יפתח אלוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יפתח אלוני
Iftach Alony.jpg
לידה 15 בספטמבר 1955 (בן 66) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יפתח אלוני (נולד ב-15 בספטמבר 1955) הוא סופר, משורר ואדריכל ישראלי; מייסד ועורך ראשי של "פרויקט הסיפור הקצר - מעבורת". מייסד ועורך של "אפיק - ספרות ישראלית".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפתח אלוני נולד וגדל בקיבוץ גבולות שבנגב המערבי. אביו שמעון ואמו שושנה היו ממייסדי הקיבוץ. אביו הגיע ארצה בגיל 17, עם רכבת קסטנר. אמו שושנה נולדה במושב גבעת ח"ן שבאזור רעננה. אביה, ישראל, היה חבר בהתיישבות הטבעונים בהר כנרת; שירת בפלמ"ח ועבר את קורס הקצינים הראשון במחנה דורה. בשנת 1960 עמד קיבוץ גבולות לפני פירוק עקב עזיבת מרבית חבריו. אביו ואמו, ביחד עם קומץ חברים מצומצם, החליטו להישאר. מלבד יפתח נותרו בקיבוץ מספר מצומצם ביותר של ילדים בשכבות גילאים שונות. שנים אלו של הלינה המשותפת, ההטלטלות בין קיבוצי הסביבה בחיפוש אחר מסגרות חברתיות ולימודים, והבדידות כילד בקיבוץ, הותירו חותם על חייו. [1] בשירותו בצה"ל היה ממקימי יחידת החילוץ והפינוי בהיטס.[2]

אדריכלות ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפתח אלוני הוא בוגר תואר ראשון באדריכלות ובינוי ערים של הטכניון בחיפה, ובעל תואר שני באורבניזם ולימודים בין תחומיים של מכון מטרופוליס, אוניברסיטת פוליטכניקה, ברצלונה, ספרד.[3] התזה שלו, "שבלים נוודים" (Nomad Trajectories). בסוף השנה הרביעית ללימודיו בטכניון, זכה יפתח אלוני, ביחד עם האדריכל טוני ברטר, בתחרות לתכנון היישוב מצפה אביב שבגוש שגב.[1] בין שאר הפרויקטים האדריכליים שתכנן במשרד אלוני-דרורי אדריכלים: תוכנית אב לפיתוח הנגב המערבי (זכייה בתחרות), דרך הבשור, כולל תכנון הגשר התלוי מעל נחל הבשור, מעון לקשיש בקריית מלאכי (זכייה בתחרות), תכנון היישוב צוקים בערבה, הרחבות קיבוצים ומושבים, תכנון שכונות מגורים ומסחר בבודפשט, פרקים מסחריים בבלגרד.[2] בשנת 1989 זכה אלוני במלגת הבריטיש קונסול לאמנים בעלי הישג ייחודי ושהה שלושה חודשים בלונדון כאורח של בית הספר לאדריכלות AA.

טלוויזיה ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות פעילותו כאדריכל הגה והפיק יפתח אלוני פרויקטים תרבותיים שונים, בין היתר: "סיפור מהסרטים" (6 דרמות ישראליות המבוססות על יצירות ספרותיות ישראליות) בשיתוף עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וטלעד - שודר בערוץ 2, טלעד.[4] היה מפיק בפועל של הסרט ”כל אחד והאוורסט שלו” - מסע של קבוצת אנשים עם צרכים מיוחדים למחנה הבסיס של האוורסט; סרטי מסע שונים ששודרו בערוץ 2, ביניהם: הסרט "קאילאש", מסע להר הקדוש במערב טיבט שלאחר הפקתו יצא אלוני למפגש אישי וריאיון עם הדלאי לאמה בדָרמסלה, ראיון שהשאיר חותם עמוק על חייו של אלוני בהמשך.[5][6] הסדרה "7 הפסגות", שעקבה אחר ההעפלה של המטפס דורון אראל לפסגה הגבוהה ביותר בכל יבשת, ועוד.[2] הפיק בפועל את הסרט, monks in the desert - spiritual warriors, שהשתתף בפסטיבל אידפא. יפתח אלוני יזם והיה שותף במשלחות שונות, ביניהן לסביבת הקוטב הצפוני, למדבר המערבי במצרים, למקומות מרחוקים ונדחים בהודו, נפאל, וטיבט.[7]

