מרדכי בנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרדכי בנט
תמונת רבי מרדכי בנט
תאריך לידה ה'תקי"ג
מקום לידה צ'ורגו, רוזנות שומוג', ממלכת הונגריה
תאריך פטירה י"ג באב ה'תקפ"ט (בגיל 76 בערך)
מקום פטירה קרלסבד, ממלכת בוהמיה, האימפריה האוסטרית
תאריך לידה לועזי 1753
תאריך פטירה לועזי 12 באוגוסט 1829
רבותיו רבי יעקב קצנלבויגן, רבי יוסף שטיינהרט, רבי יחזקאל לנדא, רבי שמואל שמלקא הורוביץ
תלמידיו בניו, רבי ישעיה בנט ורבי נפתלי בנט, רבי שמחה בונים מפשיסחה, רבי יהודה אסאד
חיבוריו חדושי מהר"ם בנעט על הש"ס, שו"ת פרשת מרדכי, שו"ת גדולת מרדכי, ביאור מרדכי על ספר המרדכי ועוד
קברו של הרב מרדכי בנט (1753-1829) בבית הקברות היהודי במיקולוב

רבי מרדכי בן אברהם בָּנֶט, או מהר"ם בנטכתיב שנהג אז: מרדכי בנעט, בלועזית: Markus Bendedict, "מרקוס בנדיקט"; ה'תקי"ג 1753י"ג באב ה'תקפ"ט 1829) היה אב"ד וראש ישיבת ניקלשבורג, רבה הראשי של מורביה.

ימיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב בנט נולד בצ'ורגו שבהונגריה. אביו, אברהם בן יהודה אשכנזי, היה מצאצאי ר' צבי הירש אשכנזי, ומצד אימו היה נצר לנפתלי כ"ץ. מכיוון שגדל מגיל חמש בבית סבתו מצד אמו בניקלשבורג, נקרא בנט כשם משפחתה.

בילדותו נחשב עילוי ובגיל אחת עשרה נשלח ללמוד בישיבתו של רבי יעקב קצנלבויגן באטינגן (אנ') שבממלכת בוואריה. בגיל 15 עבר לישיבת פיורדא ללמוד אצל רבי יוסף שטיינהארט. בגיל 18 נסע לפראג, שם קנה תורה מפי הנודע ביהודה. בגיל 22 נישא לבתו של גימפל פרוסטיץ מניקלשבורג, ועבר ללמוד שם אצל רבי שמואל שמלקא הורוביץ, מראשי החסידות ורב המקום, אליו התקרב מאוד. לפי מסורת אצל החסידים, מגיל צעיר נהג בפרישות, בתעניות ובסגפנות, עד שרבי זושא מאניפולי[1] נזף בו על שהוא מסתגף ומאז רק צמצם במאכלו.

ברבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1778 מונה לדיין בניקלשבורג בימי רבנות רבי שמעלקא מניקלשבורג. לאחר מכן מונה לרב בלונדנבורג (מורביה), שם כיהן שנה וחצי, ובססובר (שוסבורג) בהונגריה, שם כיהן כשנה. בשנת תקמ"ט (1789), לאחר פטירת רבו נתקבל להיות אב"ד ניקלשבורג ורבה של מורביה ('הרב הכולל דמדינת מעהרין'), ועמד בראש הישיבה בניקלשבורג שמנתה בשיאה כארבע מאות תלמידים. בניקלשבורג כיהן במשך 40 שנה, עד לפטירתו.

הרב בנט עסק כל ימיו בש"ס ופוסקים וגם עסק בתחומים נוספים של התורה כ"תבלין" לתלמוד, ביניהם מקרא, קבלה ודקדוק עברי. בתולדות ר' יהודה אסאד אשר היה תלמיד הישיבה, מסופר כי קיבל רשות מרבו ללמוד קבלה.

היה בקיא בחכמות חיצוניות, ביניהן פילוסופיה, אסטרונומיה ומתמטיקה. הוא הרבה לקרוא בביאור של משה מנדלסון, מתוכו שיבח בעיקר את תרגומו של נפתלי הרץ וייזל לספר ויקרא, ועודד את תלמידי הישיבה ללמוד ממנו גרמנית ולהשתלם בידיעות כלליות. אף שלא היה איש תנועת ההשכלה ממש והוסיף לראות בחינוך כזה תוספת בלבד, היה בעל גישה חיובית לאגף המתון שלה.[2] היה נתין צייתן של הקיסר פרנץ הראשון, לכבודו חיבר תפילה לאחרי דיכוי המרד באיטליה בשנת 1820.[3]

