מר שושני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מר שושני

מר שושני (כונה גם פרופסור שושני או החכם שושני; בצרפתית: Monsieur Chouchani;‏ 9 בינואר 1895, בריסקכ"ו בטבת תשכ"ח, 26 בינואר 1968[1], דוראסנו, אורוגוואי) הוא כינויו של חכם יהודי מסתורי, ששמו המקורי היה קרוב לוודאי הלל פרלמן. שושני לימד תלמידים רבים בכמה ארצות - בשיעורים ובאופן אישי. תלמידיו מתארים אותו כתלמיד חכם ופילוסוף פנומנלי, בעל ידיעות מופלגות בכל מקצועות היהדות ובייחוד בתלמוד, וכן במתמטיקה, פיזיקה, תולדות הפילוסופיה, דתות העולם, שפות, ספרות ועוד.

זהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מר שושני" היה דמות מסתורית ששמה האמיתי ורבים מפרטיה הביוגרפיים אינם ברורים, בשל החשאיות שהקפיד עליה ביותר. פרופ' שלום רוזנברג ואחרים סבורים כי מדובר בהלל פרלמן, כיוון שמר שושני סיפר לו כי למד אצל הרב קוק ונסע לארצות הברית, ובאגרותיו של הרב קוק מופיעה דמות בלתי מוכרת בשם זה שפרטיה מתאימים לתיאור זה. אמנם באיגרות אלו, הממוענות לפרלמן עצמו ולרב מאיר בר-אילן מכנה אותו הרב קוק "החתן", וככל הידוע מר שושני לא התחתן מעולם, אולם כינוי זה משמש ביידיש גם עבור מי שהגיע לפרקו ועדיין לא השתדך. פרופ' רוזנברג, כמו גם נכדו של עמנואל לוינס, משוכנעים בזיהוי זה לחלוטין ושניהם אף קראו לאחד מבניהם "הלל" על שמו. בשנת תשע"א (2011) פורסמו עדויות נוספות על כך ששושני הוא אכן הלל פרלמן.

אלי ויזל כתב באוטוביוגרפיה שלו כי שמו המקורי היה מרדכי רוזנבאום, אך לא הוסיף פרטים על כך, למרות שלדבריו אסף פרטים רבים מאנשים שונים. ייתכן שמקור השם בעובדה שמר שושני השתמש מאז אוגוסט 1952 בתעודת לידה מרוקאית שנתן לו אדם בשם "מרדכי בן שושן" (רוזן = שושן). יש הטוענים כי השתמש בכינוי זה כדי להזדהות עם מרדכי, 'איש יהודי' משושן הבירה. ד"ר יעל לוין כתבה כי מסתבר שויזל העדיף לשמור על סודו של רבו, ולכן נקב בשם זה. היא טוענת שאלי ויזל עצמו ידע ששמו האמתי הוא הלל פרלמן, ויזל עצמו כתב במאמר בצרפתית כי פגש את אחיינו של מר שושני לאחר מותו והוא סיפר לו את זהותו האמתית, אחיין זה היה כנראה הרב מאיר מינץ ממונסי אחיינו של הלל פרלמן. מינץ מת בשנת תשמ"ח אך אשתו אישרה כי הוא זיהה את דודו.[2]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השמועה, עוד כילד התפרסם שמו של שושני כבעל זיכרון פנומנלי, והוריו ערכו עמו מופעים שבהם הופגנו יכולותיו. יש הסוברים שבשל הטראומה שנגרמה לו במופעים הוא אימץ בהמשך את אורח החיים המיוחד שלו.

הוא שמר בקנאות על פרטיותו ועל שמו, ובכדי להסתיר את זהותו קרא לעצמו "שושני". יש המספרים כי מעולם לא ראוהו עולה לתורה, כדי שלא ייוודע שמו האמיתי. העיתונאי היהודי-הצרפתי שלמה (סלומון) מלכה, שכתב עליו ספר בצרפתית, הכתירו בכותרת המשנה "חידת המורה של המאה העשרים".

במשך חייו הסתובב שושני כנווד ערירי ברחבי העולם: באירופה, ארץ ישראל, ארצות הברית, אורוגוואי, ובארצות נוספות.

