, בירת קמרון הסמוכה, על צ'אד.[346] צ'אד איננה מיוצגת ביפן הן בדר השגרירות והן בדרג הקונסולרי.
קומורוקומורו קומורו 14 בנובמבר 1977
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קומורו
  • קומורו איננה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות. קומורו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן אינה מיוצגת בקומורו הן בדרג השגרירות והן בדרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירותה שבאנטננריבו, בירת מדגסקר הסמוכה, על קומורו.[347]
הרפובליקה של קונגוהרפובליקה של קונגו הרפובליקה של קונגו 18 באוגוסט 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הרפובליקה של קונגו–יפן
  • הרפובליקה של קונגו ויפן מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה של קונגו לבין יפן כוננו ב-18 באוגוסט 1960, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של קונגו.[348]
  • הרפובליקה של קונגו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. יפן איננה מיוצגת בקונגו הן בדרג השגרירות והן דרג הקונסולרי. יפן האמינה את שגרירות שבקינשאסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הסמוכה, על הרפובליקה של קונגו.[349]
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו 30 ביוני 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו–יפן
  • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ויפן מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים שבין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לבין יפן כוננו ב-30 ביוני 1960, יום הכרתה של יפן בעצמאותה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מבלגיה.[350]
  • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר קובה. יפן מיוצגת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקינשאסה, בירת המדינה.[351]
קמרוןקמרון קמרון 1960
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קמרון
  • יפן מיוצגת בקמרון בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה ביאונדה, בירת המדינה.[352] קמרון מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[353]
קניהקניה קניה 1963
שגרירות קניה בטוקיו, יפן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–קניה
  • יפן ורפובליקת קניה מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים הדיפלומטיים בין יפן לקניה כוננו בשנת 1963, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של קניה. בשנת 2008 סך כל התרומות היפניות לקניה הסתכמו ב-3.464 מיליארד דולר. בשנת 2011 במהלך האסון הגרעיני בפוקושימה, תרמה קניה ליפן 82 מיליון דולר.[354] יפן מימנה את שיפוץ נמל העיר מומבסה.[355] בשנת 2013, חברת המכוניות היפנית "טויוטה" הקימה מפעל ייצור בעיר מומבסה בדרום קניה בעלות של 5.5 מיליון דולר.[356] באותה השנה, החברה "הונדה" יסדה מפעל ייצור לאופנועים בעלות של 4.9 מיליון דולר.[357] לימים, המפעל נחשב למפעל הייצור השני בגודלו באפריקה.
  • יפן מיוצגת בקניה בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית בניירובי, בירת המדינה.[358] קניה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[359] קניה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר נגויה.
רואנדהרואנדה רואנדה 1 ביולי 1962
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי יפן–רואנדה
  • יפן מיוצגת ברואנדה בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקיגאלי, בירת רואנדה.[360] רואנדה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[361]

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמריקה נחשבת למקור כלכלי גדול וחשוב ליפן. יפן שירתה את אמריקה בתחום החקלאות באמצעות פיתוח של החקלאות התעשייתית וגידול של צמחים אסייתים.[362] בעשור האחרון חלה עלייה ביחסים הכלכליים בין היבשת לבין יפן בעקבות צמיחתן הכלכלית של מדינות אמריקה הדרומית.[363]

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם מלחמת העולם השנייה, בעוד שחלק מאיי האוקיינוס השקט היו תחת מנדט יפני, צבא יפן החל לבנות מספר שדות תעופה, ביצורים, מערות ותעלות מילוט באיים. אותם מבנים שימשו את הצי הקיסרי היפני להילחם בבעלות הברית בחזית הדרומית של האוקיינוס השקט.

בשנות התשיעים של המאה ה-20, המעורבות היפנית וקשרי המסחר בין יפן לאיים באוקיאניה גברו עקב אינטרסים מסחריים ואסטרטגים. בשנת 1989, יפן תרמה 98.5 מיליון דולר לדרום האוקיינוס השקט, ובכך הפכה לתורמת הרביעית בגודלה לדרום האוקיינוס השקט באותה השנה אחרי צרפת, אוטרליה וארצות הברית בהתאמה. תרומתה האדירה של יפן אף עקפה את התרומות השנתיות של ניו זילנד והממלכה המאוחדת. חברות יפניות רבות החלו לפתוח מפעלים בדרום האוקיינוס השקט, ופיתחו את תחום התיירות באזור.

ארגונים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפן חברה בארגונים הבינלאומיים הבאים:[364]

סכסוכים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליפן יש מספר סכסוכים טריטוריאליים עם שכונותיה אשר נוגעות לתביעת שליטה באיים מסוימים.

יפן תובעת את שליטתה על האיים הקוריליים שנמצאים תחת ריבונות רוסית. יפן טוענת שברית המועצות כבשה מיפן את האיים הללו בשנת 1945, וכתוצאה מפירוק ברית המועצות שאירע בשנת 1992 יש להחזיר את האיים לשליטה יפנית. יפן טוענת לריבונותה על סלעי ליאנקור שנמצאים תחת השלטון של קוריאה הדרומית. יפן שולטת על איי סנקאקו, אך טאיוואן וסין טוענות לריבונותיהם על האיים הללו. הטענה היפנית אומרת כי שליטת האיים עברה מארצות הברית ליפן כבר בשנת 1971. מאידך, סין טוענת כי היא גילתה את האיים האלו כבר בראשית המאה ה-14, טענה בה יפן אינה מכירה. עוד שטח שנוי מחלוקת בין סין ליפן היא שונית האלמוגים, "אוקינוטורישימה".

נציגויות דיפלומטיות זרות ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות ביפן

ביפן פועלות 153 שגרירות ועשרות קונסוליות זרות. רוב המדינות שאינן מיוצגות ביפן בדרג השגרירות האמינו את שגרירותן בבייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.

נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נוספים על יחסי החוץ של יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barnhart, Michael A. Japan and the World since 1868 (1995) excerpt
  • Buckley, Roger. US-Japan Alliance Diplomacy 1945–1990 (1992)
  • Duus, Peter, ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 6: The Twentieth Century (1989).
  • Hook, Glenn D. et al. Japan's international relations: Politics, economics and security (3rd ed. 2011), covers 1945–2010.
  • Kibata, Y. and I. Nish, eds. The History of Anglo-Japanese Relations, 1600–2000: Volume I: The Political-Diplomatic Dimension, 1600–1930 (2000) excerpt, first of five topical volumes also covering social, economic and military relations between Japan and Great Britain.
  • Inoguchi, Takashi. Japan's Foreign Policy in an Era of Global Change (2013).
  • Iriye, Akira. Japan and the wider world: from the mid-nineteenth century to the present (1997)
  • Lafeber, Walter. The Clash: A History of U.S.-Japan Relations (1997), a standard scholarly history
  • Malafaia, Thiago Corrêa. "Japanese International Relations: an assessment of the 1971–2011 period." Brazilian Political Science Review 10.1 (2016). online in English
  • Scalapino, Robert A. The Foreign Policy of Modern Japan (1977) online
  • Shimamoto, Mayako, Koji Ito and Yoneyuki Sugita, eds. Historical Dictionary of Japanese Foreign Policy (2015) excerpt
  • Flaviu Vasile, Rus, ed. The cultural and diplomatic relations between Romania and Japan. 1880-1920, Cluj-Napoca, Mega Publishing, 2018.
  • Togo, Kazuhiko. Japan's Foreign Policy 1945–2003 (Brill, 2005) online

מאמרים על היסטוריית יחסי החוץ של יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Akagi, Roy Hidemichi. Japan's Foreign Relations 1542-1936: A Short History (1936) online 560pp
  • Barnhart, Michael A. Japan and the World since 1868 (1995) excerpt
  • Beasley, William G. Japanese Imperialism, 1894–1945 (1987)
  • Best, Antony. British intelligence and the Japanese challenge in Asia, 1914-1941 (Palgrave Macmillan, 2002).
  • Bix, Herbert. Hirohito and the Making of Modern Japan (2000).
  • Borg, Dorothy, ed. Pearl Harbor as History: Japanese American Relations, 1931–1941 (1973).
  • Buckley, Roger. US-Japan Alliance Diplomacy 1945-1990 (1992)
  • Dickinson, Frederick R. War and National Reinvention: Japan in the Great War, 1914-1919 (1999).
  • Dower, John W. Empire and aftermath: Yoshida Shigeru and the Japanese experience, 1878-1954 (1979) for 1945–54.
  • Dower, John W. "Occupied Japan as History and Occupation History as Politics." Journal of Asian Studies 34#2 (1975): 485–504.
  • Duus, Peter, ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 6: The Twentieth Century (1989).
  • Finn, Richard B. Winners in peace: MacArthur, Yoshida, and postwar Japan (1992). online free
  • Gordon, David M. "The China-Japan War, 1931–1945" The Journal of Military History (Jan 2006) v 70#1, pp 137–82. Historiographical overview of major books
  • Hook, Glenn D. et al. Japan's international relations: Politics, economics and security (3rd ed. 2011), covers 1945–2010.
  • Kibata, Y. and I. Nish, eds. The History of Anglo-Japanese Relations, 1600-2000: Volume I: The Political-Diplomatic Dimension, 1600-1930 (2000) excerpt, first of five topical volumes also covering social, economic and military relations between Japan and Great Britain.
  • Flaviu Vasile, Rus, ed. The cultural and diplomatic relations between Romania and Japan. 1880-1920, Cluj-Napoca, Mega Publishing, 2018.
  • Inoguchi, Takashi. Japan's Foreign Policy in an Era of Global Change (2013).
  • Iriye, Akira. Japan and the wider world: from the mid-nineteenth century to the present (1997)
  • Iriye, Akira, ed. Pearl Harbor and the Coming of the Pacific War: A Brief History with Documents and Essays (1999)
  • Jansen, Marius B. Japan and China: From War to Peace, 1894-1972 (1975)
  • Jansen, Marius B. ed. The Cambridge History of Japan, Vol. 5: The Nineteenth Century (1989)
  • Jones, F.C., Hugh Borton and B.R. Pearn. The Far East 1942-1946; Survey of International Affairs, 1939-1946 (1955), detailed coverage of Japanese policies in each country
  • Kajima, Morinosuke. A brief diplomatic history of modern Japan (19650 online free to borrow
  • Kowner, Rotem. "‘Lighter than Yellow, but not Enough’: Western Discourse on the Japanese ‘Race’, 1854–1904." Historical Journal 43.1 (2000): 103–131. online
  • LaFeber, Walter. The Clash: A History of U.S.-Japan Relations (1997), a standard scholarly history
  • Langer, William L. The diplomacy of imperialism: 1890-1902 (2nd ed. 1951), world diplomatic history
  • Malafaia, Thiago Corrêa. "Japanese International Relations: an assessment of the 1971-2011 period." Brazilian Political Science Review 10.1 (2016). online in English
  • Matray, James I. Japan's Emergence as a Global Power (2001) online at Questia
  • Morley, James William, ed. Japan's foreign policy, 1868-1941: a research guide (Columbia UP, 1974), Chapters by international experts who cover military policy, economic policy, cultural policy, and relations with Britain, China, Germany, Russia, and the United States; 635pp
  • Nish, Ian. Japanese Foreign Policy, 1869-1942: Kasumigaseki to Miyakezaka (1977)
  • Nish, Ian. Japanese Foreign Policy in the Interwar Period (2002) covers 1912–1946 online
  • Nish, Ian. "An Overview of Relations between China and Japan, 1895–1945." China Quarterly (1990) 124: 601–623. online
  • O'Brien, Phillips Payson. The Anglo-Japanese Alliance, 1902-1922 (2004).
  • Overy, Richard. The road to war (4th ed. 1999), covers 1930s; pp. 301–346.
