נמר המדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןנמר המדבר
נמר.JPG

PikiWiki Israel 14861 judean desert leopard cropped.JPG

מצב שימור
נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: סכנת הכחדה חמורה
סכנת הכחדה חמורה (CR)[1]
מיון מדעיעריכה
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: חתוליים
תת־משפחה: חתולים גדולים
סוג: פנתר
מין: נמר
תת־מין: נמר המדבר
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Panthera pardus nimr

נמר המדבר או נמר ערבי (שם מדעי: Pantera pardus nimr) הוא תת-מין של הנמר. נמר המדבר הוא הנמר הקטן ביותר בעולם, ואורכו כ-160–180 סנטימטר. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בן הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב מעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן[2]. הזכרים שוקלים בממוצע 30 קילוגרמים, והנקבות כ-20 קילוגרמים. בעקבות גדולו הקטן, נמר המדבר יעדיף טרף קטן בהתאמה. תזונתו מורכבת מכ-55% שפני סלע וארנבות, כ-30% יעלים, כ-10% פראים (חמור הבר), וכ-5% חיות אחרות, ביניהן חוגלות, מכרסמים, ואולי אף פגרים[דרוש מקור].

האוכלוסייה העולמית של נמר המדבר נאמדת בכ-200–230 פרטים. בישראל זכה הנמר לעטרה מחודשת ב-1982, עת נתגלה מחדש במדבר יהודה. אוכלוסייה זו נחקרה רבות על ידי הזואולוג גיורא אילני. אף על פי שב-1980 אוכלוסיית הנמרים שם מנתה כ-9 פרטים והוגדרה כיציבה, תת-מין זה נכחד במדבר יהודה[3]. הפעם האחרונה שנצפה נמר אשר גדל בטבע הישראלי, הייתה בשנת 2007, כאשר נמר בשם "משיח" פלש לבית פרטי במדרשת בן-גוריון[4]. עם זאת, בשנת 2010 נטען כי צולם נמר בשומרון. הזיהוי אינו ודאי, אך אף אם אכן היה זה נמר, ככל הנראה ברח מגן חיות פלסטיני[5].

על פי הערכות, נכון לתחילת 2016 בישראל חיים 9–12 נמרים בעיקר באזור הר הנגב ומכתש רמון[דרוש מקור]. עם זאת, לפי בני שלמון, מנהל מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע, יש הרבה תצפיות מצד אנשים מוסמכים שראו נמרים בגאון הירדן, ברמה ובגבול לבנון. הנמרים, שנרדפים על ידי כולם במרחב הזה, נמלטים אל המקום בו לא יוכל לגעת בהם אף אחד - לשטחים המפורזים שבין הגדרות. גאון הירדן הוא מקום מצוין בשבילם - צמחייה עבותה, מים, טרף ומעט מאוד הפרעה של אנשים[6].

תכונות והתנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-המין המצוי בישראל הוא מן הנמרים הקטנים בעולם. משקלו של הזכר אינו עולה על 40 קילוגרם ושל הנקבה מגיע עד 25 קילוגרם. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בן הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב מעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן[7]. הזכר גדול מהנקבה ומבנה גופו כולל ראש וצוואר רחבים במיוחד.

הנמר מצטיין בגמישות אקולוגית רחבה ומסוגל לחיות בסביבות השונות, כל עוד ניתן למצוא בו טרף. הנמר חי בבדידות ונחשב לפעיל לילה בעיקר, אך הוא מסוגל לשחר לטרף גם בבוקר ובשעות אחר הצהריים, אם החום אינו עולה על 32 מעלות. נמרי הר הנגב מתקיימים באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף[7]. יעלים, שפני סלע ודרבנים מהווים את עיקר מזונם, והם ניצודים על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו מכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר[7]. שטחי המחיה של הנמרים משתרעים על מאות קילומטרים רבועים ובעת החיזור משוטט הזכר על פני מרחקים גדולים[8]. לזכר טריטוריה המכילה עד שלוש טריטוריות של נקבות[9]. הנמרים מסמנים את תחומם על ידי שתן, גללים ושאגות[7]. מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר בלתי מחייב בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה בעונת הרבייה בלבד[7]. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם[7].