בשנת 2005 ייסד יפתח אלוני את כתב העת "בלוק – עיר/מדיה/ תאוריה/ ארכיטקטורה", כתב עת אורבני רב-תחומי. אלוני היה העורך הראשי (משותף) של כתב העת. "בלוק" הופץ על ידי הוצאת כתר, ונתמך על ידי מפעל הפיס. פעילות "בלוק" התפרשה על נושאים שונים: ארגון סימפוזיונים בהקשרים תרבותיים אורבנים, השתתפות בביאנלה הראשונה לאדריכלות הנוף העירוני - בת ים (תחנות אוטובוס כמרחב מגורים), אצירת התערוכה "אינסומניה" במוזיאון פתח תקווה לאמנות,[8] השתתפות בתערוכה "ערים זמניות" בברצלונה, ועוד.[7]

בשנת 1978 זכה אלוני במקום שני בתחרות של מוזיאון ישראל, "חפצים בלתי שימושיים", עבודותיו הוצגו במוזיאון. בשנת 2005 השתתף יפתח אלוני בתערוכה "לינה משותפת" שאצרה טלי תמיר בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו של מוזיאון תל אביב. התערוכה תיארה בעיניים ביקורתיות את נושא הלינה המשותפת בבתי הילדים בקיבוץ. אלוני הציג את "לקסיקון מילים שיתופיות". הלקסיקון כלל מילים כמושגי יסוד בהוויה הקיבוצית שהוצגו על גבי גלויות והוקרנו על צג.[2]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 פרסם יפתח אלוני את הרומן הראשון שלו, "גנב החלומות" (סדרת "פרוזה", ידיעות ספרים - ספרי חמד), בעריכת ענת לויט. בשנת 2012 יצא לאור ספרו השני, "חלפים". הספר היה לרב-מכר.[9] בשנת 2013 יצא לאור ספר שיריו הראשון, "שימותו הקוצים", בעריכת פרופ' דן מירון ושיריו פורסמו בעיתונים ועל גבי במות שונות. בשנת 2014 יצא לאור ספר שיריו השני, "כוח המשיכה", בעריכתו של דרור בורשטיין. שני הספרים ראו אור בהוצאת אפיק. בשנת 2015 פרסם אלוני את ספרו "מבטה של גארודה", ספר סיפורים קצרים בעריכת נורית זרחי, עורך ראשי פרופ' דן מירון. בשנת 2016 פרסם אלוני קובץ מצומצם, "מכות עכשיו", ואריאציות על מכות מצרים בעריכת נורית זרחי. בשנת פרסם את ספרו "לאיבוד" בעריכת יחיל צבן. סיפורים קצרים של יפתח אלוני, ושירים פרי עטו פורסמו על במות שונות: מוסף גלריה ומגזין תרבות וספרות של הארץ, מוסף סופשבוע של מעריב, בידיעות אחרונות, גרנטה 05 (הסיפור "אל קאבליו"), ובאנתולוגיות "הלהקה היחידה שחשובה" (אפיק, 2015, עורכת: דנה קסלר, הסיפור "מכורים, קופים וחמורים"), "לא נשכח נצא לרקוד" (אפיק, 2015, עורכים: עמיחי שלו, נורברט קרון, הסיפור "סרגוסה בברלין"), ועוד.