  • Paine, S.C. The Japanese Empire: Grand Strategy from the Meiji Restoration to the Pacific War (2017) excerpt
  • Preussen, Ronald W. John Foster Dulles: The Road to Power (1982) pp. 432–98.
  • Sansom, George Bailey. The Western World and Japan, a Study in the Interaction of European and Asiatic Cultures. (1974)
  • Saveliev, Igor R., et al. "Joining the world powers: Japan in the times of building alliances, 1897–1910." Japan Forum 28#3 (2016).
  • Scalapino, Robert A. The Foreign Policy of Modern Japan (1977) online
  • Shimamoto, Mayako, Koji Ito and Yoneyuki Sugita, eds. Historical Dictionary of Japanese Foreign Policy (2015) excerpt
  • Szpilman, Christopher W. A., Sven Saaler. "Japan and Asia" in Routledge Handbook of Modern Japanese History (2017) online
  • Takeuchi, Tatsuji. War and diplomacy in the Japanese Empire (1935); a major scholarly history online free in pdf
  • Togo, Kazuhiko. Japan's Foreign Policy 1945-2003 (Brill, 2005) online
  • Treat, Payson J.H. The Far East, a Political and Diplomatic History (1935)
  • Beasley, W. G. ed. Select Documents on Japanese Foreign Policy 1853-1868 (1960) online
  • Buhite, Russell, ed. The Dynamics of World Power. A Documentary History of US Foreign Policy 1945-1973: Vol. 4, The Far East, Part I. (1973). pp 3–100, 762–69. ISBN 0877542635, Arthur Schlesinger Jr., general editor

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של יפן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Top 20 Economies in the World, קיילב סילבר, 18 במרץ 2020
  2. ^ The world's most expensive armed forces
  3. ^ This is how the US and Iran rank among the world's 25 most powerful militaries, אלן לאונס, 7 בינואר, 2020
  4. ^ דירוג תמ"ג, - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. ^ (United Nations Peacekeeping Operations (PKO, אתר משרד החוץ היפני (ביפנית)
  6. ^ אתר האומות המאוחדות, Japan (באנגלית)
  7. ^ G7 (באנגלית)
  8. ^ אתר משרד החוץ האוסטרלי, The G20 (באנגלית)
  9. ^ APEC, Member Economies - Asia-Pacific Economic Cooperation (באנגלית)
  10. ^ אתר הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח, Japan: EBRD shareholder profile (באנגלית)
  11. ^ שלושים מדינות
  12. ^ Early Japan (until 710), מדריך יפן
  13. ^ The Mongol Invasions of Japan, 1274 & 1281 CE, מארק קרטוורייט, 2 ביולי 2019
  14. ^ History and Memory: The Mongol Invasions of Japan, קתרין מיין, אנתוני רובינס ודייוויד קולי
  15. ^ Muromachi Period (1333 - 1573), מדריך יפן
  16. ^ Arrival of a Portuguese ship, אתר אנובריסטת החאן
  17. ^ Portuguese Presence in Japan (1543–1600), כריסטינה קסטל-ברנקו וגוידא קרבאליו
  18. ^ Dutch-Japanese relations, אתר משרד החוץ ההולנדי
  19. ^ Tokugawa period _ Definition & Facts _ Britannica, בריטניקה
  20. ^ Edo Period (1603 - 1868), מדריך יפן
  21. ^ Edo Period: Pre-conditions for Industrialization
  22. ^ Harris Treaty, ENCYCLOPÆDIA BRITANNICA (באנגלית)
  23. ^ 1 2 הילארי קונרוי, " The Japanese seizure of Korea, 1868-1910: a study of realism and idealism in international relations"
  24. ^ 1 2 ג'ונתן מנטורפה, "Forbidden Nation: A History of Taiwan" עמודים 10–12, 2008
  25. ^ לה פבר, "Clash", עמודים 16–109
  26. ^ רוי הידמיצ'י אקאגי, "Japan's Foreign Relations 1542-1936", עמודים 56–335, 1936
  27. ^ פרדריק וו. מוט, "ממשלות בחסות יפן בסין, 1937–1945" (1954).
  28. ^ 1 2 מרגרט ס. קלבר, "מנצ'וריה: בסיס האספקה ​​של יפן", עמודים 160–163. לצפייה
  29. ^ 1 2 רונלד ספקטור, "נשר נגד השמש: המלחמה האמריקאית ביפן" (1985) עמודים 42, 62-64.
  30. ^ דם השמש העולה: לחשוף את האכזריות היפנית במלחמת העולם השנייה, ירון אביטוב, 24 בפברואר 2020
  31. ^ בניסיון להבין את "טבח ננג'ינג": השאלות הגדולות, רותם קוונר, שנת 2009
  32. ^ התיירים הסינים נוהרים ליפן - אבל עדיין מחכים להתנצלות, כלכליסט, 8 ביוני 2018
  33. ^ כשהנכבש מסרב להיפרד מהכובש, ישי קימלמן
  34. ^ 1 2 ג'ון וו. דאוור, (2002) Embracing Defeat: Japan in the Wake of World War II עמודים 23–25.
  35. ^ מתנת האלים: השפעות מלחמת קוריאה על עיצוב דמותה של יפן המודרנית, עילי זלצמן
  36. ^ תולדות יפן המודרנית, גילי חסקין
  37. ^ שנות ה-90 ביפן: עשור אבוד
  38. ^ pp. 9–53 on Japan's expansion, אנדי דיילי, 2015
  39. ^ The Russo-Japanese War in Global Perspective: World War Zero, דייוויד וולף, 2007
  40. ^ China's Last Empire: The Great Qing
  41. ^ דיוויד ון-וויי צ'אנג, "המעצמות המערביות והתוקפנות של יפן בסין: חבר הלאומים ודו"ח ליטון" (2003): 43–63. לקריאה
  42. ^ שינאיצ'י יאמאמורו "מנצ'וריה תחת שלטון יפני" (2006) 109–114 לקריאה
  43. ^ Modern Japan: An Encyclopedia of History, Culture, and Nationalism, ג'יימס הופמן, עמוד 143
  44. ^ ג'ונתן מנטורפה, "Forbidden Nation: A History of Taiwan" עמוד 13, 2008
  45. ^ דה בארי, ויליאם טי "Sources of East Asian Tradition: The modern period", עמוד 622 (2008)
  46. ^ ג'ון טולנד, "השמש העולה: דעיכתה ונפילתה של האימפריה היפנית", 1936–1945 (1970)
  47. ^ ג'יימס אל.מקליין, "יפן: היסטוריה מודרנית", עמוד 494
  48. ^ ג'ון דוידאן, "יחסים טרנס-פסיפיים: אמריקה, אירופה ואסיה במאה העשרים" (2003) עמודים 21–43.