המיוחד לנמרה הוא הביוץ, תופעה המכונה "ביוץ מושרה", בה שחרור הביצית מהשחלה לרחם נעשה כתוצאה מההזדווגות עצמה. הנמרות מיוחמות בכל חודשי השנה, ובימי הייחום הן מסמנות את שטחן: שורטות עצים, מתגלגלות בשתן, מתחככות בסלעים ורובצות ליד הזכרים כשזנבן מורם ואחוריהן מוגבהים. הייחום עצמו נמשך 5–7 ימים, בדרך כלל לאחר יום מראה הזכר עניין בנקבה והם מזדווגים 200–300 פעמים ב-4 ימים לערך, בממוצע כל 13.5 דקות, ההזדווגות אורכת כ- 20-30 שניות. במהלך ההזדווגות מופעלים לחצים על ידי הזכר ואף דמוי קוצים באיבר מינו המכאיבים לנקבה, כאבים אלו מפעילים את מערכת הביוץ של הנקבה. נראה כי בכך מבטיחה הנקבה כי הזכר איתו היא מזדווגת ומעמידה צאצאים הוא חזק ובריא. אם הנקבה לא מתעברת לאחר מספר ימים היא יכולה לנסות שוב. משך ההריון הוא כשלושה חודשים לערך ובהמלטה יש כ1-2 שגים[10].

אוכלוסיית נמרי המדבר קיימת כיום רק בתימן, עומאן, ערב הסעודית וישראל. בארץ הייתה קיימת אוכלוסייה קטנה בהר הנגב ובמדבר יהודה שככל הנראה נכחדה.

שימור תת-המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית נמר המדבר הכוללת נעה בעבר בין 200–230 פרטים, וכיום נמר המדבר מוגדר כמין שנמצא בסכנת הכחדה חמורה. מלבד בישראל, נמר המדבר היה נפוץ בכל רחבי ארצות ערב. באיחוד האמירויות קיים גרעין רבייה של נמרים, וכך גם בעוד מספר מקומות בודדים בערב הסעודית. נמר המדבר חי כיום בישראל, בדרום ירדן, בערב הסעודית, בצפון עומאן ובתימן. אוכלוסייתו הגדולה ביותר נמצאת בתימן, ואחריה נמצאות אוכלוסיות נמרי המדבר שבערב הסעודית ובישראל. בישראל ישנה סבירות שבאזור הר הנגב ומצפה רמון נותרו נמרים ספורים, אבל אין עדות על תצפית בנמרים בשנים האחרונות.

בשנת 2016 האומדן עמד על שתי נקבות וארבעה זכרים בנגב, אומדן זה התבסס על גללים ובדיקות מעבדה ולא על תצפיות[דרוש מקור]. במצב כזה די במותה של נקבה אחת בלי להשאיר וולדות ממין נקבה שהגיעו לבגרות כדי להכחידם לתמיד. באופן אבסורדי, העמדת וולדות זכרים עלולה דווקא להפחית את האוכלוסייה בתחרות עתידית על הנקבה האחרונה.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקדש הנמרים

