כנסייה ביזנטית ליד כיסופים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כנסייה ביזנטית ליד כיסופים
Kissufim musaic.jpg
שתי סצנות מרצפת הפסיפס בכנסייה. הסצנה העליונה היא של לוחם הנלחם בדב. הסצנה מתחתיה היא של איילים אוכלים עשב. מוזיאון ישראל
היסטוריה
תקופות התקופה הביזנטית בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°23′36″N 34°25′50″E / 31.39333333°N 34.43055556°E / 31.39333333; 34.43055556
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כנסייה מהתקופה הביזנטית ששרידיה נמצאו בשדות קיבוץ כיסופים. שרידי הכנסייה מהמאה השישית כללו רצפת פסיפס הכוללת תיאור בעלי חיים שלווים ובמחזות ציד וכתובות. האתר ידוע גם בשם "רַקיבַּת אלוַזָה". האתר שוכן כקילומטר צפוני מערבית לתל גמה.

גילוי הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים של המאה ה-20, בעת הכשרת הקרקע בשדות הקיבוץ, התגלתה רצפת הפסיפס. האתר נסקר בשנת 1930 על ידי יעקב עורי, מפקח העתיקות מטעם ממשלת המנדט, שציין בממצאיו את המצאות רצפת פסיפס באתר. במפות ישנות מסומן האתר בשם "בירכת אבו ראדי" או "בירכת אל-וָזָה".

הכנסייה מופיעה בסקר הארכאולוגי של ישראל במפה 112-נירים, בשם רצפת כיסופים מספר אתר 6. האתר נסקר על ידי אמנון גת.

בעקבות גילוי הכנסייה, החלה ביולי 1977 חפירת הצלה במקום מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים, בראשות רודולף כהן. בחפירה השתתפו מתנדבים מקיבוץ כיסופים.

שרידי הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נמצאה באתר ארכאולוגי מהתקופה הביזנטית, ששטחו כ-50 דונם ושכן על הגדה המערבית של נחל אסף (יובל של נחל הבשור). בצד המערבי נמצאו שברים רבים של קנקנים ולבני חרס צרופות רובם מהתקופה הביזנטית. ממצאים אלה מעידים שבמקום שכן בתקופה זו בית יוצר לכלי חרס.[1] כיום שטח האתר הוא שדה מעובד ולא ניתן להבחין בשרידים.[2]

הממצאים הארכאולוגים העלו שבאתר שכנה כנסייה מטיפוס בזיליקה. אורכה היה 16 מטר ורוחבה 13 מטר. חלקה המזרחי של הכנסייה, כולל האפסיס, נהרס בתחילת המאה ה-20 כשנבנה במקום מבנה ערבי. החופרים זיהו במקום מגרעות בקרקע של שני טורים עם חמישה עמודים בכל טור. קירות הכנסייה נשדדו עוד בימי קדם. מרצפת הפסיפס שהשתרעה בכל שטח הכנסייה שרדה כתובת בכניסה של אולם תווך, וכמעט כל רצפת הפסיפס באולם הצפוני.

הכתובת בכניסה היא ביוונית בת שבע שורות. אורך הכתובת 1.60 מטר ורוחבה 0.62 מטר. הכתובת מציינת את שמות האנשים שבזמנם הונחה הרצפה.

בזמנו של האפיסקופוס הקדוש ביותר והחסיד ביותר שלנו מיכאל ושל תיאודורוס האהוב ביותר על האל, בחסדי האל דיאקון, נזיר, פאראמוֹנאריֹוס[3] והֶגוּמֶנוֹס של (מנזר) אליה הקדוש, נעשתה מלאכת הפסיפס הזאת בי"א בחודש לוֹאוֹס של שנת 636, השנה הט' לאינדיקטיו[4]

רודולף כהן, קדמוניות 45, עמ' 21

התאריך בכתובת הוא לפי מניין עזה שפירושו ה-4 באוגוסט שנת 576 לספירה. מימין לכתובת שרד בז שלצווארו סרט אדום והוא נמצא בין צמחים.

אדם בשם אורביקון מוביל גמל הנושא על גבו קנקני עזה

הרצפה ששרדה בחלק הצפוני אורכה 11 ורוחבה 2.4 מטר, והיא כוללת 12 סצנות של תיאורי ציד וסצנות של בעלי חיים שלווים, הרצפה כוללת מסגרת של דגמים גאומטריים. מתוך 12 הסצנות שתיים נמצאו הרוסות עד שלא ניתן לזהות את הסצנות. הסצנות ששרדו הן: פרש חמוש ברומח מכניע נמר. לוחם המחזיק בידו חרב ומגן נלחם בדוב, כלב ציד במרדף אחרי ארנבת וצבי. אריה מתנפל על שור, גריפון מתנפל על ברבור. לביאה עם גור אריות, איש העוסק בחליבה של חיה ייתכן והיא עז. ג'ירפה ופיל, סצנה של זברות, וסצנה של איילים אוכלים עשב.