בסוגיית חינוך החובה, שנכפה על ידי הממשל הקיסרי כעשור לפני היבחרו לכהונה, הקפיד לא לקומם את השלטונות אך השתדל לפקח על התוכן. יחסו הפתוח למדי לעניין הוביל לאהדה רבה כלפיו מחוגי המשכילים. ההיסטוריון מייקל ל. מילר ציין כי היה טרוד בהרבה מרבנים שנחשבו בעיניו כפוסקים מקילים מדי בעת שסמכות ההלכה נשחקה בהתמדה. הוא נודע בתפקיד המרכזי שמילא בשלוש פרשות כאלה: תקרית בשמים ראש מ-1793, סכסוכיו המתמידים עם הרב ההונגרי אהרן חורין וחיכוך דומה לאורך השנים עם הרב בנימין זאב רפפורט ("שמלת בנימין"), שגם אותו גינה כגמיש ומתירן. היה שותף לריב ההיכל ב-1818 נגד ניצני הרפורמה. הוא שלח שלוש אגרות שהתפרסמו ב"אלה דברי הברית", ריכוז השו"תים נגד בית-הכנסת הרפורמי החדש. בעוד שאחרים שללו את החידושים כשלעצמם באופן גורף, הוא ניסה למצוא טעמים לאיסור תפילה בלשון נכרי. דבר זה היה מקובל כמובן כמותר, והוא עצמו לא התנגד לו כשפורסמו תרגומי סידורים בגרמנית ב-1796 ו-1815; עם זאת, השימוש בשפה על ידי הרפורמים וההגנה על כך מיריבו האישי, הרב אהרן חורין, הפכה את העניין לסלע מחלוקת. שלא כחת"ם סופר, שכתב במפורש שאין באמירת התפילה בגרמנית עניין של ממש ואסר זאת משום החידוש, הסתמך בנט על טיעונים סבוכים כמו הצורך לבטא כל תו, בעיקר בשמות הקודש, כדי להשיג כוונה כראוי. הדבר הביא עליו את לעג מגיני ההיכל. כמו כן, כשהתלבטו כותבי "אלה דברי הברית" בשאלה על בסיס מה לאסור ניגון בעוגב (בעיקר כשבית-הדין של פראג שלח איגרת לפיה הדבר היה נהוג בעיר בבתי-כנסת כמה עשורים קודם), הגדיר זאת כחוקות הגויים ודעתו התקבלה ושימשה מאז.[4]

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב בנט נפטר בי"ג באב תקפ"ט (12 באוגוסט 1829), בעת שהותו בעיר המרחצאות קרלסבד, והוא בן 76. בתחילה נקבר בליכטנשטט הסמוכה על תנאי שיוכלו להעבירו. משפחתו ובני עירו ניקלשבורג ביקשו להעביר את עצמותיו לעירם, שבה קבורים משפחתו ורבו הרב שמואל שמלקא, אשר הרב ביקש להיקבר על ידו. אנשי ליכטנשטט התנגדו. לאחר דיון והיתר של החת"ם סופר ורבנים נוספים, ולאחר קבלת רישיון מהשלטונות, הועבר הקבר לניקלשבורג, באדר 1830 [1]. נאמר כי הרב מרדכי בנעט ציווה קודם מותו שאם יצטרכו דבר ישתטחו על קברו[5].

אחר פטירת ר' מרדכי מצאו שקים, אשר היה רגיל ללבוש תחת מלבושיו לשם סיגוף, ורבים רצו לקנות שקים אלו, לשם סגולה, אשר יטמינו אותם לאחר פטירתם בשקים אלו. ממכירת השקים האלו, נאסף הון רב שהספיק לפרנסת נכדיו היתומים (בני בתו, שמתה בחייו), וכן לנישואיהם.

תקופת חייו של הרב מרדכי בנט על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תולדות חייו נכתב על ידי בניו ונכדיו בהקדמות לחמשת הספרים הראשונים ברשימה הבאה:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך בספר התולדות שכתב בנו אבריל. ב"שרי המאה" מיוחס הסיפור לאחיו רבי אלימלך ליפמן מליז'נסק.
  2. ^ Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 80-82; Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 114-117.
  3. ^ התפילה מועתקת בתוך "תולדות מוהר"ר מרדכי בנט". על הסיבות לקשר הקרוב ראו ב"פאר מרדכי".
  4. ^ מילר, עמ' 65-69.
  5. ^ כל הפרשה מובאת בתשובות החת"ם סופר, ח"ו (ליקוטים) סימן ל"ז.