בבקעת עובדה שבנגב הדרומי, התגלה אתר עתיקות ייחודי, מקדש הנמרים. המקדש של בקעת עובדה התגלה דרומית לשפך נחל יתרו באקראי עקב מעבר טנק בסמוך לו. הוא נחקר בידי אורה יוגב ועוזי אבנר מטעם רשות העתיקות בין השנים 1980 ו-1982. המקדש בנוי מחצר מעוינת מוקפת בחומה כפולה עשויה מאבנים נמוכות, ואורך כל אחת מצלעותיה הוא כ-12 מטרים. על פי החפירות שנעשו באתר ובדיקות פחמן ה-14 שבוצעו במעבדה, הוצעו שני תאריכים לתיארוך המקדש: טווח השנים 5,573-5,273 לפנה"ס על פי שלוש דגימות פחם, וטווח השנים 5,394-5,289 לפנה"ס על פי דגימת ביצת יען. נתון זה הופך את האתר למקדש העתיק ביותר בישראל. על פי החופרים, המקום שימש כמקדש כ-300 שנה ברצף, עבור שבטים נוודיים שחיו באזור הזה בעונות החורף. החוקרים מסבירים את הקשר בדמות הנמר בעיני הקדמונים בכך שהנמר היה מאז ומעולם אימתם של יושבי המדבר. אפשרות נוספת היא שהנמרים מייצגים אלים. בנוסף, הועלתה טענה לפיה יש קשר בין נמר ופוריות, קשר שמופיע בכל המרחב ולאורך תקופות רבות[10].

בתחילת המאה ה-19 חיו נמרים בכל השטחים המתאימים בישראל. עד 1920 הושמדו כליל אוכלוסיות נמרי הכרמל ורמת מנשה. מיד אחר כך הגיע תורם של נמרי הגליל: בשנים 1925– 1956 הורעלו וניצודו שם לפחות 14 נמרים. בשנת 1978 אוכלוסיית הנמרים מנתה 20 פרטים, ויחס המינים היה זכר אחד לכל 2.5 נקבות[11]. במדבר יהודה שרדו נמרים בודדים, שהגיעו לשיא פריחתם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ומנו אז 8–10 נמרים בוגרים. משנת 1986 עד סוף המאה ה-20 דעכה בהדרגה אוכלוסיית נמרי מדבר יהודה, וככל הנראה נותר שם עתה נמר בודד. אוכלוסייה קטנה אך יציבה של 6–8 נמרים נותרה בהר הנגב[9].

בשונה ממדינות אחרות, הנמרים בישראל לא תוקפים בני אדם. לפי גיורא אילני, במהלך מחקרו התקרב למאורה שבה גידלה הנמרה "תיהמת" את אחד מגוריה. היא זינקה לעברו, אך כשהשליך לעברה אבן, היא נסוגה לאחור[12]. בשנים האחרונות לא מתקיים מחקר רציף ומסודר אחרי אוכלוסיית הנמרים בישראל, ולכן המידע אודותיהם הוא חלקי בלבד[13].

מדבר יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 צדו בדואים נקבת נמר לא הרחק מברכת צפירה שבמעלה נחל צאלים. הם הביאו את עורה לאברהם יפה, מי שהיה אז אלוף פיקוד הדרום[14].גיורא אילני היה חוקר הנמרים הידוע בישראל. הפעם הראשונה בהן חזה בנמרים, הייתה בעת שלן במדבר יהודה, וזיהה את הנמרה תרה והגור שלה, אריוך, עת צדו יעלים[15]. באוקטובר 1974 גילו פקחי שמורת עין גדי גווייה טרופה למחצה של יעל. כל הסימנים הובילו לכיוון אחד. ואמנם בלילה שלאחר מכן הם ארבו לידה, והמאמץ לא היה לשווא. עד מהרה הופיעו ליד הפגר נמרה עם גור בוגר והמשיכו לאכלו.