  49. ^ קונרד טוטמן, "היסטוריה של יפן" (2005). עמודים 554–556.
  50. ^ הרברט פייס, "סבך סין: המאמץ האמריקני בסין מפרל הארבור למשימת מרשל" (1953)
  51. ^ דורותי בורג ושומפי אוקאמוטו, "פרל הארבור כהיסטוריה: יחסי יפן-אמריקה, 1931-1941" (1973).
  52. ^ הרברט פייס, "הדרך לפרל הארבור: בואה של המלחמה בין ארצות הברית ויפן" (1950) עמודים 277–78
  53. ^ מייקל א. ברנהארט, "יפן מתכונן למלחמה טוטאלית: החיפוש אחר ביטחון כלכלי, 1919–1941" (1987) עמודים 234, 262
  54. ^ גיי.וו דוואר, "אימפריה ואחריו: יושידה שיגרו והחוויה היפנית, 1878-1954" (1988) עמודים 369–70.
  55. ^ סייגן מיאסאטו, "ג'ון פוסטר דאלס והסכם השלום עם יפן" (1990) עמודים: 189–212.
  56. ^ 2014 World Service Poll BBC
  57. ^ Shiraishi & Shiraishi 1993, p. 8
  58. ^ Fukihara 2007, p. 27
  59. ^ Kusuma, A.B.; Elson, R.E. (2011), "A note on the sources for the 1945 constitutional debates in Indonesia", Bijdragen tot de Taal-, Land- en Volkenkunde 167 (2–3): 196–209, ISSN 0006-2294, doi:10.1163/22134379-90003589 
  60. ^ Inomata, Aiko Kurasawa (1997). "Indonesia Merdeka Selekas-lekasnya: Preparations for Independence in the Last Days of Japanese Occupation". in Abdullah, Taufik. The Heartbeat of Indonesian Revolution. PT Gramedia Pustaka Utama. עמ' 97–113. ISBN 978-979-605-723-8. 
  61. ^ Hatakeyama & Hosaka 2004
  62. ^ "秋篠宮ご夫妻、英雄墓地に献花 ジャカルタ", Sankei Shimbun, 19 בינואר 2008, אורכב מ-המקור ב-2009-01-09, בדיקה אחרונה ב-21 באפריל 2010 
  63. ^ EMBASSY OF INDONESIA IN TOKYO, JAPAN
  64. ^ CONSULATE OF INDONESIA IN FUKUOKA, JAPAN
  65. ^ CONSULATE OF INDONESIA IN SAPPORO, JAPAN
  66. ^ CONSULATE GENERAL OF INDONESIA IN OSAKA, JAPAN
  67. ^ EMBASSY OF JAPAN IN JAKARTA, INDONESIA
  68. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN MEDAN, INDONESIA
  69. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DENPASAR, INDONESIA
  70. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SURABAYA, INDONESIA
  71. ^ CONSULATE OF JAPAN IN MAKASSAR, INDONESIA
  72. ^ "Employment News". employmentnews.gov.in. 
  73. ^ "2013 World Service Poll", BBC 
  74. ^ Chaudhuri, Saroj Kumar. Hindu Gods and Goddesses in Japan. (New Delhi, 2003) ISBN 81-7936-009-1.
  75. ^ Mansingh, Lalit. "India-Japan Relations". אורכב מ-המקור ב-25 June 2007. בדיקה אחרונה ב-11 בנובמבר 2008. 
  76. ^ Iain Marlow (3 בספטמבר 2014). "India's Modi maintains warm ties with Japan's Abe". The Globe and Mail. 
  77. ^ EMBASSY OF INDIA IN TOKYO, JAPAN
  78. ^ Embassy of India, Tokyo, Japan, אתר השגרירות
  79. ^ CONSULATE GENERAL OF INDIA IN OSAKA, JAPAN
  80. ^ EMBASSY OF JAPAN IN NEW DELHI, INDIA
  81. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN BANGALORE, INDIA
  82. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN CHENNAI, INDIA
  83. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN KOLKATA, INDIA
  84. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN MUMBAI, INDIA
  85. ^ "Japan's Foreign Relations in Asia", עמודים 312–328, ג'יימס די.ג'יי בראון וג'ף קינגסטון (2018)
  86. ^ "World War II and the Japanese in the Prewar Philippines", עמודים 64–81 (1996), לידיה אן. יו-ג'וס לצפייה
  87. ^ דניס די.טרינידד, Domestic Factors and Strategic Partnership: Redefining PhilippinesJapan Relations in the 21st Century (עמ' 613-635), ‏2017 (באנגלית)
  88. ^ "Towards Strategic Partnership: Philippines-Japan Relations After Seventy Years", דניס די.טרינידד, עמודים 186-1986
  89. ^ Philippines-Japan Relations, 2003
  90. ^ EMBASSY OF THE PHILIPPINES IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  91. ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN NAGOYA, JAPAN, אתר הקונסוליה
  92. ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN NAHA CITY, JAPAN
  93. ^ CONSULATE GENERAL OF THE PHILIPPINES IN OSAKA, JAPAN
  94. ^ CONSULATE OF THE PHILIPPINES IN SAPPORO, JAPAN
  95. ^ EMBASSY OF JAPAN IN MANILA, PHILIPPINES
  96. ^ CONSULATE OF JAPAN IN CEBU CITY, PHILIPPINES
  97. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DAVAO CITY, PHILIPPINES
  98. ^ יחסי טורקיה ויפן, משרד החוץ של טורקיה
  99. ^ הכרזת המלחמה של טורקיה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה
  100. ^ Japan's Kurds often in limbo, despite significant community, The Japan Times, 3 בספטמבר 2015
  101. ^ REPUBLIC OF TURKEY EMBASSY OF THE REPUBLIC OF TURKEY
  102. ^ Japonya Büyükelçiliği, Türkiye
  103. ^ Consulate-General of Japan in Istanbul
  104. ^ אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, בעיקר עמ' 101–111.
