לדלג לתוכן

לאופולד קרקואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאופולד קרקואר
לאופולד קרקואר
לאופולד קרקואר
לידה 30 במרץ 1890
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בדצמבר 1954 (בגיל 64)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנויות בווינה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור, אדריכלות
הושפע על ידי אוסקר קוקושקה, וינסנט ואן גוך, אדולף לוס
השפיע על אנה טיכו, אלזה לסקר-שילר, עמוס אריכא
בן או בת זוג גרטה וולף קרקואר עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים טרודה דותן, דני דותן, אורי דותן[1]
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לאופולד קְרָקַוּאֶר (לעיתים קְרָקַאוֶר; Krakauer;‏ וינה, 30 במרץ 1890ירושלים, 19 בדצמבר 1954) היה אדריכל, מהנדס וצייר; אחד האדריכלים הבולטים אשר פעלו בארץ ישראל מאמצע שנות העשרים, וכן צייר פורה שהתפרסם במיוחד בזכות רישומי הפחם שלו אשר הוצגו בתערוכות בישראל ובחוץ לארץ[2].

קרקואר נולד בווינה בירת אוסטריה בשנת 1890 למשפחה יהודית מתבוללת. אביו, יוזף-מוזס, היה סוחר במוצרי ברזל. למד בית הספר התיכון הקיסרי והמלכותי בווינה ובין השנים 1907–1912 למד הנדסה ואדריכלות בבית הספר הטכני הגבוה ואחר כך באקדמיה הקיסרית לאמנויות פלסטיות בווינה. עד מלחמת העולם הראשונה עבד במשרד תכנון וינאי וכשרטט אצל האדריכל קארל זיידל. בזמן המלחמה שרת ביחידה טכנית בחזית האיטלקית. בשנים 1920–1921 השתתף בתכנון בנין הפרלמנט בבלגרד. ב-1919 הציג מציוריו בתערוכה בווינה, כחלק מקבוצת האמנים האוונגרדית "Bund der Geisitig Tätigen", שם פגש את הציירת גרטה וולף אשר הציגה גם היא באותה תערוכה ובמסגרת פעילות הקבוצה, והם נישאו. ב-1924 עלו השניים לארץ ישראל, ביחד עם בתם טרודה דותן, וקרקואר החל לעבוד במשרד התכנון של אלכסנדר ברוואלד בחיפה. לאחר מכן עבר לירושלים ופתח משרד פרטי[3] (בין היתר עבדו במשרדו האדריכלים שרגא פרידריק רוהטין וזאב וולטש). הוא הרבה לתכנן בתים פרטיים, בירושלים ומחוצה לה, והיה מהמתכננים הבולטים בהתיישבות העובדת בה תכנן חדרי אוכל ומבני ציבור אחרים. כמו כן עסק בתכנון תוכניות מתאר. היה מהאדריכלים הראשונים שהביאו את הזרם המודרני באדריכלות לארץ ישראל, זרם אשר נמנע במכוון מאלמנטים קישוטיים ושאף לפונקציונליות מרבית. הושפע במיוחד מהאדריכל אדולף לוס, שהיה גם מבאי ביתו בווינה[4].

ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל[5].

קרקואר נפטר ב-19 בדצמבר 1954, ונקבר בהר המנוחות בירושלים[6]. חודש לאחר מותו נערכה לזכרו תערוכה בבצלאל[7]. ב-1978 הנפיק השירות הבולאי, בול ובו אחד מרישומי הקוצים שלו[8]. בול נוסף, המתאר את חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף, הונפק על ידי השרות הבולאי בשנת 1990. קרקואר הותיר אחריו את אשתו הציירת גרטה וולף[9], בתו הארכאולוגית פרופ' טרודה דותן. נכדיו הם הזמר והסופר דני דותן והאמן אורי דותן[1]. ארכיון קרקואר שמור כיום בהארכיון הציוני המרכזי.