על פי הסברה ששושני הוא הלל פרלמן, עולה שהוא שהה בארץ ישראל ולמד אצל הרב קוק, ואחר נסע לארצות הברית. איגרת שכתב אליו מופיעה באגרות הראי"ה, וכן איגרת נוספת (אגרות הראי"ה חלק ב' עמ' שכט, אגרת תשל"ג) אותה שלח בשנת ה'תרע"ה (1915) לרב מאיר בר-אילן ששהה אז בארצות הברית. באיגרת, בה הוא מכנה את פרלמן "ידידי החביב החתן הרב החריף ובקי שלם ורב תבונות", הוא מבקש שיסייע לו, כיוון שפרלמן לא מכיר שם איש וחבל לאבד כשרון כזה בשל צרות הפרנסה.

בסוף שנות העשרים של המאה העשרים שהה שושני באוראן ובערים אחרות במגרב. שם למד היטב את המנהגים של יהדות עדות המזרח ואת השפה הערבית.

ב-1942 שהה בפריז ומכיוון שלא היו לו מסמכים, נעצר על ידי הגסטאפו ועקב היותו נימול הואשם כיהודי. הוא הצליח לשכנע את חוקריו כי הוא מוסלמי ולכן נימול. לשם בירור הדברים הוזמן המופתי הראשי של צרפת לתאו לברר את טענותיו. בתום חמש שעות של שיחה, דרש המופתי לשחרר את האיש באמרו שהוא קדוש מוסלמי[דרוש מקור].

בין השנים 1947–1952 שהה שושני בצרפת, ולאחר מכן הגיע לישראל, בה שהה בקיבוץ בארות יצחק ובמקומות נוספים. בין השנים 1955–1956 התגורר שושני שוב בצרפת, ולאחר מכן עבר לדרום אמריקה, והתגורר במונטווידאו.

מר שושני נפטר מהתקף לב בכ"ו טבת תשכ"ח, 26 בינואר 1968, בדוראסנו (אנ') שבאורוגוואי, במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. בשעת מותו היה על ידו תלמידו שלום רוזנברג. בכיסו נמצא פתק ובו מספר טלפון בשווייץ של אדם שהכירו. כאשר התקשרו למספר הטלפון, התברר כי אותו אדם נפטר ב-24 שעות קודם לכן. בכך נותרה אישיותו עלומה גם אחרי מותו.

על מצבתו נכתבו, על ידי הסופר אלי ויזל, בין היתר, השורות הבאות: "הרב והחכם שושני ז"ל / לידתו וחיו סתומים בחידה / נפטר ביום שבת קודש כו טבת תשכ"ח".

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר שושני לא היה אדם קל, והיה חריף ועוקצני. עמנואל לווינס, שמר שושני פתח בפניו את שערי התלמוד, כינה אותו בשם "מורה מופלא ואכזרי". אחד מתלמידיו סיפר שבתקופה שבה הכיר את שושני, הוא לא שמר על מראהו החיצוני, לא הקפיד להחליף בגדים ולא התרחץ. אשת התלמיד לא הסכימה ששושני ילמד אותו בביתם, ולכן היו לומדים ברציפי הרכבת התחתית.

הרב קוק מתאר אותו כ"אחד הצעירים היותר מצוינים... חריף, בקיא, שלם ורב תבונות". תלמידיו מציינים קודם כל את זכרונו המופלא, שלפי פרופ' רוזנברג הכיל את כל ספרי היסוד של היהדות בנוסף למתמטיקה, לפיזיקה ולפילוסופיה המודרנית.

מר שושני היה דמות נערצת על ידי מאות תלמידיו, עד שפרופ' שלום רוזנברג אמר כי "העולם נחלק לאלו שהכירו אותו, ולאלו שלא". כמורה הוא עורר אי-שקט בתלמידיו, ועודד אותם להשתפר ולהתקדם כל הזמן.