  105. ^ בן עמי שילוני, יפן המודרנית, בעיקר עמ' 210–214.
  106. ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השניה, פרקים: 5, 17-16, 23, 30, 37, 45, 50.
  107. ^ וואנג דונג-ואן וליאת סוזנה, עופרות נדירות: המלחמה השקטה, ‏18 ביולי 2011 (ארכיון)
  108. ^ יואב וולנסקי, המערב לסין: ייצאו יותר משאבי טבע, ‏2 באוגוסט 2012 (ארכיון)
  109. ^ ynet, פגיעה ביחסי סין-יפן בגלל מאבק על שרשרת איים, באתר ynet, 20 בספטמבר 2010
  110. ^ 1 2 EMBASSY OF JAPAN IN BEIJING, CHINA
  111. ^ Embassy of Japan in China, אתר השגרירות
  112. ^ CONSULATE OF JAPAN IN DALIAN, CHINA
  113. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN GUANGZHOU, CHINA
  114. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN QINGDAO, CHINA
  115. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SHANGHAI, CHINA
  116. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN SHENYANG, CHINA
  117. ^ 1 2 CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN HONG KONG
  118. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN CHONGQING, CHINA
  119. ^ EMBASSY OF CHINA IN TOKYO, JAPAN
  120. ^ Embassy of China in Japan, אתר השגרירות
  121. ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN FUKUOKA, JAPAN
  122. ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN NAGASAKI, JAPAN
  123. ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN NAGOYA, JAPAN
  124. ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN OSAKA, JAPAN
  125. ^ CONSULATE GENERAL OF CHINA IN SAPPORO, JAPAN
  126. ^ 1 2 http://countrystudies.us/japan/134.htm
  127. ^ South Korea - Relations with Japan
  128. ^ "BBC World Service Poll : Views of China and India Slide While UK's Ratings Climb: Global Poll
  129. ^ בית דין בדרום קוריאה: על יפן לפצות נשים ששימשו שפחות מין במלחמת העולם השנייה, גלובס, ‏10 בינואר 2021
  130. ^ According to Boxer (p.264) 37 read seal passports are known for Siam, plus a few other ones for the states of Patani and Pahang.
  131. ^ Tarling, p. 7.
  132. ^ Ishii Yoneo. "Siam and Japan in pre-modern times: a note on mutual images". In Denoon, p. 154.
  133. ^ Pombejra, Dhivarat na. "Ayutthaya at the end of the seventeenth century: was there a shift to isolation?" In Reid, p. 266.
  134. ^ Kratoska, p. 197.
  135. ^ Kratoska, p. 203.
  136. ^ Stearn, Duncan (30 במאי 2003). "Allies attack Thailand, 1942–1945". Pattaya Mail (Pattaya). בדיקה אחרונה ב-26 באוקטובר 2011. On 26 December 1942 bombers of the United States’ Tenth Air Force, based in India, launched the first major strike 
  137. ^ Kratoska, p. 209.
  138. ^ Embassy of Japan in Thailand
  139. ^ Royal Thai Embassy, Tokyo
  140. ^ Embassy of the Republic of Uzbekistan in Japan, אתר השגרירות
  141. ^ CONSULATE OF UZBEKISTAN IN OSAKA, JAPAN
  142. ^ Embassy Of Japan In Tashkent, Uzbekistan, אתר השגרירות
  143. ^ EMBASSY OF THE UAE IN TOKYO, אתר השגרירות
  144. ^ Embassy of Japan in the United Arab Emirates, אתר השגרירות
  145. ^ CONSULATE GENERAL OF JAPAN IN DUBAI, UNITED ARAB EMIRATES, אתר הקונסוליה
  146. ^ Opinion of Iran
  147. ^ Kodansha Encyclopedia of Japan, pp.623
  148. ^ "Iran, Japan Ready to Cooperate in Afghan, Palestinian Issues". People's Daily. 5 במאי 2002. 
  149. ^ EMBASSY OF IRAN IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  150. ^ Embassy of Japan in Iran, אתר השגרירות
  151. ^ EMBASSY OF AFGHANISTAN IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  152. ^ Embassy of Japan in the Islamic Republic of Afghanistan, אתר השגרירות
  153. ^ hermesauto, Japan's Princess Mako to visit Bhutan, The Straits Times, ‏2017-05-10 (באנגלית)
  154. ^ "Princess Mako begins a nine-day official visit to Bhutan". The Japan Times Online (באנגלית). 31 במאי 2017. ISSN 0447-5763. בדיקה אחרונה ב-14 במרץ 2020. 