עבודותיו כצייר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירתו של קרקואר כצייר בווינה ניכרת השפעת האקספרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם והשפעתם של ציירים כאוסקר קוקושקה ווינסנט ואן גוך. חוקר האמנות גדעון עפרת כותב כי תערוכת ציוריו של ואן גוך אשר הוצגה בווינה בטרם מלחמת העולם הראשונה, ניכרת ברישומי פחם אקספרסיוניסטיים של פרחים שקרקואר יצר בווינה בין 1921–1924 ואף ניכרת גם בקווקווים המהירים והקצרים של קרקואר ברישומי הפחם המאוחרים של הרי יהודה אותם יצר בין שנות השלושים לתחילת שנות החמישים[10].

בשנת 1919 יצר קרקואר את "הבריאה", מחזור רישומי פחם העוסק במיסטיקה היהודית והמיתוס הקבלי של התוהו.

מאז עלייתו לארץ ישראל רוב עבודתו של קרקואר בתחום הציור התמקדה ברישום פחם. מרביתם של רישומיו אופקיים ונעשו על נייר בגודל אחיד כמעט של חצי גיליון (50 על 70 ס"מ לערך) או מעט פחות. כמעט תמיד צייר על גבי נייר רשת בצבע קרם או צהוב (לתיאור נופי יום צרובי שמש) או על גבי נייר רשת בצבע כחלחל או ירקרק (לתיאור נופים ליליים).

יצירותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים חשובים בישראל (בהם מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות), ובמוזיאונים באמסטרדם, מינכן וציריך.

נושאיו נחלקים לשלושה:

  • דמויות קבצנים/נביאים/עלובי חיים המתמזגים בנוף או בוקעים מתוכו (ובהן רישומי ישו הצלוב וישו כגזע-עץ).
  • טבע דומם: פרחים נובלים שנרשמו בפחם עם נגיעות של צבע מים (תחילת שנות העשרים), פרחים ובעיקר קוצים (בשנים 1943–1954).
  • נופים אקספרסיביים של הרי ירושלים והעיר ירושלים שנרשמו בפחם (אמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות החמשים)

ציורי הנוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרקואר רשם ציורי נופים אקספרסיביים, בעיקר בסביבותיה של הרי ירושלים, כפרים בהרי יהודה, הקברים בנחל קדרון וחומות ירושלים[11] על פי הפילוסוף מרטין בובר "בדידותו של קרקואר פגשה את בדידות הנוף הזה; ובהשפעתה של זו נהפכה בדידותו שלו והייתה לאחרת" ואילו האוצר ומבקר האמנות יונה פישר תיאר אותו כמי ש"מדגיש את מבנו הנפחי של הנוף, מחד גיסא, ואת אופיו הדרמטי, מאידך גיסא"[12]. היסטוריון האמנות קרל שוורץ תיאר את הסדרה:[13]

"יצירותיו מתארות מכלול רשמים , מעין אקורדים ציוריים, שהוא מבקשם ומוצאם בנקעי ההרים השוממים המכוסים שברי סלעים וחלוקי אבנים שבסביבות ירושלים. שם מתעורר בו הדרמטיקן. בדממה האיומה של הטבע מוצא הוא את ארץ התנ"ך .... וכך נוצרים דפים בני אלמות אלה המתרוממים לגדולה סמלית בקוויהם העזים ועל ידי הרושם העז של הבהיר והכהה ובצבוץ האורות בין הצללים הקודרים המטילים אימה."

המשוררת אלזה לסקר-שילר כתבה שיר על רישומי הרי יהודה של קרקואר, אותם תיארה כ"כיפות שמים שצנחו לארץ / התאבנו והתגבנו לרוכסי הרים./ […] / אתה שומע בתמונה את קול לבו / של מדבר-הר והוא פועם בתנומתו. [...] בניית גלוסקמאות שכולן טבוע 'צלם דמות' האלוהים שנעלם"[14].