אלי ויזל כתב עליו ב'שיר המתים':

אף אחד לא ידע את שמו או את גילו, מאין בא, מה שימח אותו ומה היה טיבם של פחדיו, מה הוא ניסה להשיג או לשכוח, זאת לא ידענו. מוצאו נע בין מרקש לווילנה, בין קישינב לצפת, בין כלכותה לפירנצה. הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו היתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בין-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר. מאחר שהיה יהודי נודד, הרגיש כבן-בית בכל תרבות. תמיד מלוכלך, מוזנח, הוא דמה לקבצן או לליצן. הוא היה חובש כובע פצפון, תמיד אותו הכובע, על ראש ענקי, עגול, תפוח. מי שנתקל בו ברחוב ולא הכירוֹ, התרחק בגועל, אגב, לסיפוקו הרב. במשך שלוש שנים, בפאריס, הייתי גם אני תלמידו. לצדו למדתי הרבה על סכנות השפה והתבונה, על דחפיו של החכם, וגם של המטורף, על דרך המסתורין של המחשבה לאורך המאות, על הפקפוק דרך המחשבות, אבל לא למדתי דבר על הסוד שייסר אותו או הגן עליו אל מול אנושיות חולה

תלמידו עמנואל לווינס מספר שכשראהו לראשונה לא התרשם ממראהו, אך לאחר פגישה זו אמר "איני יודע מה האיש הזה יודע, אבל כל מה שאני יודע - הוא יודע". לוינס העריץ את שושני עד סוף ימיו, ואמר עליו כך: "כשהיה מלמד לא היה מונח ספר לפניו. הוא ידע הכול בעל פה, וכשהייתי מפענח בקושי את האותיות הקטנות בתוספות, הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה' … היה למר שושני כח דיאלקטי בלתי רגיל: כמות המושגים שהיה מסוגל לתפוס ולהרכיב בבת אחת הייתה משאירה רושם של פראות, בתגליותיה הבלתי צפויות". לוינס למד ממנו בצורה אינטנסיבית במשך כמה שנים עד שזה נעלם.

פרופ' שלום רוזנברג שמתייחס אל מר שושני כאל מורהו המובהק, ורואה בדמותו אחד מגדולי העולם, כינה אותו "סוקרטס ללא אפלטון". בראיון למקור ראשון הוא אמר "אם אתה שואל אותי איך היה נראה תנא, איך היה נראה הגאון מווילנה, אז אני יודע - הוא!".

מר שושני קיים בביתו חוג בלימוד ספר נפש החיים לר' חיים מוולוז'ין. החוג היה בתשלום, לא לצרכו אלא כדי שתלמידי השיעור יעריכו את השיעור. השיעור היה מתחיל בשעות הקטנות של הלילה ונמשך עד הבוקר. בין משתתפי השיעור היו פרופ' אנדרה נהר, פרופ' עמנואל לוינס, אלי ויזל והרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו).

מר שושני לימד את תלמידיו בעל-פה, אך השאיר אחריו מחברות שחלקן נמצא ברשותו של תלמידו, פרופ׳ רוזנברג. רוזנברג מעיד כי פענוח הכתבים קשה מאד עד בלתי אפשרי, כיוון שהם כתובים בדרך בלתי מובנת ולעתים קרובות בקצרנות רבה.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב הרוי, 'שושני על נבואת משה רבנו', בתוך: בנימין איש-שלום (עורך), בדרכי שלום: עיונים בהגות היהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, ירושלים: בית מורשה בירושלים – מכללת רוברט מ. ברן, תשס"ז, עמ' 459–465 (ובמקורות שבהערות 1–2, 14).
  • מאשה טורנר, 'ערב אחד עם מר שושני: מעשה שהיה', בתוך: בדרכי שלום (תשס"ז), עמ' 467–468.
  • Salomon Malka, Monsieur Chouchani: l’énigme d’un maître du XXe siècle: entretiens avec Elie Wiesel, suivis d’une enquête, Paris: JC Lattès, 1994. (בצרפתית)
  • Shmuel Wygoda, 'Le maître et son disciple: Chouchani et Lévinas,' Cahiers d’Etudes Lévinassiennes 1 (2002), 149-183. (בצרפתית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריכים מבוססים על מאמרה של יעל לוין, ראו בקישורים החיצוניים
  2. ^ יעל לוין, ‏תעלומת שושני: הפתרון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 18 בספטמבר 2015, עמ' 12-13