  155. ^ Embassy of Japan in Bhutan, אתר השגרירות
  156. ^ 1 2 3 4 Embassies and Consulates in Japan, אתר משרד החוץ היפני
  157. ^ Embassy of the Kingdom of Bahrain in Japan, אתר השגרירות
  158. ^ Embassy of Japan in Bahrain, אתר השגרירות
  159. ^ Japan-Bangladesh Relations, Ministry of Foreign Affairs of Japan (באנגלית)
  160. ^ 1615 L. St NW, Suite 800Washington, DC 20036USA202-419-4300 | Main202-857-8562 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, How Asians View Each Other, Pew Research Center's Global Attitudes Project, ‏2014-07-14 (באנגלית)
  161. ^ Embassy of Bangladesh Tokyo, אתר השגרירות
  162. ^ Embassy of Japan in Bangladesh, אתר השגרירות
  163. ^ Brunei-Japan Trade Relations, web.archive.org, ‏2014-03-08
  164. ^ J.T. Quigley – The Diplomat, thediplomat.com
  165. ^ Embassy of Brunei Darussalam in Japan
  166. ^ Embassy of Japan in Brunei Darussalam
  167. ^ ליו ג'יאנהו, Japan Open to Continental Asia, מרץ 2001
  168. ^ ביל מיהאלופולוס, Women, Overseas Sex Work and Globalization in Meiji Japan, אוגוסט 2012
  169. ^ הואיי-יינג קואו, Chinese bourgeois nationalism in Hong Kong and Singapore in the 1930s, מאי 2017
  170. ^ Japanese International School, אתר בית הספר
  171. ^ Hong Kong Economic and Trade Office in Tokyo, אתר ממשלת הונג קונג
  172. ^ Embassy of Maldives, אתר השגרירות
  173. ^ Embassy of Japan in Maldives, אתר השגרירות
  174. ^ Embassy of the Socialist Republic of VietNam in Japan, אתר השגרירות
  175. ^ Embassy of Japan, אתר השגרירות
  176. ^ Consulate General of Japan in Ho Chi Minh City
  177. ^ Japan receives 2 million face masks donated by Taiwan to combat COVID-19, ג'פאן טיימס, 21 באפריל 2020
  178. ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF TAIWAN IN TOKYO, JAPAN
  179. ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN FUKUOKA, JAPAN
  180. ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN NAHA CITY, JAPAN
  181. ^ TRADE OFFICE OF TAIWAN IN YOKOHAMA, JAPAN
  182. ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF JAPAN IN KAOHSIUNG, TAIWAN
  183. ^ REPRESENTATIVE OFFICE OF JAPAN IN TAIPEI, TAIWAN
  184. ^ Embassy of Tajikistan in Japan, אתר השגרירות
  185. ^ Embassy of Japan in Tajikistan, אתר השגרירות
  186. ^ Embassy of Turkmenistan in Japan, אתר השגרירות
  187. ^ Embassy of Japan in Turkmenistan, אתר השגרירות
  188. ^ Embassy of Japan in Jordan, אתר השגרירות
  189. ^ Embassy of Jordan in Japan, אתר השגרירות
  190. ^ Embassy of Japan in the State of Kuwait, אתר השגרירות
  191. ^ KUWAIT EMBASSY/TOKYO, אתר השגרירות
  192. ^ Embassy of Japan in the Lao PDR - The Lao-Japan Public and Private Sectors Joint Dialogues : the Third Meeting, www.la.emb-japan.go.jp
  193. ^ Joint Press Statement on Japan-Lao PDR Summit Meeting (Speeches and Statements by Prime Minister) | Prime Minister of Japan and His Cabinet, japan.kantei.go.jp (באנגלית)
  194. ^ Embassy of Japan in the Lao PDR, אתר השגרירות
  195. ^ EMBASSY OF LAOS IN JAPAN, אתר השגרירות
  196. ^ Embassy of Japan in Lebanon, אתר השגרירות
  197. ^ Embassy of Lebanon in Japan - Tokyo, אתר השגרירות
  198. ^ Far East Affairs: Mongolia and Japan, מגזין "הדיפלומט"
  199. ^ Embassy of Japan in Ulaanbaatar, Mongolia, אתר השגרירות
  200. ^ Embassy of Mongolia in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
  201. ^ "Japan- Timor-Leste Relations (Archives)"
  202. ^ Embassy of Japan in Timor-Leste, אתר השגרירות
  203. ^ EMBASSY OF JAPAN IN YANGON, MYANMAR
  204. ^ EMBASSY OF MYANMAR IN TOKYO, JAPAN
  205. ^ Peter N. Stearns; Mary Reilly (2001). "b. Peninsular and Island Southeast Asia". Houghton Mifflin Company. Encyclopedia of World History. אורכב מ-המקור ב-18 December 2002. בדיקה אחרונה ב-18 באפריל 2017. 
  206. ^ "Mahathir welcomes setting up of Japanese varsities in M’sia". Bernama. Daily Express. 9 באוגוסט 2019. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2019. 
  207. ^ Takashi Nakano (18 באוגוסט 2019). "Malaysia's 'Look East' revival rekindles student interest in Japan". Nikkei Asian Review. בדיקה אחרונה ב-23 באוגוסט 2019. 