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1930 קרקואר - רישומים וארכיטקטורה, תערוכה נודדת, ישראל
  • 1932 קרקואר - פלסטינה, קונינקליקה קונסטזאל קלייקאמפ, אמסטרדם, הולנד
  • 1932 קרקואר - פלסטינה, קונסטהאנדל פטר, אמסטרדם, הולנד
  • 1937 לאופולד קרקואר - ציורים ורישומי אדריכלות, גלריה סטימצקי, ירושלים
  • 1942Leopold Krakauer: Sketches, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1949 רשומים מאת ל. קרקאור, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1953קרקואר - רישומים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
  • 1954 תערוכת רשומים מאת ליאופולד קראקאור, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1955לאופולד קרקואר - תערוכת זיכרון, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה
  • 1955 ליאופולד קרקאור 1954-1890, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1959נופים, גלריה וולפגנג גורליט, מינכן, גרמניה
  • 1964ליאופולד קרקאור: תערוכת זיכרון, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1967 - ליאופולד קרקאור: רישומים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
  • 1971ליאופולד קרקאור, בית האמנים, ירושלים
  • 1971 - ליאופולד קרקאור - רישומים נבחרים, גלריה גורדון, תל אביב
  • 1974לאופולד קרקואר – רישומים, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1977לאופולד קרקואר – ירושלים, גלריה דבל עין כרם, ירושלים
  • 1983לאופולד קרקואר - הארכיטקטורה של אדריכל-אמן, הסדנה לעיצוב פנים ואדריכלות, תל אביב-יפו
  • 1996לאופולד קרקואר - צייר ואדריכל, 1890-1954, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2002קרקואר - מבחר רישומים 1920 – 1953, גלריה גורדון, תל אביב
  • 2005 קרקואר - אשרי עניי הרוח, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, חיפה

עבודותיו כאדריכל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין עבודותיו האדריכליות הבולטות:

  • 1909 פרס הצטיינות ע"ש הגנמילר, האקדמיה הקיסרית והמלכותית לאמנויות, וינה, אוסטרו-הונגריה
  • 1911 מדליית זהב ע"ש פוגר, האקדמיה הקיסרית והמלכותית לאמנויות, וינה, אוסטרו-הונגריה
  • 1924 פרס ראשון, תחרות אדריכלים, פלשתינה - א"י

הנצחה בבול דאר ישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכרו של קרקאור הונצח בבול דאר ישראלי, במסגרת סדרה ( מס' 9) שהוקדשה לאדריכלות הישראלית . ב־12 בדצמבר 1990, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של קרקאור שעליו מופיע ציור של חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף שקרקאור תכנן אותו בשנת 1930. על השובל מופיע צילום של הבניין. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול[15].

ספרים וקטלוגים על יצירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאופולד קרקואר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 אורי דותן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל
  2. ^ רשימת האדריכלים הבולטים, שפעלו בארץ ישראל, בתקופת העלייה החמישית, כולל סיכום קורות החיים המקצועיים של כל אחד מהם, מתוך חומר עזר בקורס לתולדות האמנות, מאת אליעזר פרנקל
  3. ^ הארכיטקט של מלון מלטש בחיפה, הארץ, 15 בינואר 1937
  4. ^ עמנואל טל, ‏פרקים בהתהוותו ובעיצובו של חדר האוכל הקיבוצי (1926–1935), קתדרה 70, טבת תשנ"ד, ינואר 1994
  5. ^ נקבעו צורות הדגל והסמל, הארץ, 11 באוקטובר 1948
  6. ^ לאופולד קרקואר באתר GRAVEZ
  7. ^ יונה פישר, תערוכות - ליאופולד קרקואר ז"ל, בצלאל, ירושלים, למרחב, 28 בינואר 1955
  8. ^ אריה לינדנבאום, גליקסברג, קרקואר, ולבנון בפברואר, דבר, 3 בפברואר 1978
  9. ^ סמדר שפי, גלריה, מי העלים את הציירת גרטה וולף-קרקואר, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
  10. ^ גדעון עפרת ון-גוך בתל אביב
  11. ^ גדעון עפרת, ירושלים של קבר
  12. ^ יונה פישר, "מן הנוף אל ההפשטה ומההפשטה אל הטבע", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1972
  13. ^ שוורץ, האמנות היהודית החדשה- בארץ ישראל, הוצאת ראובן מס, 1941.
  14. ^ תרגום השיר: יצחק שנהר, בתוך: "לאופולד קרקואר", עורכים: מאירה פרי-להמן ומיכאל לוין, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1996, עמ' 17.
  15. ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 303