ישראל פרידמן בן-שלום

הרב ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום (נולד בשנת 1923) הוא דוקטור להיסטוריה ומרצה לשעבר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון, מכהן כראש ישיבת ההסדר 'אהבת ישראל' בנתיבות. ממשיך דרך אבותיו כאדמו"ר, אך לא מנהל חצר חסידית.

ביוגרפיה

ישראל פרידמן נולד לרב יצחק פרידמן בן רבי משה יהודה לייב מפאשקאן ולשרה-דבורה פרידמן בת רבי מנחם מנדל מבוהוש, שהיה גם בן דודו של אביו. הוא נולד בעיירה בוהוש שבחבל מולדובה ברומניה ונקרא על שם סבה של אמו, האדמו"ר רבי ישראל שלום יוסף מבוהוש, בעל הספר "פאר-ישראל". אמו נפטרה כשהיה כבן 9. פרידמן בן-שלום הוא נצר לשושלת אדמו"רי חסידות רוז'ין, קוסוב-ויז'ניץ, צ'רנוביל, אפטא, סאסוב, ראשקוב וזלוטשוב. הוריו הם נכדיו של רבי יצחק - האדמו"ר הזקן מבוהוש, נכדו הגדול של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין.

החל ללמוד תורה בהיותו בן שלוש, ולאחר מכן למד ש"ס ופוסקים מידיו של מלמד פרטי בן שבעים, שתלמידו הראשון היה רבי יעקב מהוסיאטין, האדמו"ר השלישי מהוסיאטין. כנהוג במשפחות של אדמו"רים רבים^{[דרוש מקור]}, רכש פרידמן בן-שלום השכלה כללית, למד שפות ונבחן בבית הספר המקומי.

כשהיה כבן 16, החל ללמוד בקביעות עם סבו אבי אמו, והפך ל"חסיד" מובהק של סבו, שהשפיע רבות על חינוכו ועיצוב אישיותו.

ציונות ועלייה

כשהיה כבן 18, פעל כמדריך בקן של תנועת השומר הצעיר שפעל בעיירה בוהוש, ושם היווה כעין מורה רוחני לנערים ונערות, בני ובנות חסידים של סביו האדמו"רים, שהתרחקו מחיי תורה ומצוות. פעילותו זאת הייתה ידועה לשני סביו שלא הביעו התנגדותם אליה.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבר יחד עם משפחת סבו מבוהוש לעיר הבירה בוקרשט, שבה שהה דודו, רבי יצחק פרידמן, שהיה לימים האדמו"ר הרביעי מבוהוש, לאחר פטירת סבו. שם השתתף בפעילות ציונית מחתרתית בהנהגת ר' ישראל לבנון, שהיה בעלה של בת דודתו.

במהלך שהותו בבוקרשט הגיעה לעיר משפחת האדמו"ר מויז'ניץ, רבי חיים מאיר הגר בעל ה"אמרי חיים", שהוברחה מהונגריה בשנת 1944. שם פגש ישראל את אשתו לעתיד, צפורה, בתו הצעירה של האדמו"ר מויז'ניץ, שהצטרפה לתוכניתו להתיישב בארץ ולהמשיך להשפיע על הנוער שאתו פעל בבוהוש.

בשנת 1946 עלו שניהם ארצה בעלייה ב', התחתנו, והיו ממייסדי קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן המשתייך לשומר הצעיר, וגרו בו כ-18 שנה. במהלך מלחמת העצמאות, ישראל השתתף בלחימה שבלמה את הכוחות העיראקיים שבאו מירדן. בקיבוץ, עבד ברפת ומאוחר יותר כרועה צאן בקיבוץ עין חרוד. בשלב מסוים, החל להדריך קבוצות של עליית הנוער, ועיקר עיסוקו היה בתחום החינוכי. ישראל וצפורה שימשו שניהם כמזכירי הקיבוץ בשלבים שונים במשך שהותם בו. בכל אותה עת קיימו מצוות בדרכם שלהם "בהסתר", כאשר שמרו על מצוות שבת, כשרות וטהרת המשפחה, וישראל המשיך להתפלל וללמוד תורה בתוך ביתו. בכל אותה עת ישראל שמר על קשר הדוק עם אביו ודודו שגרו בתל אביב. מסיבת בר המצוה של בנם הבכור מנחם (ששמו המלא הוא: מנחם-מנדל משה-לייב, והוא קרוי על שם שני סביו של ישראל) התקיימה בתל אביב אצל דודו.

כאשר חותנו רבי חיים מאיר הגר, האדמו"ר מויז'ניץ, חלה, עברה אשתו צפורה לבני ברק כדי לסעוד את אביה ולקחה את בניה הקטנים, שמוליק והושע, יחד אתה. לאחר חצי שנה בבני ברק, לא רצתה לשוב לקיבוץ החילוני, והחליטה להצטרף לקיבוץ הדתי סעד שבצפון הנגב. ישראל נשאר בתפקידו החינוכי בקיבוץ רשפים למשך שנה וחצי, יחד עם שני הילדים הגדולים, מנחם וירמיהו, כאשר המשפחה התאחדה בשבתות בקיבוץ סעד.

בשנת 1964 יצאה המשפחה לשליחות ציונית מטעם הסוכנות בעיר מרסיי שבצרפת, ובשל כך שינה ישראל את שם משפחתו לבן-שלום (פרידמן הוא "איש שלום", אך הוא רצה לציין את היותו "בנו" של רבי שלום אביו של רבי ישראל מרוז'ין). במרסיי ישראל לימד יהדות וארגן את הפגנת התמיכה בישראל לפני מלחמת ששת הימים, ושלח את בנו הגדול, מנחם, להשתתף במלחמה. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לארץ והתיישבה שוב בקיבוץ סעד.