  208. ^ Embassy of Japan in Malaysia, אתר השגרירות
  209. ^ Consulate-General of Japan in Penang, Malaysia, אתר הקונסוליה
  210. ^ Consular Office of Japan in Kota Kinabalu, אתר הקונסוליה
  211. ^ EMBASSY OF MALAYSIA, TOKYO, אתר השגרירות
  212. ^ Embassy of Japan in Nepal, אתר השגרירות
  213. ^ EMBASSY OF NEPAL IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  214. ^ Embassy of Japan in Singapore
  215. ^ Embassy of the Republic of Singapore in Tokyo
  216. ^ Embassy of Japan in the Syrian Arab Republic, אתר השגרירות
  217. ^ BBC Poll: Attitudes towards Countries, 2007
  218. ^ Embassy of Japan in Sri Lanka, אתר השגרירות
  219. ^ The Embassy of Sri Lanka in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
  220. ^ Embassy of Japan in the Sultanate of Oman, אתר השגרירות
  221. ^ Embassy of the Sultanate of Oman - Tokyo, אתר השגרירות
  222. ^ Embassy of Japan in Iraq, אתר השגרירות
  223. ^ Consular Office of Japan in Erbil, אתר הקונסוליה
  224. ^ Embassy of Japan in Saudi Arabia, אתר השגרירות
  225. ^ Consulate-General of Japan in Jeddah, אתר הקונסוליה
  226. ^ 1 2 Japan-Pakistan Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  227. ^ סקר השירות העולמי 2014, מאת ה-BBC
  228. ^ Embassy of Japan in the Republic of Kazakhstan, אתר השגרירות
  229. ^ Embassy of the Republic of Kazakhstan in Japan, אתר השגרירות
  230. ^ מידע בסיסי על יחסי החוץ עם קטר במשרד החוץ היפני
  231. ^ Embassy of Japan in the State of Qatar, אתר השגרירות
  232. ^ Embassy of The State of Qatar in Tokyo, אתר השגרירות
  233. ^ Embassy of Japan in Kyrgyzstan, אתר השגרירות היפנית בקירגיזסטן
  234. ^ Embassy of Kyrgyzstan in Japan, אתר השגרירות הקירגיזית ביפן
  235. ^ Embassy of Japan in Cambodia, אתר השגרירות
  236. ^ Royal Embassy of Cambodia in Japan, אתר השגרירות
  237. ^ Embassy of Japan in Yemen, אתר השגרירות
  238. ^ Embassy of the Republic of Yemen to Japan, אתר השגרירות
  239. ^ Japanese Aid Diplomacy in Africa : An Historical Analysis, מאקוטו סאטו, 2006
  240. ^ Japan’s Pivot to Africa, ג'יי ברקשייר מילר, 16 בספטמבר 2016
  241. ^ Jumping to Conclusions: Reassessing Japan’s Approach to African Relations, אוסובי סאקו, 31 באוגוסט 2018
  242. ^ How Japan is evolving and deepening its soft power in Africa, פברואר 2018
  243. ^ The evolution of Japan-Africa relations through TICAD, חדשות יפן
  244. ^ Embassy of Ethiopia in Japan, אתר השגרירות
  245. ^ Embassy of Japan in Ethiopia, אתר השגרירות
  246. ^ Japan-Republic of South Africa Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  247. ^ Embassy of Japan in South Africa, אתר השגרירות
  248. ^ Enbassy of South Africa in Japan, אתר השגרירות
  249. ^ "Egyptian Japanese Relations: The Year of Egypt Tourism Promotion in Japan 2009". Mainichi Daily News. אורכב מ-המקור ב-May 17, 2009. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2009. 
  250. ^ "Japan-Egypt Relations". Ministry of Foreign Affairs of Japan. אורכב מ-המקור ב-May 24, 2009. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2009. 
  251. ^ [1] Retrieved May 4, 2009.
  252. ^ "Egyptian-Japanese Relations - Kaoru Ishikawa". 24 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-June 14, 2009. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2009. 
  253. ^ 1 2 MEO Research Center (5 ביוני 2002). "Egyptian–Japanenese Trade Exchange Hits $1B.". Asia Africa Intelligence Wire. בדיקה אחרונה ב-9 באפריל 2009. 
  254. ^ "Egypt, Japan for delay in Palestinian state declaration, resuming deadlocked peace talks". Arabic News. 13 באפריל 1999. אורכב מ-המקור ב-February 14, 2012. בדיקה אחרונה ב-4 במאי 2009. 
  255. ^ Embassy of Japan in Egypt, אתר השגרירות
  256. ^ The embassy of Egypt in Tokyo, Japan, אתר השגרירות
  257. ^ Maroc / Japon : Entre Histoire commune et potentiel inexploité, יוני 2016
  258. ^ Japan-Morocco Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  259. ^ Visit to Japan of His Majesty the King Mohammed VI, King of Morocco, אתר משרד החוץ היפני
  260. ^ Reload this Page Moroccan King State Visit to Japan November 27, 2005- November 30, 2005
  261. ^ Ambassade du Japon au Maroc, אתר השגרירות
  262. ^ Embassy of the Kingdom of Morocco, אתר השגרירות
  263. ^ Japan-Uganda Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  264. ^ Embassy of the Republic of Uganda, אתר השגרירות
  265. ^ Embassy of Japan in Uganda, אתר השגרירות
  266. ^ "龍谷大学とアゴスティーニョ ネト大学(アンゴラ共和国)が大学間協定を締結! アンゴラ共和国としてはアジア初! <調印式> 1月21(月) 駐日アンゴラ共和国大使館". Ryukoku University. 
  267. ^ Embassy of the Republic of Angola in Japan, אתר השגרירות
  268. ^ Embaixada do Japão na República de Angola, אתר השגרירות
  269. ^ Embassy of Japan in Eswatini, אתר השגרירות
  270. ^ Embassy of Japan in the State of Eritrea, אתר השגרירות
  271. ^ Embassy of the State of Eritrea, Tokyo, אתר השגרירות
  272. ^ Embassy of Botswana, אתר השגרירות
  273. ^ Embassy of Japan in Botswana, אתר השגרירות
  274. ^ Embassy of Japan in Burundi, אתר השגרירות
  275. ^ Japan-Burkina Faso Relations, אתר משרד החוץ היפני
  276. ^ Embassy of Japan in Burkina Faso, אתר השגרירות
  277. ^ Japan-Benin Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  278. ^ EMBASSY OF BENIN TO JAPAN, אתר השגרירות
  279. ^ Embassy of Japan in Benin, אתר השגרירות
  280. ^ Japan-Ghana Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  281. ^ Embassy of Ghana in Japan, אתר השגרירות
  282. ^ Embassy of Japan in Ghana, אתר השגרירות
  283. ^ Japan-Gabon Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  284. ^ Embassy of Japan in Gabon, אתר השגרירות
  285. ^ Japan-Djibouti Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  286. ^ Martin, Alex (2 ביולי 2011). "First overseas military base since WWII to open in Djibouti". The Japan Times Online (באנגלית). ISSN 0447-5763. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2018. 