עם זאת, לפי דודי גרינבוים, מנהל שמורת עין גדי מטעם רשות הטבע והגנים, בשנות ה-80 חיו בין 10 ל-15 נמרים במדבר יהודה. מדובר בכמות גדולה מאוד יחסית לשטח המצומצם. זאת מאחר שהנמר הוא חיה טריטוריאלית שחיה בבדידות ולא מתחלקת בשטח המחיה שלה, אשר עשוי להגיע לעשות קילומטרים רבועים. אילני, לכד את הנמרים שחקר והצמיד להם קולר עם משדר, אך יש הטוענים כי גודלו ומשקלו עלול היה להפריע לנמרים. הנמרים כונו על ידי אלוני בשמות עתיקים דוגמת בבתא, אניגמה, חומבבה, תיהמת, צרויה, הורדוס, אמרפל ועוד[16]. לפי ד"ר בני שלמון, ביולוג מחוז אילת ברשות שמורות הטבע והגנים, שתי נמרות נהגו לבקר בקיבוצים ובאכסניית הנוער בקביעות ואחריהן נמצאו פגרי החיות אותם טרפו. לפי מנו ברק, קצין הביטחון של המועצה אזורית תמר, לאורך השנים חדרו נמרים רבים לקיבוץ עין גדי, בו פרט לפינת חי הקיימת בו הסתובבו שפנים, יעלים וחיות בר אחרות אשר היו לטרף. לדבריו, אפילו הגדר החשמלית שנבנתה כדי לעצור את הנמרים, לא מנעה מהם להיכנס, ואלו קפצו מעץ סמוך לתוך הקיבוץ[16].

רוב נמרי מדבר יהודה מתו עד תחילת שנות התשעים ולכך מספר גורמים כמו ניסיון התושבים המוקמיים להרחיק את הנמרים, ההתעניינות הציבורית אשר גרמה להפרת המאזן הטבעי, פלישה לאזורי מחיה וקיום מחקר פולשני ופוגע. בין אלה, הוקמו תחנות האכלה אשר גרמו לנמרים להיות תלויים באדם. כמו כן, אירועים בודדים של הרעלות, דריסה בשוגג, צייד מכוון או ירי של אדם מפוחד שנתקל בנמר, פגעו באוכלוסיית הנמרים. אמנם מדובר היה במקרים נדירים, אך אלו הזיקו קשות לאוכלוסיית הנמרים הקטנה ממילא. עקב חששות המקומיים, בתחילת שנות התשעים הוצאו שתי נמרות פוריות מהטבע אשר הועברו לפינת חי וגנים זואולוגים בארץ. צעד זה היווה נקודת מפנה מרכזית אצל אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה. בכל אזור נותרה נקבה פוריה אחת בלבד, שלומציון, שגוריה חוסלו על ידי נמרים זכרים אחרים בשטח. עם זאת, יש הגורסים כי גודל האוכלוסייה הקטן והצפוף מימילא, הוא הגורם המרכזי להיכחדות הנמרים בכל מקרה[16].

בשנת 1986 מתה מהרעלה הנמרה תיהמת, בשנת 1988 מתה רישת מזקנה ובשנת 1993 מת אמפרל לאחר שנדרס על ידי אוטובוס. באותה שנה נתקלו שני חיילים בנמרה אניגמה בנחל צאלים. החיילים ירו שתי יריות לאוויר, כדי להרתיעה, אך מאחר שהייתה חירשת ועיוורת בעין אחת לא התרחקה. בהמשך ירו לכיוון רגליה, ולבסוף ירו בגופה והרגוה[17]. בתה של חומבבה, אתר, נלקחה בינקותה מהטבע על ידי גיורא אילני. חומבבה המליטה אז שני גורים, ואילני גרס שלא תוכל לטפל כראוי בגורה אתר שהייתה החלשה מביניהם. אילני גידל את אתר במשך ארבעה חודשים, אך יכולותיה נפגעו קשות, וכאשר ניסו להשיבה לטבע היא שיחקה עם שפנים במקום לאכול אותם. אתר לא שרדה זמן ורב ומתה במהרה מחתלתלת[16]. בתחילת שנות התשעים, במדבר יהודה חיו 5 זכרים יחד עם שלומציון ורק צאצא אחד שלה שרד, חריתון. שלומציון מתה בשנת 1996[12] בגיל 15 לערך, סמוך לנחל צאלים. חריתון אשר נולד ב-1990 הופיע בבתים פרטיים בקיבוץ עין גדי[18] ונהג לטרוף חתולים[8] וכלבים[19]. יש שאף התייחסו אליו כדייר קבע וחלק מהנוף הטבעי[16]. כמו כן, בשנת 2001 יצא סרט אודותיו בשם "הנמר האחרון"[8].

