משה עמירב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה עמירב
כיתוב
פרופ' משה עמירב
לידה 1 באוקטובר 1945 (בן 75)
ישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים תל אביב
ידוע בשל "פרשת עמירב"
השכלה
מקצוע
תפקיד פרופסור באוניברסיטה העברית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה עמירב (נולד ב-1 באוקטובר 1945) הוא איש ציבור ישראלי אשר התמקד בסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט בסוגיית ירושלים, והתפרסם במה שכונה "פרשת עמירב" ב-1987, כאשר היה ראשון הפורשים מן הליכוד עקב דחייתו של ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר את ההצעה שניסח עם פייסל חוסייני, אחד ממנהיגי הפלסטינים בגדה, על דעתו של יאסר ערפאת, להסכם שלום[1]. הוא פרופסור במסלול הנילווה במכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובבית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמירב גדל בנתניה כבן למשפחה רוויזיוניסטית. שירת בחטיבת הצנחנים ונפצע בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. בעודו פצוע בבית החולים, כתב את "סיפורו של צנחן", שהיה לחלק מחומר הלימוד בבתי ספר ושימש כמוטיב מרכזי במרכז שרשרת הדורות[2] ליד הכותל המערבי בירושלים. הוא היה חבר מרכז הליכוד, מדריך בבית"ר ושליח התנועה בחו"ל. בשנים 19701971 היה יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל.

בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה של עם ישראל ומדעי המדינה, תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק במינהל ציבורי ותואר דוקטור מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) בגאוגרפיה פוליטית.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ששימש עמירב כיו"ר התאחדות הסטודנטים התרחש בברית המועצות מבצע חתונה - ניסיון של קבוצת צעירים יהודים לחטוף מטוס ובעקבותיו נערך "משפט לנינגרד הראשון". עמירב הוביל הפגנות סטודנטים נגד המשפט בארץ[3] ובעולם[4] וריכז מחאת סטודנטים בינלאומית כנגד מדיניות ברית המועצות כלפי היהודים החיים בה[5].

בשנים 19761981 שימש דובר רשות השידור.

בשנים 1981-1986[6] היה ראש המנהל לבטיחות בדרכיםרלב"ד) במשרד התחבורה[7], מינוי פוליטי של שר התחבורה חיים קורפו[8], לאחר שהממשלה פטרה את התפקיד ממכרז[9]. המינהל בניהולו הכין את תוכנית האב הראשונה של ממשלת ישראל לצמצום תאונות הדרכים.

בין השנים 1989 ל-1993 היה חבר מועצת עיריית ירושלים וממונה על האגף לשירותי הנדסה ותחבורה. במסגרת זו הכין את תוכנית האב לתחבורה וכבישים ובמסגרתה יזם את בניית כבישי הטבעת מסביב לירושלים את כביש 1 וכביש בגין, החוצים את העיר. עמירב יזם גם את תוכנית הקמת הרכבת הקלה בירושלים, שבנייתה הסתיימה בפיגור של כעשרים שנה רק ב-2011[10].

בין השנים 1990 ל-1995 היה מיוזמיה של המועצה לשלום ולביטחון וגם כיהן כמנכ"ל הראשון שלה (בהתנדבות).

בין השנים 1989 ל-1997 היה יו"ר משותף (עם חנא סניורה) של "IPCRI" - מרכז ישראל פלסטין למחקר ומידע, אשר היה בין יוזמי הקמתו.

בין השנים 2000–2001 שימש עמירב יועצו של ראש הממשלה אהוד ברק לנושא ירושלים. הוא עמד בראש הצוות המקצועי שהכין את התוכניות לחלוקת העיר בוועידת קמפ-דייוויד 2000 וכן בטאבה[11]. הצעתו של הנשיא קלינטון לפתרון הסכסוך על ירושלים התבססה על הצעות הצוות של עמירב. הצעות אלה נותרו עד היום כעקרונות לחלוקת העיר על בסיס מזרח העיר, השכונות הערביות כבירת פלסטין והר הבית ללא ריבונות[12].