  287. ^ Embassy of the Republic of Djibouti in Japa, אתר השגרירות
  288. ^ Japanese Embassy in Djibouti, אתר השגרירות
  289. ^ Embassy of Japan in Guinea, אתר השגרירות
  290. ^ Embaixada da Japao na Guinea-Bissau, אתר השגרירות
  291. ^ Japan-Equatorial Guinea Relations, אתר משרד החוץ היפני
  292. ^ Ambassade du Japon en Guinée Equatoriale, אתר השגרירות
  293. ^ Embassy of Japan in Gambia, אתר השגרירות
  294. ^ Statement by the Minister for Foreign Affairs of Japan on the Independence of the Republic of South Sudan, אתר משרד החוץ של יפן, 9 ביולי 2011
  295. ^ Establishment of Diplomatic Relations with the Republic of South Sudan, אתר משרד החוץ של יפן, 11 ביולי 2011
  296. ^ Embassy of Japan in South Sudan, אתר השגרירות
  297. ^ Embassy of Japan in Zimbabwe, אתר השגרירות
  298. ^ Embassy of Japan in the Republic of Zambia, אתר השגרירות
  299. ^ [http://www.zambia.or.jp/ Embassy of the Republic of Zambia in Tokyo], אתר השגרירות
  300. ^ Ambassade du Japon en Côte d'Ivoire, אתר השגרירות
  301. ^ Embassy of Côte d´Ivoire in Japan, אתר השגרירות
  302. ^ Japan-Togo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  303. ^ Embassy of Togo in Japan, אתר השגרירות
  304. ^ Ambassade du Japon au Togo, אתר השגרירות
  305. ^ Embassy of the United Republic of Tanzania - Tokyo, Japan, אתר השגרירות
  306. ^ Embassy of Japan in Tanzania, אתר השגרירות
  307. ^ Embaixada da Japao na Cabo Verde, אתר השגרירות
  308. ^ EMBASSY OF THE REPUBLIC OF LIBERIA, אתר השגרירות
  309. ^ Embassy of Japan in Liberia, אתר השגרירות
  310. ^ Embassy of the Kingdom of Lesotho, אתר השגרירות
  311. ^ Embassy of Japan in Lesotho, אתר השגרירות
  312. ^ Japan-Mauritania Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  313. ^ EMBASSY OF MAURITANIA IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  314. ^ Embassy of Japan in Mauritania, אתר השגרירות
  315. ^ Japan-Mauritius Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  316. ^ Embassy of Japan in Mauritius, אתר השגרירות
  317. ^ Embassy of Japan in Mali, אתר השגרירות
  318. ^ Embassy of the Republic of Mali to Japan, אתר השגרירות
  319. ^ Japan-Madagascar Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  320. ^ madagascar Japanese Embassy in Madagascar, אתר השגרירות
  321. ^ Embassy of the Republic of Madagascar in Japan, אתר השגרירות
  322. ^ Embassy of Japan in Mozambique, אתר השגרירות
  323. ^ Embassy of the Republic of Mozambique in Tokyo, אתר השגרירות
  324. ^ The Embassy of Japan in Malawi, אתר השגרירות
  325. ^ Embassy of the Republic of Malawi in Japan, אתר השגרירות
  326. ^ Japan-Central African Republic Relations, אתר משרד החוץ היפני
  327. ^ Embassy of Japan in the Central African Republic, אתר השגרירות
  328. ^ Nigeria flag Japan-Nigeria Relations Japan flag, אתר משרד החוץ היפני
  329. ^ Embassy of Japan in Nigeria, אתר השגרירות
  330. ^ EMBASSY OF NIGERIA IN TOKYO, JAPAN, אתר השגרירות
  331. ^ Ambassade du Japon au Niger, אתר השגרירות
  332. ^ Namibia gains Independence, South African History Online
  333. ^ Foreign Representatives, Heads of Missions and Accompanying Persons at the Ceremony of the Enthronement of the Emperor at the Seiden, אתר משרד החוץ היפני
  334. ^ Japan hits Namibia, China firms with sanctions over North Korea, חדשות 24, 25 באוגוסט 2017
  335. ^ INTERNATIONAL COOPERATION, אתר אוניברסיטת נמיביה
  336. ^ Embassy of Japan in Namibia, אתר השגרירות
  337. ^ Embassy of the Republic of Namibia in Japan, אתר השגרירות
  338. ^ Embassy of Japan in Gabon, אתר שגרירות יפן בגבון
  339. ^ Embassy of Japan in Sudan, אתר השגרירות
  340. ^ Embassy of Sudan in Japan, אתר השגרירות
  341. ^ Embassy of Japan in Somalia, אתר השגרירות
  342. ^ Embassy of Japan in Sierra Leone, אתר השגרירות
  343. ^ Embassy of Japan in Seychelles, אתר השגרירות
  344. ^ Embassy of Japan in Senegald, אתר השגרירות
  345. ^ Ambassade du Sénégal au Japon, אתר השגרירות
  346. ^ Embassy of Japan in the Republic of Chad
  347. ^ Embassy of Japan in the Comoros, אתר השגרירות
  348. ^ Japan-Republic of Congo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  349. ^ The Embassy of Japan in the Republic of the Congo, אתר השגרירות
  350. ^ Japan-Democratic Republic of the Congo Relations (Basic Data), אתר משרד החוץ היפני
  351. ^ Embassy of Japan in the Democratic Republic of Congo, אתר השגרירות
  352. ^ Embassy of Japan in the Republic of Cameroon, אתר השגרירות
  353. ^ Embassy of the Republic of Cameroon in Japan, אתר השגרירות
  354. ^ Kenya donates Kshs 82 million to assist Japanese quake victims, ממשלת קניה
  355. ^ Kenya: Japan-Africa Relations On the Rise - Prime Minister Abe's Visit to Africa, חדשות אפריקה, 11 בינואר 2014
  356. ^ Toyota Kenya opens Sh500m bus assembly plant in Mombasa, פברואר 2013
  357. ^ Honda unveils local partner in Sh450m motorcycle plant, אפריל 2013
  358. ^ Embassy of Japan in Kenya, אתר השגרירות
  359. ^ Embassy of the Republic of Kenya in Japan, אתר השגרירות
  360. ^ Embassy of Japan in Rwanda, אתר השגרירות
  361. ^ RWANDA EMBASSY TOKYO - JAPAN, אתר השגרירות
  362. ^ Japan-Latin America and the Caribbean Relations, אתר משרד החוץ היפני
  363. ^ Global Insider: Japan-Latin America Relations, אוקטובר 2011
  364. ^ EAST ASIA/SOUTHEAST ASIA :: JAPAN, CIA World Fact Book