בדצמבר 2003 פורסם לראשונה מחקר אודות נמרים בישראל במכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל אביב אשר נערך על ידי ענבר פרז. במהלך המחקר לא נצפו נמרים כלל, אלא נאספו גלליהם בנגב ובמדבר. ניתוח גנטי של הגללים העלה כי נותרו במדבר יהודה זכר ונקבה ובנגב כשתי נקבות וארבעה זכרים. עם זאת, במחקר מצוין שהנתונים אינם מוחלטים ואכן, רבים שוללים את הימצאותה של נקבה נוספת במדבר יהודה. עוד נמצא כי ייתכן שזכרים, אשר הנוהגים לתור למרחקים בתקופת החיזור, עברו בין מדבר יהודה לנגב או להפך, מאחר שקיים דמיון גנטי בניהם[20]. קיים סיכוי נמוך להגירת נמרים מארצות שכנות, משום שהצייד מתמשך הביא לפגיעה בבתי הגידול שלהם ולסכנת הכחדה חמורה. ייתכן ואף אוכלוסיית הנמרים בארץ נותרה מבודד מיתר הנמרים במזרח התיכון. בשל כך, קיימת סכנה של הזדווגות בין קרובים, המובילה לבעיות גנטיות. מאידך, לפי פרופסור יורם יום טוב, קיימים מינים נוספים שהתאוששו ממצבים דומים, בתנאי שהאדם לא יפריע להם[16].

בשמורת עין גדי תועד הנמר לאחרונה בעין גדי ב-2007 זכר בשם "חריתון", כשהוא תשוש ופצוע[21], מאז אין תיעוד לנמרים באזור וככל הנראה נכחדו ממנו.

הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמרי הר הנגב מתקיימים באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף. יעלים, שפני סלע ודרבנים מהווים את עיקר מזונם, והם ניצודים על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו מכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר. מפגשים בין פרטים יהיו נדירים, שכן השטח המאוכלס על ידי נמרים, מחולק בין הפרטים הבוגרים עם אזורי חפיפה מועטים. תחומי המחיה משתרעים על מאות קילומטרים רבועים, כאשר שטח תחום מחיה של נמר זכר חולש על פני שטחי משכן של 2–3 נקבות[2].

בשנת 1997, הנמרה "ציה" אשר חיה במכתש רמון, הגיעה למצפה רמון באפיסת כוחות ונאספה על ידי פקחי רשות שמורות הטבע. הפקחים טיפלו בה, ענדו משדר על צווארה ושחררו אותה במכתש. כמה חודשים לאחר מכן, היא נמצאה מתה במכתש ולידה דורבן מת, בגופה נמצאו נעוצים 21 קוצי דורבן[22] שחדרו לריאותיה והובילו למותה[6].

במאי 2007 חדר נמר בשם "משיח" לבית במדרשת בן-גוריון, הנמר אשר ניסה לצוד את חתול הבית, נתפס על ידי אבי המשפחה[4]. משיח נבדק בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי[12] ובעקבות דלקת הפרקים שלו הועבר לחי-בר יטבתה. בשנת 2009 מת משיח כתוצאה מהרדמה מלאכותית, כאשר ווטרינרים ניסו לטפל בבעיה ברגלו[23].

לפי ההערכות, כיום כלל הנמרים בישראל חיים בנגב.