בשנת 2012 ייסד יפתח אלוני, במשותף עם הפרופסור דן מירון את הוצאת "אפיק - ספרות ישראלית".[10] [1]

בשנת 2014 הקים אלוני את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת". הפרויקט אוצר ומעלה למרחב האינטרנט סיפורים קצרים נבחרים מרחבי העולם.[11][12] ב"מעבורת" כ־3,000 סיפורים קצרים של סופרים מכ־60 מדינות המתורגמים מ־38 שפות לשפות הממשק: אנגלית, עברית, ספרדית, גרמנית וערבית והם מועלים גם בשפת המקור.[13] כל סיפור כולל קטעי וידאו קצרים ואימאז'ים. הסיפורים מוקלטים ומועלים בשפות השונות גם כקובצי אודיו. תוכן הפרויקט נגיש חינם ומותאם לכל מכשיר דיגיטלי. [14] הפרויקט נתמך על ידי מועצת הפיס, מכון גתה, וגופים פרטיים. בין היתר, ניתן למצוא באתר את סיפוריו של אלוני "סרגוסה בברלין", "סיפור ישן", "מכות עכשיו" – וריאציה על מכות מצרים, ואת "מקור המעשה". "מעבורת" היה בין המועמדים הסופיים לפרסי מצוינות ספרותית מטעם יריד הספרים הבינלאומי בלונדון, בקטגוריה "מצוינות בתחום התרגום". [15][16] נכון למאי 2020 לפרויקט כ-200,000 משתמשים (users) מדי חודש, כ-30% מתוכם מישראל. [17] במסגרת פעילות "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת", פיתח אלוני פורמט לערבים, "תשמעו סיפור" – צוות של ארבעה שחקנים מקריא ומשחק, בליווי פסנתרן ופרקשניסט, סיפורים מהפרויקט. תיאטרון "צוותא" אימץ את האנסמבל (מנשה נוי, אלמה דישי, אור רותם, מתן קסירר, והנגנים).[18]

בשנת 2014 שפט יפתח אלוני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". [19] בשנת 2014[20] ו-2017 [21] השתתף בפסטיבל המשוררים במטולה. ביוני 2020 פתח את חנות הספרים והסלון התרבותי "לשם שינוי" בתל אביב.[22]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפתח אלוני הוא אב לארבעה ילדים, וחי עם בת זוג ברמת השרון.[1]

אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולאז' של מונולוגים ושיחות מפי תשע דמויות. טבת הוא אדם שמרכיב לעצמו מסכות מפיסות זיכרון שהוא גונב מאחרים והופך אותן לשלו.

מתן קול הוא יתום. הוריו, שהיו אמני קרקס, נהרגו בספק תאונה ספק התאבדות במבצע הליכה על חבל. הוא גודל בידי אווה, אחותה של אמו, רווקה תל אביבית. בחופשות היה פוגש את סבתו ליה שהגנה על אמו ונותרה באבלה. לאחר שאהבתו הראשונה סימה עזבה אותו, הוא עקר לניו יורק - שם נסקה הקריירה שלו כמנתח מוח. כעבור 20 שנה החליט לחזור לישראל, התיישב בשדה בוקר והחל לעבוד בבית החולים סורוקה. מתן הוא גבר שחייו מוקפים נשים, ולמרות זאת סובל מחרדה ואינו מסוגל ליצור אינטימיות זוגית.

הספר פותח בסצנה בה מתן בוחר לתת למנותחת למות, אף על פי שיכול היה לפעול אחרת – לכרות את האונה השמאלית של מוחה. מכאן מתפתחת העלילה לאחור, החל מהמפגש עם המנותחת, נדין, שהגיעה ארצה על מנת לראיין אותו לכתבת פרופיל.

  • לאיבוד (אפיק, 2021)

מסעותיו הפיזיים והרוחניים של אלוני בעולם ודיאלוגים שלו עם אנשים שונים, בהם שיחה על משמעות החיים בדרמסאלה עם הדלאי לאמה טנזין גיאטסו, טיול למדבר עם הסופרת נורית זרחי, דו-שיח עם איש המודיעין רפי איתן, התחקות אחר האל אנוביס עם בדואי ופגישה עם הרודן האפריקאי עומר בונגו.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שימותו הקוצים, שירים (אפיק, תשע"ג 2013), בעריכת פרופ' דן מירון.
  • כוח המשיכה, שירים וקטעי פרוזה קצרה מאוד (אפיק, 2014), בעריכת דרור בורשטיין.