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבן למשפחה רויזיוניסטית וכחניך בית"ר מצא עמירב את דרכו לפעילות בליכוד. בתחילת שנות השבעים, כשמפלגת העבודה החזיקה ברוב המכריע של תפקידי המפתח של הציבוריות הישראלית, היה עמירב יושב הראש הראשון של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל מטעם הליכוד. בהמשך היה חבר פעיל בתנועה ובמרכז הליכוד, עד עזיבתו בשל "פרשת עמירב".

פרשת עמירב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת עמירב

בקיץ 1987 קיים, בידיעתו של יצחק שמיר[13], סדרה של פגישות סודיות עם פייסל חוסייני, מנהיג אש"ף בשטחים במטרה לנסות ולבחון את האפשרות להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. בתום הפגישות ניסחו ביחד את מסמך עמירב-חוסייני - טיוטה להסכם שלום בשני שלבים[14].

כאשר נחשפו מסמכי עמירב-חוסייני הועמד עמירב למשפט בבית הדין של התנועה בעוון בגידה באידאולוגיה שלה. בין חמשת שופטי בית הדין העליון של תנועת החרות, בו הועמד לדין, מיעוטם צידד בסילוקו מהתנועה, אך בסופו של דבר התקבלה החלטה לשלול את חברותו במרכז ואת שאר תפקידיו. בתגובה לכך קרע עמירב בהפגנתיות את פנקס החבר שלו ועזב את התנועה[15].

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להוראה בתחום המינהל והמדיניות הציבורית, ייסד בשנת 2001 את המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה, אשר עוסק בקידום דיאלוגים לפתרון סכסוכים, ועמד בראשו עד שנת 2004.

בשנת 2007 הקים במכללת בית ברל את "בית הספר לחברה וממשל" אשר בראשו עמד עד שנת 2010.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גיל סמסונוב, הנסיכים - כיצד כבשו בני המשפחה הלוחמת את הנהגת המדינה, דביר, 2015, עמודים: 107, 115, 281, 377

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה עמירב בוויקישיתוף

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלום ירושלמי, סרי נוסייבה אישר קיום זיקה יהודית להר הבית, באתר nrg‏, 27 באוקטובר 2009
  2. ^ אתר אולם האור
  3. ^ אלפים השתתפו בעצרות מחאה והזדהות עם יהודי ברה"מ, למרחב, 17 בדצמבר 1970
  4. ^ צבי לביא, "בואו ונצעק יחד אל דעת הקהל העולמית", מעריב, 17 בדצמבר 1970
  5. ^ ברוך ברכה, אורני איזקסון, הסטודנטים עורכים היום מצעד 37 לפידים לעבר בנין הכנסת, מעריב, 21 בדצמבר 1970
  6. ^ המוצנחים, מעריב, 24 בפברואר 1986
  7. ^ עמירב - ראש מנהל הבטיחות, דבר, 26 באוגוסט 1981
  8. ^ יוסף גולן, כינוס ועדי עובדים במשרדי הממשלה - נגד מינויים פוליטיים, דבר, 27 באוגוסט 1981
  9. ^ עוד תפקיד שלא חייב במכרז, דבר, 31 באוגוסט 1981
  10. ^ ראו עיתוני "כל העיר" מהשנים 1989-1993
  11. ^ לקחי קמפ דייוויד
  12. ^ אנשיל פפר, ‏ירושלים, מכל הטעויות שבעולם, באתר גלובס, 10 במאי 2007
  13. ^ אורי נירעמירב:ערפאת דחה הצעה של חוסייני לבנאם את הר הבית, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2011
  14. ^ עותק ההסכם בערך המורחב
  15. ^ מנחם רהט, ביה"ד של חרות נטל מעמירב את כל תפקידיו ־ והוא קרע את פנקס החבר שלו, מעריב, 27 בינואר 1988
  16. ^ הספר "סינדרום ירושלים" באתר "כותר"
  17. ^ הספר "אדוני ראש הממשלה: ירושלים!", באתר "סימניה"
  18. ^ הספר "עין כרם: מסע אל הכפר הקסום", באתר "סימניה"