לאופולד קרקואר
 | |
| לאופולד קרקואר | |
| לידה |
30 במרץ 1890 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
19 בדצמבר 1954 (בגיל 64) ירושלים |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנויות בווינה |
| תחום יצירה | ציור, אדריכלות |
| הושפע על ידי | אוסקר קוקושקה, וינסנט ואן גוך, אדולף לוס |
| השפיע על | אנה טיכו, אלזה לסקר-שילר, עמוס אריכא |
| בן או בת זוג |
גרטה וולף קרקואר |
| צאצאים | טרודה דותן, דני דותן, אורי דותן[1] |
  | |
לאופולד קְרָקַוּאֶר (לעיתים קְרָקַאוֶר; Krakauer; וינה, 30 במרץ 1890 – ירושלים, 19 בדצמבר 1954) היה אדריכל, מהנדס וצייר; אחד האדריכלים הבולטים אשר פעלו בארץ ישראל מאמצע שנות העשרים, וכן צייר פורה שהתפרסם במיוחד בזכות רישומי הפחם שלו אשר הוצגו בתערוכות בישראל ובחוץ לארץ[2].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרקואר נולד בווינה בירת אוסטריה בשנת 1890 למשפחה יהודית מתבוללת. אביו, יוזף-מוזס, היה סוחר במוצרי ברזל. למד בית הספר התיכון הקיסרי והמלכותי בווינה ובין השנים 1912-1907 למד הנדסה ואדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה ואחר כך באקדמיה הקיסרית לאמנויות פלסטיות בווינה. עד מלחמת העולם הראשונה עבד במשרד תכנון וינאי וכשרטט אצל האדריכל קארל זיידל. בזמן המלחמה שרת ביחידה טכנית בחזית האיטלקית. בשנים 1920-1921 השתתף בתכנון בנין הפרלמנט בבלגרד. ב-1919 הציג מציוריו בתערוכה בווינה, כחלק מקבוצת האמנים האוונגרדית "Bund der Geisitig Tätigen", שם פגש את הציירת גרטה וולף אשר הציגה גם היא באותה תערוכה ובמסגרת פעילות הקבוצה, והם נישאו. ב-1924 עלו השניים לארץ ישראל, ביחד עם בתם טרודה דותן, וקרקואר החל לעבוד במשרד התכנון של אלכסנדר ברוואלד בחיפה. לאחר מכן עבר לירושלים ופתח משרד פרטי[3] (בין היתר עבדו במשרדו האדריכלים שרגא פרידריק רוהטין וזאב וולטש). הוא הרבה לתכנן בתים פרטיים, בירושלים ומחוצה לה, והיה מהמתכננים הבולטים בהתיישבות העובדת בה תכנן חדרי אוכל ומבני ציבור אחרים. כמו כן עסק בתכנון תוכניות מתאר. היה מהאדריכלים הראשונים שהביאו את הזרם המודרני באדריכלות לארץ ישראל, זרם אשר נמנע במכוון מאלמנטים קישוטיים ושאף לפונקציונליות מרבית. הושפע במיוחד מהאדריכל אדולף לוס, שהיה גם מבאי ביתו בווינה[4].
ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל[5].
קרקואר נפטר ב-19 בדצמבר 1954, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.[6] חודש לאחר מותו נערכה לזכרו תערוכה בבצלאל[7]. ב-1978 הנפיק השירות הבולאי, בול ובו אחד מרישומי הקוצים שלו[8]. בול נוסף, המתאר את חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף, הונפק על ידי השרות הבולאי בשנת 1990. קרקואר הותיר אחריו את אשתו הציירת גרטה וולף[9], בתו הארכאולוגית פרופ' טרודה דותן. נכדיו הם הזמר והסופר דני דותן והאמן אורי דותן[1]. ארכיון קרקואר שמור כיום בהארכיון הציוני המרכזי.
עבודותיו כצייר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביצירתו של קרקואר כצייר בווינה ניכרת השפעת האקספרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם והשפעתם של ציירים כאוסקר קוקושקה ווינסנט ואן גוך. חוקר האמנות גדעון עפרת כותב כי תערוכת ציוריו של ואן גוך אשר הוצגה בווינה בטרם מלחמת העולם הראשונה, ניכרת ברישומי פחם אקספרסיוניסטיים של פרחים שקרקואר יצר בווינה בין 1924-1921 ואף ניכרת גם בקווקווים המהירים והקצרים של קרקואר ברישומי הפחם המאוחרים של הרי יהודה אותם יצר בין שנות השלושים לתחילת שנות החמישים.[10]
בשנת 1919 יצר קרקואר את "הבריאה", מחזור רישומי פחם העוסק במיסטיקה היהודית והמיתוס הקבלי של התוהו.