ישראל החל ללמוד לימודים אקדמיים בשנות הארבעים לחייו. קיבל את הדוקטורט בשנת תשמ"א 1981, שאותו עשה בבית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב. נושא עבודת הדוקטורט היה: "בית שמאי ומקומו בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה". מנחיו היו הפרופסורים יהושע אפרון ושמואל ספראי. הוא לימד מספר שנים באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך עבר להורות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, שם לימד תולדות עם ישראל: תקופת בית שני, משנה ותלמוד. הוא המשיך ללמד אף לאחר צאתו לגמלאות. במקביל הורה גם בשלוחה שבמכללת ספיר שעל-יד שדרות.

כיום

בראשית שנות האלפיים, עזב את האקדמיה, עבר לגור בקהילת בית ישראל והחל ללמד במכינה קדם צבאית בית ישראל ובבית המדרש בבית ישראל שבשכונת גילה בירושלים (שהקימו בנו הושע ובתו שרה'לה). בנוסף החל ללמד בישיבת ההסדר בנתיבות, שהקים בנו שמוליק והוא עומד בראשותה יחד עם הרב דוד אסולין (לשעבר, רב הקיבוץ סעד). זוהי ישיבה בעלת שליחות חברתית, בה לומדים תלמידים משכבות חברתיות שונות, מעדות שונות, ומזרמים שונים בציונות הדתית. שם הוא מורה חסידות, וגמרא ברוח החסידות, בה הוא משלב רקע חברתי והיסטורי.

בשנים האחרונות חידש את דרך אבותיו האדמו"רים והחל לערוך טיש בימי ההילולה של אבותיו (ג' בחשון, י"ט בכסלו וי'-י"א באלול). על אף היותו בעל כיפה סרוגה, רבי ישראל לובש בשבתות קפוטה חסידית וחובש שטריימל בעל כיפה מוגבהת, כמנהג אדמור"י רוז'ין. בטישים החלים בימי חול, חובש כובע פרווה הנקרא קולפיק, גם זה כדרך אדמור"י רוז'ין.

בניו

• ד"ר מנחם בן שלום - חוקר ומחבר הספר "חסידים וחסידות בתקופת בית שני ובתקופת המשנה" אשר מכהן כמרצה במכללת ספיר ובקמפוס האקדמי אחוה.
• ירמיהו פרידמן בן שלום - ממקימי הקיבוץ העירוני "ראשית".
• שמוליק בן שלום - פעיל חברתי בעיירות הפיתוח בנגב, מייסד ישיבת ההסדר בירוחם ובנתיבות ומדרשות לבנות בעיירות אלו.
• תא"ל הושע פרידמן בן שלום - יד ימינו של אביו. קצין המילואים הראשי (קמל"ר) מאז ינואר 2013 וראש המכינה הקדם-צבאית בקיבוץ העירוני "בית ישראל". מפקד חטיבת כרמלי לשעבר.

חיבורו המרכזי

• בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי. ירושלים: יד יצחק בן-צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ד 1993.

ספר זה הוא גולת הכותרת של מחקרו. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, ומסכם את מחקריו על בית שמאי ומקומו בהקשר התרבותי וההיסטורי. בספר, בן-שלום מתייחס הן לתקופה שלפני חורבן הבית השני והן לאחריה. מוצגת בו תפיסה מחקרית שונה מן המקובל לגבי תפקיד בית שמאי בהיסטוריה של היהדות בארץ ישראל. לפי בן-שלום ראו עצמם חכמי בית שמאי כממשיכי המורשת החשמונאית הלוחמת, אשר בהשראתה צמחה האידאולוגיה הלאומית -קיצונית -אקטיביסטית בתקופה הרומית. הדבר מסביר את תמיכתם הנלהבת של חכמים רבים ובראשם רבי עקיבא במרד בר כוכבא. בית שמאי האמינו שעל ידי חזרה בתשובה גורפת של חלק הארי של העם ומאבק לוחמני כנגד רומי, ניתן לשים קץ לשלטון המרושע והאכזר ולהחיש את ימות המשיח. בכך, פיתח בן-שלום את מחקרו של גדליה אלון בנושא. על ספרו זה קיבל את פרס יצחק בן-צבי לשנת תשנ"ד.

בנוסף, מפרסם ישראל מאמרים בעלון "נתיבה" שבהוצאת ישיבת ההסדר בנתיבות.

ספר לכבודו

• אוהב שלום: מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן-שלום. עורכים דב גרא ומרים בן זאב. באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005.

לקריאה נוספת

• יהושע שוורץ, ‫(על) ישראל בן-שלום, "בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי" (תשנד), ציון, נט,ד (תשנד) 515-520.
• אריה כשר, "תרומת ישראל פרידמן בן-שלום למחקר על תנועת המרד נגד רומי ובהשראת בית שמאי", אוהב שלום: מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן-שלום, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005, עמ' 15-22.
• מרים בן זאב, "ישראל פרידמן בן-שלום: עמית וחבר", שם, עמ' 23-26.

קישורים חיצוניים

• פרס יצחק בן-צבי לשנת תשנ"ד לד"ר ישראל בן-שלום
• מה אנו יודעים על ההיסטוריה היהודית בעת העתיקה? מאת ירון-צבי אליאב מתוך זמנים חוברת 95
• על הרב ד"ר ישראל בן-שלום, אתר ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות
• רשימת המאמרים של ישראל פרידמן בן-שלום באתר רמב"י