הסיבות להידחקותו מהטבע בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צייד - הגורם העיקרי שהביא לדלדול אוכלוסיית הנמרים באזורינו הוא צייד. ציד על ידי בני אדם, אשר נחשב לאות כבוד בחברה הערבית והבדואית בפרט. לכידתם בעבר נעשתה באמצעות מלכודות אבן שהוצבו בנתיבים העיקריים בהם משתמשים הנמרים. שרידיהן של מלכודות אלו נותרו במדבר יהודה, בנגב ובסיני. הפגיעה עלתה דרסטית בממדיה החל מאמצע המאה ה-19 עקב זמינות נשק חם, בעיקר נפגעות נקבות אשר נחשפות לעוברי אורח במקום להסתתר מפניהם בגלל הצורך העז להשיג מזון עבור הגורים. כיום מוגנים נמרי ישראל, אולם למרות זאת תועדו בשנים 1993-1964 שלושה מקרי ירי בנמרים, שלושה מקרי הרעלה ומקרה אחד של דריסה שבהם נפגעו שלש נקבות, שני זכרים ושני גורים[7].
  • הרעלה - סניטר באזור עין גדי הרעיל חתולים מכיוון שאחת הנמרות טרפה חתולים בנווה זוהר. הנמרה, הביאה חתול מורעל לשתי הגורים שלה ואלו מתו. במקרה אחר, גיורא אילני הציב מלכודות בעין בוקק כדי למשדר נמרים. הוא מצא נמרה מתה בתוך אחד הכלובים, וכשנבדקה, התברר שהורעלה בסטריכנין וכדי להעלים את ההרעלה, הניח אותה המרעיל בתוך הכלוב[6].
  • יישוב עירוני - השינויים שמחולל האדם בנוף הטבעי, מאיימים על השטחים הטבעיים הנרחבים הדרושים לקיומה של אוכלוסיית נמרים יציבה. פיתוח זה מביא לאובדן שטח מחיה ולקיטועם באופן שעלול לבודד תת-אוכלוסיות ומונע אפשרות של מעבר פרטים ביניהן[7].
  • התערבות האדם - חוקרי הנמרים בישראל לא נשמרו מהחתמתם בריח האדם, ובכך התגברו עם פחדם הטבעי מהאדם. בנוסף, הוקמו תחנות האכלה אשר הפכו את הנמרים לתלויים באדם. מקרה נוסף ושנוי במחלוקת הוא הוצאת גורה מחיק אימה על ידי הזאולוג גיורא אילני וכן העברת שתי נמרות בוגרות לגני החיות על ידי רשות הטבע והגנים. למרות כל אלה, בשונה ממדינות המפרץ, לא נעשה ניסיון להקמת גרעין רבייה ושימור.
  • מחסור בנקבות - בשנת 1979 נלכדו והועברו לגני חיות שתי נקבות שנהגו לצוד חתולים וכלבים בקיבוץ עין גדי ועוררו את חשש התושבים. היעלמותן של חמש נקבות בטווח של פחות מ-30 שנה גרמה לפגיעה קשה באוכלוסייה[7]. מיעוט נקבות באוכלוסייה גורם לתחרות בין הזכרים ולהקטנת הסיכוי של הדור החדש להגיע לבגרות.
  • הרג הדדי - בתקופת ההיריון וההנקה אין הנקבות זמינות לרבייה. ובזמן של מחסור בנקבות פוריות, זכרים הפוגשים נקבות המטפלות בצאצאי זכר אחר הורגים מיד את הגורים (מעשה זה גורם לתהליך של ייחום אצל הנקבה הזמינה לרבייה מחדש). תופעה זו אופיינית לכל מיני החתולים.
  • מכשולים גאוגרפיים - אף על פי שנמרים פוסעים מדי יום לאורך עשרות ק"מ, הם תלויים במקורות מים. לכן, הם מוגבלים בתנועתם לשטחים בהם ימצאו מקורות כאלו. בין הר הנגב למדבר יהודה לא קיימים מספיק מקורות שתייה קבועים ולכן נמוכה הסבירות לנדידה מהר הנגב למדבר יהודה או להפך.