מעל סצנת הפרש המכניע את הנמר מופיעה כתובת "עבודת אלכסנדר". השערת החוקר היא שהכוונה היא לתיאור עלילותיו של אלכסנדר הגדול, ולא ציון שמו של האמן, שבדרך כלל נהג לחתום את שמו במסגרת מיוחדת ולא בתוך סצנה.

במרכז האולם הצפוני נחשף קבר שהיה מכוסה בלוח שיש ששרדו ממנו שברים בלבד. מתחתיו היה קבר חתום בלוח אבן. בתוך הקבר נמצאו חמישה שלדים. ברצפת הפסיפס שהקיפה את הקבר מכל העברים נמצאה כתובת הרוסה ביוונית. בשרידי הכתובת זוהה שבמקום נקבר הכומר זוֹנאינוס ואישה בשם מאריה. הכתובת הסתיימה במילה אמן.

בצמוד לרצפת הסצנות נמצאה כתובת נוספת באורך 1.4 מטר ורוחב 0.70 מטר.

העבודה הנהדרת הזאת של הסיטרה נעשתה בזמנו של אבא תיאודורוס אהוב האל בחסדי האל דיאקון ונזיר וראש מנזר, (נעשתה) מלאכת הפסיפס הזה בי' בחודש פּאנימוֹס בשנת 638, השנה הי"א לאינדיקטיו

רודולף כהן, קדמוניות 45, עמ' 24

לפי מניין עזה, התאריך בה הונחה התוספת לרצפת הפסיפס היה ה-4 ביולי 578 לספירה, שנתיים לאחר הנחת הרצפה ביתר חלקי הכנסייה.

באזור שבין שורות העמודים שרדו שתי סצנות, באחת מהן מתואר אדם המוביל גמל ועל גבו קנקנים וסלים. מעל האדם מופיע שם יווני אוֹרבּיקוֹן. בסצנה השנייה רואים שתי נשים עם ראש מכוסה. הנשים עונדות צמידים שרשרות ועגילים. האישה הימנית הצעירה יותר, מפזרת בידה מטבעות ומעל ראשה נכתב "הגבירה סילטוּס". האישה השנייה משמאלה מחזיקה בידיה קערה. מעליה מופיע הכיתוב "קאליאוֹרה" שפירושו שעה יפה או שעת כושר.

באזור הדרומי של הכנסייה שרדו שרידי רצפת פסיפס שעוטרו בדגמים של עיגולים ומרובעים.

רצפת הפסיפס הועברה למחלקת השימור של רשות העתיקות לצורכי שיקום ושימור. לאחר שיקומה נמסרה על ידי רשות העתיקות לתצוגה באגף הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל.

ההקשר ההיסטורי לבניית הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הוקמה בתקופתו של הקיסר הביזנטי יוסטינוס השני ששלט בין השנים 578-565. על פי שרידי הכנסייה אפשר להניח שהכנסייה שכנה בעיירה משגשגת. שמה אינו ידוע. אחת ההצעות היא לזהות את האתר עם העיר "אורדה" המופיעה במפת מידבא. על פי הצעתו של בנימין מזר נמצאת העיירה לא רחוק מתל גמה.

בתקופה הביזנטית היה האזור שבין עזה לבאר שבע מיושב בצפיפות. באזור נמצאו בבתי כנסת וכנסיות מתקופה זו כמו בית הכנסת העתיק במעון ליד קיבוץ נירים, כנסייה ליד קיבוץ מגן, הכנסייה הביזנטית בשלאל - היום בגן לאומי אשכול, באר שמע, חורבת גררית בגרר[5] ואתרים נוספים.

על פי הארכאולוג מיכאל אבי-יונה, פעלה באזור בין המאה ה-4 למאה ה-6 אסכולה של מניחי פסיפסים מעזה, שהמוטיב העיקרי שלהם היה תיאור בעלי חיים וחפצים בתוך מדליונים. הרצפה בכיסופים כוללת גם היא בעלי חיים, אבל העיצוב שונה. להערכת רודולף כהן, ייתכן ורצפת הפסיפס בכנסייה ליד כיסופים הוא שלב מאוחר יותר בהתפתחות אסכולת עזה.

סצנות מחזות צייד היו נפוצים בתקופה זו ברצפות פסיפס בכנסיות רבות. סצנות כאלה נמצאו בבית שאן, בבית גוברין ואתרים נוספים. אנשי הכמורה מהמאה החמישית התנגדו לסצנות אלה בטענה שהן מנהג אלילי ששרד.[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רצפת כיסופים, באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
  2. ^ Bruria Bitton-Ashkelony‏,Arieh Kofsky‏ Kissufim - the monastery of st. Elias, Christian Gaza in late antiquity, הוצאת בריל, 2004, עמ' 81-80
  3. ^ אוצר כלי הפולחן וחפצי הערך של הכנסייה
  4. ^ שומת מס שנתית בתקופה הביזנטית. נעשתה החל משנת 312 במחזורים של חמש עשרה שנה, ושימשה גם לצורך תיארוך. מתוך זאב רובין ירושלים בתקופה הביזאנטית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 84
  5. ^ חורבת גררית באתר העיר נתיבות
  6. ^ רודולף כהן, קדמוניות 45, עמ' 23