מאז עלייתו לארץ ישראל רוב עבודתו של קרקואר בתחום הציור התמקדה ברישום פחם. מרביתם של רישומיו אופקיים ונעשו על נייר בגודל אחיד כמעט של חצי גיליון (50 על 70 ס"מ לערך) או מעט פחות. כמעט תמיד צייר על גבי נייר רשת בצבע קרם או צהוב (לתיאור נופי יום צרובי שמש) או על גבי נייר רשת בצבע כחלחל או ירקרק (לתיאור נופים ליליים).
יצירותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים חשובים בישראל (בהם מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות), ובמוזיאונים באמסטרדם, מינכן וציריך.
נושאיו נחלקים לשלושה:
- דמויות קבצנים/נביאים/עלובי חיים המתמזגים בנוף או בוקעים מתוכו (ובהן רישומי ישו הצלוב וישו כגזע-עץ).
- טבע דומם: פרחים נובלים שנרשמו בפחם עם נגיעות של צבע מים (תחילת שנות העשרים), פרחים ובעיקר קוצים (בשנים 1943-1954).
- נופים אקספרסיביים של הרי ירושלים והעיר ירושלים שנרשמו בפחם (אמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות החמשים)
ציורי הנוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרקואר רשם ציורי נופים אקספרסיביים, בעיקר בסביבותיה של הרי ירושלים, כפרים בהרי יהודה, הקברים בנחל קדרון וחומות ירושלים[11] על פי הפילוסוף מרטין בובר "בדידותו של קרקואר פגשה את בדידות הנוף הזה; ובהשפעתה של זו נהפכה בדידותו שלו והייתה לאחרת" ואילו האוצר ומבקר האמנות יונה פישר תיאר אותו כמי ש"מדגיש את מבנו הנפחי של הנוף, מחד גיסא, ואת אופיו הדרמטי, מאידך גיסא".[12] היסטוריון האמנות קרל שוורץ תיאר את הסדרה:[13]
"יצירותיו מתארות מכלול רשמים , מעין אקורדים ציוריים, שהוא מבקשם ומוצאם בנקעי ההרים השוממים המכוסים שברי סלעים וחלוקי אבנים שבסביבות ירושלים. שם מתעורר בו הדרמטיקן. בדממה האיומה של הטבע מוצא הוא את ארץ התנ"ך .... וכך נוצרים דפים בני אלמות אלה המתרוממים לגדולה סמלית בקוויהם העזים ועל ידי הרושם העז של הבהיר והכהה ובצבוץ האורות בין הצללים הקודרים המטילים אימה."
המשוררת אלזה לסקר-שילר כתבה שיר על רישומי הרי יהודה של קרקואר, אותם תיארה כ"כיפות שמים שצנחו לארץ / התאבנו והתגבנו לרוכסי הרים./ […] / אתה שומע בתמונה את קול לבו / של מדבר-הר והוא פועם בתנומתו. [...] בניית גלוסקמאות שכולן טבוע 'צלם דמות' האלוהים שנעלם".[14]
תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1930 – קרקואר - רישומים וארכיטקטורה, תערוכה נודדת, ישראל
- 1932 – קרקואר - פלסטינה, קונינקליקה קונסטזאל קלייקאמפ, אמסטרדם, הולנד
- 1932 – קרקואר - פלסטינה, קונסטהאנדל פטר, אמסטרדם, הולנד
- 1937 – לאופולד קרקואר - ציורים ורישומי אדריכלות, גלריה סטימצקי, ירושלים
- 1942 – Leopold Krakauer: Sketches, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
- 1949 – רשומים מאת ל. קרקאור, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
- 1953 – קרקואר - רישומים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 1954 – תערוכת רשומים מאת ליאופולד קראקאור, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
- 1955 – לאופולד קרקואר - תערוכת זיכרון, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה
- 1955 – ליאופולד קרקאור 1954-1890, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
- 1959 – נופים, גלריה וולפגנג גורליט, מינכן, גרמניה
- 1964 – ליאופולד קרקאור: תערוכת זיכרון, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
- 1967 - ליאופולד קרקאור: רישומים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
- 1971 – ליאופולד קרקאור, בית האמנים, ירושלים
- 1971 - ליאופולד קרקאור - רישומים נבחרים, גלריה גורדון, תל אביב
- 1974 – לאופולד קרקואר – רישומים, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 1977 – לאופולד קרקואר – ירושלים, גלריה דבל עין כרם, ירושלים
- 1983 – לאופולד קרקואר - הארכיטקטורה של אדריכל-אמן, הסדנה לעיצוב פנים ואדריכלות, תל אביב-יפו
- 1996 – לאופולד קרקואר - צייר ואדריכל, 1890-1954, מוזיאון ישראל, ירושלים
- 2002 – קרקואר - מבחר רישומים 1920 – 1953, גלריה גורדון, תל אביב
- 2005 – קרקואר - אשרי עניי הרוח, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, חיפה
עבודותיו כאדריכל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין עבודותיו האדריכליות הבולטות:
- "בית בונם", בית "מרדכי בוקסבוים" ו"בית קישר" בשכונת רחביה בירושלים.