  • הזדווגות בתוך המשפחה - כפי שהוכח בבדיקה הגנטית במחקר של ענבר פרז, בעקבות גודל האוכלוסייה הקטנה, קיימת הזדווגות בין נמרי ישראל בקרב קרובי משפחה. איבוד השונות הגנטית מגביר את רגישות הנמרים למחלות זיהומיות, ופוגע במידת ההצלחה ברבייה[8].
  • המצב הפוליטי - בשונה מבאיחוד האמירויות ובעומאן, בישראל לא הוקמו גרעיני רבייה של נמרים כדי לאפשר השבה לטבע בעתיד. ואולם כל עוד אין לישראל יחסים מלאים עם מדינות אלה, אי אפשר יהיה להיעזר בהן להצלת הנמר הישראלי[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נמר המדבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נמר המדבר באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 2.0 2.1 ענבר פרז, החברה להגנת הטבע - נמר
  3. ^ ALP Team, מדוע מצבו של נמר המדבר הוא כה קריטי?, ‏18 במרץ 2015
  4. ^ 4.0 4.1 ענת ברשקובסקי, מותק, יש נמר בחדר השינה, באתר ynet, 28 במאי 2007
  5. ^ ארז ארליכמן, תיעוד מיוחד: נמר מדבר בשומרון, באתר ynet, 14 באפריל 2010
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 צור שיזף, לאן נעלמו הנמרים
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 שלומית הוך-גרונוול, זן נדיר: הפנתר המדברי האחרון, באתר nrg‏, 17 במאי 2010
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 צפריר רינת‏, בישראל נותרו רק 8 נמרים, באתר וואלה! NEWS‏, 20 בינואר 2004
  9. ^ 9.0 9.1 תמר נהרי‏, נמר, אתה חסר, באתר וואלה! NEWS‏, 04 בנובמבר 2001
  10. ^ 10.0 10.1 יוני שטרן, הנמר, טורף העל במדבר הישראלי, האם עוד קיים?
  11. ^ CSG Species Accounts: Leopard - Panthera pardus (באנגלית)
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 צפריר רינתתושב מדרשת שדה בוקר לכד נמר שחדר לביתו, באתר הארץ, 28 במאי 2007
  13. ^ צפריר רינת‏, תושב שדה בוקר לכד נמר שחדר לביתו, באתר וואלה! NEWS‏, 28 במאי 2007
  14. ^ עוזי פז, גוון ירוק וחום: שמורת עין גדי
  15. ^ ניר חסוןאחרון הנמרים, באתר הארץ, 2 בפברואר 2009
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 בילי פרנקל, מלכת המדבר האחרונה, ‏28 במרת 2007
  17. ^ החברה להגנת הטבע, האגף לטיילות חינוכית, מאפייני הנמרים
  18. ^ ניר חסוןחברת קיבוץ עין גדי חזרה הביתה ומצאה נמר עומד על המרפסת, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2004
  19. ^ אורי בינדר, הנמר חריתון טרף כלבת פינצ'ר, באתר nrg‏, 3 במאי 2005
  20. ^ ענבר פרז, אומדן גודל האוכלוסיה של נמרי ערב nimr pardus Panthera בישראל באמצעות אנליזה מולקולרית של DNA מגללים, ‏דצמבר 2003
  21. ^ דני קושמרו, ‏מסע בעקבות הנמרים בארץ ישראל, באתר ‏mako‏‏, ‏29 במאי 2010‏
  22. ^ צפריר רינתמתברר שהנמרים במדבר יהודה עוד לא נכחדו, באתר הארץ, 27 ביולי 2001
  23. ^ אורי בינדר, שנתיים אחרי שפרץ לבית: הנמר "משיח" נכנע למחלה, ‏25 באוקטובר 2009