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גנב החלומות (סדרת פרוזה של ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009), עורכת: ענת לויט.
  • חלפים (אפיק, 2012), עורכת: לילי פרי.
  • מבטה של גארודה (אפיק, 2015), עורכת: נורית זרחי.
  • מכות עכשיו (אפיק 2016) עורכת: נורית זרחי.
  • טיטאניק בחולות (אפיק 2018) עורכת: נורית זרחי.
  • לאיבוד (אפיק 2021) עורך: יחיל צבן.[23]

מגזין "בלוק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1 - בלוק CT
  • 2 - בלוק קונטרול
  • 3 - בלוק Y-Utopia
  • 4 - בלוק ערים זמניות
  • 5 - בלוק האף הנוצץ
  • 6 - בלוק הגדה המזרחית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו

ביקורות ספרים

על "מבטה של גארודה"

על "שימותו הקוצים"

על "חלפים"

על "גנב החלומות"

על "לא נשכח, נצא לרקוד"

על "מכות עכשו"

על "טיטאניק בחולות"

על "לאיבוד"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 קובי בן-שמחון, "מיזם ספרותי, כלומר ספר, כלומר הוצאת ספרים", באתר הארץ, 23 במאי 2012
  2. ^ 1 2 3 4 חן שליטא, מה אני עושה? גם הילדים שלי לא יודעים לענות, גלובס, 23 בפברואר 2010
  3. ^ אריאל הורוביץ, ‏הסופר שמאיים על האינטרסים של רשתות הספרים, בעיתון מקור ראשון, 26 ביוני 2018
  4. ^ מרב יודילוביץ', טלעד מציגה: "סיפור מהסרטים", ynet, ‏ 22 בספטמבר 2003
  5. ^ יפתח אלוני, ממואר : לכם יש זכות שונה משאר העמים בגלל השואה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2018
  6. ^ בועז כהן, "אני אוהב מילים. את הכישוף שיש בהן ואת המטען הרגשי שהן נושאות", באתר גלובס, 21 בדצמבר 2009
  7. ^ 1 2 ביוגרפיה, באתר מכללת שנקר
  8. ^ יובל סער, "הפיתוי של האובייקט", באתר הארץ, 3 באפריל 2008
  9. ^ רבי מכר, הארץ – ספרים, 2 במאי 2012, עמ' 15.
  10. ^ נטע הלפרין, מושקע בספרות, בעיתון ישראל היום, 18 בדצמבר 2015
  11. ^ יותם שווימר, "מעבורת" בין שפות ובין עולמות, באתר ynet, 5 באוגוסט 2014
  12. ^ אמיתי זיו, תשע אפליקציות שיעשו לכם סדר בחיים, באתר דה מרקר, 8 בדצמבר 2015
  13. ^ מאיה כהן, בחמש שפות: סיפורי שואה קצרים, באתר ישראל היום, 11 באפריל 2020
  14. ^ אבנר אפי, “מדף של סיפורים קצרים” - ראיון עם יפתח אלוני מאתר מעבורת על ספרות ואינטרנט, באתר מרפסת, 17 באוגוסט 2015
  15. ^ גילי איזיקוביץ, פרויקט הסיפורים הקצרים "מעבורת" מועמד לפרס יוקרתי בלונדון, באתר הארץ, 19 בפברואר 2017
  16. ^ מאיה נחום שחל, טיסה קצרה לסוריה, באתר כלכליסט, 30 בינואר 2019
  17. ^ רותי קדוש, אחרי הקורונה: עד כמה יהיה קשה לחזור לקריאה המסורתית?, באתר מעריב, 24 במאי 2020
  18. ^ בעמוד הפייסבוק של צוותא תל אביב
  19. ^ מרדכי גלילי, יפתח אלוני, עדי ערמון, מה חשבו השופטים על הסיפורים שנשלחו לתחרות, באתר הארץ, 14 באפריל 2014
  20. ^ פסטיבל המשוררים במטולה 2014
  21. ^ פסטיבל המשוררים במטולה 2017
  22. ^ שירי לב-ארי, המו"ל יפתח אלוני: “גם הקוראים אחראים על מצב הספרות", באתר כלכליסט, 25 ביוני 2020
  23. ^ לאה ענבל דור, מעבר לרצפת האוקיינוס נמצאים האנטיפודים הלא ידועים לנו, צא לחפש אותם, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2021