- "בית בועזסון" בשכונת בית הכרם בירושלים.
- מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן.
- חדר אוכל בקיבוץ בית אלפא (1932).
- חדר האוכל בתל יוסף (1933).
- תוכנית המתאר לקיבוץ בית העמק.
- מלון טלטש בחיפה (לימים מלון מגידו והיום מלון הר־הכרמל).
- בית יעקב זוננברג, חיפה (תחילת שנות ה-30).
- בית בסגנון הבינלאומי ברחוב נגה 8, כרמליה, חיפה (1938).
- תוספת לקומה העליונה של האכסניה האוסטרית, הרובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים (1932).
- המבנה הצפוני של חוות הלימוד בשכונת תלפיות בירושלים (1936, המבנה הראשון תוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן ואוכלס בשנת 1931).
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
-
מלון טלטש (עם תוספת בנייה מאוחרת) בחיפה -
חדר האוכל של קיבוץ תל יוסף, בדצמבר 2006 -
-
בית ד"ר מרדכי בוקסבוים בגבול שכונת רחביה-שערי חסד בירושלים -
בית בונם ברחביה
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1909 פרס הצטיינות ע"ש הגנמילר, האקדמיה הקיסרית והמלכותית לאמנויות, וינה, אוסטרו-הונגריה
- 1911 מדליית זהב ע"ש פוגר, האקדמיה הקיסרית והמלכותית לאמנויות, וינה, אוסטרו-הונגריה
- 1924 פרס ראשון, תחרות אדריכלים, פלשתינה - א"י
ספרים וקטלוגים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Herzberg Abel, Palestina - geteekend door Leopold Krakauer, Amsterdam, Mechelen, 1932
- מעלה ירושלים: רישומים / ל’ קרקאור; עם הערכות מאת מ’ בובר ופ’ שיף, תל אביב: דביר, תשט"ז 1956.
- כתר קוצים / רשמים: יהורם בן-מאיר; רישומים: ליאופולד קרקאור, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ט 1979.
- ליאופולד קראקאור: רשומים: 30-9 בינואר, ירושלים: בית הנכות הלאומי בצלאל, 1955.
- לאופולד קרקואר - רישומים, קטלוג תערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים, טקסט: אלישבע כהן, 1974.
- אברהם ארליק, לאופולד קרקואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, 1987.
- דני דותן, על משולש הפוך בין כאן לירח, כתר הוצאה לאור, 1993.
- לאופולד קרקואר: צייר ואדריכל: 1890–1954 / בעריכת מאירה פרי-להמן ומיכאל לוין; האוצרת האחראית: מאירה פרי-להמן; עריכה: אפרת כרמון, ירושלים: מוזיאון ישראל (קטלוג מס' 377), תשנ"ו 1996.
- קרקואר, קטלוג תערוכה בגלריה גורדון, אוצר: ישעיהו יריב, טקסטים מאת נתן זך ואלזה לסקר-שילר, תל אביב, 2002.
- לאופולד קרקואר – אשרי עניי הרוח (אוצר התערוכה: דני דותן; עריכת נוסח עברי: ישראל רונן), חיפה: מוזיאון הכט - אוניברסיטת חיפה (קטלוג מס' 24), תשס"ה 2005.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליאס ניומן, Art in Palestine, ניו יורק: 1939, Siebel Company.
- קרל שוורץ, האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1941.
- צבי זהר, אויגן קולב, הגרפיקה הישראלית, ספרית פועלים, 1960.
- בנימין תמוז (עורך), יונה פישר, אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1963, 1966.
- יונה פישר, מהנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1972.
- בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980.
- סוזן תומרקין גודמן (אוצרת), משה ברש, יונה פישר, יגאל צלמונה, Artists of Israel: 1920-1980, המוזיאון היהודי של ניו יורק, 1981.
- מרדכי עומר, על אחד ההרים - ירושלים באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 1988.
- גדעון עפרת, שירת הקבצנים - דמות הקבצן באמנות הישראלית, בית אבי חי, ירושלים, 2008.
- גליה בר אור, מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009.
- יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
- גדעון עפרת, ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, בית לאמנות ישראלית, תל אביב, 2015.
- אמיתי מנדלסון, זה האיש - ישו באמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2016.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאופולד קרקואר במרכז המידע לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל
- אבנר סגל, המעבר לארץ ישראל והשפעתו על האדריכלות של לאופולד קרקואר לאור האמנות מפרי יצירתו, עבודת סמינר - פרס גודביץ', אוניברסיטת אריאל בשומרון
- ד"ר אדית ורגה, תערוכת הזכרון לליאופולד קראקאור, דבר, 21 בינואר 1955
- א. מן, אמן בלתי רגיל: תערוכת־זכרון של ל. קראקאור במוזיאון חיפה, מעריב, 5 באוגוסט 1955
- ידיעה על שיפוץ "בית בונם"
- בול שהוצא על ידי השירות הבולאי בשנת 1990 על פי חדר האוכל שתכנן קרקואר בקיבוץ תל יוסף
- תערוכה במוזיאון הכט
- עמנואל טל, פרקים בהתהוותו ובעיצובו של חדר האוכל הקיבוצי (1926–1935), קתדרה 70, טבת תשנ"ד, ינואר 1994 (המאמר עוסק, בין היתר, בתכנונם של חדרי האוכל בבית אלפא ובתל יוסף)
- מיכאל יעקובסון, הסעודה האחרונה: בניין חדר האוכל ההיסטורי של תל יוסף הפך למחסן, באתר Xnet, 8 בפברואר 2015
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על מבנה חדר האוכל בתל יוסף, באתר 'חלון אחורי', 24 בפברואר 2015
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין מלון טלטש בחיפה, באתר 'חלון אחורי', 14 במאי 2015
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ בית אלפא, באתר 'חלון אחורי', 23 במאי 2020
- השביל הזה מתחיל כאן, ביצירה האדריכלית בית אוסישקין בקיבוץ דן, באתר Xnet, 21 בספטמבר 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אורי דותן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל
- ^ רשימת האדריכלים הבולטים, שפעלו בארץ ישראל, בתקופת העלייה החמישית, כולל סיכום קורות החיים המקצועיים של כל אחד מהם, מתוך חומר עזר בקורס לתולדות האמנות, מאת אליעזר פרנקל
- ^ הארכיטקט של מלון מלטש בחיפה, הארץ, 15 בינואר 1937
- ^ עמנואל טל, פרקים בהתהוותו ובעיצובו של חדר האוכל הקיבוצי (1926–1935), קתדרה 70, טבת תשנ"ד, ינואר 1994
- ^ נקבעו צורות הדגל והסמל, הארץ, 11 באוקטובר 1948
- ^ לאופולד קרקואר באתר GRAVEZ
- ^ יונה פישר, תערוכות - ליאופולד קרקואר ז"ל, בצלאל, ירושלים, למרחב, 28 בינואר 1955
- ^ אריה לינדנבאום, גליקסברג, קרקואר, ולבנון בפברואר, דבר, 3 בפברואר 1978
- ^ סמדר שפי, גלריה, מי העלים את הציירת גרטה וולף-קרקואר, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
- ^ גדעון עפרת ון-גוך בתל אביב
- ^ גדעון עפרת, ירושלים של קבר
- ^ יונה פישר, "מן הנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1972
- ^ שוורץ, האמנות היהודית החדשה- בארץ ישראל, הוצאת ראובן מס, 1941.
- ^ תרגום השיר: יצחק שנהר, בתוך: "לאופולד קרקואר", עורכים: מאירה פרי-להמן ומיכאל לוין, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1996, עמ' 17.